אושרי מלול נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3251/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3251/05 ע"פ 3506/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות המערער בע"פ 3251/05: המערער בע"פ 3506/05: אושרי מלול ברק צרפתי נ ג ד המשיבה בע"פ 3251/05 ובע"פ 3506/05: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 208/03 מיום 22.2.05 שניתנו ע"י כב' השופטים מ' לינדנשטראוס, י' דר וי' עמית תאריך הישיבה: ו' באייר התשס"ו (4.5.06) בשם המערער בע"פ 3251/05: בשם המערער בע"פ 3506/05: עו"ד רונן חליוה עו"ד דוד יפתח בשם המשיבה בע"פ 3251/05 ובע"פ 3506/05: עו"ד גלי פילובסקי פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. מריבה פעוטה בין בעלי כלבים הסלימה תוך שניות לתיגרה קטלנית, שהביאה לתוצאה טראגית של מותו של אבינועם שושן ז"ל (להלן - המנוח) עקב דקירתו על ידי ברק צרפתי (להלן - ברק). בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופטים י' דר וי' עמית) הרשיע את הדוקר, בעבירה של הריגה. חברו אושרי מלול (להלן - אושרי) הורשע בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות ובחבלה חמורה. ברק נדון פה אחד לעשרים שנות מאסר, מתוכן שמונה עשרה שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. אושרי נדון ברוב דעות (כבוד הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופט י' דר) לעשרים וארבעה חודשי מאסר, אשר מחציתם לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. בפנינו ערעוריהם של ברק ואושרי על הכרעת הדין ולחלופין על גזר הדין. העובדות וגדר המחלוקת 2. קפה-מסעדה נירוונה (להלן - נירוונה) שוכן על שפת ימה של חיפה במתחם הכולל מבנה ורחבה (להלן - הרחבה). המבנה והרחבה נמצאים שניהם על שפת הים. ברחבה נמצאים ספסלים ושולחנות. ממזרח לנירוונה, בצמוד לה, עוברת מדרכה המשמשת כטיילת (להלן - הטיילת). ממזרח לטיילת ישנה גבעה המכוסה בדשא. ביום 30.4.03 סמוך לשעה 17:00 ישבו המנוח ורעייתו (להלן – ענת) על ספסל ברחבה. שני כלביהם, מגזע זאב מעורב, היו לידם, אחד מהם משוחרר ללא רצועה. בשלב מסוים עברו בטיילת ברק, אושרי (להלן ביחד - המערערים) וחברתו של ברק, אורטל חכים (להלן - אורטל). עימם, קשור ברצועה, היה גם כלבם של המערערים, מגזע אמסטף-בולטרייר. אחד מהכלבים של ענת והמנוח רץ לכיוון כלבם של המערערים. ברק הדף את הכלב ועורר עליו בכך את חמתה של ענת. בין השניים פרצה מריבה מילולית, אליה הצטרף בשלב כלשהו גם המנוח. המריבה התפתחה לכלל תיגרה אלימה, במהלכה נדקר המנוח על ידי ברק דקירה אחת, ממנה מצא את מותו. כלי הדקירה לא נמצא מעולם. מייד לאחר הדקירה נמלטו המערערים ואורטל מן המקום. באותו היום, בסביבות חצות הליל, הסגירו המערערים את עצמם למשטרה. עד כאן באשר למסגרת האירועים, שאינה שנויה במחלוקת. פרטיו המדויקים של האירוע נתונים, לעומת זאת, במחלוקת חריפה ויסודית. יהיה זה מן המועיל אם נעמוד כבר בשלב זה על עיקרי גירסאות הצדדים. 3. לגירסת המשיבה, השתלשלות האירועים הייתה זו: ברק בעט בראשו של הכלב של המנוח וענת, בשעה שזה רץ לכיוון כלבם של המערערים. ענת הבחינה בכך, ניגשה אל ברק והחלה לצעוק עליו. ברק הגיב בצעקות ובקללות שבעקבותיהן הגיע למקום המנוח. בינו לבין ברק פרץ ויכוח מילולי, אשר הפך לעימות אלים כאשר החלו שני המערערים להכות את המנוח. ענת ניסתה להתערב לטובת המנוח ואז תפס אותה אושרי בחוזקה, מנע ממנה להשתחרר, חבט בפניה באגרוף והזהיר אותה שייאלץ להכותה למרות היותה אישה. שן קדמית של ענת נשברה כתוצאה ממכת האגרוף. כל אותה עת המשיך ברק להכות את המנוח. ענת הוחזקה על ידי אושרי כשגבה אל מוקד הקטטה, אולם בשלב מסוים היא הצליחה להסב את ראשה והבחינה שהמנוח שכוב על הקרקע, על גבו, וברק מתכופף מעליו ומכה אותו. היא הצליחה לתפוס בעורפו של ברק, אחזה בשערותיו וניסתה למשוך אותו, אולם אושרי הרחיק אותה והמשיך ללפות אותה. בשלב מסוים, התרומם המנוח ועמד מול ברק ואז שלף האחרון אולר, פתח אותו ונעץ את הלהב בליבו של המנוח. מייד לאחר מכן נמלטו המערערים מהמקום. ביום 13.5.03 הוגש כתב אישום כנגד המערערים. התביעה ביקשה להרשיע את ברק בעבירות של רצח ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. את אושרי ביקשה התביעה להרשיע בעבירות של סיוע להריגה, חבלה חמורה, סיוע לאחר מעשה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. 4. גירסת המערערים שונה לחלוטין. נפתח בהצגתה מנקודת ראותו של ברק: במהלך הטיול שעשו המערערים ואורטל בטיילת, הבחין ברק בכלב הרץ לעברם והרחיק אותו בהדיפה קלה ברגלו. ענת נחפזה למקום והחלה לצעוק עליו ולקללו תוך שימוש במילים קשות. ברק הגיב ואמר שהכלב לא היה קשור ולא נגרם לו כל נזק. במקום התלהט ויכוח מילולי. בשלב מסוים הגיע לשם המנוח והחל לקלל את ברק ולדחוף אותו. ברק השיב בדחיפות. בשלב זה התנפלה ענת על ברק והחלה שורטת אותו בעורפו. ברק דחף אותה על מנת שתרפה ממנו. או אז התנפל המנוח על ברק, החל להכותו ומשך בשערותיו. ברק ניסה לנערו ולהשיב לו מכות. בשלב זה הצטרפו להתרחשות אנשים נוספים, דחפו את ברק והפילו אותו אל הקרקע. כתוצאה מהדחיפות והנפילה, נפלו חפצים וכלי אוכל מאחד מהשולחנות שניצב בסמוך. ברק מצא עצמו כורע על הקרקע, מוקף בטבעת אנשים, והמנוח ממשיך לאחוז בשערות ראשו ולחבוט בו. הוא ניסה לקום מספר פעמים, אולם המנוח ואנשים נוספים דחפו אותו ומנעו ממנו בכוח להתרומם. הוא חש כאבים ונלחץ מכך שאינו מצליח להיחלץ. בחרדתו הוא גישש אחר החפצים שנפלו מהשולחן, מתוך מחשבה שיוכל להיעזר בהם כדי להרתיע את הסובבים אותו ולהימלט. ידו אחזה בחפץ, שבדיעבד התברר כסכין, והוא הניף את ידיו בתנועת ניעור לאחור. מכה לא מכוונת זו פגעה במנוח והחדירה את הסכין לחזהו. ברק יצא בזחילה מהטבעת האנושית שהקיפה אותו, התרחק מעט מהמקום, השליך את החפץ שהרים, קרא לאושרי ולאורטל ויחדיו הם נמלטו במרוצה מהמקום. 5. לגירסתו של אושרי, הוא לא היה מעורב באירוע ואף לא הבחין בפרטיו. החל מהנקודה בה הדף ברק את הכלב שרץ לעברם, הוא החזיק את הכלב של המערערים ברצועה, הרחיק אותו והשגיח שהוא לא יפגע באנשים או בכלבים האחרים. בהמולת ההתגוששות, וכיוון שההשגחה על הכלב דרשה את מלוא תשומת ליבו, הוא לא הבחין מה אירע בדיוק ומי היכה את מי. לאורך כל זמן המריבה לא היה לו קשר עין עם ברק או עם אורטל וכמובן שלא היה לו מגע כלשהו עם ענת. ראיות התביעה 6. התביעה התבססה בעיקר על עדותה של ענת ושל אדם נוסף בשם רונן ארנרייך (להלן - רונן), שנכח במקום בזמן התיגרה. מלבדם העידו אנשים נוספים שהיו במקום ונחשפו לחלק זה או אחר של מהלך האירועים. בתחילת פסק דינו ציין בית המשפט המחוזי, כי רק חלק מאלו שהיו עדים לאירוע הגיעו למסור עדות ועל כך יש להצר. רבים מהנוכחים לא אותרו למרות מאמצים מצד המשטרה, שהוציאה הודעה לתקשורת בעניין, ומצד ההגנה, אשר פירסמה מודעה בעיתונות הקוראת למי שהיה במקום לבוא ולהעיד. יצוין גם, כי בתחילת המשפט טענה ההגנה כי התקשורת המקומית שולהבה נגד המערערים על ידי משפחת המנוח ונסיבות אלו לא איפשרו קיום משפט הוגן. בקשה להעברת מקום דיון למחוז אחר נדחתה על ידי בית המשפט ביום 23.9.03. אעבור כעת לסקור בקצרה את מסכת העדויות שנפרשה בבית משפט קמא, תוך שאתעכב על אותם חלקים הנוגעים לעובדות השנויות במחלוקת. 7. ענת גוללה בעדותה את השתלשלות האירועים כפי שהיא ראתה וחוותה אותם. היא ראתה את ברק בועט בכלב, קמה לעברו והחלה לצעוק עליו. התפתח דין ודברים מילולי קולני שנמשך כמה דקות. המנוח הצטרף על מנת לראות את המתרחש ובמקום התפתח ויכוח סוער בינו לבין המערערים. החלה מריבה בין הכלבים עליה השתלטו במהירות. לאחר מכן החלו שני המערערים להכות את המנוח, שניסה להכותם בחזרה. היא ניסתה להתערב ולהפריד, ואז תפס אותה אושרי במותניה, הרחיק אותה והחזיק בה במרחק של מטר עד מטר וחצי מהמקום, כשפניה מול פניו וגבה אל מוקד העימות בין ברק למנוח. היא ניסתה להשתחרר והיכתה את אושרי באגרופים. אושרי הזהיר אותה שייאלץ להכותה למרות היותה אישה "ובאותה הזדמנות הכניס לי אגרוף קטן", אשר ממנו נשברה לה שן קדמית. ברגע מסוים היא הצליחה להביט לאחור וראתה את המנוח שוכב על הארץ על גבו ואת ברק רכון מעליו. היא הצליחה לתפוס בשערות ראשו של ברק, אך אושרי הרחיק אותה והמשיך להחזיקה בכוח. לפתע עזב אותה אושרי ואז היא ראתה את שני המערערים בורחים בריצה. היא הסתובבה לכיוון המנוח, ראתה אותו עומד, ושנייה לאחר מכן מתמוטט. היא הבחינה שחולצתו מלאה דם, הרימה אותה ונוכחה שנדקר. את רגע הדקירה עצמו לא ראתה. ענת מעידה, כי לא ראתה שולחן הפוך והיא אינה זוכרת שראתה דברים שנפלו מהשולחנות. 8. עד נוסף מטעם התביעה הוא רונן. חשיבותו של רונן כעד רבה, שכן הוא היחיד המעיד כי ראה את רגע הדקירה. רונן סיפר, כי הגיע לנירוונה לאחר יום עבודה וישב שם עם חבריו. הוא הבחין בקטטה המתפתחת והתקרב למקום כדי להיטיב לראות. לתחילתו של האירוע היה עד במעורפל בלבד. הוא הבחין בחיכוך פיזי בין ברק למנוח שהתבטא בכעין משיכות הדדיות באזור הראש, כאשר המנוח היה ישוב על ספסל. כמו כן, הוא ראה תזוזה מסויימת באזור השולחנות, אך לא הבחין אם נפלו חפצים או פריטי סכו"ם מהשולחן. לדבריו, ייתכן שהתהפך ספסל, אך בוודאי שלא התהפך שולחן. כשהתקרב והחל לראות את המתרחש באופן ברור היה הדבר בעת הפוגה רגעית במריבה ורגע לפני הדקירה הקטלנית: "הם שניהם עמדו...אז אני זוכר בודאות את ברק אומר פעמיים את המשפט הזה: זה יותר טוב, זה יותר טוב... בעצבים. ואז הוא הניף את יד ימין, כשהיא ישרה, מרפק נעול, בתנועה לכיוון בית החזה בתנועה סיבובית, כשהיד מתוחה הצידה, לכיוון בית החזה בצד...כשהוא הניף בחזרה את היד, הבחנתי באולר, אני לא הבחנתי מה זה היה, אני ראיתי שהוא קיפל את זה בסוף, כנראה זה אולר. לא ראיתי שום דם על הלהב. וזהו, ואז הוא פשוט סגר, עלה על הטריבונה לקח את הכלב ורץ בריצה מהירה." רונן המשיך ותיאר מה ראה מן הדקירה ולאחריה (בעמודים שונים בפרוטוקול): "אני הבחנתי פעם ראשונה בסכין אחרי שהוא הוציא את היד חזרה. לא חשבתי שהוא דקר אותו. חשבתי שזה היה איום... ...אבינועם פשוט עמד. אם הוא היה מזיז את היד המנוח, זה היה פוגע ביד ולא במקום שפגע... ...ברגע שברק ברח, הוא [המנוח - א' ג'] הסתכל עליו בורח. לא ידעתי שהוא נדקר. הוא תפס לאשתו את הידיים... חשבתי שזו תוצאה של המריבה...אז התחיל לאבד שיווי משקל..." רונן העיד כי ראה את ענת במרחק של כמטר וחצי מהמקום, אך לא הבחין אם מישהו היה לידה ולאן היו מופנות פניה. החלק מהאירוע שהיה עד לו מקרוב ארך כחצי דקה עד דקה. 9. עדים נוספים העידו מטעמה של התביעה, רובם עובדים בנירוונה או אנשים ששהו במקום בעת האירוע. בית המשפט המחוזי ציין, כי איש מהם לא היה עד לליבת האירוע ונקודת המבט שלהם הייתה חלקית או רחוקה יחסית. כל אחד מהם הביט על האירוע מזווית שונה ונחשף לחלק מסוים ממנו ולפיכך ניתן למצוא בעדויותיהם סתירות שוליות או מלאכותיות, שככלל אין בהן כדי לפגוע במהימנותן. החשיבות הנודעת לעדויות אלו הינה בחיזוק או בהפרכה של העדויות העיקריות ושל הגירסאות העובדתיות המנוגדות. בית משפט קמא התייחס בפירוט רב לכל העדויות. איני רואה טעם לחזור ולפרוש את היריעה כולה. אנו נתייחס לעדויות השונות בהמשך, ככל שיהא בכך צורך. 10. מטעם התביעה הוגשו מספר חוות דעת מומחה (להלן - הדו"ח הפתולוגי) שנכתבו על ידי ד"ר נחמן נחמן (להלן - ד"ר נחמן), אשר ביצע את הנתיחה שלאחר המוות בגופו של המנוח. אחד מהדו"חות הפתולוגים התייחס לאפשרות שהסכין בה בוצעה הדקירה הינה סכין מן הסוג המצוי בשימוש בנירוונה. בעניין זה קובע הדו"ח, כי "הלהב של הסכין היה יכול לגרום את פצעו [של המנוח - א.ג] (בהתחשב במידותיו)" (ת/26). דו"ח הנתיחה שלאחר המוות קובע, כי מסלול הדקירה היה "מקדימה אחורה, מלמטה למעלה ומשמאל לימין" וכי הדקירה נגרמה "מחפץ חד כגון להב של סכין עם לפחות שפה אחת חדה"(ת/25). ד"ר נחמן גם העיד מטעם התביעה. בעדותו ובמשמעויות העולות מהדו"ח הפתולוגי ניגע בהמשך. עדי ההגנה 11. מטעם ההגנה העידו המערערים, אורטל ועדים נוספים. זו עיקר עדותו של ברק: שבוע לפני האירוע שם אביה של אורטל קץ לחייו. בהסתיים תקופת ה"שבעה" של אורטל יצאו היא והמערערים מתוך כוונה ללכת לבית כנסת. בית הכנסת היה סגור והם החליטו לצאת להתאוורר על שפת הים. הם הסתובבו בטיילת עם כלבם, כאשר רץ לכיוונם לפתע כלב זאב גדול שניסה לתפוס בצוואר הכלב שלהם. ברק דחף את הכלב לאחור בבעיטה קלה, ואז הגיעה ענת למקום והתחילה לצעוק עליו באגרסיביות, תוך שימוש בקללות ובמילים קשות. ברק השיב, כי הכלב שלה לא היה קשור וכי לא אירע לו כל נזק. העניינים החלו להתלהט ואז התרומם המנוח ורץ למקום כשתוך כדי כך שיחרר לכיוונם את הכלב השני. המנוח התערב בצורה אגרסיבית, החל לקלל ולדחוף את ברק. לאחר מספר שניות של דחיפות הדדיות, ללא החלפת מהלומות, נתלתה ענת על ברק מאחור, החדירה את ציפורניה לעורפו ונצמדה אליו כך למשך כחצי דקה. בסופו של דבר הצליח ברק להדוף אותה ואז התנפל עליו המנוח, נתלה על שיערו והחל לחבוט בו. ברק ניסה להשתחרר ולהכות בו בחזרה. בשלב זה הצטרפו לאירוע מספר אנשים, הקיפו אותם וחלקם התחילו לדחוף אותו, אם מתוך רצון להפריד ואם מתוך כוונה להתערב לטובת המנוח. הוא נדחף כלפי מטה ובעת שנדחף הרגיש שהם פוגעים באחד השולחנות ושנופלים ממנו חפצים שונים. ברק מצא עצמו על האדמה, כורע על ארבע, כשכל אותה עת המנוח מעליו תופס בשיערו וממשיך להכותו. הוא ניסה לקום, אבל לפחות שני אנשים דחפו אותו ומנעו ממנו להתרומם. לאחר מספר דקות, החל ברק לחוש פחד שכדוגמתו לא חש מעולם וחשש שאם לא ייחלץ אין לדעת כיצד יסתיים העניין. הוא הרגיש בהימצאותם סביבו של החפצים שנפלו מהשולחן והחליט להיעזר בהם לשם הרתעה. הוא גישש ומצא חפץ שלא הבחין במהותו במדויק, אחז בו ושלח את ידיו לאחור בתנועת ניעור, מעין התמתחות לאחור תוך שליחת הידיים כלפי חוץ. הוא הרגיש שהבחור שרכן עליו ומנע ממנו לקום לאורך כל הקטטה מרפה ממנו. הוא הזדחל החוצה מהטבעת האנושית שהקיפה אותו והחל לברוח מהמקום. בשעה שברח העיף מבט לאחור וראה את המנוח עומד ואף פוסע מספר צעדים לעברו. הוא קרא לאושרי ולאורטל, השליך את החפץ עימו דקר במרחק של "מטר או שניים" ממקום הדקירה ויחדיו הם נמלטו מהמקום. הסיבה להימלטות הייתה החשש מפני המשך התנכלותם של הנמצאים במקום, ולא מחמת דקירת המנוח, שכן באותו שלב הוא כלל לא ידע שהמנוח נפגע. ברק העיד, כי לא היה ברשותו אולר או סכין כשהגיע למקום. משם נסעו המערערים ואורטל לבית כנסת בשכונת הדר. אורטל וברק נכנסו לבית הכנסת ואושרי נסע לביתו. כעבור זמן מה נכנס אושרי לבית הכנסת ומסר לברק, כי שמע ברדיו שבמריבה בנירוונה נהרג אדם והמשטרה מחפשת אחרי שניים שהיו מעורבים בקטטה. רק אז הבין ברק, כי המנוח אכן נפגע בצורה משמעותית. שלושתם החלו לבכות ובסופו של דבר החליטו לנסוע לבית דודו של ברק כדי שיעזור להם למצוא עורך דין מתאים. הם הגיעו למקום, שוחחו עם הדוד שיעץ להם להסגיר את עצמם למשטרה, נפגשו עם עורך דין ולאחר מכן נסעו לתחנת המשטרה בחיפה, שם הסגירו עצמם. יצוין, כי ביום 5.5.04 נערכה לברק בדיקת חיים במכון הפתולוגי באבו כביר. בבדיקה נמצאו סימני שריטה בצוואר, בגב ובאמה. בחוות הדעת שכתב עורך הבדיקה, ד"ר קוגל, הוא קבע שהסימנים מלמדים על "חבלה קהה ישירה (מכה) או בלתי ישירה (נפילה), שנגרמו באמצעות עצם קהה בעל שטח פנים דק יחסית דוגמת ציפורן, יותר מ-4 ימים לפני מועד בדיקתי". חוות הדעת מסכמת ואומרת, כי ממצאי הבדיקה יכולים להתיישב עם גירסת ברק. 12. אושרי תיאר בעדותו את ההתרחשות מנקודת מבטו שלו. כאשר הם הגיעו לנירוונה הוא החזיק ברצועת הכלב. לאחר שכלב הזאב רץ לעברם ונהדף על ידי ברק, הוא קיצר את הרצועה, הצמיד אליו את הכלב וריסן אותו כדי שלא יתקוף אנשים או כלבים אחרים. במהלך כל התיגרה הוא היה עסוק בהפרדה בין הכלבים המתגוששים ובהשגחה על הכלב שלהם. החל מהשלב בו התנפל כלב הזאב על הכלב שלהם ועד הרגע בו קרא לו ברק והם נמלטו מהמקום, לא היה לו קשר עין עם ברק ואורטל. הסיבה שהוא ברח מהמקום הייתה כי ברק קרא לו ולא כיוון שהיה עד לתקרית כלשהי שהצדיקה בריחה. הוא עצמו לא נטל חלק במריבה בשום צורה, אף לא בדרך של אלימות מילולית. אושרי הכחיש נחרצות, כי תפס את ענת או כי היה לו מגע כלשהו עימה. 13. אורטל העידה גם היא מטעם ההגנה. עדותה, המקיפה חלק מההתרחשות, עולה בקנה אחד עם גירסתו של ברק לאירוע. היא חושבת, אך אינה בטוחה, שכאשר הגיעו לים החזיק אושרי בכלב. היא ראתה את ענת צועקת על ברק ואת המנוח מגיע למקום. החל ביניהם מגע פיזי של דחיפות, ואז קפצה ענת על ברק, נתלתה עליו ושרטה אותו. ברק הדף אותה לאחור ואז פרצה קטטה משמעותית בין ברק למנוח. נוצרה סביבם התקהלות של כעשרה או חמישה עשר אנשים שהסתירו ממנה את המתרחש, אך לפני כן היא הספיקה לראות את המנוח גורר את ברק כלפי מטה. לאחר זמן מה היא ראתה את ברק קם מתנוחה של כריעה על ארבע, מפלס דרך בין האנשים שהקיפו אותו, עולה על רחבת הטיילת וקורא לה ולאושרי. או אז הם ברחו מהמקום. ברק היה חבול בפניו ובידיו ונראה היסטרי ומפוחד. במהלך התקרית היא הייתה מרוכזת בברק ולכן לא הבחינה מה אירע עם אושרי באותה עת, למעט שנייה אחת כאשר הביטה לצד ימין וראתה את אושרי מתעסק עם הכלבים. היא לא הבחינה בכלי אוכל שנפלו מהשולחנות, אולם עקב הרעש והמהומה לא הייתה יכולה להבחין בכך גם אם נפלו. אורטל העידה בביטחון שברק לא הגיע למקום עם סכין או אולר וכי הוא לא נהג להסתובב עם דברים מעין אלו. 14. חשיבות מרובה ייחסה ההגנה לעדה בשם אורנה נחום (להלן - אורנה). בהודעה למשטרה שמסרה אורנה ביום האירוע, ושהוגשה במהלך המשפט, היא מספרת שבאותו היום יצאה להליכה על שפת הים. כשהגיעה לאזור של נירוונה הבחינה בזוג, שלאחר מכן התברר שהיה המנוח וענת, יושב ליד אחד השולחנות. הזוג נחקק בזכרונה כיוון שלבושה של ענת צד אז את תשומת ליבה. היא המשיכה ללכת ואז הבחינה במריבת הכלבים, שכן נביחותיהם משכו את תשומת ליבה. התמונה הבאה לה שמה לב היא של המנוח צונח על הרצפה "לידו עמד בחור גבוה ... והוא אחז בידו סכין שעליה היו סימני דם והבחור עם הסכין החל לברוח בריצה לכיוון הגבעה...". מהודעה זו ביקשה ההגנה להיבנות, שכן לטענתה יש בה סתירה לעדותו של רונן וחיזוק לגירסה כי כלי הדקירה היה סכין שנמצא במקום ולא אולר שהובא לשם על ידי ברק. אורנה גילתה אי רצון רב להופיע להעיד. לבקשתה, הוסר שמה מרשימת עדי התביעה, אך היא זומנה לעדות על ידי ההגנה. בית המשפט המחוזי נאלץ להזהיר אותה, כי אם לא תופיע להעיד יוצא נגדה צו הבאה. יום לפני עדותה רואיינה אורנה על ידי עורך-דינו של ברק. לאורך הראיון חזרה אורנה והדגישה, כי אינה זוכרת את אשר אירע. בשלב מסוים היא התבקשה לתאר כיצד נראה הסכין שראתה בידיו של ברק מייד לאחר הדקירה. אורנה אמרה משפט מסוים בו תלתה ההגנה רבות: "אני חושבת ש, אני מפחדת אפילו להגיד, כאילו ואם הזיכרון שלי בוגד בי או שאני לא זוכרת את סיפור הסכין. כמו של חמאה...". ההתייחסות לסכין של חמאה מתאימה, לטענת ההגנה, לסכין הסטנדרטית הנמצאת בשימוש בנירוונה. יצוין, כי הראיון הוקלט ותמליל שלו הוגש לבית המשפט על ידי ההגנה. דעתה של התביעה לא הייתה נוחה ממנו והיא הגישה תמליל נגדי, שקטעים מסוימים בו שונים מזה שהוגש על ידי ההגנה. המשפט שצוטט לעיל מופיע, מכל מקום, בשני התמלילים. בעדותה בבית המשפט, אשר נמסרה כשנה לאחר האירוע, טענה אורנה כי אינה זוכרת את עניין הסכין. אורנה הוכרזה כעדה עויינת ועומתה עם הודעתה במשטרה ועם הראיון שנערך לה על ידי ההגנה יום קודם לכן, אולם נשארה דבקה בגירסתה כי אינה זוכרת חלק זה של ההתרחשות. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 15. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 18.1.05. פסק הדין העיקרי נכתב על ידי השופט י' עמית. בפסק דין ארוך ומפורט ניתח בית המשפט את גירסאות הצדדים, את העדויות ואת הראיות הפיזיות. ככלל, למעט נקודה אחת לגביה נתגלעו חילוקי דעות בקרב חברי ההרכב, אימץ בית המשפט את גירסתה העובדתית של התביעה במלואה. למסקנותיו העובדתיות הגיע בית המשפט בהתבסס על מספר אדנים. נציג תחילה את החלק הנוגע למעורבותו של ברק: א. בית המשפט נתן אמון מלא בעדויותיהם של ענת ושל רונן. נקבע, כי ענת הקפידה להיצמד לתיאור מדויק של העובדות להן הייתה עדה ולא להוסיף עליהן כהוא זה, הגם שלא הסתירה את רצונה לראות את ברק נשלח למאסר עולם. בית המשפט ציין, כי לוּ רצתה ענת לשקר יכולה הייתה לטעון כי ראתה את הדקירה עצמה והימנעותה מלעשות כן מוסיפה לאמינותה (ואנו נוסיף, מעין מִיגוֹ). בית המשפט התרשם לחיוב גם מעדותו של רונן, אשר נמסרה בצורה רהוטה ומשכנעת. נקבע, כי רונן הקפיד שלא להעיד אלא על הדברים אשר ראה, וטרח לציין במפורש כאשר לא הבחין בפרטים בבירור. בית המשפט דחה את טענת ההגנה, כי סתירות ותמיהות שונות מחלישות את אמינות עדותו של רונן. נקבע, כי מדובר בסתירות שוליות או מלאכותיות שאין בהן כדי לפגום באמינותה הכוללת של העדות. ההגנה טענה, כי גירסת רונן נסתרת על ידי עדותו של ארז רוזנבלט (להלן - ארז), מי שהיה ברמן בנירוונה ושהה במקום בזמן האירוע. ארז העיד ש"הריב לא היה במצב של עמידה מלאה". עובדה זו, לטענת ההגנה, עומדת בסתירה לעדות רונן לפיה ברק והמנוח עמדו, בעת הדקירה, האחד מול השני. אולם בית המשפט קבע, כי אין סתירה הכרחית בין השניים, שכן אפשר שתנוחת הכריעה החלקית אותה ראה ארז מתייחסת לשניות שלפני רגע הדקירה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי מכל מקום יש להעדיף את עדותו של רונן. בעדותו של ארז, סבר בית המשפט, ישנן מספר נקודות בהן מופיעות סתירות פנימיות ואי התאמות לעדויות אחרות. בית המשפט הוסיף וציין, כי רונן צפה באירוע מקרוב, בעוד ארז צפה בו ממרחק של עשרים-שלושים מטרים כשהוא עומד מאחרי דוכן המשקאות. ב. בית המשפט לא רחש אמון לעדויות המערערים. זאת, על אף שנקבע כי לא נמצאו בהן סתירות של ממש. מאפיין בולט אותו ציין בית המשפט לחובה הוא המידור בתיאור הדברים של כל אחד מהם ביחס לאחר. היינו, כל אחד מהמערערים התייחס בעדותו רק למעשיו הוא בזמן הקטטה וטען כי לא ראה מה שאירע עם חברו. נתון זה תרם לחוסר האמינות שייחס בית המשפט לעדויות המערערים. בית המשפט קבע גם, כי אין לייחס לעדותה של אורטל כל משקל. אורטל השתמשה במינוחים דומים לאלו שברק השתמש בהם, עובדה שיש בה כדי לרמוז, לדעת בית המשפט, שהשניים שוחחו ביניהם על האירועים. יש לציין, כי בעת המשפט היה ברק שרוי במעצר בית והוא התגורר עם אורטל. עוד הצביע בית המשפט על כך שנקודות מסוימות בעדותה של אורטל עומדות בסתירה לעדויות הראייה האחרות לאירוע. נתונים אלו, בנוסף להיותה של אורטל עדה לא נייטרלית, הביאו את בית המשפט למסקנה כי אין ליתן משקל ראייתי לעדותה. ג. בית המשפט קבע, כי מכלול העדויות והממצאים בתיק מתיישב עם גירסת התביעה ואינו הולם את גירסת ההגנה. גירסתו של ברק לאירועים בנויה ממספר טענות עובדתיות הבנויות זו על גבי זו, וכולן אינן מתיישבות עם העדויות והראיות. טענה עובדתית אחת היא שכלי הדקירה הוא סכין שהיה בשימוש במסעדה והורם לאחר שנפל מאחד השולחנות במהלך התיגרה. בשחזור ובתחילת עדותו בבית המשפט טען ברק כי אחד השולחנות נפל, אולם במהלך העדות עידן את גירסתו ואמר כי ייתכן ולא התהפך שולחן אלא רק התנדנד ונפלו ממנו חפצים שהיו עליו. בעניין זה ציין בית המשפט, כי אף אחד מהעדים לא העיד על התהפכות שולחן במהלך הקטטה, ורק רונן אמר שייתכן ואחד השולחנות התנדנד. בית המשפט התייחס גם לשאלה האם חתך הדקירה בגופו של המנוח יכול היה להיגרם על ידי הסכין הסטנדרטית שהייתה בשימוש בנירוונה. שניים משופטי ההרכב, השופטים מ' לינדנשטראוס וי' עמית, קבעו כי לאור הדו"ח הפתולוגי לא ניתן לשלול זאת, על אף שהדבר אינו מתקבל על הדעת. השופט י' דר קבע כי הסכין לא יכולה הייתה לגרום לדקירה כפי שאירעה. נשוב לנקודה זו בהמשך. טענה עובדתית שנייה היא, כי הסכין בה נדקר המנוח הושלכה על ידי ברק במרחק של "מטר או שניים" ממקום הדקירה. אין חולק שכלי הדקירה לא נמצא עד היום, למרות שבמקום נערכו חיפושים באותו היום וסריקה יסודית למחרת היום. ההגנה העלתה את ההשערה, כי הסכין נאספה על ידי אחד מהעובדים שסידר את המקום וצורפה על ידו לתכולת הסכו"ם של נירוונה. תזה זו נדחתה על ידי בית המשפט כבלתי הגיונית. אף אחת מהמלצריות לא זכרה שהרימה סכין מהרצפה, אם כי אחת מהמלצריות העידה שסידרה את המקום. בית המשפט קבע, כי אין זה סביר שאדם המסתובב בזירת דקירה קטלנית יבחין בסכין המוטלת במקום, לא יבין את חשיבותה ויסלק אותה. זאת ועוד, לדבריה של אורנה בהודעתה במשטרה, דברים עליהם נתלית ההגנה כמוצאת שלל רב, היו על סכין הדקירה כתמי דם. עובדה זו מוסיפה לחוסר הסבירות בתרחיש האומר שמאן דהוא פשוט הרים את הסכין ושם אותה כלאחר יד במיכל הכלים. טענה עובדתית שלישית בגירסתו של ברק היא כי לאורך רוב הקטטה היה הוא הנתקף. אולם אף אחד מעדי הראייה, למעט אורטל, לא הבחין כי ברק היה בעמדת התגוננות או כי בשלב כלשהו היה שרוע על הארץ כשהמנוח מעליו. להיפך, ישנן עדויות כי ברק היה התוקפן. טענה עובדתית רביעית היא כי הדקירה נעשתה על ידי ברק בעת שעשה תנועת "ניעור לאחור" כשידו ישרה עם מרפק נעול, והמנוח עמד מאחוריו, מעט לימינו. בהקשר זה ציין בית המשפט, את הדו"ח הפתולוגי הקובע שכיוון תעלת הדקירה היה "מקדימה אחורה, מלמטה למעלה ומשמאל לימין". בית המשפט קבע, כי נתונים אלו מתיישבים עם גירסת התביעה לפיה הדקירה אירעה כאשר ברק והמנוח עמדו פנים אל פנים. אילו הייתה הדקירה נעשית בתנאים אותם גורסת ההגנה, היה עלינו לצפות לכיוון דקירה מימין לשמאל ולא משמאל לימין. למסקנה זו הגיע בית המשפט על אף שהוא ציין, כי ד"ר נחמן לא שלל את האפשרות שהדקירה אירעה כפי שהוצגה על ידי ברק בשחזור, היינו שהמנוח היה מאחוריו ולימינו. נשוב לכך בהמשך. ד. נקודה נוספת עליה נתן בית המשפט את הדעת הייתה הודעתה ועדותה של אורנה. ההגנה והתביעה כאחד טענו, כי עדותה של אורנה אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של רונן. כזכור, תיאר רונן כי מייד לאחר הדקירה הבחין בתנועת קיפול שעשה ברק. אורנה מסרה בהודעתה במשטרה כי ראתה בחור עם סכין שברח מהמקום. מכאן הסכמת הצדדים שאין שתי העדויות יכולות לדור בכפיפה אחת, אלא שהתביעה ביקשה להעדיף את עדותו של רונן וההגנה ביקשה להעדיף את הודעתה של אורנה במשטרה. בית המשפט סבר, לעומת זאת, כי ניתן ליישב בין שתי העדויות. ייתכן, אמר בית המשפט, שאורנה ראתה את האולר שנייה לפני שרונן ראה את תנועת הקיפול או שברק ניסה לקפל את האולר אולם לא הצליח בכך. מכל מקום קבע בית המשפט, כי אם עליו להכריע בין העדויות עדיפה בעיניו זו של רונן, וזאת ממספר טעמים. רונן עמד והשקיף על האירוע ממרחק של כשלושה מטרים בעוד אורנה ראתה אותו, תוך כדי הליכה, ממרחק של עשרה עד חמישה עשר מטרים. והעיקר, גירסתו של רונן הייתה נחושה ובוטחת בעוד שאורנה חזרה והדגישה כי אינה זוכרת את אשר אירע. בית המשפט סבר, כי אין זה הגיוני שאורנה אכן ראתה את ברק אוחז בסכין מגואלת בדם ושכחה זאת. לגישתו של בית המשפט, אורנה טענה שאינה זוכרת משום שמלכתחילה לא הייתה בטוחה בדברים שאמרה למשטרה. 16. בית המשפט אימץ איפוא את גירסתה העובדתית של התביעה. עם זאת, לא התקבלה עמדת התביעה כי במסכת העובדות האמורה יש כדי לגבש עבירה של רצח. נקבע, כי בנסיבות המקרה, בהתחשב בכך שמדובר בדקירה אחת בלבד שהוטחה ברגע של התלהטות רוחות, בעיצומו של עימות פיזי לא מתוכנן, לא ניתן לומר שהוכח יסוד "ההחלטה להמית". ברק זוכה מחמת הספק מעבירת הרצח והורשע, תחת זאת, בעבירה של הריגה. שניים משופטי ההרכב (הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופט י' דר) ציינו, עם זאת, כי העבירה שביצע ברק "קרובה כחוט השערה לרצח". בית המשפט נמנע מלהרשיע את ברק בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, שכן סבר שזו נבלעת בעבירה ההריגה. 17. כאן עובר פסק הדין לדון בחלקו של אושרי באירועים. כתב האישום ייחס לאושרי מעורבות בשלושה מעשים: הכאת המנוח יחד עם ברק, תפיסתה של ענת במהלך האירוע והכאתה באגרוף בפניה שגרם לה לשבירת שן. אושרי כפר במעורבותו בכל אחד משלושת המעשים, וטען כי לא נטל כל חלק במריבה, אלא עסק כל העת בהפרדה בין הכלבים הניצים והשגחה על הכלב שלו. לעניין שני המעשים הראשונים, הכאת המנוח ותפיסתה של ענת, אימץ בית המשפט פה אחד את גירסת התביעה לאירועים. בעניינו של המעשה השלישי, המכה בפניה של ענת, החליט בית המשפט, ברוב דעות (הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופט י' דר), לקבל את עמדת התביעה. דעת המיעוט סברה, כי לא הוכח מעבר לספק סביר שאושרי הוא זה שהיכה את ענת. 18. גירסתו של אושרי כי כלל לא היה מעורב באירוע נדחתה בבית המשפט מכמה טעמים. בית המשפט ייחס, כאמור, מהימנות מלאה לעדותה של ענת. ענת העידה, כזכור, כי שני המערערים היכו את ברק ולאחר שהיא ניסתה להתערב לטובתו תפס אותה אושרי והרחיקה מן המקום. חיזוק לעדותה זו של ענת מצא בית המשפט בהודעתו במשטרה של ארז, שאמר שאושרי "התערב וגם הרביץ לנרצח...". נקבע, כממצא עובדתי, כי לאושרי הייתה מעורבות כלשהי בתיגרה עם ברק, אך מידתה של מעורבות זו לא נתבררה. בגין חלקו זה, החליט בית המשפט להרשיע את אושרי בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, אך נמנע מהרשעתו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. גם בדבריה של ענת כי אושרי תפס אותה במותניה במשך המריבה לא ראה בית המשפט מקום לפקפק. עדות זו, קבע בית המשפט, נתמכת גם על ידי השכל הישר, שכן אחרת אין להבין כיצד זה שענת, שלפי גירסת ההגנה נטלה חלק מרכזי ומתסיס באירוע מראשיתו, לא נחלצה לעזרת בעלה ולא הייתה עדה לחלק הארי מהקורות עם בעלה, כולל רגע הדקירה. חיזוק נוסף מצא בית המשפט בעדותם של חלק מעדי הראייה שסיפרו, כי הכלב של המערערים היה חופשי במשך חלק מהאירוע, עובדה שאינה מתיישבת עם טענתו של אושרי כי היה צמוד לכלבו מתחילה עד סוף. הגם שישנן עדויות שאושרי החזיק בכלב, אלו אינן סותרות את העדויות האחרות, שכן אין לתפוס אף אחת מהן כמשתרעת על האירוע כולו. 19. המעשה הנוסף בו הואשם אושרי, שבירת השן של ענת, הביא לחילוקי דעות בין השופטים. מחד ניצבה עדותה של ענת, שטענה כי אושרי הוא זה שהיכה אותה בפניה ושבר לה שן קדמית. עדותה נתמכה בעדותו של ארז לפיה אושרי הרביץ לענת. אולם בית המשפט ציין שבעדותו של ארז נתגלו סתירות שונות, בין השאר בנוגע לשאלה האם היכה אושרי את ענת לפני שהמנוח התערב בעימות או לאחר מכן. לעומת עדותם של ענת וארז, הצביעו שתי עדויות אחרות על ברק כמי שהיכה את ענת בפניה. מדובר בעדותה של יעל אולג (להלן - יעל) ובהודעתה במשטרה של שחף בר גיורא (להלן - שחף), שלא זומנה להעיד והודעתה הוגשה בהסכמת הצדדים. במצב דברים זה סבר השופט י' עמית, כי ישנו ספק סביר באשר לאשמתו של אושרי. הנשיא מ' לינדנשטראוס קבע, לעומת זאת, שיש בעדותה של ענת כדי לשלול כל ספק סביר כי אושרי הוא זה שחבל בפיה. לדעתו זו הצטרף גם השופט י' דר. אושרי הורשע איפוא, בדעת רוב, גם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. על דעת כל חברי ההרכב הוחלט לזכות את אושרי מעבירות של סיוע להריגה וסיוע לאחר מעשה, שכן נקבע כי לא הוכח שהתגבש בו היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירות אלו. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 20. גזר דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 22.2.05. התביעה ביקשה לגזור על ברק את העונש המקסימלי הקבוע בחוק לעבירת הריגה, 20 שנות מאסר. הסניגור ביקש להקל עימו. הוא ציין את עברו הנקי של ברק, את הצער הרב שהוא הביע בעקבות המקרה ואת העובדה שהתוצאה הטראגית נבעה מדקירה ספונטנית, לא מתוכננת, שאירעה תוך כדי מריבה. בגזר הדין ציין בית המשפט, כי לדעת שניים משופטי ההרכב מעשהו של ברק מתקרב מאוד למרחב התחולה של עבירת הרצח. בית המשפט התייחס להבעת הצער של ברק ולהשלכות הקשות שהיו לאירועים עליו ועל משפחתו, כפי שנגלל בתסקיר המבחן, אולם קבע שיש לתת משקל עודף לאינטרס הציבורי. בית המשפט הזכיר את תופעת "תת תרבות הסכין" אשר פשתה בציבור ואת הצורך בענישה מרתיעה כדי לבלום אותה. הגיעה העת, הכריז בית המשפט, להגביה את רף הענישה. על ברק נגזרו 20 שנות מאסר, מתוכן 18 שנים בפועל והיתרה על תנאי, לתקופה של 3 שנים, שלא יעבור עבירה מסוג פשע. גזר הדין בעניינו של אושרי ניתן ברוב דעות. השופטים מ' לינדנשטראוס וי' דר, אשר היוו את דעת הרוב, גזרו על אושרי שנתיים מאסר, מתוכן שנה לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, לתקופה של 3 שנים, אם יורשע בעבירה מסוג פשע. השופט י' עמית, בדעת מיעוט, סבר כי מידת מעורבותו של אושרי באירוע מצדיקה ענישה מקלה יותר, אף שלצורכי הענישה הוא קיבל את דעת הרוב בהכרעת הדין לפיה יש להרשיע את אושרי גם בגין שבירת השן של ענת. לדעתו של השופט י' עמית, היה עונשו של אושרי צריך לעמוד על 6 חודשי מאסר שירוצו על דרך עבודות שירות. בערעורים שלפנינו תוקפים המערערים את הכרעת הדין ולחלופין את גזר הדין. ערעורו של ברק על הכרעת הדין 21. טענותיו של ברק, שנציג את עיקריהן, מכוונות נגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. ברק טוען, כי שגה בית המשפט בכך שלא האמין לעדותו, על אף שלא נמצאו בה סתירות ועל אף שניתן למצוא לה תמיכה בעדותו של ארז. כן טוען ברק ששגה בית המשפט בכך שאימץ את עדויותיהם של ענת ורונן, על אף נקודות חולשה שונות המצויות בהן. לעניין עדותו של רונן, מתמקד ערעורו של ברק ביחס בינה לבין עדותה והודעתה של אורנה. בית המשפט גרס, כזכור, כי אין סתירה בין עדותו של רונן ובין הודעתה של אורנה ולחלופין, אם קיימת סתירה כזו, יש להעדיף את עדותו של רונן. על שתי קביעות אלו מתרעם ברק. לגישתו, העולה בקנה אחד עם עמדת התביעה בבית משפט קמא, הודעתה של אורנה עומדת בסתירה חזיתית לעדותו של רונן והיה על בית המשפט להכריע ביניהם. הסתירה מובהקת, שכן אורנה סיפרה שראתה את ברק רץ עם הסכין בעוד רונן ראה אותו מקפל את כלי הדקירה מייד לאחר הדקירה. ממשיך ברק וטוען, כי ההכרעה צריכה ליפול לטובת הודעתה של אורנה, שכן זו נמסרה מייד לאחר האירוע כאשר רושם האירועים עודנו טרי. ברק תוקף את מסקנתו של בית המשפט, לפיה הסיבה שאורנה טענה בעדות ובראיון שאינה זוכרת שראתה סכין נובעת מכך שלא הייתה בטוחה בגירסתה מלכתחילה. לטענת ברק, השינוי בגירסה נבע מאי הנעימות שחשה אורנה כלפי ענת והמשפחה, עובדה העולה מהתבטאויותיה לפני ובמהלך עדותה. עוד טוען ברק נגד המסקנות אותן הסיק בית המשפט מהעובדה שסכין הדקירה לא נמצאה. לגישת ברק, לא ניתן לדחות את גירסתו שהסכין נאספה, בחוסר שימת לב, על ידי אחת מהמלצריות. זאת, במיוחד בהתחשב בכך שאין חולק שלאחר האירוע, ובטרם הגיעה המשטרה, הושלט סדר כלשהו במקום. מכל מקום, נטען בערעור, גם אם ברק לא השליך את הסכין מייד לאחר האירוע אין בכך כדי לשלול את גירסתו שהוא מצא את הסכין במקום, תוך כדי התיגרה, ולא הביאה עימו. ברק טוען גם כנגד דחיית גירסתו לפיה היה הוא הצד המותקף במשך רוב התיגרה. בהקשר זה הוא טוען, כי לא ניתן משקל לבדיקה שנעשתה לו במכון הפתולוגי באבו כביר ולחוות דעתו של ד"ר קוגל. טענה נוספת המושמעת בערעור היא כי בית המשפט הסיק מהממצאים הפתולוגים מסקנות המנוגדות לדו"ח הפתולוגי ולחוות דעתו של ד"ר נחמן. ברק מסיים את ערעורו בטענה, כי יש לקבוע שהוא פעל בנסיבות של הגנה עצמית ויש לזכותו או, למצער, להרשיעו בעבירה חמורה פחות. 22. דין ערעורו של ברק על הכרעת הדין להידחות. משקל גדול יוחס בפסק הדין לעדויותיהם של ענת ורונן, אשר בית המשפט מצא אותן ראויות לאמון. איני מוצא מקום להתערב בקביעות אלו. הכרעות מהימנות הינן, כידוע, מלאכתה של הערכאה הדיונית, הנהנית מיתרון ההתרשמות הבלתי אמצעית מהעדים המופיעים לפניה, וערכאת הערעור לא תתערב במסקנותיה אלא במקרים מסוימים ובנסיבות חריגות (ראו למשל, ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (6) 625, 634-632). בחנתי את הטענות השונות אשר הושמעו בערעור במטרה לקעקע את אמינות עדויותיהם של ענת ורונן, לאחר שנדחו על ידי בית משפט קמא. תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי שאין בהן ממש. אכן, ניתוח דקדקני של העדויות עשוי לחשוף אי אלו אי התאמות, ואף סתירות קלות, בין העדויות השונות בתיק. תופעה כזו היא בלתי נמנעת כאשר מדובר בהתרחשות פתאומית, מהירה ואשר נצפית מזוויות שונות. תפקידו של השופט הוא לבור בין עיקר לטפל ולבחון האם מדובר בסתירה אמיתית ומהותית, שיש בכוחה לעורר סימן שאלה, או שמדובר בסתירה שולית או מלאכותית. בענייננו, קבע בית המשפט כי עדויותיהם של ענת ורונן היו בהירות, קוהרנטיות ומשכנעות, והן השתלבו היטב בתמונה שהצטיירה משאר העדויות. במסקנה זו לא מצאתי יסוד להטיל ספק. לא מצאתי אף מקום לפקפק באי האמון שרחש בית המשפט לעדויותיהם של המערערים ואורטל. 23. חלק גדול מחיצי הערעור הופנו לסתירה הקיימת, לפי הטענה, בין הודעתה של אורנה לעדותו של רונן. שותף אני לדעתו של בית המשפט המחוזי, כי אין סתירה משמעותית הכרחית בין השניים. בבחינה של הודעתה של אורנה ניווכח כי, בניגוד לנטען בערעור, אין היא אומרת שברק רץ כשהסכין בידו. אורנה מתארת את הרגע שלאחר הדקירה כך: "...הוא אחז בידו סכין שעליה היו סימני דם והבחור עם הסכין החל לברוח בריצה לכיוון הגבעה...". פשוטו של צירוף המילים "הבחור עם הסכין" הוא הגדרת האדם שברח ולאו דווקא תיאורו כאוחז סכין בעת הבריחה עצמה. אכן, ישנן נקודות נוספות בהן קיימת אי התאמה. רונן, למשל, סיפר כי לא הבחין בדם על הלהב בעוד שאורנה אמרה שעל הסכין היו סימני דם. סתירות אלו, ככל שקיימות, הינן שוליות יחסית ואינן מחייבות דחייה מוחלטת של אחת מן הגירסאות. אוסיף ואומר, כי מסכים אני לחלוטין לדעתו של בית משפט קמא, ומטעמיו, כי אף אם אכן קיימת סתירה שאינה ניתנת לגישור בין עדותו של רונן להודעתה של אורנה, יש להעדיף את עדותו של רונן. ראוי לשים לב כי אורנה צפתה באירוע כעוברת אורח ממרחק של עשרה-חמישה עשר מטרים, תוך כדי הליכה, כשבשלב זה היא אינה מגלה עניין ממוקד בנעשה. רונן, לעומת זאת, היה נייח, במרחק מטרים ספורים, ומעייניו היו מרוכזים באירוע לאחר שהתקרב למקום במיוחד כדי להיטיב לראותו. 24. אינדיקציות נוספות במסכת הראיות תורמות למסקנה כי הרשעתו של ברק נסמכת על תשתית עובדתית איתנה. מספר עדים העידו כי ראו את ברק מכה את המנוח. זאת בניגוד מוחלט לגירסתו של ברק, לפיה במרבית הזמן היה הוא המוכה וביתרת הזמן מדובר היה בסיטואציה של ריב בעוצמה הדדית שווה. כמו כן, מסכים אני עם בית משפט קמא כי אי מציאת הסכין בזירת הארוע נזקפת לחובת גירסתו של ברק. אין זה סביר כלל וכלל, כי אדם העוסק בסידור מקום שהוא יודע שנדקר בו אדם למוות ייתקל בסכין ויפנה אותה משם בשוויון נפש. עוד אני סבור, שאין בבדיקת החיים שנערכה לברק כדי לתמוך בגירסתו. אין חולק כי בשלב כלשהו, תוך כדי המריבה, נשרט ברק על ידי ענת. הסימנים שנמצאו על גופו של ברק מתיישבים היטב גם עם גירסת המשיבה לאירוע. 25. אפנה עתה לבחינת הטענות הנוגעות ליחסו של בית המשפט לדו"ח הפתולוגי ולעדותו של ד"ר נחמן. השאלה מה ניתן ללמוד מהחתכים ושאר הממצאים הפתולוגיים בגופו של המנוח התעוררה בהקשר של שתי שאלות: האחת - האם יכולה הייתה הדקירה להתבצע בסכין מן הסוג בו משתמשים בנירוונה. השנייה - האם כיוון תעלת הדקירה מתיישב עם גירסת ברק ליחס בין גופו שלו לגופו של המנוח בזמן הדקירה. באשר לשאלה הראשונה קבעו השופטים מ' לינדנשטראוס וי' עמית, כי לאור עמדתו של ד"ר נחמן, כפי שהובעה בעדותו, לא ניתן לקבוע שיש בממצאים הפתולוגיים כדי לשלול את האפשרות שהדקירה נעשתה בסכין הנהוג בשימוש בנירוונה. זאת, על אף שהמתבונן בסכין מתקשה להאמין כי הוא יכול לגרום לדקירה קטלנית. השופט י' דר קבע, לעומת זאת, כי חוות הדעת הפתולוגית התייחסה רק למידותיו של הסכין ולא לאפשרות שהדקירה תיגרם מסכין עם להב מעוגל כדוגמת זה המצוי בסכין המדוברת. בעניין אחרון זה סבר השופט י' דר, כי אין יתרון לעד מומחה על פני התרשמותו של בית המשפט וניתן לקבוע באופן חד משמעי שהסכין של נירוונה לא הייתה זו שגרמה לדקירה. יש להודות, כי קשה לדלות עמדה ברורה בעניין זה מהדו"ח הפתולוגי ומעדותו של ד"ר נחמן. בדו"ח הפתולוגי נאמר כי הסכין של נירוונה "היה יכול לגרום את פצעו [של המנוח - א.ג] (בהתחשב במידותיו)". מהתנסחותו של ד"ר נחמן בעדותו בבית משפט קמא קשה להבין האם חוות דעתו נוגעת רק למידות הלהב או מתייחסת גם לחדותו. 26. לשאלה השנייה, האם לאור הממצאים הפתולוגיים אפשרית ההנחה כי הדקירה נעשתה כגירסתו של ברק, השיב בית המשפט בשלילה. לגישת בית המשפט, כיוון תעלת הדקירה משמאל לימין שולל את האפשרות כי הדקירה בוצעה כשהמנוח עומד מאחורי ברק. ברק טוען, כי בית המשפט סטה מחוות דעתו המקצועית של ד"ר ריקדו בלא שיימצא לו טעם מוצדק לכך. במהלך עדותו של ד"ר נחמן בבית המשפט הוקרנו שלוש קלטות בהן נראה ברק מדגים את הדקירה לפי גירסתו. ד"ר נחמן התבקש להביע את דעתו בשאלה האם הגירסה המוצגת בהן היא אפשרית לאור הממצאים הפתולוגיים. תשובתו של ד"ר נחמן לא הייתה אחידה. תחילה נטה לשלול את האפשרות, אולם בחקירה הנגדית הודה, כי תעלת הדקירה עשויה לתאום את גירסת ברק, אם הנדקר עמד מאחור בזווית מסוימת והדוקר היה נמוך ממנו. למרות זאת, קבע בית המשפט, כי כיוונה של תעלת הדקירה אינו יכול להתיישב עם גירסת ברק. אין חולק, כי בית המשפט אינו מחויב לחוות דעת מומחה המונחת לפניו. כפי שנאמר: "לעולם נתונה מלאכת השיפוט וההכרעה השיפוטית בידי בית המשפט ולא בידי המומחים. בית המשפט הוא הפוסק האחרון הן בשאלות עובדתיות והן בשאלות הרפואיות-משפטיות שעומדות בפניו להכרעה " (ע"פ 2457/98 גלעד שמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 289, 299). עם זאת, אין ספק שלחוות דעתו של מומחה משקל נכבד. שאלה חשובה ומורכבת היא מהן אמות המידה שראוי להן כי תדרכנה את בית המשפט בבואו לבחון אם לאמץ או לדחות חוות דעת מקצועית של עד מומחה (ראו י' קדמי על הראיות (חלק שלישי, תשס"ד-2003), 666-661). בענייננו, נכון אני להניח כי יש ממש בהשגות על כך שבית המשפט קבע את מסקנותיו בניגוד לחוות דעת הפתולוג. יוצא אני מנקודת הנחה, כי בממצאים הפתולוגיים אין כדי לתמוך באחת מן הגירסאות. בכך אין כדי להטות את הכף. מארג העדויות והראיות, כפי שפורט, יש בו די והותר כדי לבסס את אשמתו של ברק מעבר לכל ספק סביר. ערעורו של אושרי נגד הכרעת הדין 27. אושרי הורשע, כזכור, במעורבות בשלושה מעשים: הכאת המנוח, תפיסתה של ענת בעת המריבה ושבירת השן של ענת. בערעורו משיג אושרי על קביעותיו של בית המשפט בנוגע לכל אחד ממעשים אלו. נפנה לבחינת טענותיו, תחילה באשר לשני המעשים הראשונים. 28. אושרי טען, כי גירסתו לפיה לא היה מעורב כלל באירוע נדחתה ללא ביסוס. על הכאת המנוח על ידי אושרי העיד, מלבד ענת, רק ארז, אשר עדותו נתפסה על ידי בית המשפט כבעייתית. על כך שאושרי תפס את ענת והחזיק אותה בכוח העידה ענת בלבד. בית המשפט התבסס, איפוא, בעיקר על עדותה של ענת. לטענת בא-כוחו של אושרי, התעלם בית המשפט מסתירות ותמיהות שונות העולות מעדותה של ענת ומאי התאמות המתקבלות על ידי השוואת גירסתה לדבריהם של עדים אחרים שנכחו במקום. כך למשל, נטען שבית המשפט לא ייחס את המשקל הנאות לכך שבהודעה שמסרה ענת למשטרה לאחר האירוע היא תיארה את מי שתפס אותה כאדם הנמוך מברק, בעוד שאושרי גבוה מברק. עוד נטען, כי בית המשפט התעלם מכך שאף אחד מהעדים, מלבד ענת וארז, לא ראה את אושרי מכה את המנוח או תופס את ענת. יתרה מזו, בית המשפט, כך נטען, לא נתן משקל ראוי לעדותן של קרן ולרשטיין וסיוון מור (שתיהן היו מלצריות נירוונה) אשר העידו כי אושרי עמד בצד והחזיק את הכלב בזמן המריבה. 29. דין הערעור בנקודות אלו להידחות. איני מוצא טעם כלשהו להסתייג מן האמון המלא שרחש בית משפט קמא לעדותה של ענת. ענת הוחזקה, על פי עדותה, כשפניה מול פני התופס אותה. בנסיבות אלה אין גם ספק בנכונות הזיהוי. אכן, ישנן עדויות כי אושרי נראה אוחז בכלב במהלך האירוע. לעומתן ישנן עדויות, כי הכלב היה משוחרר במהלך האירוע. מקובלת עלי גישתו של בית משפט קמא, כי העדויות אינן מקיפות את האירוע כולו, הן מבחינת אלמנט המקום והן מבחינת אלמנט הזמן. כל עדות מייצגת זווית ראייה חלקית של האירוע, ואין להסיק ממנה מעבר לכך. רשאים אנו להניח כי בשלב כלשהו של ההתרחשות היה אושרי עסוק עם הכלבים. בכך אין כדי לסתור את גירסתה של ענת. 30. מורכבים יותר הדברים כאשר עסקינן במעשה השלישי, הכאת ענת בפיה וגרימת השבר בשן. בבית משפט קמא טענה ההגנה, כי השן לא נשברה כלל בזמן המריבה והסיפור כולו הומצא על ידי ענת. לאישוש הטענה הצביעה ההגנה על כך שבבדיקה הרפואית שנערכה לענת בחדר המיון יום למחרת האירוע לא זוהו פגיעות ברקמות רכות בפה. הוגשה לבית המשפט חוות דעת רפואית-מקצועית ממנה עולה, לטענת ההגנה, כי פגיעה בשן מלווה תמיד בפגיעה ברקמות רכות. כמו כן נשמעו בבית המשפט עדויותיהם של שני רופאים. התביעה הגישה חומר מקצועי ממנו עולה, לגישתה, שפגיעה בשן ללא פגיעה ברקמות רכות תיתכן גם תיתכן. בית המשפט ניתח את הראיות שנפרשו לפניו ואת דברי המומחים והגיע למסקנה כי תרחיש של פגיעה בשן ללא פגיעה ברקמות רכות הינו אפשרי. מסקנה זו מקובלת עלי במלואה. שאלה אחרת ושונה היא מי היכה את ענת וגרם לה לשבירת השן. שופטי המותב נחלקו, כאמור, בשאלה האם הוכח מעבר לכל ספק סביר שהיה זה אושרי. אני סבור כי הספק שהטריד את דעת המיעוט לא פג ובנקודה זו יש לקבל את הערעור. 31. ענת העידה, כי אושרי היכה אותה, מכה אחת, אשר גרמה לה לשבר בשן. היא העידה גם, כי אינה זוכרת שהוכתה על ידי ברק. לעומת זאת, יעל, אשר שהתה במקום עם חברותיה בזמן האירוע והייתה עדה לו ממרחק של מטרים ספורים, אמרה כי ברק "החטיף לה [לענת – א.ג] אגרוף בפנים". עדותה של יעל זכתה לאמונו של בית המשפט. שחף, ששהתה במקום יחד עם יעל, לא העידה, אולם בהודעתה במשטרה, אשר הוגשה בהסכמה, אמרה שברק "נתן לה [לענת – א.ג] מכה חזקה לכיוון הפנים והיא עפה אחורה". גם ברק, בעדותו, מודה שפגע בענת. ארז העיד שאושרי נתן לה סטירה. בנסיבות אלו אין להוציא מכלל אפשרות כי ברק הוא זה שהיכה את ענת, וזו טעתה לחשוב שהפוגע בה הוא אושרי. נזכור, כי מדובר ברצף של אירועים שהתרחשו בהפרשים של שניות. ענת נתפסה על ידי אושרי, הצליחה לקפוץ על ברק מאחור ולתפוס בשערות ראשו ואז נהדפה על ידו והורחקה על ידי אושרי. באותו פרק זמן של שניות ספורות קיבלה ענת את המכה שגרמה לה לשבירת השן. נוכח עדותן של יעל ושחף, לא ניתן לשלול את האפשרות שאת המכה שקיבלה ענת מברק היא קישרה בטעות לאושרי, אשר אחז בה ונאבק עימה שנייה קודם לכן ושנייה לאחר מכן. בעניין זה אפשר שיש יתרון לעדויותיהן של יעל ושל שחף, אשר צפו באירוע מן הצד ולא היו שותפים להתרחשות עצמה ועל כן אפשר שהבחינו טוב יותר בפרטים מסויימים. הספק הסביר, מכל מקום, קיים. אציע לחברותי לזכות את אושרי מהעבירה של חבלה חמורה בה הורשע בגין הפגיעה בשן של ענת. הערעורים נגד גזר הדין 32. שני המערערים עותרים, לחלופין, להקל בעונשם. ברק בערעורו טוען כי לא היה מקום להטיל עליו עונש כה חמור, המתקרב מאוד, מבחינת המאסר בפועל, לעונש המירבי הקבוע בחוק לעבירת ההריגה. ביסודו של העונש החמור ניצבת, לטענת ברק, השקפת בית המשפט על מעשהו כקרוב "כחוט השערה" לעבירת הרצח. לטענת ברק, בנסיבות המקרה לא היה מקום לקביעה כזו. המדובר בדקירה אחת, בלתי מתוכננת, שנעשתה בשבריר שנייה של התלהטות הרוחות במהלכה של מריבה שפרצה שלא באשמתו. לטענת ברק, במקרים דומים ואף חמורים יותר נגזרו עונשים קלים בהרבה. עוד טוען ברק, כי בית משפט קמא לא התחשב בגילו הצעיר ובעובדה שהוא חסר עבר פלילי. כמו כן, לא התחשב בית המשפט, במצבה הקשה של משפחתו בעקבות האירוע. שני הוריו התמוטטו לחלוטין ומשפחתו למעשה התפרקה. עוד טוען ברק שבית המשפט לא התחשב בכך שישב במעצר בית מלא במשך תקופה של שנה וחצי. 33. אושרי, בערעורו, טוען כי בית המשפט לא עשה את ההבחנה המתבקשת בינו לבין ברק. בית המשפט, לטענתו, הקרין מהחומרה היתרה שבמעשהו של ברק גם לגבי אושרי. זאת, על אף שרמת המעורבות האמיתית של אושרי מצדיקה ענישה מקלה בהרבה, כפי שסברה דעת המעוט בבית משפט קמא. כמו כן נטען, כי בית משפט קמא לא הביא בחשבון ולא ייחס משקל ראוי לגילו הצעיר של אושרי, לעובדה שהוא אדם נורמטיווי ללא עבר פלילי, ולהבעת הצער העמוק והכנה על ידו והסבל הרב העובר על משפחתו - כל אלו נתונים שמצאו ביטוי בתסקיר שירות המבחן. אושרי מבקש, כי בית המשפט יקל בעונשו ויגזור לו עונש מותנה או, לכל היותר, עונש שירוצה בעבודות שירות. 34. אין ספק, העונש שהושת על ברק הינו עונש חמור וקשה. בית המשפט המחוזי השית בגין עבירת ההריגה את העונש המירבי של 20 שנות מאסר, וקבע כי 18 שנים מתוכן יהיו לריצוי בפועל ואילו היתרה על תנאי לשלוש שנים שלא יעבור עבירת אלימות שהיא פשע. שוב עדים אנו למקרה בו סכסוך פעוט הסלים והידרדר עד למצב בו אחד המשתתפים מצא את מותו. למתבונן מן הצד קשה להבין כיצד התפתחה המריבה בין בעלי הכלבים בצורה כזו שאחד המעורבים נטל סכין, דקר את האחר וגרם למותו. התהייה האמורה אף מתעצמת שעה שנתקלים אנו במקרים חמורים, דוגמת זה הנוכחי, בהם מעורבים אנשים נורמטיוויים, רחוקים מעולם הפשע שהתנהלותם היום יומית הינה שומרת חוק. ברק היה בן 21 שנים בעת האירוע ולא היה לו עבר פלילי. חוזרת ועולה השאלה מה ניתן לעשות במישור החוץ-משפטי על מנת להביא לכך שסכסוכים קלי ערך לא יסתיימו תוך פגיעה קשה באחד או יותר מן המעורבים או אף במוות. לא על בית המשפט ליתן תשובה לשאלה האמורה. כל שבית המשפט יכול לעשות הוא להטיל עונש חמור, שישקף ערכים של תגמול והרתעה, והכל מתוך ידיעה שענישה בלבד, ואפילו ענישה חמורה, תהווה תרומה חלקית בלבד למאבק בנגע הסכינאות. השיקולים האמורים בהחלט מצדיקים ענישה מחמירה. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך כי הדקירה הייתה מעשה ספונטני ולא מתוכנן, תוך כדי מריבה עם המנוח ואשתו. זאת ועוד, מדובר בדקירה אחת ולא במספר דקירות. כמו כן, לא ניתן להתעלם לחלוטין מן העובדה שברק הינו צעיר חסר עבר פלילי. ונקודה נוספת: נראה שהעונש שהושת חורג מן העונשים שהוטלו במקרים אחרים של הריגה בעקבות מריבה פתאומית על רקע קל ערך ואף במקרים חמורים יותר (ע"פ 10866/03 מדינת ישראל נ' סלאיימה (לא פורסם); ע"פ 3547/04 מון נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 7556/03 שוורץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 11039/04 מדינת ישראל נ' לילאי (לא פורסם)). התוצאה של קיפוח חיי אדם, תוך שימוש בסכין ועל רקע סכסוך קל ערך מחייבת הטלת עונש מאסר ארוך. נראה לנו, כי שקלול של כל הגורמים שיש להתחשב בהם לעניין העונש מצדיק הקלה מסוימת. לפיכך יועמד העונש על 17 שנות מאסר, מתוכן 15 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי שלא יעבור תוך שלוש שנים עבירת אלימות מסוג פשע. 35. כפי שצוין, בעניין עונשו של אושרי נחלקו הדעות בבית משפט קמא. שופטי הרוב, הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופט י' דר, קבעו כי יוטל על אושרי עונש מאסר של שנתיים ימים שמחציתו בפועל ומחציתו על תנאי לשלוש שנים שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע. לעומת זאת, השופט י' עמית היה בדעה כי ראוי להטיל על אושרי שישה חודשי מאסר לריצוי בפועל על דרך עבודות שירות. כזכור, בעניינו של אושרי הגענו למסקנה, בניגוד לבית משפט קמא, כי יש לזכותו מחמת הספק מעבירה של חבלה חמורה, לעניין תקיפתה של ענת באמצעות מכת אגרוף שגרמה לשבירת השן. נותרה על כנה הרשעתו של אושרי בתקיפה בנסיבות מחמירות. לגבי אושרי חשוב לחזור ולהזכיר, כי הוא זוכה מעבירה של סיוע להריגה ומעבירה של סיוע לאחר מעשה. אנו מציינים זאת על מנת להדגיש שאושרי לא היה קשור למעשה ההריגה ולא היה מעורב בקשר או בשותפות מדרגה כלשהי בכל הנוגע לדקירתו של המנוח. על כן, יש להפריד באופן ברור וחד בין ענישתו של ברק לבין הסנקציה שתוטל על אושרי. הואיל והחלטנו לזכות את אושרי מאחת מן העבירות בהן הוא הורשע על ידי הערכאה הדיונית, ראוי להפחית את עונשו. אושרי היה בן 22 שנים בעת האירוע. התדפיס מן המרשם הפלילי מגלה כי הוא הורשע בגין החזקת סמים מסוכנים בעת שירותו הצבאי. שירות המבחן למבוגרים הצביע בתסקירים השונים על מצבו הנפשי הרגיש של אושרי. השירות סבר, כי שליחתו למאסר בין כותלי הכלא תביא לרגרסיה במצבו הנפשי. בתסקיר האחרון המליץ שירות המבחן להטיל על אושרי עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות ובצידו צו מבחן למשך שנה. אין מקום לקבל את המלצתו של שירות המבחן. יש לזכור, כי נותרה בעינה הרשעתו של אושרי בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות. אף שיש להפחית מעונשו בעקבות הזיכוי החלקי, לא ניתן להסתפק בעונש שירוצה על דרך עבודות שירות. מששקלנו את עניינו של אושרי על היבטיו השונים החלטנו להשית עליו 20 חודשי מאסר, אשר שמונה מהם יהיו לריצוי בפועל והיתרה על תנאי לשלוש שנים שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע. סיום 36. שני הערעורים שבפנינו עוסקים באירוע קשה, עצוב ומצער. תחילתו של האירוע בחיכוך בין כלבים וסופו בדקירתו למוות של אחד מבעלי הכלבים על ידי הבעלים של הכלב האחר. מצאנו, כי צדק בית המשפט המחוזי בחיפה משקבע כי הדוקר, הוא ברק, ביצע עבירה של הריגה. באשר לעונשו של ברק, מסקנתנו היא שהעונש שמדד לו בית משפט קמא - 20 שנות מאסר, מתוכן 18 שנים לריצוי בפועל - הינו חמור במידה מסוימת מן העונש הראוי והמתאים. אי לכך, נדחה ערעורו של ברק על הכרעת הדין והוא מתקבל לגבי גזר הדין. לפיכך יעמוד עונשו של ברק על 17 שנות מאסר, מתוכן 15 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי כאמור לעיל. חברו של ברק, אושרי, לא היה מעורב במעשה ההריגה אלא בתקיפתו של המנוח ובתפיסתה של ענת, אשת המנוח. החלטנו לזכות את אושרי מעבירה של חבלה חמורה לגבי תקיפתה של ענת, זאת בניגוד לדעת הרוב בבית המשפט המחוזי. משכך, הוספנו והחלטנו כי יש לקבל את ערעורו של אושרי לגבי העונש באופן חלקי. עונשו יועמד על 20 חודשי מאסר, מתוכם שמונה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי כמצוין לעיל. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, כ"א בטבת התשס"ז (11.1.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05032510_S12.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il