פסק-דין בתיק ע"א 3250/00
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 3250/00
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט י' אנגלרד
המערער:
עזבון המנוח סלים חסארמה ז"ל
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בחיפה מיום 2.4.2000 בתיק הסדר 348/94,
שניתן על ידי כבוד השופט עודד גרשון
תאריך הישיבה:
ה' באב התשס"ב (14.07.2002)
בשם המערער:
עו"ד מוחמד בשיר
בשם המשיבה:
עו"ד משה גולן
פסק-דין
הנשיא א' ברק:
עובדות
1. במוקד הערעור שלפנינו ניצבות שתי חלקות
מקרקעין שבאזורי הכפר בענה - חלקה מספר זמני 23 וחלקה מספר זמני 24 (להלן -
החלקות) שתיהן בגוש הרישום מס' 18975/בענה (להלן - גוש הרישום). הליכי הסדר
הזכויות במקרקעי גוש הרישום החלו בתאריך 20.8.1952. כל בעלי הקרקע הוזמנו אישית
להופיע בלשכת ההסדר, שהיתה בכפר בענה, ולתבוע את זכויותיהם. סלים אחמד חסארמה
ז"ל (להלן - המנוח), שהמערער הוא יורשו, התגורר אותה עת בכפר בענה. בחודש מאי
1955 נתקבלו התביעות מאת האנשים שתבעו את זכויותיהם אך ביניהן לא היתה כל תביעה
ביחס לחלקה 23. לוח התביעות של גוש הרישום פורסם, בין היתר, אצל מוכתר הכפר בתאריך
23.8.1955. לאחר פרסומו, לא הוגשה כל תביעה על ידי המנוח ביחס לשתי החלקות שבמוקד
הערעור. חלקה 23 נרשמה בלוח התביעות האמור כ"בלתי נתבעת" וחלקה 24 נרשמה
על שם המשיבה על פי תביעתה (תביעה מס' 2261). בירור התביעות שהוגשו ביחס לגוש
הרישום נערך בפומבי בכפר בענה בתאריך 2.7.1956 על ידי פקיד ההסדר. בעת בירור
התביעות החליט פקיד ההסדר לאחד את חלקה מספר זמני 24 עם חלקות נוספות לחלקה מספר
סופי 2. החלקה המאוחדת נרשמה על שם המשיבה בשלמותה לאור אישור התביעה (תביעה מס'
2261) שהוגשה על ידי נציג המינהל בשם המשיבה. כמו כן, החליט פקיד ההסדר באותו מעמד
לרשום את הבעלות השלמה על חלקה מספר זמני 23 (שקבלה מספר סופי 3) על שם המשיבה, על
פי סעיף 29 לפקודת הקרקעות (סדור זכויות הקנין) 1928, בהעדר תביעה ביחס לחלקה זו.
לוח הזכויות למקרקעי גוש הרישום הוקרא ביום 27.12.1956 בכפר בענה ופורסם ביום
4.1.1957. במהלך שלושים הימים שלאחר פרסומו לא הוגש כל ערעור על ידי המנוח על
החלטת פקיד ההסדר באשר לרישום הבעלות בלוח הזכויות. עד לפטירתו בשנת 1971, לא הגיש
המנוח כל תביעה ביחס לחלקות אולם המשיך, לטענת המערער, לעבדן באופן רצוף וללא
הפסקה מדי שנה בשנה. המערער, שהוא יורשו של המנוח, הוסיף אף הוא, לטענתו, לעבד את
החלקות מאז פטירת המנוח אך גם הוא לא פתח בהליכים, קודם להליך נשוא ערעור זה,
לתיקון לוח הזכויות.
ההליך בבית המשפט המחוזי
2. בחודש מאי 1994, הגיש המערער לבית המשפט
המחוזי בחיפה שתי בקשות המתייחסות אל החלקות. עניינה של האחת (המרצת הסדר 12/94) בהארכת
המועד להגשת בקשה לתיקון לוח הזכויות (להלן - בקשה להארכת מועד); עניינה של השנייה
(תיק הסדר בענה-348) בבקשה לתיקון לוח הזכויות לפי סעיפים 92 ו-93 לפקודת הסדר
זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן - הפקודה). את בקשתו נימק
המערער בכך שבזמן ניהול הליך הסדר הזכויות במקרקעי גוש הרישום היה המנוח אדם
מבוגר, חולני, שאינו יודע קרוא וכתוב ואשר לא נהג לצאת מביתו עד לימיו האחרונים.
משכך, יש לייחס את אי הגשתה של תביעה על ידו במסגרת הזמן שעמד לרשותו לשם כך ל"זקנתו
ו/או קשישתו (כך במקור – א"ב) ו/או חולניותו ו/או בורותו" (סעיף 3
לתצהיר המערער מיום 17.3.1994 שהוגש לבית המשפט המחוזי) ואך בשל כך נרשמו זכויותיו
בחלקות על שם המשיבה. בקשת המשיבה לדחות על הסף את בקשת המערער להארכת מועד נדחתה (ביום
26.2.1995) על ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' כהן). בית המשפט המחוזי (כבוד
השופט ע' גרשון) דן לפיכך בבקשות המערער והחליט, בפסק דינו (מיום 2.4.2000),
לדחותן. בית המשפט פסק כי החלטת כבוד השופט כהן לדחות את בקשת המשיבה מהווה החלטת
ביניים שאינה יוצרת מעשה בית דין ואינה חותכת זכויות. נפסק כי אין לקבל את בקשת
המערער להארכת מועד היות והוגשה עשרות שנים לאחר פרסום לוח הזכויות, שעה שהמועד
לעשות כן על פי הפקודה הוא שלושה חודשים בלבד. נקבע כי המערער לא הצביע על סיבה
ראויה שבגינה ראוי להגמיש את המועדים הקבועים בפקודה להגשת תביעות. לא זו אף זו -
על החלקות שבמחלוקת הוקם בית ספר שש שנים קודם להגשת הבקשה והמשיבה, בהסתמכה על
זכויותיה במקרקעין האמורים, התחייבה בהתחייבויות רבות ושונות כלפי צדדים שלישיים.
לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי אין כל טעם או נימוק שיצדיקו את הארכת המועד
כמבוקש על ידי המערער ודין הבקשה להארכת המועד להדחות. משכך, נופלת גם הבקשה
לתיקון לוח הזכויות. מכאן הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים
3. המערער טוען לפנינו, בין היתר, כי החלטת
בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המשיבה מהווה מעשה בית דין הקובע זכויות מהותיות.
כן טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שפסק כי לא נוצרו במקרה דנן נסיבות
מיוחדות המצדיקות את בקשתו להארכת מועד. משכך, שגה בדחותו את הבקשה לתיקון לוח
הזכויות כפועל יוצא מדחיית הבקשה להארכת המועד ובהתעלם מראיות המערער באשר
לזכויותיו בחלקות, המקימות לו לטענתו סיכוי טוב להצליח בבקשתו לתיקון לוח הזכויות.
המשיבה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
דיון
4. דין הערעור שלפנינו להדחות. הפקודה פותחת
בפני צד המעוניין לחלוק על לוח זכויות שפורסם שני מסלולים נפרדים שאינם מוציאים זה
את זה (ראו ע"א 681/88 עיזבון המנוח מוחמד סלים עבד אלג'ליל אבו אל היג'א
נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מד(2) 653, 657; ע"א 4861/91 עיסה ואח'
נ' סרסור ואח', פ"ד מח(1) 441, 446). המסלול הראשון מקנה, מכוח סעיף 59
לפקודה, זכות ערעור מוגבלת בזמן על החלטת פקיד ההסדר הניתנת למימוש תוך שלושה
חודשים מהיום בו הוצג לוח הזכויות. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מעבר לשלושת
החודשים האמורים צריכה לכלול נימוקים מיוחדים. המסלול השני מאפשר לבקש את תיקון
פנקס המקרקעין על-פי העילות המנויות בסעיפים 97-92 לפקודה. במסלול זה בחר המערער.
העילות לפי מסלול זה מצומצמות, שכן הן חורגות מעקרון הסופיות המשתמע מסעיף 81
לפקודה, אך האפשרות לתבוע על פיהן אינה מוגבלת בזמן, למעט ההגבלה הרגילה על-פי חוק
ההתיישנות. במקרה שלפנינו, לא העלה המערער בבקשתו עילות שיש בהן כדי להכניסו לגדר
סעיפים 97-92 לפקודה.
5. עצם ציון העובדה כי המנוח לא ידע לכאורה
על הליכי ההסדר, אין בה, כשלעצמה, כדי לבסס טענת מרמה לפי סעיף 93 לפקודה
(ע"א 518/86 אבו סולב ואח' נ' מינהל מקרקעין ישראל, באר שבע ואח',
פ"ד מב(4) 518, 522). כך גם אין זקנתו של המנוח בזמן הליך הסדר הזכויות מקימה
למערער עילה מכוח סעיף 92 לפקודה. על כך כבר אמר בית משפט זה כי זקנה אינה נמנית
עם הסיבות המאפשרות פניה לבית המשפט במסגרת סעיף 92 וכי גם אם יינתן למושג "זקנה"
הפירוש הרחב ביותר אין לראות בזקנה בגדר "מחלה" במובנה לפי סעיף 92 (ראו
ע"א 179/82 עזבון המנוח עבד מוסטפא גאבר גאבר ג'נאיים נ' מדינת ישראל
(לא פורסם), פסקה 5 לפסק דינו של השופט א' חלימה). אף חולניותו הנטענת של המנוח
אינה מקימה עילה לפי סעיף 92, שכן מתצהיר המערער עצמו עולה כי לא מנעה מהמנוח
להוסיף ולעבד ברציפות את החלקות עד ליום מותו, ארבע-עשרה שנים לערך לאחר חלוף מועד
הערעור. ברור, אם כן, כי לא מצב בריאותו הוא שמנע ממנו לעמוד על זכויותיו הנטענות
במועד הראוי. על כך יש להוסיף כי בזמן הסדר הזכויות ננקטו פעולות פומביות רבות
שתכליתן היתה להביא לידי תושבי הכפר את דבר ההליך ובכללן הזמנתם האישית של בעלי
הקרקע בכפר להופיע בלשכת ההסדר. גם בטענה לפיה לא ידע המנוח קרוא וכתוב אין כדי
לשנות מסקנה זו, שכן בצד הפרסום בכתב הוקרא לוח הזכויות וננקטו פעולות שהביאו לכך
שתוכנו היה ידוע לגורמים רבים בכפר מהם ייכל המנוח ללמוד על נקל את תכולתו. הנה כי
כן, אין בטענות המערער דבר היכול להכניסו לגדר המסלול השני ולהקנות לו את הסעד
המבוקש של הארכת המועד.
6. אף אם היינו קובעים כי בקשת המערער להארכת
מועד הוגשה במסגרת המסלול הראשון, שבמרכזו סעיף 59 לפקודה, לא היתה משתנה התוצאה.
תובע, הטוען כי זכות מסוימת השייכת לו לא נתבעה במועד המתאים, המוגדר בסעיף 88
לפקודה, יכול לפנות אל בית המשפט במשך תקופה של שלושה חודשים הקבועה בגדרו של סעיף
59 לפקודה ולבקש את תיקון לוח הזכויות. כאמור, תקופה זו, המהווה כשלעצמה ארכה שקבע
המחוקק מעבר למועד הרגיל להגשת התביעות, ניתנת להארכה מטעמים מיוחדים. בטעמי
המערער לבקשתו אין די על מנת להעניק לו את הסעד המבוקש של הארכת המועד.
7. סעיף 37(א) לפקודה, הדן בהוספת תביעה חדשה
ללוח התביעות כל זמן שלא הוסדרו התביעות לזכויות באותו גוש רישום, קובע כי על
התובע להעלות טעם סביר לכך שלא הגיש את תביעתו במועד. הנמקה שכזו נדרשת, מקל
וחומר, מקום בו התיקון המבוקש אינו בלוח התביעות כי אם בלוח הזכויות, שהוא השלב
הסופי של הליך הסדר הזכויות. על כן, גם כאשר לפנינו בקשה על פי סעיף 59 לפקודה,
המוגשת לאחר פרסום לוח הזכויות, על המבקש להראות טעם סביר המצדיק את האיחור (ראו
למשל בע"א 223/81 רשות הפיתוח נ' חסן עיד ואח', לט(1) 605, 610;
ע"א 265/83 חמזה נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 53, 55-54; ע"א
567/83 עבאס ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 741, 743). טעם שכזה לא
מצוי בידי המערער. המערער לא הציג לפנינו הסבר המניח את הדעת מדוע לא פעל המנוח
לשינוי לוח הזכויות במועד המתאים לכך. כן לא הסביר מדוע נמנע המנוח מלפעול לתיקון
לוח הזכויות במרוצת ארבע-עשרה השנים שלאחר קביעתו ובטרם פטירתו. לא זו אף זו -
המערער לא הסביר מדוע הוא עצמו, שאינו נושא את אותם מאפיינים שמנעו, לטענתו,
מהמנוח לעמוד על זכויותיו, לא פעל לשינוי המצב במהלך עשרים ושלוש השנים שחלפו מאז
שירש את המנוח. כך גם אין הסבר בפיו מדוע לא תבע את שינוי לוח הזכויות בזמן שהחלו
בבניית בית ספר על החלקות מתוך הסתמכות על זכויות המשיבה בחלקות אלה. העולה
מהמקובץ הוא שאין בפי המערער הסבר שבכוחו לפתוח את דלתות סעיף 59 בפניו אף במרוצת
שלושת החודשים הקבועים בגדרו. כל שכן אין בפיו הסבר שבכוחו למתוח את תקופת שלושת
החודשים הקבועים בסעיף 59 לפקודה על פני שלושים ושבע השנים שחלפו בטרם הוגשה הבקשה
לתיקון לוח הזכויות.
8. התוצאה הינה כי שני המסלולים הפתוחים בפני
צד המבקש לחלוק על לוח זכויות שפורסם בחלוף המועד הקבוע לכך סגורים בפני המערער. ביתר
טענות המערער, ובינן הטענה כי החלטת בית המשפט המחוזי (מיום 26.2.1995) מהווה מעשה
בית דין, אין ממש. לפיכך, דין ערעורו להדחות. המערער ישלם למשיבה הוצאות בסך
20,000 שקלים חדשים.
ה
נ ש י א
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.
ניתן היום, כ"ח בחשון התשס"ג
(3.11.2002).
ה נ ש י א ש ו פ
ט ת ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור 00032500_A07.doc/דז/
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il