צביקה רוזנבלט נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 325/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 325/12 ע"א 327/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המערער בע"א 325/12: צביקה רוזנבלט המערערת בע"א 327/12: יפית עזרא נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' קרא) מיום 27.11.2011 בת"פ 40238/06 תאריך הישיבה: ו' בחשון התשע"ג (22.10.2012) בשם המערער בע"א 325/12: עו"ד יגאל מזרחי בשם המערערת בע"א 327/12: עו"ד עמיר ג'ורג'י בשם המשיבה: עו"ד אלעד נווה; עו"ד אליאנא דניאלי פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' קרא) שניתן במסגרת הליך חילוט פלילי שהועבר להליך אזרחי לפי סעיף 21(ה) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: החוק). בית המשפט המחוזי הורה על חילוט של נכס מקרקעין הרשום על שם המערערת בע"א 327/12 (להלן: עזרא), לאחר שקבע – במסגרת הכרעת דינו המרשיעה של המערער בע"א 325/12 (להלן: רוזנבלט) – כי חרף המצג העולה מן הרישום, הנכס הוא "רכושו של הנידון" כמשמעותו בסעיף 21(ב) לחוק. הרקע הצריך לעניין 1. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' קרא) הרשיע את רוזנבלט, במסגרת הליך פלילי שהתנהל נגדו, בשורה ארוכה של עבירות ובהן הלבנת הון ועשיית פעולה ברכוש אסור – עבירות לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק. בתמצית, רוזנבלט הורשע בכך שבין השנים 2004-1999 הוא היה אחראי, יחד עם אחר, לפעילות עבריינית ענפה הכוללת, בין היתר, יבוא, יצוא ומכירה סיטונאית של למעלה מ-400,000 כדורי און מזויפים, במחזור כספי של למעלה מ-23 מיליון ש"ח. רוזנבלט יצר מנגנון מתוחכם להסוואת הכסף שהתקבל מהפעילות, ובכלל זה הקים מערך של חברות ודאג כי אנשי קש יירשמו כבעליהן וכמנהליהן – שעה שהוא שולט בכסף שהתקבל והנהנה העיקרי ממנו. בד בבד עם מתן פסק דיננו זה, דחינו את ערעורו של רוזנבלט על הרשעתו בהליך הפלילי (ע"פ 8425/11 רוזנבלט נ' מדינת ישראל (21.1.2013)). 2. במסגרת הכרעת הדין, קבע בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי נכס מקרקעין המצוי ברחוב קדושי בלזן 16 באשדוד (להלן: הנכס), אשר רשום על שם עזרא, הוא למעשה בבעלותו של רוזנבלט. על רקע קביעה זו, תיקנה המדינה את כתב האישום וביקשה לחלט את הנכס. עזרא הגישה בקשה להעביר את בקשת החילוט להליך אזרחי. תחילה דחה בית המשפט המחוזי את בקשתה, אך לאחר שנוכח כי בירור בקשת החילוט עלול לעכב את המשך ההליך הפלילי (שהתנהל גם נגד נאשם נוסף), הורה בית המשפט על העברתה להליך אזרחי. במסגרת הדיון בבקשת החילוט הגישה עזרא שני תצהירים: תצהיר שלה שפירט את נסיבות רכישת הנכס ואת מקורות מימונו; ותצהיר של אמה, המקיימת קשר זוגי עם רוזנבלט החל ממאי 2009. שתיהן נחקרו על תצהיריהן. כמו כן העידו שני שוטרים שביקרו בנכס וחקרו את זהות בעליו; הוגש גם חומר ראייתי נוסף. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' קרא) מצא שהנכס נרשם בעבר על שם חברת נברו השקעות בע"מ (להלן: חברת נברו) שבבעלותה של גב' ריימונד נברו, שהייתה בת זוגו של רוזנבלט בעת שהנכס נרשם על שמה. עזרא רכשה את הנכס מחברת נברו ביום 19.4.2009, בו בזמן שהתנהל ההליך הפלילי נגד רוזנבלט. אמה של עזרא, הגב' זיוה חכם, הייתה (ועודנה) בת זוגו של רוזנבלט כשהנכס נרשם על שם עזרא. לאחר שמיעת העדים ובחינת חומר הראיות, החליט בית המשפט לחלט את הנכס בקובעו שחרף הרישום הפורמלי, המדובר בנכס שבשליטתו של רוזנבלט; כי רישומו על שם עזרא נועד אך להבריחו ולהקשות על תפיסתו; וכי הסכם המכירה שהוצג הוא הסכם פיקטיבי שנועד להציב מכשול בפני חילוט צפוי. נקבע כי גרסתה של עזרא בדבר נסיבות רכישת הנכס אינה סבירה וכי הסבריה לגבי אופן רכישת הנכס היו רחוקים מלשכנע. בית המשפט קבע כי רוזנבלט המשיך לנהוג בנכס מנהג בעלים אף לאחר שנמכר למערערת. בנסיבות אלו, ומשלא נתן כל אמון בגרסתה של עזרא, דחה בית המשפט את התנגדותה והורה על חילוט הנכס. הערעורים 4. עזרא טוענת כי בית המשפט המחוזי קבע מסמרות בדבר בעלותו של רוזנבלט בנכס בגדרי ההליך הפלילי, בלא שהייתה צד לדיון ובלא שנשמעו טענותיה באופן שגרם לעיוות דין. עוד טוענת עזרא כי שגה בית המשפט כשהעביר את ההליך למסלול אזרחי בלא שהתקיימו התנאים לכך. כמו כן נטען כי השיהוי שנקטה המשיבה בבקשה לחילוט הנכס גרם לעזרא נזקים ולכן יש לבטל את ההליך מחובת הצדק; כי המשיבה לא עמדה בנטל הראיות הנדרש לצורך חילוט הנכס; וכי מחומר הראיות עולה שהיא רכשה את הנכס ומימנה את רכישתו באמצעות הלוואות שנטלה. 5. טענותיו של רוזנבלט מתמקדות במישור הדיוני ואלו הן בתמצית: שגה בית המשפט כשהעביר את ההליך למסלול אזרחי, לאחר שדחה בקשה להעבירו למסלול אזרחי קודם לכן. לטענת רוזנבלט, בית המשפט פעל כאמור כדי "לכפר" על מחדלי המדינה, שלא הביאה עדים לישיבה מיום 25.9.2011. רוזנבלט טוען כי נפל פגם בהליך האזרחי מאחר שהוא התנהל ללא כתבי טענות, בלא שניתנה למשיבים "אזהרה" בדבר הטענות המועלות נגדם והזדמנות להשיב להן. עוד טוען רוזנבלט כי ביום 6.11.2011 התקיים דיון הוכחות בתיק שאליו הוא התייצב ללא בא כוחו. חרף זאת קיים בית המשפט את הדיון, לא ציין בפרוטוקול כי רוזנבלט היה נוכח בו, סרב לתת לו לטעון, אך נסמך בפסק הדין על כך שהוא שתק במהלך הדיון בהליך חילוט הנכס ולא סיפק הסברים. פגם זה, לשיטת רוזנבלט, יורד לשורש ההליך ומצדיק לבטל את פסק הדין. לבסוף טוען רוזנבלט כי שגה בית המשפט בקביעותיו העובדתיות בנוגע לבעלותו בנכס. 6. המשיבה תומכת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מטעמיו. לשיטתה לא נפלו פגמים דיוניים או אחרים בפסק הדין, ואין עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, המעוגנות בחומר הראיות ומבוססות על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים. דיון והכרעה 7. הטענות בערעורים נחלקות לשני ראשים עיקריים: הראש הראשון נוגע לפגמים דיוניים שנפלו, לפי הנטען, בהליך החילוט; הראש השני נוגע לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא בעניינו של ההסכם לרכישת הדירה וכפועל יוצא הקביעה שרוזנבלט הוא בעליו האמיתי של הנכס. נדון בטענות אלו לפי סדרן. חילוט רכוש – המסגרת הדיונית 8. פרק ו' לחוק – הדן בהוראות חילוט – מבחין בין שני מסלולים לחילוט רכוש: חילוט בהליך פלילי (סעיף 21 לחוק) וחילוט בהליך אזרחי (סעיף 22 לחוק). סעיף 23 לחוק קובע כי על חילוט רכוש (פלילי ואזרחי כאחד) יחולו, בשינויים המחויבים, הוראות סעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה). סעיף 36ט לפקודה מסמיך את שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, לקבוע בתקנות הוראות בדבר סדרי דין בעניינים הנוגעים לחילוט. לפי הסמכה זו הותקנו תקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לענין חילוט רכוש), התש"ן-1990 (להלן: תקנות החילוט), אשר חלות, בשינויים המחויבים, על הליכי חילוט מכוח החוק ככל שאין בהן סתירה להוראותיו. הואיל ולהבחנה בין חילוט בהליך פלילי לבין חילוט בהליך אזרחי יש השלכה על הטענות המועלות בערעור, נעמוד להלן על סדרי הדין החלים בשני המסלולים ועל עיקרי ההבדלים ביניהם. 9. סעיף 21 לחוק – שכותרתו "חילוט רכוש בהליך פלילי" – קובע כי במקרה שאדם הורשע בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק, יצווה בית המשפט "זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט", בנוסף לכל עונש אחר שיטיל, על חילוט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא רכוש שנעברה בו העבירה, או ששימש לביצועה, שאיפשר אותה או שיועד לכך; וכן כל רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצועה, או שיועד לכך (סעיף 21(א) לחוק). "העבירה" כמשמעותה בסעיף זה היא עבירה של הלבנת הון ולא עבירת המקור שכתוצאה ממנה התקבל הכסף שהולבן (ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל, פסקאות 258-257 (12.7.2010)). "רכושו של הנידון" מוגדר בסעיף 21(ב) לחוק כ"כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו". הגדרה רחבה זו נועדה לאפשר לבית המשפט להורות על חילוט רכוש שמקורו בעבירה גם כשהעבריין ניסה להסוות את הבעלות בו באמצעות רישומו על שם אדם אחר או מסירת החזקה בו, תוך הותרת השליטה האפקטיבית בנכס או בפירותיו בידיו (ע"א 3343/05 טאהא נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (4.3.2008)). בדרך זו מוגשמת תכליתו העיקרית של החוק – להבטיח כי "פירות עץ העבירה לא ייוותרו בחיקו של העבריין" (ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397, 421 (2005)). במקרה שלא נמצא רכוש של הנידון למימוש צו החילוט במלואו, או אז מסמיך החוק את בית המשפט לצוות על מימוש הצו מתוך רכוש של אדם אחר שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה; אולם בית המשפט לא יחלט רכוש שמומן או הועבר לאותו אדם כאמור לפני ביצוע העבירה שבשלה הורשע הנידון ושלגביה ניתן צו חילוט (סעיף 21(ג) לחוק). הגם שהחוק מבחין בין חילוט מתוך רכושו של הנידון לבין חילוט מתוך רכוש של אדם אחר, כל חילוט בהליך פלילי כפוף לחובה לתת זכות טיעון לכל אחד מהגורמים האלה: הנידון, בעל הרכוש, מי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו ומי שטוען לזכות ברכוש – ובלבד שהם ידועים (סעיף 21(ד) לחוק). סעיף 21(ו) לחוק קובע כי בקשת תובע לחילוט רכוש בהליך פלילי, ופירוט הרכוש שחילוטו מבוקש או שווי הרכוש שלגביו מבוקש צו חילוט, יצוינו בכתב האישום; אם נתגלה רכוש נוסף שמבוקש לחלטו, רשאי תובע לתקן את כתב האישום בכל שלב של ההליכים עד למתן גזר הדין. עוד נציין כי סעיף 36ג(א) לפקודה קובע כי בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיף 36א לפקודה (הדן בחילוט בהליך פלילי, בדומה לסעיף 21 לחוק), אם הוכיח מי שטוען לזכות כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו, או שרכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ומבלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה (ע"פ 7376/02 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 558, 575 (2003)). 10. במישור הדיוני, תקנות 4-2 לתקנות החילוט קובעות את סדרי הדין בבקשת חילוט בהליך פלילי. בקשה לצו חילוט פלילי – שתיכלל, כאמור, בכתב האישום – תפרט את הפרטים המנויים בתקנה 2(א) לתקנות החילוט ובהם פרטי הזיהוי של הרכוש ושל מי שטוען לזכות בו, העילה שבשלה מבוקש החילוט והעילה שבשלה מתקיימת חזקה לפי סעיף 31(6) לפקודה. הדיון בצו החילוט (להבדיל מדיון בצו זמני ברכוש לפי סעיף 36ו לפקודה) יתקיים לאחר שהנידון הורשע, שאז תומצא למי שטוען לזכות ברכוש הודעה לפי טופס 2 או 3 לתוספת לתקנות החילוט, והלה יוזמן להשמיע את טענותיו במועד שנקבע לבירור בקשת החילוט (תקנה 3(א) לתקנות החילוט). הנידון והטוען לזכות יגישו לבית המשפט ולתובע, עד עשרה ימים לפני מועד הדיון, תצהיר שבו יפרטו את טענותיהם לגבי הרכוש שמבוקש לחלטו בצירוף האסמכתאות המבססות את זכותו של מי מהם ברכוש (תקנה 3(ב) לתקנות החילוט). תקנות-משנה 3(ג) ו-3(ד) מסדירות את האפשרות לדחות את הדיון בבקשת החילוט למועד אחר, לבקשת הנידון או הטוען לזכות. הדיון בבקשת החילוט יתקיים לפני שיביא התובע ראיות לעונש (תקנה 4(א) לתקנות החילוט). התביעה תפתח בהבאת נימוקיה לחילוט הרכוש; אחריה ישמיע הנידון את טענותיו ויביא את ראיותיו ואחריו יעשה כן כל הטוען לזכות ברכוש; אחריהם יטען התובע ויביא ראיות לסתור. ברשות בית המשפט, רשאים הנידון והטוען לזכות ברכוש להגיב לטענות התביעה ולעדיה (תקנה 4(ב) לתקנות החילוט). ככלל, החלטת בית המשפט בבקשת החילוט תיכלל בגזר הדין, אלא אם כן החליט בית המשפט לעביר את הדיון להליך אזרחי – אפשרות שתידון בהמשך (תקנה 4(ג) לתקנות החילוט). 11. סעיף 22 לחוק – שכותרתו "חילוט רכוש בהליך אזרחי" – קובע כי לפי בקשה של פרקליט מחוז, בית משפט מחוזי רשאי לצוות על חילוט של רכוש בהליך אזרחי בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, הרכוש הושג, במישרין או בעקיפין, בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 או כשכר לאותה עבירה, או שנעברה בו עבירה לפי אותם סעיפים; האחר, האדם החשוד בביצוע עבירה כאמור אינו נמצא בישראל דרך קבע או שלא ניתן לאתרו ועל כן לא ניתן להגיש כתב אישום נגדו, או לחלופין, הרכוש שמבוקש לחלטו ושעומד בתנאי הראשון התגלה לאחר ההרשעה (סעיף 22(א) לחוק). המשיב בבקשה לחילוט אזרחי יהיה מי שטוען לזכות ברכוש, אם הוא ידוע (סעיף 22(ב) לחוק); וכאשר מדובר בהליך פלילי שהועבר להליך אזרחי (להעברה כזו נתייחס בהמשך), גם הנידון יהיה משיב בבקשה (סעיף 22(ב) סיפה לחוק). אין לחלט רכוש שאינו רכושו של החשוד, אלא אם כן הוכחו אחד משני התנאים החלופיים האלה: האחד, בעל הזכות ברכוש ידע שהרכוש שימש בעבירה או הסכים לכך; האחר, בעל הזכות ברכוש לא רכש את זכותו בתמורה ובתום לב (סעיף 22(ד) לחוק). 12. תקנות 9-8 לתקנות החילוט מסדירות את סדרי הדין בבקשה למתן צו חילוט בהליך אזרחי. תקנה 8(א) לתקנות החילוט קובעת כי בקשה לצו חילוט אזרחי תהיה בדרך של המרצה (כיום תהא זו בקשה בכתב לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בשינויים המחויבים) ותכלול את הפרטים המופיעים בתקנה 2 לתקנות החילוט. תקנה 9(א) לתקנות החילוט קובעת כי בית המשפט ימציא למשיבים הודעה על בקשה לצו חילוט אזרחי שתהיה ערוכה לפי טופס 6 שבתוספת. לפי תקנה 9(ג) לתקנות החילוט, המשיב בבקשה יגיש תוך 15 ימים מיום קבלת הודעה זו תצהיר שבו יפרט את טענותיו ויצרף אליו את כל המסמכים והאסמכתאות התומכים בטענותיו. תקנות סדר הדין האזרחי יחולו, בשינויים המחויבים, בכל עניין הנוגע לצו חילוט אזרחי או לביטול צו חילוט (פלילי או אזרחי) שאינו מוסדר בתקנות החילוט (תקנה 16 לתקנות החילוט). 13. סקירה זו מעלה כי שני מסלולי החילוט נועדו למצבים שונים. דרך המלך היא המסלול הפלילי, שבמסגרתו מחולט, בראש ובראשונה, רכוש מתוך רכושו של הנידון; ורק אם לא נמצא רכוש שלו למימוש מלוא הסכום הנקוב בצו החילוט, ניתן לממש את הצו גם מתוך רכוש של אדם אחר בכפוף לסייגים שנקבעו. במישור הדיוני, בקשת החילוט היא חלק מכתב האישום; בית המשפט ידון בה לאחר הכרעת הדין והחלטתו תיכלל בגזר הדין. לעומת זאת, הליך חילוט אזרחי מיועד לחילוט רכוש של אדם שלא ניתן להגיש נגדו כתב אישום, או למצב שבו הרכוש שחילוטו מבוקש התגלה לאחר ההרשעה. על כן קובע החוק תנאים שונים החלים במסגרת כל אחד מהמסלולים (יעל גרוסמן ורוני בלקין איסור הלבנת הון – להלכה ולמעשה 151-140 (2006); ראו גם סעיפים 5-3 לדברי ההסבר לתזכיר חוק סדר הדין הפלילי (חילוט תקבולי עבירה), התשע"ב-2012). 14. כפי שכבר צוין, בקשה לחילוט פלילי תידון בשלב שלאחר הכרעת הדין ולפני הטיעון לעונש. בירור בקשת חילוט מחייב ליתן זכות טיעון לשלל גורמים אפשריים כנגזר מנסיבות העניין: הנידון, בעל הרכוש, מי שהרכוש בחזקתו או בשליטתו, ומי שטוען לזכות ברכוש (ובלבד שהם ידועים). בירור זה, מטבע הדברים, עלול להימשך זמן מה. מאחר שהדיון בבקשת החילוט נדרש להתקיים לפני הטיעון לעונש; ומאחר שהחלטה בבקשה לחילוט פלילי צריך שתיכלל בגזר הדין, יכול שבירור בקשת החילוט במסגרת ההליך הפלילי יגרום לעיכוב במתן גזר הדין ולדחיית סופו של ההליך. עיכוב כזה אינו רצוי, במיוחד כשההליך הפלילי מתנהל גם נגד נאשמים נוספים שלא מבוקש לחלט את רכושם. מטעם עיקרי זה הסמיך המחוקק את בית המשפט להפריד את הדיון בבקשת החילוט הפלילי מההליך העיקרי, ולהסב אותה להליך אזרחי שיתברר בנפרד. כך, סעיף 21(ה) לחוק קובע כי במקרה שאדם שאינו הנידון טוען לזכות ברכוש, וראה בית המשפט, מטעמים שיירשמו, כי בירור הטענות עלול להקשות על המשך הדיון בהליך הפלילי, רשאי הוא לקבוע שהדיון בחילוט יהיה בהליך אזרחי; מקום שבית המשפט קבע כך, תחול גם בהליך האזרחי הוראת סעיף 21(ג) לחוק, המאפשרת לבית המשפט לחלט מתוך רכוש של אחר בהתקיים התנאים שנמנו לעיל. תקנה 5 לתקנות החילוט עוסקת בהעברת הדיון להליך אזרחי וזו לשונה: (א) קבע בית המשפט שהמשך הדיון בבקשה לצו חילוט לפי תקנה 2 יהיה בהליך אזרחי, תומצא הודעה על כך מטעם בית המשפט לנידון ולטוען לזכות ברכוש אלא אם כן הדבר הודע להם בשעת הדיון; המשך הדיון יהיה בפני אותו שופט או מותב שהרשיע את הנידון, ויראו את כתב האישום כבקשה לצו חילוט אזרחי ואת הנידון וכל אחד מהטוענים לזכות ברכוש – כמשיבים; בית המשפט יהיה רשאי להמשיך לדון בבקשה מן השלב אליו הגיע בהליך הפלילי; הודעה לפי תקנה זו תהיה לפי טופס 4 בתוספת. (ב) הועבר הדיון בבקשה לצו חילוט פלילי להליך אזרחי, יחולו על המשך הדיון הוראות תקנות אלה המתייחסות לצו חילוט אזרחי, והצו ייחשב כצו חילוט אזרחי לכל ענין, לרבות הערעור עליו וביטולו. על רקע תשתית נורמטיבית זו נפנה לעניין שלפנינו. מן הכלל אל הפרט 15. בפתח הדברים נציין כי עזרא לא הגישה עיקרי טיעון מטעמה בניגוד לתקנה 446(א) לתקנות סדר הדין האזרחי ולהחלטת הרשם מיום 30.8.2012, בלא שניתן כל הסבר לכך. במצב דברים זה, היינו רשאים למחוק את ערעורה מטעם זה בלבד. אולם משהמשיבה לא ביקשה שנעשה כן, אפשרנו לעזרא לטעון לגופם של דברים (השוו: ע"א 768/80 לחם נ' פומרנץ, פ"ד לה(3) 527, 529 (1981); ע"א 780/80 דדש נ' חונוביץ, פ"ד לו(1) 500, 502-501 (1982)). 16. עזרא טוענת כי עצם העובדה שבית המשפט החליט במסגרת הכרעת הדין שהנכס למעשה בבעלות רוזנבלט – בלא לשמוע את טענותיה קודם לכן – מהווה פגם היורד לשורש ההליך ומקים עילה לביטול פסק הדין. אין בידנו לקבל טענה זו. קביעתו של בית המשפט בהכרעת הדין בדבר הבעלות בנכס הייתה קביעה שנעשתה אגב קביעת אחריותו הפלילית של רוזנבלט באישומים שיוחסו לו. באותה עת – שלב הכרעת הדין – לא ניתנה כל החלטה אופרטיבית בבקשת החילוט, אשר לא עמדה אז על הפרק. בנסיבות העניין סבורני כי קביעה זו לא פגעה בזכויותיה המהותיות של עזרא. משניתנה הכרעת הדין ורוזנבלט הורשע בעבירות לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק, הייתה המשיבה רשאית לתקן את כתב האישום בכל עת עד למתן גזר הדין, ולבקש לחלט את הנכס הספציפי הזה, כפי שאכן עשתה. אין חולק שבשלב זה עמדה לעזרא זכות טיעון מלאה כמצוות החוק והתקנות, והיא אכן מימשה את זכותה: היא הגישה שני תצהירים מטעמה ונחקרה עליהם; וניתנה לה הזדמנות להוכיח שרכשה את הנכס כדין ושקביעתו של בית המשפט בדבר שליטתו של רוזנבלט בנכס – קביעה שנעשתה בגדר ההליך הפלילי – אינה יכולה לעמוד בהליך החילוט. 17. עזרא ורוזנבלט טוענים כי בית המשפט העביר את הדיון בבקשת החילוט למסלול אזרחי בלא שהתקיימו התנאים לכך. אף טענה זו דינה להידחות. שני טעמים עיקריים לכך: ראשית, ככל שמדובר בעזרא, ביום 12.7.2011 פנתה עזרא עצמה לבית המשפט המחוזי בבקשה להעביר את הדיון בבקשת החילוט להליך אזרחי. היא טענה כי הוכחת טענתה לזכות קניינית בנכס כרוכה בהזמנת דפי בנק לצורך הלוואות שנלקחו לשם רכישתו, הוכחת יכולת כלכלית, העברת הלוואות ממשפחתה והוכחת הון עצמי; וכן כי מדובר בהליך מורכב שראוי לו להתברר בהליך אזרחי. בהחלטה מיום 12.7.2011 דחה בית המשפט קמא את הבקשה להעביר את הדיון להליך אזרחי, וקבע דיון בבקשת החילוט ליום 11.9.2011, תוך שנתן לעזרא שהות מספקת בת כחודשיים ימים להיערך לו. עזרא לא השלימה עם החלטת בית המשפט והגישה בקשת רשות לערער עליה. בקשה זו לא התקבלה לרישום הואיל ולא ניתן לערער על החלטת ביניים מסוג זה שניתנה בהליך פלילי (בש"א 6011/11א עזרא נ' מדינת ישראל (14.9.2011)). בסופו של דבר הדיון בבקשת החילוט נדחה והתקיים ביום 25.9.2011. במסגרת הדיון הורה בית המשפט המחוזי על העברת הדיון להליך אזרחי (מהטעמים שיפורטו בהמשך). הואיל ועזרא עצמה ביקשה להעביר את בקשת החילוט להליך אזרחי ומבוקשה ניתן לה בלא שחל שינוי נסיבות כלשהו, היא מושתקת מלטעון נגד בקשתה שלה. חשוב לציין, וכאן לטעמי העיקר, כי עזרא לא טענה שההחלטה להעביר את ההליך ממסלול פלילי לאזרחי פגעה בזכויותיה הדיוניות או המהותיות בדרך כלשהי. שנית, אף לגופו של עניין לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי להעביר את הליך החילוט ממסלול פלילי למסלול אזרחי. כאמור, תכלית הסמכות להעביר הליך חילוט פלילי למסלול אזרחי היא בעיקרה למנוע עיכוב של המשפט הפלילי. ישיבת 25.9.2011 הייתה מלכתחילה קבועה לדיון בבקשת החילוט וכן לטיעונים לעונש. במהלך חקירתה הנגדית של עזרא בישיבה זו, הגישה המדינה דוחות פעולה שערכו השוטרים אורית בן חיים ואורן וייסבלום, אולם שוטרים אלה לא היו נוכחים כדי להגיש את הראיות ולהיחקר עליהן. פרקליטה של עזרא התנגד להגשת דוחות הפעולה בלא שהתאפשר לו לחקור את עורכיהם, ובית המשפט הורה כי הדוחות יוגשו כחפץ בלבד, בכפוף להעדת השוטרים שערכו אותם. בסוף הישיבה הורה בית המשפט על זימון השוטרים לעדות ליום 6.10.2011, ובד בבד העביר את ההליך למסלול אזרחי. אין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט לדחות את הדיון כדי לאפשר לעורכי דוחות הפעולה להיחקר. הואיל והדיון בבקשה לצו חילוט פלילי נדרש להתקיים בטרם יביא התובע ראיות לעונש (תקנה 4(א) לתקנות החילוט), אלמלא היה בית המשפט מעביר את הדיון להליך אזרחי, היה עליו לדחות את הטיעונים לעונש – שהיו קבועים לאותה ישיבה – כך שיישמעו בתום הדיון בבקשת החילוט. תוצאה זו הייתה מובילה לבזבוז זמן שיפוטי ולעיכוב ההליך הפלילי, שהתנהל גם נגד נאשם נוסף. העברת ההליך למסלול אזרחי איפשרה אפוא לשמוע טיעונים לעונש באותה ישיבה כמתוכנן. תוצאה זו הגשימה את תכלית סמכות ההעברה, ומשכך דין ערעורם של עזרא ורוזנבלט להידחות בנקודה זו. יצוין כי בית משפט המעביר הליך פלילי להליך אזרחי נדרש לרשום את טעמיו לכך (סעיף 21(ה) לחוק), וראוי כי כך ייעשה. בענייננו בית המשפט המחוזי אמנם לא ציין במפורש כי הטעם להעברת ההליך נעוץ בצורך להימנע מעיכוב בהליך הפלילי. ברם, הואיל ותכלית ההעברה כפי שפורטה לעיל ברורה היטב ממכלול נסיבות העניין; ומשלא נגרם למערערים עיוות דין כתוצאה מכך, לא מצאנו כי יש בכך משום פגם המביא לביטול החלטת בית המשפט והחזרת העניין לבית המשפט המחוזי לצורך מתן הנמקה (השוו: ע"א 393/82 חיים נ' אביוב, פ"ד מא(1) 716, 727 (1987); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 198 (מהדורה שלישית, 2012)). 18. לבסוף טענה עזרא כי המשיבה השתהתה בהליכי חילוט הנכס. לא מצאנו ממש גם בטענה זו. זאת, משום שעזרא לא הראתה כי היה לה יסוד להאמין שהמשיבה זנחה את זכותה לדרוש חילוט של הנכס או כי שינתה את מצבה לרעה כתוצאה מכך (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 446 (2003)). 19. אף לרוזנבלט טענות במישור הדיוני. ראשית הוא טוען כי משהעביר בית המשפט את הדיון להליך אזרחי, היה עליו להורות על הגשת כתבי טענות כמצוות תקנות סדר הדין האזרחי. אין בידנו לקבל טענה זו. תקנות החילוט מסדירות את סדרי הדין בהליך חילוט אזרחי במסגרת הדיונית שהתוותה לעיל. רוזנבלט לא טען כי מסגרת זו מקפחת את זכות הטיעון שלו במישור העקרוני. כאן המקום לציין כי קודם שההליך הפלילי הועבר למסלול אזרחי, עמדה לרוזנבלט זכות להגיש תצהיר מטעמו (תקנה 3(ב) לתקנות החילוט), והוא בחר שלא לעשות כן. יתרה מזו, משהועברה בקשת החילוט להליך אזרחי, ניתנה לרוזנבלט הזדמנות נוספת להגיש תצהיר (תקנה 9(ג) לתקנות החילוט). רוזנבלט לא ניצל אף הזדמנות זו. 20. רוזנבלט טוען שלישיבת יום 6.10.2011 הוא התייצב בגפו, ללא בא כוחו, וביקש לטעון, אך בית המשפט סירב לשמוע את טענותיו ואף לא ציין בפרוטוקול הדיון כי היה נוכח באולם בית המשפט (סעיף 4 לעיקרי הטיעון מטעמו). אף על פי כן, קבע בית המשפט בפסק דינו: "גם שתיקתו הרועמת של [רוזנבלט] במהלך הליך החילוט, משלא נשמעה מפיו ולו מילה אחת באשר לאופי מעורבותו הן בניהול הנכס בעת שזה היה בבעלות חברת נברו והן בהמשך ניהולו של הנכס לאחר שנמכר לטוענת לזכות, ניהול שהתבטא בעריכת חוזה שכירות עם הדיירים המתגוררים בו" (עמ' 7 לפסק הדין). אין חולק כי בישיבה זו נחקרו השוטרים על דוחות הפעולה ובעלי הדין סיכמו את טענותיהם על פה. על כן, טוען רוזנבלט, כי פסק הדין ניתן בלא שניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו. גם בטענה זו לא מצאנו ממש. ראשית, כפי שכבר הוזכר, רוזנבלט נמנע מהגשת תצהיר על אף הוראת הדין. שנית, בא כוחו המלומד לא ראה להתייצב לדיון, על אף שנכח בישיבת יום 25.9.2011 שבסיכומה נקבע מפורשות כי המשך הדיון בבקשת החילוט, כהליך חילוט אזרחי, יהיה ביום 6.10.2011. ממילא אף לא ראה לבקש להשמיע טענות בישיבה זו. שלישית – ובהתייחס לטענת רוזנבלט כי ביקש להשמיע טענות בישיבה אחרונה זו בעצמו – סעיף 68א רישה לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע: "בדיון בבית משפט ינוהל פרוטוקול שישקף את כל הנאמר והמתרחש בדיון והנוגע למשפט, לרבות שאלות והערות בית המשפט". סעיף 68א(ד) לאותו חוק קובע כי "בית המשפט רשאי, לפי בקשת בעל דין ולאחר שנתן לשאר בעלי הדין לטעון את טענותיהם, לתקן רישום בפרוטוקול כדי להעמידו על דיוקו; בעל דין רשאי להגיש בקשה לתקן רישום בפרוטוקול בתוך עשרה ימים מיום שהומצא לו הפרוטוקול". עיון בפרוטוקול הדיון מיום 6.10.2011 מגלה שאין בו זכר לטענתו של רוזנבלט כי ביקש לטעון וכי בקשתו סורבה. רוזנבלט לא הגיש בקשה לתיקון פרוטוקול, ודי בכך כדי לקבוע שערעורו נעדר תשתית עובדתית לתמיכה בטענתו זו (השוו: ע"א 7462/06 פלונית נ' פלוני, פסקה 5 (19.3.2007)). הפועל היוצא הוא שלרוזנבלט ניתנה הזדמנות להשמיע טענות, הוא בחר שלא לעשות כן, וממילא אין לו להלין אלא על עצמו. 21. נותר אפוא לדון בטענותיהם של עזרא ורוזנבלט ביחס לקביעותיו של בית המשפט המחוזי לגבי הבעלות בנכס. לא מצאנו ממש גם בטענות אלה. בית המשפט המחוזי ניתח לעומק את חומר הראיות וממצאיו נשענים על התרשמות בלתי אמצעית מעדותן של עזרא ואמה – עדויות שבית המשפט לא נתן בהן אמון, ובכגון דא אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב. לשם דחיית הערעור בנקודה זו, די אם נציין כי עזרא לא ידעה לומר באיזה רחוב הנכס ממוקם וכמה שילמה עבורו; נתגלו סתירות בין גרסתה לבין גרסת אמה בנוגע לנסיבות החתימה על הסכם הרכישה; וגרסתה בדבר המקורות למימון רכישת הנכס והדרכים להעברת כספים שהרוויחה, לטענתה, מיפן לישראל, העלו סימני שאלה רבים. כמו כן, התמורה ששילמה, לדבריה, בעד הנכס (סך של מיליון ש"ח) נמוכה במידה משמעותית ממחיר השוק שלו (שעמד במועד הדיון על כ-2.5 מיליון ש"ח) באופן שתומך במסקנה שמדובר בעסקה פיקטיבית. הנכס היה רשום בעבר על שם חברת נברו שבשליטת בת זוגו הקודמת ונרכש על ידי בתה של בת זוגו הנוכחית. עזרא אף לא זימנה לעדות את גב' נברו או אנשים אחרים שהיו מעורבים בפרטי העסקה, והתנהלות זו פעלת לחובתה במישור הראייתי. לבסוף, הוכח כי רוזנבלט המשיך לנהל את הנכס ולעשות בו כבתוך שלו לאחר שנמכר לעזרא: הוא היה הגורם שניהל משא ומתן עם השוכרים בנכס; החתים אותם על הסכמי השכירות; גבה את דמי השכירות; והציג את עצמו בפני כולי עלמא כבעליו של הנכס. די בכל אלה כדי לתמוך במסקנת בית המשפט המחוזי שלפיה הנכס היה "רכושו של הנידון" כמשמעותו בסעיף 21(ב) לחוק, לדחות את התנגדותה של עזרא, ולהורות על חילוטו לטובת אוצר המדינה. סוף דבר 22. לנוכח המקובץ לעיל, אציע לחבריי לדחות את שני הערעורים ולחייב כל אחד מהמערערים לשלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ‏י' בשבט התשע"ג (‏21.1.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12003250_M14.doc טח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il