מוחי אבו דריס נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3236/98 ע"פ 4174/98 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט ח' אריאל המערערים בע"פ 3236/98: 1. מוחי אבו דריס 2. עבדאלסלים אבו דריס 3. אמין אבו דריס נגד המשיבה: מדינת ישראל המערערת בע"פ 4174/98: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. טאהא כנאנה 2. מוחי אבו דריס 3. עבדלסלים אבו דריס 4. חסן אבו דריס 5. אמין אבו דריס ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 18.5.98 בת.פ. 608/97 שניתן על ידי כבוד השופט נ. ממן תאריך הישיבה: ה באב התשנ"ח (28.7.98). בשם המערערת: עו"ד נעמי גרנות בשם המשיב 1: עו"ד עודד ספיר בשם המשיבים 2-5: עו"ד דרור מקרין, עו"ד עזריאל בכר בשם שירות המבחן: הגב' זהבה מור ה ח ל ט ה לאחד את הדיון בע"פ 3236/98 יחד עם הדיון בע"פ 4174/98. ניתן היום ה באב תשנ"ח (28.7.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט פסק-דין 1. בגדר עסקת טיעון שנערכה בין המדינה לבין חמישה נאשמים, הודו הנאשמים בעובדות שבכתב האישום המתוקן. העבירות נשוא ההרשעה כללו תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, היזק בזדון והעלבת עובד ציבור. שניים מן הנאשמים (מס' 2 ו5-), הורשעו גם במעשה עבירה של איומים. עקב הרשעתם הטיל בית המשפט המחוזי בנצרת על הנאשמים מס' 1,2,3,5 עונשי מאסר לתקופה של שנים עשר חודשים, מתוכם שבעה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי; ואילו הנאשם מס' 4 נדון לשמונה חודשי מאסר, מתוכם 23 ימי מאסר לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. הנאשמים מס' 3,2 ו5- מערערים לפנינו על חומרת עונשם (ע"פ 3236/98). אף המדינה הגישה ערעור מצדה על קולת העונש שהושת על כל הנאשמים (ע"פ 4174/98). 2. מעשה שהיה כך היה: ביום 17.11.97 הבחינו שני שוטרים, שהיו בתפקיד בכפר יפיע, במכונית חשודה ועצרו לידה. כשנדרש אחד מן האנשים שישבו במכונית - מאלק ואכד - להזדהות, הוא סירב ופתח בצעקות כלפי השוטרים. לויכוח הצטרף גם נאשם מס' 1, שדחף את שני השוטרים והשמיע לעברם קריאות גנאי. כשהודע לנאשם הראשון שהוא עצור, הוא החל להשתולל, היכה את השוטרים ובעט בהם, ותוך כדי כך התקהל קהל רב במקום שקילל את השוטרים ותקף אותם. הנאשם מס' 2 נטל אבן גדולה אותה התכוון להשליך לעבר השוטרים, כשהמון בן כמאה וחמישים איש מתגודד סביבם ומשמיע קריאות "מוות לשוטרים". כל הנאשמים היו מעורבים באירוע שבמהלכו הם השליכו על השוטרים חפצים רבים, אבנים, אבני שפה, בקבוקים ומוטות ברזל. אנשי משטרה נוספים הוזעקו למקום ומכוניות משטרה ניזוקו, ותשעה שוטרים נפצעו. גם חלק מן הנאשמים נפצעו. 3. השופט המלומד הצביע על חומרתן היתירה של העבירות בהן הורשעו הנאשמים. אכן - כך כתב השופט המלומד - פציעותיהם של השוטרים לא היו חמורות, ובידי הנאשמים לא היו כלי חבלה, אך מנגד: "מה שנראה בעיני חמור ומחריד כאחד הוא עצם הרעיון שאזרחים מרשים לעצמם לתקוף שוטרים במהלך מילוי תפקידם, לא בשל מעשה התגרות או מעשה בלתי חוקי שעשו השוטרים, אלא בשל עצם העובדה שהשוטרים רצו לבצע את תפקידם. שוטרי משטרת ישראל נמצאים בחזית המאבק בפשע, לרוב בגופם ממש. לעתים הם מסכנים את חייהם ברצותם למלא את תפקידם כראוי. ביקורת שגרתית של שוטרי סיור ביחס למכונית חשודה היא דבר יום ביומו, ואין להעלות על הדעת שינסו להפריעה באמצעים אלימים הפוגעים בגופם של השוטרים ומסכנים את בריאותם". להלן כתב השופט המלומד גם את הדברים הבאים: "מערכת אכיפת החוק, ובראשה מערכת בתי המשפט, חייבת להראות לשוטרים כי אינם נשלחים למשימותיהם ללא הגנה; מן הצד השני, חייב הציבור לדעת כי כל המנסה לפגוע בשוטרים במילוי תפקידם, לא יוכל לצאת בעונש קל. עצם הפגיעה בשוטרים היא החמורה, ולאו דווקא תוצאותיה. הנאשמים 2 ו5- גם הרשו לעצמם לאיים על השוטרים בפגיעה נוספת, ונאשם 2 עשה כן כאשר פגש את השוטר אורן למחרת האירוע, כאילו ביקש לומר לו שחשבונו עמו בוא יבוא". 4. אנו מסכימים עם גב' גרנות שהעונשים אשר הוטלו על הנאשמים אינם משקפים כראוי את המסקנה האופרטיבית המתבקשת מהדברים שצוטטו לעיל. אכן, כמו שטענו פרקליטי הנאשמים, התפתח האירוע כולו בצורה ספונטנית, כשחלק מן הנאשמים נחלץ, כביכול, לעזרת האחרים; אך האירוע כולו היה מפליג בחומרתו, ובנסיבות רגילות חייבת הענישה לשקף מימד של הרתעה כלפי כל מי שמבצע עבירות מן הסוג הנדון. המסר שצריך לצאת מבית המשפט הוא שכל מי שמשתתף בתקיפה אלימה של שוטרים אחת דינו להיגזר לעונש מאסר חמור וממושך. 5. הסניגורים המלומדים טענו למרשיהם כל שניתן היה לטעון, הן לגבי חלקם של מרשיהם בביצוע המעשה, הן לגבי נסיבותיהם האישיות והתסקירים החיוביים שהוגשו על ידי שירות המבחן (אשר זכו לביקורת נוקבת של השופט המלומד). אך טענה מרכזית חשובה אחת היתה להם והיא שאחד מן המעורבים בפרשה, שדינו הופרד מדינם של הנאשמים האחרים, הוא ואכד הנזכר לעיל, נדון אך לששה חודשי מאסר בעבודות שירות בעטייה של עסקת טיעון שנערכה בין המדינה לבינו. לא קבלנו הסבר מלא לטיבם של הנימוקים, שהביאו לעריכתה של עסקת הטיעון האמורה ופרוטוקול הדיון בעניינו של ואכד אינו מגלה, בצורה מלאה, מה היו נימוקים אלה. אלמלא ענינו של ואכד היינו נוטים להטיל על הנאשמים מס' 1,2,3 ו5- עונשי מאסר חמורים בהרבה מעונשי המאסר שהחלטנו להשית עליהם. עם זאת, הבאנו בחשבון לגבי נאשמים אלה שאין בית המשפט שלערעור ממצה את הדין כפי שמן הראוי היה לערכאה הראשונה לעשות. עוד הבאנו בחשבון את העובדה שהנאשמים האמורים היו נתונים ב"מעצר בית" במשך תקופה של ששה חודשים ועוד חודשים אחדים עד לבירורו של הערעור שלפנינו. 6. ענינו של הנאשם מס' 4 שונה מענינם של הנאשמים האחרים. הוא אמנם השתתף באופן אקטיבי באירוע נשוא הערעור, אך לפי קביעותיו של בית המשפט המחוזי הוא הביע חרטה, הוא מודע לכשלונו ומבטיח להתנהג כראוי בעתיד. להבדיל מן הנאשמים האחרים, אין לו כל עבר פלילי. הוא נפצע כתוצאה מהאירוע ושירות המבחן מצא בו פוטנציאל חיובי. גם על נאשם זה היה מקום להטיל תקופת מאסר ממשית לריצוי בפועל, אך לא ראינו למצות את הדין עמו בערכאת הערעור, והוא - גם נוכח הנסיבות המיוחדות שעליהן הצביע מר מקרין בטיעוניו לפנינו. כמו השופט המלומד, לא ראינו גם אנו להבחין ברמת הענישה בין הנאשמים השונים שהחלטנו להחמיר בעונשם. התוצאה מהאמור לעיל היא שאנו דוחים את הערעור בע"פ 3236/98 ואנו מקבלים את הערעור בע"פ 4174/98, במובן זה שעונשם של הנאשמים 1,2,3 ו5- יעמוד על שלש שנות מאסר, מתוך זה שמונה עשר חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, והתנאי הוא כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי. עונש זה יהיה חופף את עונשי המאסר על תנאי שהיו תלויים נגד הנאשמים 1,2 ו5- שהופעלו. אנו דוחים את הערעור של המדינה ככל שהוא מתייחס לנאשם מס' 4. ניתן היום ה באב תשנ"ח (28.7.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ה ח ל ט ה הנאשמים מס' 2 ו3- (המשוחררים בערובה) יתייצבו לריצוי עונשם במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת ביום 9.8.98 עד השעה 10.00 בבוקר. ניתן היום ה באב תשנ"ח (28.7.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98032360.B03