פלוני נ. משרד הביטחון/מתאם הפעולות בשטחים

2 בבית המשפט העליון עע"מ 32483-05-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערערים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני 4. פלוני נגד המשיב: משרד הביטחון – מתאם הפעולות בשטחים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת ה' עובדיה) מיום 12.5.2025 בעת"מ 27175-05-25 בשם המערערים: עו"ד רועי שרמן בשם המשיב: עו"ד מיכל דניאלי צ'רני; עו"ד דניאל רגב פסק-דין השופט דוד מינץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת ה' עובדיה) מיום 12.5.2025 בעת"מ 27175-05-25, בו נמחקה עתירתם של המערערים על הסף מחמת היותה מוקדמת, כוללנית ומפאת אי-מיצוי הליכים. בד בבד עם הגשת הערעור הגישו המערערים בקשה למתן סעד זמני למניעת הרחקתם מישראל עד להכרעה בערעור. הרקע לערעור בתמצית, ביום 26.12.2023 התקבלה פניית מערער 1 לוועדה לבחינת הטענות בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל (להלן: הוועדה) יחד עם מבקשים אחרים בבקשה להכרה בו כמאוים ואיתה בקשה לסעד זמני מינהלי. הוועדה השיבה כי חרף חשד לחוסר אמינותה של הבקשה, יזומן מערער 1 לתחקור. לאחר תחקור, נקבע כי לנוכח תיעודי מעברים רבים לתחומי האזור וחזרה, וכן דרך מעבר אלנבי, מוכח שלא נשקפת סכנה ממשית לחייו, ונדחתה בקשתו לסעד זמני מינהלי. ערר שהגיש נדחה במענה מרכזת הוועדה מיום 29.1.2024 בו נקבע כי הוא אכן אינו נתון לסכנת חיים אך מחמת הספק עניינו יובא לדיון בוועדה. נגד החלטה זו הוגשה עתירה וניתן צו ארעי (עת"מ 25990-02-24). לאחר קבלת החלטת הוועדה מיום 26.3.2024 לדחות את הבקשה למתן היתר שהייה, נמחקה העתירה. פנייה נוספת של מערער 1 לוועדה מיום 25.9.2024 נדחתה אף היא לאחר תחקור, ונדחתה פעם נוספת לאחר בחינה חוזרת. מערערים 4-2 (להלן: המערערים) פנו בתחילת שנת 2022 לוועדה בבקשה לקבל היתר שהייה זמני בישראל בטענה כי הם מאוימים בתחומי הרשות הפלסטינית עקב שיתוף פעולה עם ישראל. כמפורט בפסק הדין, במרוצת הזמן, הגישו המערערים לא פחות מ-7 עתירות בשלבים שונים של טיפול הוועדה בעניינם, תוך שקבלו, ברוב המקרים, צו ארעי המונע את הרחקתם מישראל. לענייננו ומבלי להידרש לכלל ההליכים, אציין כי ביום 25.9.2024 ניתנה החלטת הוועדה לפיה מאחר שטרם נמסרו ההבהרות שהתבקשו מהמערערים במכתבי הוועדה מהימים 18.1.2024, 28.1.2024 ו-8.2.2024, הבקשות למתן היתרי שהיה בישראל נדחות, וככל שהמערערים יביאו את ראיותיהם כנדרש, טענותיהם יישקלו לגופו של ענין (להלן: ההחלטה מיום 25.9.2024). לאחר פנייה נוספת של המערערים הוחלט לזמן אותם לתחקור חוזר ביום 16.1.2025, בין היתר, בכדי שיתייחסו להבהרות הנדרשות. לאחר התחקור קצין המאוימים שב ודחה פנייתם. על החלטה זו המערערים הגישו ערר בו נטען כי תשובותיהם והראיות שהציגו בתחקור נפלו על אוזניים אטומות. ביום 30.1.2025 השיבה הוועדה כי הערר נעדר טענות קונקרטיות נגד החלטת קצין המאוימים, והתבקשו הבהרות בנוגע לטענת מערער 4 שלפיה כחודש לפני התחקור שברו את ידו ושברו את רגלו של אביו (מערער 2), הגם שאביו לא טען זאת בתחקור. פנייה נוספת מיום 5.2.2025 אליה צורפו מסמכים רפואיים קיבלה מענה דומה, ופנייה שלישית, מיום 27.2.2025, לא קיבלה מענה מטעם הוועדה. בשלב זה הגישו המערערים בנוסף למערער 1 עתירה נוספת (שביעית במספר), בשל היעדר מענה מצד הוועדה (עת"מ 8739-03-25). העתירה נמחקה בשל התנהלותם לאורך ההליך, ובתוך כך הגשת העתירה ובקשות נוספות ללא תצהיר וכן אי-ביצוע החלטות של בית המשפט. ערעור שהגישו על פסק הדין (עע"מ 80560-03-25) נדחה ביום 9.4.2025 תוך התייחסות להתנהלותם הנפסדת. העתירה מושא הערעור (השמינית במספר) הוגשה ביום 12.5.2025, לאחר שבקשה חדשה מיום 30.4.2025, המתייחסת למערערים, לא קיבלה מענה לגופו של עניין ובשל טענות בדבר אי קבלת החלטה סופית בעניינו של מערער 1. גם לצד עתירה זו הוגשה בקשה למתן צו ביניים למניעת הרחקתם של כל המערערים מישראל. בו ביום נמחקה העתירה על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים ובשל היותה מוקדמת, כוללנית ונעדרת תשתית עובדתית. נקבע כי די בכך שהעתירה הוגשה בשל היעדר מענה הוועדה כדי לדחותה, שכן טרם התקבלה החלטה סופית בעניינם של המערערים. המערערים לא השיבו באופן מספק לשאלות הוועדה ולפיכך לא מיצו הליכים כנדרש. כן נקבע כי טענות המאוימות נטענו באופן כללי, ללא פירוט של אירועים ספציפיים, באופן שלא מאפשר דיון או הכרעה בהן, וכי התנהלות העותרים מעלה חשש כי הם עושים שימוש לרעה בהליכי משפט במטרה לקבל צו ארעי שיכשיר את המשך שהייתם בישראל. מכאן הערעור שלפנינו, בו נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשמחק בהחלטה לא מנומקת את העתירה שעה שמדובר בדיני נפשות, שכן כל המערערים מצויים בסכנת חיים, ועלול להיגרם להם נזק בלתי הפיך כתוצאה מהרחקתם מישראל. פסק הדין אינו מתייחס לטענתם המרכזית להיעדר מענה ענייני מטעם הוועדה בהתייחס למענים הדומים שהתקבלו מהוועדה מיום 30.1.2025 ומיום 17.2.2025, למרות שמיצו הליכים מול הוועדה והמציאו את המסמכים הרפואיים שנדרשו מהם. העתירה גם אינה מוקדמת שכן היא הוגשה בשל היעדר מענה מטעם הוועדה לפניית המערערים מיום 27.2.2025. עוד נטענו טענות נגד החלטות אחרות של הוועדה בעניין המערערים, ובפרט נגד דרישות הוועדה לצירוף ראיות נוספות מעבר למענה המפורט שהגישו. ביום 14.5.2025, לאחר הגשת הערעור, פנה ב"כ המערערים לוועדה פעם נוספת בפנייה דומה לקודמותיה, ולא זכה למענה מטעם הוועדה. פנייה נוספת מיום 28.5.2025 קיבלה מענה ביום 31.7.2025, בו הודיעה הוועדה כי הערר נדחה בשל הסתירות שעלו בתחקורים המלמדים על ניסיון להציג מצג שווא של מאוימות, וכן בגלל מעברים דרך מעבר אלנבי המחייבים מגע עם גורמי הרשות הפלסטינית. כמו כן, המערערים מחזיקים בדרכון ירדני והם יכולים לעבור לשם. ביום 26.8.2025 הגיש המשיב בקשה לסילוק הערעור על הסף ותגובה לבקשה למתן סעד זמני. נטען כי לא נפל פגם בפסק הדין והערעור נעדר עילה משפטית המצדיקה את התערבות בית המשפט. המערערים לא מיצו הליכים מול הוועדה, שכן בפנייתם לוועדה מיום 5.2.2025 ואף בפנייה המאוחרת מיום 30.4.2025 לא התייחסו לשאלות הוועדה על הסתירות שהתגלו בגרסאותיהם ולא מסרו פרטים ומסמכים נוספים שהתבקשו מהם. המערערים לא העמידו לפני בית המשפט תשתית עובדתית מספקת, עילה המצדיקה כשלעצמה את דחיית הערעור. כן נכרך עניינו של מערער 1 עם יתר המערערים, שעה שההליכים בעניינם התנהלו בנפרד והמסד העובדתי לגביהם שונה. כמו כן, בשונה מטענות המערערים, בקשת מערער 1 סורבה ועובדה זו לא נזכרת בערעור. המערערים לא פעלו בהתאם להחלטת הוועדה מיום 25.9.2024 ולא מסרו את ההבהרות הנדרשות. בקשותיהם של המערערים אף נבדקו בקפידה, הם זומנו מספר פעמים לתחקור ועניינם עלה לפני הוועדה מספר פעמים, וטענותיהם התגלו כבלתי מהימנות. עוד נמצא כי הם מרבים לשהות באזור ואף ביקרו בירדן, ומשכך סירבה הוועדה לבקשתם להיתרי שהייה או למתן סעד זמני. עוד פירט המשיב על אודות מענה הוועדה מיום 31.7.2025. כמו כן, יש לדחות את הערעור מחמת חוסר ניקיון כפיים, שכן הם שוהים בישראל שלא כדין. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור ובבקשת המשיב לסילוקו על הסף, דינו של הערעור להידחות בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 החלה בענייננו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. לא נמצא מקום להתערב בהחלטת בית המשפט למחוק את עתירת המערערים על הסף, בשל היותה מוקדמת, בשל היעדר מיצוי הליכים ובשל היעדר תשתית עובדתית. משעה שניתנה החלטת הוועדה מיום 31.7.2025 שצורפה לתשובת המשיב, הרי שהתשתית העובדתית שעמדה ביסוד העתירה אשר הופנתה נגד היעדר מענה מטעם הוועדה, איננה מעודכנת עוד, ודי בטעם זה כדי לדחות את הערעור (עע"מ 35231-07-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (17.7.2025); עע"מ 46109-09-24 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים ועדת מאוימים, פסקה 5 (17.12.2024)). מעבר לכך, עיון בעתירות הרבות שהגישו המערערים מעלה תמונה מטרידה, בלשון המעטה, שלפיה המערערים עושים שימוש לרעה בהגשת עתירות כאמצעי להשיג את מטרתם העיקרית – קבלת צווים ארעיים שיהוו בסיס משפטי להמשך הישארותם בתחומי ישראל. זאת אין להתיר ואין לאפשר (עע"מ 3819/24 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים ועדת מאוימים, פסקה 19 (5.8.2024); עע"מ 5676/24 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון, פסקה 8 (16.7.2024)). הגשת עתירה מנהלית כשיטה לקבלת מענה מהוועדה, מקום שהמערערים אינם ממצים את ההליך מולה בדרך של מתן מענה לשאלות והגשת מסמכים שהתבקשו, היא התנהלות שאין להסכין לה. זאת ועוד, המערערים צירפו את עניינו של מערער 1 – אשר בקשתו סורבה זה מכבר, מבלי שציינו זאת – עם עניינם של המערערים אשר בקשתם טרם הוכרעה במועד הגשת העתירה. בהתאם לפסיקה עקבית של בית משפט זה, גם צירוף מעין זה מצדיק את דחיית הערעור על הסף (עע"מ 55424-04-25 פלוני נ' משרד הביטחון/מתאם הפעולות בשטחים, פסקה 8 (11.6.2025)). העובדה כי מדובר בבני משפחה אחת, אינו מצדיק כריכת עניינים שונים תחת קורת גג משותפת, שכן לצד קיומן של נסיבות משותפות (הטענות למאוימות), ישנן גם נסיבות פרטניות של כל עותר/מערער, והגשת עתירה מאוחדת, מונעת בירור יעיל של כל מקרה לגופו. הערעור נדחה אפוא ועמו הבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור. המערערים ישלמו את יתרת האגרה שטרם שולמה על ידם בסך של 1,000 ש"ח, וכן יישאו בהוצאות המשיב בסך של 10,000 ש"ח. ניתן היום, כ"א אלול תשפ"ה (14 ספטמבר 2025). דוד מינץ שופט אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת