יוסף סלימאן נ. הארכיבישוף בולוס סייאח

פסק-דין בתיק בג"ץ 3250/05 בג"ץ 3250/05 בג"ץ 3238/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס העותר: יוסף סלימאן נ ג ד המשיבים: 1. הארכיבישוף בולוס סייאח 2. בית הדין הכנסייתי של העדה המרונית בישראל 3. סמירה סלימאן 4. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: כ"ה בכסלו התשס"ט (22.12.08) בשם העותר: עו"ד חלים מחול בשם המשיבים 2-1: עו"ד מנאל מארון בשם המשיבה 3: עו"ד יואב סולומון בשם המשיב 4: עו"ד עינת גולומב פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. בפנינו שתי עתירות התוקפות את החלטותיו של המשיב 1, הארכיבישוף בולוס סייאח (להלן - הארכיבישוף), לפיהן הדיון בהליכים משפטיים מסוימים אשר יפורטו להלן יתקיים בפני בית הדין לערעורים של העדה המַרוֹנִית היושב בלבנון. 2. העותר בשתי העתירות, יוסף סלימאן, ואחת המשיבות בעתירות, סמירה סלימאן (להלן - המשיבה), הם אזרחי ישראל, נוצרים בני העדה המרונית. העדה המרונית הינה עדה דתית מוכרת על פי התוספת השנייה לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1947-1922 (להלן - דבר המלך במועצה). ביום 22.8.1976 נישאו העותר והמשיבה בכנסייה של העדה המרונית. לאחר שנים מספר עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון. בין בני הזוג התנהלו ועודם מתנהלים הליכים משפטיים לא מעטים בערכאות שונות. אנו לא נידרש לתמונה כולה, אלא נתאר בקצרה את השתלשלות ההליכים הנוגעת לענייננו. ביום 26.10.88 הגישה המשיבה לבית הדין הכנסייתי המרוני בישראל, שמקום מושבו בחיפה (להלן - בית הדין המרוני), תביעה למזונות וכן להחזרת תכשיטים שנטל עימו העותר כשעזב את הבית המשותף. ביום 18.6.89 חייב בית הדין המרוני את העותר בתשלום מזונות זמניים בסך 500 ש"ח לחודש. ביום 18.1.90 ביטל בית הדין המרוני החלטה זו. על ההחלטה המבטלת את חובת תשלום המזונות הגישה המשיבה ערעור. הערעור נדון בפני בית הדין הפטריארכלי הלטיני לערעורים בישראל, היושב בירושלים (להלן - בית הדין הלטיני לערעורים). בהחלטה מיום 29.7.91 קיבל בית הדין הלטיני לערעורים את הערעור וחייב את העותר בתשלום מזונות זמניים בסך 300 ש"ח לחודש. ביום 14.4.97 ניתן פסק דינו הסופי של בית הדין המרוני. פסק הדין הכיל שתי קביעות אופרטיביות: האחת, קביעה של פירוד בין העותר לבין המשיבה באשמת העותר, אשר יהיה בתוקף עד שיתקן העותר את דרכיו וינתק את קשריו עם האישה האחרת עימה הוא חי (על נפקותה של קביעה שיפוטית בדבר פירוד בין קתולים, ראו והשוו: בע"מ 5794/03 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 12.12.05)); השנייה, אישור החיוב במזונות שהושת על ידי בית הדין הלטיני לערעורים. 3. המשיבה הגישה ערעור על גובה המזונות שנפסקו לה על ידי בית הדין המרוני. כתב הערעור הוגש למזכירות בית הדין המרוני בחיפה. הערעור וכתבי הטענות שהוגשו בגדרו הועברו על ידי האכיבישוף לבית הדין המרוני לערעורים שמקום מושבו בעיר בכרכי בלבנון (להלן - בית הדין המרוני לערעורים). בפסק דינו שניתן ביום 4.3.02 אישר בית הדין המרוני לערעורים את קביעת הפירוד בין העותר לבין המשיבה והורה על הגדלת דמי המזונות לסך 2,000 ש"ח בחודש. המשיבה הגישה את פסק הדין ללשכת ההוצאה לפועל לשם ביצועו. ראש ההוצאה לפועל קבע, כי מדובר ב"פסק חוץ" כהגדרתו בחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח-1958, ועל כן לא ניתן לבצעו ללא קיום הליך מתאים לפי חוק זה. על החלטת ראש ההוצאה לפועל הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. כמו כן פנתה המשיבה לארכיבישוף, כמי שעומד בראש העדה המרונית בארץ, על מנת שזה יאשר את פסק דינו של בית הדין המרוני לערעורים. בתגובה לפנייה זו התקבל מכתב ממזכיר בית הדין המרוני בחיפה, לפיו הארכיבישוף הצהיר ביום 10.5.02 כי פסק הדין של בית הדין המרוני לערעורים "ניתן לביצוע" וחתם כך על גבי פסק הדין. ביום 10.12.03 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים: י' יעקבי-שווילי, מ' נאמן ו-י' כהן), אשר קיבל את הערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל. נקבע, כי פסק דינו של בית הדין המרוני לערעורים אכן אינו בר אכיפה בלשכת ההוצאה לפועל, אולם החלטת הארכיבישוף, שהינו ההיררכיה השיפוטית העליונה של העדה המרונית בארץ, היא בת אכיפה. החלטת הארכיבישוף מאשרת את פסק הדין של בית הדין המרוני לערעורים וכך ניתן לבצע פסק דין זה בהוצאה לפועל (ע"א (חי') 1295/03 סולימאן נ' סולימאן (10.12.03). יוער, כי ניתן למצוא דגשים שונים המבחינים בין דעות השופטים, אולם נקודה זו אינה חשובה לענייננו). על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא הוגשה בקשת רשות ערעור. 4. ביום 27.1.04 הגיש העותר בקשה לעיון חוזר בחיוב המזונות שהושת עליו. הבקשה הוגשה למזכירות בית הדין המרוני בחיפה והועברה משם לבית הדין המרוני לערעורים בלבנון. המשיבה לא הגישה תגובה לבקשה. ביום 1.2.05 ניתן פסק דינו של בית הדין המרוני לערעורים, המורה על הפחתת סכום המזונות החודשי לסך 1,000 ש"ח ופריסה של החוב שנצבר בגין אי תשלום מזונות בעבר. ביום 2.2.05 אישר הארכיבישוף כי פסק דין זה ניתן לביצוע. העותר פנה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשות שונות, בהסתמך על פסק דינו של בית הדין המרוני לערעורים. ביום 11.2.05 הגישה המשיבה בקשה, אותה הגדירה כ"תביעה", לביטול פסק דינו של בית הדין המרוני לערעורים מיום 1.2.05 והשבת פסק הדין מיום 4.3.02 על כנו. בקשת המשיבה הוגשה גם היא למזכירות בית הדין המרוני בחיפה. העותר, שהתבקש להגיש תגובה לבקשה, הביע התנגדות להעברת הדיון בבקשה לבית הדין המרוני לערעורים בלבנון ודרש כי היא תידון בפני בית דין הנמצא בתחומי ישראל. משלא נענתה דרישתו הוגשה אחת העתירות שבפנינו (בג"ץ 3250/05). בד בבד עם הגשת העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים המונע את העברת הדיון בבקשת המשיבה לבית הדין המרוני לערעורים בלבנון. תחילה ניתן צו ארעי כמבוקש, אולם בהמשך הוא בוטל ונקבע כי אין מקום ליתן צו ביניים (החלטת השופט א' רובינשטיין מיום 12.4.05). ביום 3.1.06 ניתן פסק דינו של בית הדין המרוני לערעורים בבקשת המשיבה. בית הדין קבע כי יש לשוב ולהעמיד את סכום המזונות החודשי לו זכאית המשיבה על סך 2,000 ש"ח. כמו כן, שינה בית הדין את פריסת התשלומים לגבי מזונות העבר. ביום 19.1.06 קבע הארכיבישוף, כי פסק דינו של בית הדין המרוני לערעורים ניתן לביצוע. עקב כך הוגשה בקשה לתיקון העתירה, באופן שתיכלל בה בקשה למתן צו על תנאי גם נגד החלטה אחרונה זו של הארכיבישוף. 5. נעבור עתה לתאר את האירועים שהביאו להגשתה של העתירה השנייה שבפנינו. ביום 19.9.00 הגיש העותר למזכירות בית הדין המרוני בחיפה תביעה בה ביקש להצהיר כי נישואיו עם המשיבה בטלים. לטענת העותר, לא טופלה תביעתו במשך יותר משלוש שנים ובשלב מסוים הוא התבקש להגישה מחדש. בחודש ינואר 2004 הגיש העותר פעם נוספת תביעה להצהיר על בטלות הנישואין. הארכיבישוף העביר את הדיון בתביעה לבית הדין הפטריארכלי הלטיני בדרגה הראשונה, שמקום מושבו בנצרת (להלן - בית הדין הלטיני). ביום 23.5.05 דחה בית הדין הלטיני את התביעה. על פסק דין זה הגיש העותר, ביום 2.7.05, ערעור. כתב הערעור נמסר למזכירות בית הדין המרוני בחיפה. לטענת העותר, הוא הבהיר בצורה מפורשת כי הוא עומד על כך שערעורו יידון בפני ערכאת ערעור הנמצאת בתחומי המדינה. הערעור ותשובתה של המשיבה הועברו על ידי הארכיבישוף לבית הדין המרוני לערעורים בלבנון. העותר סירב לשלם את האגרה שנדרשה על ידי בית הדין המרוני לערעורים. לטענת המשיבים 2-1 (להלן - המשיבים), הוחלט לפנים משורת הדין, על דעת בית הדין המרוני לערעורים, כי הדיון בערעור יימשך ותשלום האגרה יידחה עד לאחר הכרעת בית המשפט הגבוה לצדק בעתירה הראשונה. מהחומר שבפנינו אין זה ברור אם ניתן פסק דין בערעור שהגיש העותר. העתירה השנייה שבפנינו (בג"ץ 3238/06) הוגשה נגד החלטת הארכיבישוף כי הדיון בערעור שהגיש העותר יתקיים בפני בית הדין המרוני לערעורים השוכן בלבנון. ביום 15.4.07 ניתן צו על תנאי בשתי העתירות. בטרם נוסיף ונפרט את השתלשלות הדיון בעתירה ואת טענות הצדדים, מן הראוי כי נרחיב מעט אודות ההסדרים העומדים ברקע הדברים. 6. כידוע, בעניינים רבים הקשורים למעמד אישי שורר בישראל הדין הדתי ולמוסדות השיפוט של העדות הדתיות המוכרות יש סמכויות שיפוט שונות. המשיבה והעותר הם בני העדה המרונית, הנחשבת לעדה דתית נוצרית מוכרת (התוספת השנייה לדבר המלך במועצה). לא מתעוררת בענייננו סוגיית הדין החל בענייני המעמד האישי של נוצרים, אלא סוגיית סמכות השיפוט. בעניין זה עוסקים סימנים 51 ו-54 לדבר המלך במועצה. סימן 54 לדבר המלך קובע כדלהלן: "לבתי הדין של העדות הנוצריות השונות יהא: (I) שיפוט יחיד בעניני נישואין וגטין, מזונות של אנשים מבני עדתם שאינם נתינים נוכריים... (II) שיפוט בכל הענינים האחרים של מצבם האישי של אותם האנשים, כשכל הצדדים מסכימים לקבל את שיפוטם. ... (IV) השיפוט לדון ולפסוק בערעורים שהוגשו כחוק על פי החוק של כל ארץ, זולת ישראל, בין שהצדדים לערעור הם נתינים ישראליים ובין שהם זרים". המילה "מזונות" המופיעה בנוסח העברי של סימן 54(I) לדבר המלך היא תרגום של המילה האנגלית "alimony". על פי סימן 54(I) לדבר המלך במועצה, הוקנתה לבתי הדין של העדות הנוצריות סמכות שיפוט ייחודית בענייני נישואין וגירושין וכן בענייני מזונות מסוג alimony (ראו, דעת הרוב בע"א 250/83 עומרי נ' זועבי, פ"ד לט(2) 113 (1985); וכן ע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פ"ד מט(2) 578 (1995)). השאלה מה נכלל בהגדרה alimony הסעירה את בתי המשפט בתקופת המנדט ובשנותיה הראשונות של המדינה (ראו, משה זילברג המעמד האישי בישראל 29-17 (1961)). בסופו של דבר הוכרעה השאלה על ידי בית דין מיוחד שהוקם לפי סימן 55 לדבר המלך במועצה (בד"מ 1/49 רוזנבאום נ' רוזנבאום, פ"ד ז 1037 (1953); ראו גם, בג"ץ 106/79 מח'ול נ' מח'ול, פ"ד לד(1) 825 (1979)). בענייננו, דומה כי איש לא חולק על כך שהמזונות שנתבעו על ידי המשיבה הם מסוג alimony ועל כן היו הם בסמכותו הייחודית של בית הדין המרוני. יוער, כי בנושא סמכויותיהם של בתי הדין הדתיים הנוצרים (והמוסלמים) חל שינוי של ממש, עם חקיקתו של חוק בית המשפט לעניני משפחה (תיקון מס' 5), התשס"ב-2001. בגדר תיקון זה הוסף לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן - חוק בית המשפט לעניני משפחה), סעיף 3(ב1), הקובע כך: "על אף הוראות סעיף 25, בית המשפט לעניני משפחה יהא גם הוא מוסמך לדון בעניני משפחה של מי שנקבעה לגביו סמכות שיפוטית ייחודית בסימנים 52 או 54 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1947-1922, למעט עניני נישואין וגירושין". סעיף 3(ב1) לחוק בית המשפט לעניני משפחה קובע סמכות מקבילה של בית המשפט לענייני משפחה בנושאים הכלולים במושג "עניני משפחה" ואשר בעבר הייתה לבתי הדין המוסלמים והנוצרים סמכות ייחודית לגביהם, למעט כאשר מדובר ב"עניני נישואין וגירושין". סעיף 1 לחוק בית המשפט לעניני משפחה מפרט מה הם הנושאים הנחשבים "עניני משפחה". מושג זה כולל, בין היתר, תובענה בענייני המעמד האישי המנויים בסימן 51 לדבר המלך במועצה למעט ניהול נכסי נעדרים (סעיף 1(1) לחוק) וכן כולל הוא תובענה למזונות (סעיף 1(3) לחוק). משילוב הוראות החוק האמורות עולה, כי אילו הוגשה תביעת המזונות היום הייתה היא בסמכות מקבילה של בית המשפט לעניני משפחה ובית הדין הדתי. עם זאת, בעת הגשתה הייתה היא בסמכותו הייחודית של בית הדין הדתי. תביעת העותר לביטול נישואיו למשיבה היא חלק מ"עניני נישואין וגירושין" ועל כן גם אילו הוגשה היום הייתה היא בסמכות ייחודית של בית הדין הדתי. 7. דבר המלך במועצה הקנה סמכויות שיפוט לבתי דין דתיים מסוימים. המחוקק הישראלי הסדיר היבטים רבים הנוגעים לכינונם, ארגונם וסדרי עבודתם של בתי דין דתיים שונים (לגבי יהודים, ראו: חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953; חוק בתי הדין הרבניים (אישור מינויים), התשי"ב-1952; חוק הדיינים, התשט"ו-1955. לגבי מוסלמים, ראו: חוק בתי הדין השרעיים (אישור מינויים), התשי"ד-1953; חוק הקאדים, התשכ"א-1961. לגבי דרוזים, ראו: חוק בתי הדין הדרוזיים, התשכ"ג-1962). כמו כן, נחקקו חוקים המתייחסים באופן כללי לבתי דין דתיים ומסדירים נושאים מסוימים הקשורים לעבודתם (ראו: חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956; חוק בתי דין דתיים (הזמנה לבית הדין), התשט"ז-1956; חוק בתי-דין דתיים (מניעת הפרעה), התשכ"ה-1965). על בתי הדין הנוצרים חלים החוקים המתייחסים באופן כללי לבתי הדין הדתיים וכן קיימת התייחסות נקודתית לבתי דין אלו בהוראות חוק מסוימות (ראו: הגדרת "שופט" בחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002; סעיף 3 לחוק השיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), התשכ"ט-1969). עם זאת, בשונה מהמצב לגבי בתי דין אחרים, לא הסדיר המחוקק באופן מקיף את פעולתם של בתי הדין הנוצרים. כך, אין כל הוראה בחוק המייסדת בתי דין נוצרים ואין התייחסות לדרך המינוי של דיינים לבתי דין אלו, להרכבים, לסדרי דין, לאפשרויות השגה וכדומה. בהיעדר הסדרה סטטוטורית, נתונים נושאים אלו לכאורה להסדרה פנימית על ידי מוסדות העדה הדתית. מצב יוצא דופן זה הוא העומד ברקע המחלוקת נשוא ענייננו. 8. המשיבים, בתגובתם לעתירה, מתארים את הרקע לדברים ואת סדרי העבודה הנהוגים על ידי בית הדין המרוני. הכנסייה המרונית היא אחת מהכנסיות המזרחיות המשתייכות לכנסייה הקתולית וכפופות ל"כס הקדוש" ברומא. על הכנסייה חלים "חוקי הכנסייה המזרחית", המכונים "הקודקס". בראש הכנסייה עומד פטריארך היושב בלבנון. סמכותו של הפטריארך משתרעת על כל מקום בו מקוימים טקסים הייחודיים לכנסייה. הפטריארך מוסמך לכונן באזורים הנתונים לסמכותו בישופות (המכונה גם אפרכיה) המשתרעת על שטח גיאוגרפי מסוים ובראשה עומד בישוף. בכנסייה המרונית קיים בית דין כנסייתי המורכב משלוש דרגות: ערכאה ראשונה שבראשה עומד הבישוף של האזור וערכאה שנייה ושלישית הנמצאת בלבנון במקום מושבו של הפטריארך. הערכאה הראשונה בישראל היא בית הדין המרוני היושב בחיפה. ערכאת הערעור עליו יושבת בלבנון. בין בתי הדין של הכנסיות הקתוליות מתקיים שיתוף פעולה ועל פי הקודקס רשאית ערכאה אחת להיעזר בערכאה אחרת. באשר להשתלשלות נשוא העתירה נמסר, כי עד שנת 1996 הייתה ישראל משויכת לבישופות "צור וארץ הקודש". עקב קשיים בהעברת כתבי בי דין לערכאת הערעור היושבת בלבנון, היו הערעורים על פסקי דין של בית הדין המרוני בחיפה נשמעים בפני ערכאת ערעור בארץ שמונתה לשם כך במיוחד על ידי הפטריארך. זו הסיבה לכך שהערעור שהגישה המשיבה בשנת 1991 על החלטת בית הדין המרוני בעניין המזונות הזמניים נדון בפני ערכאה שאינה משתייכת למערכת בתי הדין המרוניים. המשיבים מוסיפים, כי קיים שיתוף פעולה בין הערכאות הראשונות של בתי הדין הקתוליים והן נוהגות להיעזר האחת ברעותה. מסיבה זו הועבר הדיון בתביעה לבטלות נישואין שהגיש העותר לבית הדין הלטיני בנצרת. עם זאת, כך נטען, ערעורים על פסקי דין נדונים לפי הסמכות העיקרית, בלא להתחשב בשאלה איזו ערכאה נתנה את פסק הדין בדרגה הראשונה. הערעור על פסק דינה של הערכאה הראשונה נדון לפי הסמכות המקורית. על כן, הערעור על פסק דינו של בית הדין הלטיני הדוחה את תביעת העותר הופנה לבית הדין המרוני לערעורים ולא לבית הדין הלטיני לערעורים. בשנת 1996 הוקמה "בישופות חיפה וארץ הקודש" שבראשה הועמד המשיב 1, הארכיבישוף, שהינו אזרח לבנוני בעל אשרת כניסה לישראל ככוהן דת. בין יתר תפקידיו אחראי הארכיבישוף להעברת כתבי בי דין לבית הדין המרוני לערעורים. עם מינויו של הארכיבישוף נתאפשר אפוא מבחינה טכנית להעביר כתבי בי דין ללבנון. על כן, החלו הערעורים על פסקי דינו של בית הדין המרוני בחיפה להתברר בפני בית הדין המרוני לערעורים בלבנון. מבחינה טכנית, מוגשים כתב הערעור והתגובות לו למזכירות בית הדין המרוני בחיפה ומשם הם מועברים ללבנון. בית הדין המרוני לערעורים אינו נוהג לשמוע טיעונים בעל פה, גם כאשר מדובר בתושבי לבנון, אלא מכריע על יסוד הטענות שבכתב. 9. לטענת העותר, העובדה שערכאת הערעור הדנה בעניינם של תושבי ישראל יושבת בלבנון, שהיא מדינת אויב, מביאה לפגיעה חמורה בזכויותיו הדיוניות. לטענתו, בית הדין בלבנון אינו מצוי בהוויה הישראלית והדבר בא לידי ביטוי בפסקי דינו. עוד נטען, כי היעדר האפשרות לטעון בעל פה בגדר הדיון בערעור פוגע בזכות הגישה למערכת השיפוטית ובכללי הצדק הטבעי. העותר מציין עוד, כי מיקומה של ערכאת הערעור בארץ זרה מונע הפעלת ביקורת על פסקי דינה על ידי בית המשפט הגבוה לצדק. עוד נטען כי מטבע הדברים בית הדין היושב מחוץ למדינה אינו מחיל את החוקים החילוניים של מדינת ישראל המופנים גם כלפי בית הדין הדתי ומחייבים אף אותו. העותר מוסיף וטוען גם לגופו של עניין כנגד פסק דינו של בית הדין המרוני לערעורים מיום 3.1.06, אשר לשיטתו מסתמך על עובדות שגויות שאף לא נטענו על ידי הצדדים. מנגד, טוענים המשיבים כי העתירה לוקה בשיהוי וכן כי העותר מושתק מלטעון כנגד סמכותו של בית הדין המרוני לערעורים. מניעותו של העותר קמה, לטענתם, בשל כך שבעבר הוא קיבל את סמכותו של בית הדין היושב בלבנון ואף הגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשות שונות המבוססות על פסק דין שניתן על ידו. לגופו של עניין נטען, כי כל עוד לא נחקק חוק הקובע אחרת נתונה הסמכות הארגונית של בית הדין הדתי בידי מוסדות השיפוט של העדה הדתית. מדובר בעניין המוסדר על ידי הגורמים העומדים בראש ההיררכיה הפנים עדתית בהתאם לחוק הדתי הרלוונטי. נטען, כי המבנה הארגוני של בתי הדין הדתיים אינו חייב להלום את הגבולות הגיאוגרפיים המדינתיים. 10. נוכח טיבה וחשיבותה של הסוגיה התבקשה תגובתו של היועץ המשפטי לממשלה (להלן - היועץ). היועץ סבור, כי בטענות המשיבים לשיהוי ומניעות מצד העותר יש ממש. לגופו של עניין טוען היועץ, כי מדובר בסוגיה מורכבת מבחינה משפטית ורגישה מבחינות שונות. בין היתר, מעוררת הסוגיה היבטים הקשורים ליחסי החוץ של מדינת ישראל. היועץ מציין, כי המתכונת לפיה ערעורים על פסקי דינו של בית הדין המרוני בחיפה נשמעים בפני בית הדין המרוני לערעורים היושב בלבנון נוהגת שנים רבות ולמיטב ידיעתו לא התעוררו בגינה קשיים בעבר. בהתחשב באמור, סבור היועץ כי ראוי לפתור את התיק דנא על בסיס פרטני, בלא לקבוע מסמרות בשאלה הכללית הנוגעת למבנה הארגוני של בתי הדין הדתיים של העדות הנוצריות. היועץ ציין, עם זאת, כי הוא נוטה לדעה שיש להכיר בפסקי דין הניתנים על ידי בית דין דתי היושב מחוץ למדינה, תוך קיום ביקורת שיפוטית כנהוג לגבי בתי דין דתיים. לטענת היועץ, כאשר דן בית הדין המרוני לערעורים בעניינם של תושבי ישראל הוא משמש כבית דין דתי ישראלי ולמקום מושבו הפיזי אין חשיבות. בשולי עמדתו ציין היועץ, כי מתקיימים מגעים עם בכירי הכנסייה הקתולית בישראל בהם נדונה אפשרות לאחד את בתי הדין של כל העדות הקתוליות בישראל לערכאה אחת. מהלך כזה עשוי לפתור, כמובן, את הבעיה הנובעת מהיעדר ערכאת ערעור בישראל של בית הדין המרוני. מגעים אלו, כפי שעולה מהודעות משלימות שהגיש היועץ, טרם הבשילו. 11. בתיק זה התקיימו מספר דיונים והועלו רעיונות שונים לפתרון הסכסוך אשר לא צלחו. בדיון שהתקיים ביום 8.5.06 נדונה האפשרות כי תוקם ערכאת ערעור של בית הדין המרוני שתשב בישראל. הצדדים התבקשו להגיש הודעות משלימות. ביום 7.11.06 הוגשה הודעה משלימה מטעם המשיבים. בהודעה נמסר, כי הארכיבישוף העלה את הנושא בפני הפטריארך העומד בראש הכנסייה המרונית. בפגישה הוסכם, כי כאשר יוגש ערעור לבית הדין המרוני לערעורים ניתן יהיה לפנות אליו בבקשה כי יתקיים דיון בעל פה. היה ובית הדין המרוני לערעורים ייעתר לכך, תמונה ערכאה מיוחדת שתשב בישראל ותדון בערעור. בדיון שהתקיים בפני בית משפט זה ביום 3.1.08 הוחלט, על דעת המשיבים, כי העותר יפנה לבית הדין המרוני לערעורים בבקשה לעיון מחדש בסוגיית המזונות ויבקש כי יתקיים דיון בעל פה בתחומי מדינת ישראל. העותר פנה בבקשה כאמור. ביום 4.6.08 דחה בית הדין המרוני לערעורים את הבקשה, תוך שנקבע כי עניינו של העותר אינו מצדיק סטייה ממנהגו של בית הדין שלא לקיים דיון בעל פה, אף כאשר מדובר במתדיינים תושבי לבנון. בנסיבות אלו, אין מנוס מלהכריע בעתירה. 12. יוער, כי מדובר בסיטואציה יוצאת דופן. נמצא כי קיימת מערכת שיפוטית, אשר לפסקי דינה יש תוקף מחייב במדינת ישראל. אף על פי כן, לא הסדיר המחוקק ולוּ ברמה הבסיסית ביותר את אופן פעולתה של מערכת זו, לא מן ההיבט הארגוני ולא מן ההיבט התפקודי. כנראה שהדבר נובע משיקולים מדיניים. כתוצאה מכך, נותרה לכאורה המלאכה כמעט לחלוטין לשיקול דעתם של המוסדות הפנימיים של העדה הדתית. יודגש, כי בעיה זו קיימת רק ביחס לבתי הדין של העדות הנוצריות. כאמור, המבנה הארגוני הבסיסי של בתי הדין הדתיים האחרים הוסדר בחקיקה. יצוין, כי עתירה זו אינה המקרה הראשון בו מתעוררת בפני בית משפט זה שאלה בדבר מידת האוטונומיה השיפוטית-ארגונית המוקנית לבתי דין דתיים בהיעדר חקיקה מתאימה. בבג"ץ 101/54 ג'דאי נ' משרד ההוצל"פ, בית המשפט המחוזי, חיפה, פ"ד ט 135 (1955) (להלן - עניין ג'דאי) נטען על ידי העותר כי אין להכיר במינוי של דיינים לבית הדין לערעורים של העדה היוונית-קתולית מלכיתית על ידי האפטריארך העומד בראש העדה ומקום מושבו בלבנון. בנסיבות המקרה שם מדובר היה בבית דין היושב בתחומי ישראל. נטען, כי אין להשלים עם כך שדייני בית דין בישראל ימונו על ידי נתין של מדינת אויב. בית המשפט העליון דחה את העתירה מטעמים שונים, ובשולי הדברים ציין כך: "אני מוכן לקבל טענה דומה, והיא: אם המדינה מקבלת בתי-דין של עדה מסויימת אשר לה היררכיה ידועה מחוץ לגבולותיה, אזי היא צריכה לתת להיררכיה לפעול לפי חוקי העדה ומנהגיה. ואם מעוניינת המדינה למנוע מהאפטריארך הנמצא מחוץ לגבולותיה לטפל בעניני העדה בארץ, עליה לחקוק חוק שימנע התערבות זו" (עמ' 144 לפסק הדין). בפסק הדין בעניין ג'דאי ניכרת נטייה להכיר בסמכותם של המוסדות הפנימיים של העדה הדתית לארגן ולהסדיר את פעילותם של בתי הדין הדתיים אשר לפסקי דינם ניתן תוקף חוקי על ידי המדינה, כאשר לא נקבע בחוק אחרת (השוו, רע"א 688/91 S.B.C ESTABLISHMENT נ' הפטריארך היווני-אורתודוכסי של ירושלים (לא פורסם, 12.5.91)). עם זאת, יש לשים לב לכך שבעניין ג'דאי לא התעוררה במישרין השאלה מה הדין כאשר הערכאה המוסמכת על פי הדין הדתי יושבת מחוץ לתחומי מדינת ישראל. שאלה אחרונה זו התעוררה, לדברי פרופ' י' אנגלרד, עוד בזמן השלטון העותומאני ושבה והתעוררה בתקופת המנדט, אך היא נותרה שנויה במחלוקת (יצחק אנגלרד "מעמדו של הדין הדתי במשפט הישראלי" משפטים ב 510, 545-544). פרופ' אנגלרד, מצידו, נוטה לעמדה לפיה יש להכיר בסמכותם של בתי הדין הדתיים הנמצאים מחוץ לישראל (אם כי הוא מתייחס אך למוסדות השיפוט העליונים של הכנסיה הקתולית המצויים ברומא). לשיטתו, ניתן לקיים ביקורת שיפוטית עקיפה של בית משפט הגבוה לצדק על פסקי הדין של בתי דין אלו וזאת על דרך ביקורת על הליך ההכרה בפסקי הדין. יוער, כי השאלה שבפנינו שונה מהשאלה מה היקף ההתערבות הראוי של גורמי שלטון מדינתיים בהחלטות של מוסדות פנימיים שאינם שיפוטיים של העדה, מקום בו הנושא מוסדר בחקיקה (בעניין זה, ראו: בג"ץ 10615/07 הוד מעלתו אירינאוס הראשון פטריארך ירושלים נ' ראש ממשלת ישראל (טרם פורסם, 27.12.07); בג"ץ 963/04 לויפר נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח(3) 326 (2004); בג"ץ 6322/01 לויפר נ' הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית (לא פורסם, 12.9.01)). 13. לאחר ששקלנו בדבר באנו לכלל דעה כי אין אנו נדרשים להכריע, בגדר התיק הנוכחי, בשאלות העקרוניות הלא פשוטות המתעוררות בנוגע לסמכות ההסדרה הפנימית של עדה דתית בכלל, וביחס למצב לפיו בתי דין של עדה דתית בדרג הערעור פועלים מחוץ לשטח המדינה בפרט. זאת, מן הטעם שיש לקבל את הטענה כי עומד כלפי העותר השתק. כזכור, פנה העותר ביום 27.1.04 בבקשה לעיון מחדש בפסק דינו של בית הדין המרוני לערעורים מיום 4.3.02. הבקשה נדונה בפני בית הדין המרוני לערעורים וביום 1.2.05 ניתן פסק דינו המורה על הפחתת סכום המזונות החודשי לסך 1,000 ש"ח ופריסה של החוב בגין מזונות העבר. על סמך פסק דין זה, הגיש העותר בקשות שונות ללשכת ההוצאה לפועל. העותר טוען, כי את הבקשה לעיון מחדש הוא הגיש למזכירות בית הדין המרוני בחיפה מתוך הנחה שהיא תידון בפני בית דין בארץ. גם אם אכן כך הוא, לאחר שניתנה החלטתו של בית הדין המרוני לערעורים ביום 1.2.05 היה העותר מודע לכך שבקשתו לעיון מחדש הועברה על ידי הארכיבישוף ללבנון. בשלב זה לא העלה העותר כל טענה נגד מהלך זה. להיפך, העותר ראה בפסק דינו של בית הדין המרוני לערעורים פסק דין תקף ואף טען כי צומחים לו מכוחו סעדים שונים. הגשת פסק הדין ללשכת ההוצאה לפועל משמעה, בנסיבות העניין, הצגת עמדה לפיה ההליכים שקדמו לנתינת פסק הדין - ביניהם העברת הדיון בערעור לבית הדין בלבנון - היו תקינים. משהוצגה עמדה כזו על ידי העותר אין הוא רשאי להישמע כעת בטענה הפוכה, היינו, כי אין זה ראוי שערעורים על פסקי דינו של בית הדין המרוני בדרגה הראשונה יישמעו בפני בית הדין המרוני לערעורים הנמצא בלבנון (השוו, רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (2005)). העותר מעלה טענות שונות נגד פסק דינו של בית הדין המרוני לערעורים לגופו. אולם, טענות אלו אינן מסוג הטענות הפותחות פתח לביקורתו של בית המשפט הגבוה לצדק על פסק דין של בית דין דתי. התוצאה היא שיש לבטל את הצו על תנאי ולדחות את העתירות. נוסיף עם זאת, כי ראוי שהיועץ והגורמים הממשלתיים האחרים האמונים על הקשרים עם ראשי העדות הדתיות הנוצריות, ימשיכו במגעים בניסיון להסדיר את הנושא שהועלה בעתירה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. נ ש י א ה השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, כ"ט בשבט התשס"ט (23.2.2009). נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05032500_S36.doc עכב/גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il