ישראל יחזקאל נ. מינהל מקרקעי ישראל

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3249/22 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט ח' כבוב העותרים: 1. ישראל יחזקאל 2. מוניות הקניון - מעלה אדומים בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. מינהל מקרקעי ישראל, הממונה על הרכוש הנטוש 2. עיריית מעלה אדומים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד יהושע ננר בשם המשיב 1: עו"ד יצחק ברט; עו"ד שרון אבירם בשם המשיבה 2: עו"ד גלעד רוגל פסק-דין השופט י' אלרון: במוקד העתירה שלפנינו תחנת מוניות המופעלת מזה זמן רב על ידי העותר 1 בסמוך לקניון מעלה אדומים (להלן: הקניון), באמצעות חברה בבעלותו – העותרת 2. בעתירה התבקשו מספר סעדים, ובכלל זה כי המשיב 1 יקצה לעותרת 2, ללא מכרז, את מגרש מס' 11/1 במע"ר, תה"ע 420/1/11/6 (להלן: המגרש) הנמצא בסמוך לקניון לצורך הפעלת תחנת המוניות; כי המשיבה 2 (להלן: העירייה) תקיים הבטחה שלטונית אותה נתנה לכאורה לעותרים להפעלת תחנת המוניות במגרש; כי העירייה תשכיר את המגרש לעותרת 2 כ"שטח דרך" עד להקצאת המגרש לעותרת 2 על ידי המשיב 1; וכן כי יינתן צו ביניים האוסר על המשיב 1 לפרסם מכרזים בעניין הקצאת המגרש. בעתירה מפורטת השתלשלות דברים ארוכה, אשר למעשה נחלקת לשתי תקופות. תקופה ראשונה – בין השנים 2004 ל-2013, במהלכן העותרים פעלו במספר מישורים על מנת להעביר את תחנת המוניות למיקום אחר, מאחר שמיקומה בסמוך ליציאה ממגרש החניה של הקניון מהווה מפגע בטיחותי ותחבורתי. בגדר זאת, העותרים פעלו תחילה, בהצלחה, לשינוי התב"ע במגרש. אולם, מששונתה התב"ע הודיע המשיב 1 כי אין אפשרות להקצות לעותרים את המגרש מאחר שיש להקצותו בדרך של מכרז פומבי. לצורך קידום הליך של פטור ממכרז, העותר פנה לראש עיריית מעלה אדומים דאז, אלא שחרף פניית ראש העיר למשיב 1 – האחרון סירב להקצאת המגרש ללא מכרז. העותרים הגישו עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 1360/10; להלן: העתירה הראשונה), ועתירתם נמחקה בפסק דין מיום 2.2.2011 (הנשיאה (דאז) ד' ביניש, השופטת ע' ארבל והשופט ע' פוגלמן), כדלקמן: "עותר 1 מבקש כי יוקצה לו שטח בעירו מעלה אדומים אליו יעביר את תחנת המוניות שלו, ומינהל מקרקעי ישראל מסרב להקצות השטח ללא מכרז. לאחר ששמענו את טענות הצדדים נתנו דעתנו לטענת בא-כוח העותרים שהועלתה היום לראשונה, ולפיה העותר 1 מוסר כי קמ"ט תחבורה בביקור במקום אכן שוכנע כי מטעמי בטיחות ראוי להזיז את תחנת המוניות של העותרים ממיקומה הנוכחי לשטח שאותר וייעודו הפך משצ"פ לשטח מסחרי; העירייה אף היא תומכת בבקשת העותרים וזאת מלכתחילה לשיטתה היה מקום להעתיק את התחנה למקום המבוקש, אך עניין זה אינו בסמכותה והאפשרות לפטור את מבקש ההקצאה של מקרקעין ממכרז היא בסמכות מינהל מקרקעי ישראל בלבד. אפשר שראוי כי המינהל ישקול את הקצאת השטח המבוקש לעותרים, אך זאת רק אם יש ממש בטענתו של העותר 1 כי קמ"ט תחבורה תומך בבקשה להעתיק את התחנה ממקום הימצאה, מטעמי בטיחות. לטענה זו לא בא כל רמז בעתירה שלפנינו. לפיכך העתירה תימחק, ועם זאת רשמנו לפנינו כי אם העותר 1 יגיש בקשה חדשה להקצאת השטח, הנתמכת בחוות דעת קמ"ט תחבורה באזור בתוך 14 ימים, יימנע המשיב 1 מלפרסם מכרז להקצאת השטח המבוקש וישקול את הבקשה מחדש, על פי אמות המידה המקובלות ביחס לפטור ממכרז. בכפיפות לאמור העתירה נמחקת" (בג"ץ 1360/10  ישראל נ' מינהל מקרקעי ישראל, המנהל האזרחי, אזור יהודה ושומרון (2.2.2011))‏‏. לאחר פסק הדין, התקבל מכתבו של קמ"ט תחבורה ובו הביע תמיכה בהעתקת תחנת המוניות לשטח המגרש משיקולים בטיחותיים. לאחר מספר התכתבויות נוספות, משהעותרים סברו כי המשיב 1 אינו פועל במהירות הנדרשת לטיפול בפנייתם, הגישו במסגרת העתירה הראשונה בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט. בתגובת המשיבים לבקשה זו הובהר, כי למרות עמדת קמ"ט תחבורה, המשיב 1 עומד על כך שאין לחרוג מהחובה לערוך מכרז פומבי להקצאת המגרש. בהתאם, נדחתה הבקשה האמורה. בחודשים שלאחר מכן, העותרים פעלו בפניות נוספות למשיב 1, בין היתר בטענה כי עמדתו בדבר חובת עריכת מכרז פומבי לא נומקה כנדרש. כעת לתקופה השניה – בחלוף כעשור, משחוזה השכירות של העותרים להפעלת תחנת המוניות במיקומה הקודם התקרב לסיומו, חידשו את ניסיונותיהם להעתקת תחנת המוניות למגרש וכן פעלו באופן המתואר בפסקה 57 לעתירה: "בהתקרב מועד סיום השכירות עם הקניון של התחנה במקומה הקודם ושלדעת הכל הוא במקום מסוכן תחבורתית, ועל סמך התחייבויות שלטוניות של המשיבה מס' 2 פעלה העותרת 2 לפתרון ביניים זמני, להקמת מבנה יביל על "שטח דרך" עד להגעה לפתרון הקבוע, ומשכך העמידה העותרת 2 במחצית הראשונה של חודש אפריל 22 מבנה יביל על חלקה 1/11 (המגרש – י' א') כדי להפעיל משם, כתחנה ב"שטח דרך" את תחנת המוניות עד לקבלת הקצאת הקרקע הקניינית מהמשיב שבנסיבות שפורטו לעיל. נראה שחובתו של המשיב 1 להעמידה ללא מכרז לעותרים." על כן, פנתה העירייה לעותרים בהתראה כי המבנה היביל הוצב ללא היתר בניה כחוק, ודרשה מהם להסירו תוך 48 שעות. בעקבות דרישה זו החלה שורת התכתבויות בין העותרים לעירייה, אולם המבנה היביל אשר הוקם שלא כדין – עודנו ניצב במגרש. על רקע השתלשלות דברים זו, טיעונם המשפטי של העותרים הוא כי החלטת המשיב 1 מיום 22.11.2011 במסגרתה דחה את בקשתם כי המגרש יוקצה ללא מכרז אינה מנומקת כנדרש; וכי יש להחיל בעניינם מספר חריגים הקבועים בתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993, ולהקצות להם את המגרש ללא מכרז. בתגובה לעתירה, המשיב 1 טען כי יש לדחותה על הסף בשל אי מיצוי הליכים, עשיית דין עצמית והיעדר עילה. טענת אי מיצוי ההליכים התייחסה לשני היבטים: ראשון, מאחר שבפניית העותרים מיום 1.5.2022, עובר להגשת העתירה, כלל לא נטען כי יש להקצות את המגרש בהליך של פטור ממכרז; שני, משהעתירה הוגשה שבועיים לאחר פניית העותרים למשיב 1, באופן שלא הותיר בידו פרק זמן מספק להשיב לפנייתם. אשר לעשיית דין עצמית – נטען כי עובר להגשת העתירה העותרים הקימו במגרש ניגוד לדין מבנה יביל, בו הם עושים שימוש לתפעול תחנת המוניות. המשיב 1 הוסיף, כי העתירה אף אינה מגלה עילה על פניה משלא נומק מדוע קיימת הצדקה להקצות לעותרים את המגרש ללא מכרז; ומאחר שטענות העותרים בדבר תחולתם של חריגים לחובת עריכת המכרז אינן ברורות ונעדרות מסד משפטי מספק. בתגובתה, העירייה טענה אף היא כי העותרים הקימו שלא כדין מבנה יביל במגרש ולא צייתו לצו המחייב את פינויו, וכי מטעם זה יש לדחות את העתירה. כמו כן, דחתה את טענת העותרים לפיה הצבת המבנה היביל נעשתה מכוחה של הבטחה שלטונית שכביכול ניתנה להם. לעניין הסעד שהתבקש לפיו תחנת המוניות תופעל במגרש באופן זמני – העירייה הבהירה כי ייעודו של המגרש הוא ייעוד מסחרי ומאחר שהוא בבעלות המשיב 1, אין לה כל סמכות לתת הרשאה לשימוש במגרש, אף לא באופן זמני. דין העתירה להידחות על הסף, ולו בשל עשיית דין עצמית. הלכה ידועה היא, כי בית משפט זה לא יפתח שעריו לטובת עותר הפועל בניגוד לדין, ועל הנוהג כך לדעת כי בהתנהלותו הוא מסתכן בדחיית עתירתו על הסף (בג"ץ 1037/22 פלונית נ' ראש אכ"א (צה"ל), פסקה 7 (22.2.2022)‏‏; בג"ץ 2652/21 מושקוביץ נ' שר הביטחון, פסקה 7 (1.6.2021); בג"ץ 7509/18 חב' אוויסון ישראל בע"מ נ' משרד החוץ, פסקה 38 (22.12.2020)). במקרה שלפנינו, לאחר שמאמציהם של העותרים במישור המשפטי לקבלת חזקה במגרש לא צלחו, פעלו על מנת לקבוע עובדות בשטח באמצעות הצבת מבנה יביל שלא כדין. אף את הצו שניתן לפינויו – לא קיימו. התנהלות זו מצדיקה, כשלעצמה, את דחיית העתירה על הסף. משהעותרים בחרו לעשות דין לעצמם, לא כל שכן באופן כה בוטה – לא יינתן להם סעד, באותו עניין ממש, על ידי בית משפט זה. סוף דבר, העתירה נדחית. העותרים יישאו בהוצאות המשיב 1 בסכום של 3,000 ש"ח, ובהוצאות העירייה בסכום דומה. ניתן היום, ‏כ"ז בסיון התשפ"ב (‏26.6.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22032490_J05.docx עע מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1