פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

פסק-דין בתיק ע"פ 3234/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3234/10 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיב: היועץ המשפטי לממשלה ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 28.3.10 בב"ש 9634/09 שניתנה על ידי כבוד השופט אמנון כהן תאריך הישיבה: כ"א בטבת התשע"א (28.12.2010) בשם המערער: עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד מיקי חובה בשם המשיב: אין התייצבות פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' כהן) הכריז על המערער כבר-הסגרה לצרפת. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית משפט זה, הוא הערעור שבפנינו. רקע עובדתי ודיוני 1. ביום 27.11.2009 הגיש המשיב עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרתה ביקש להכריז על המערער כבר הסגרה בהתאם לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה). העתירה הוגשה בעקבות בקשה שהגישה ממשלת צרפת למדינת ישראל להסגיר לידיה את המערער בגין עבירות פליליות בהן הוא מואשם בצרפת וזאת בהתאם לאמנה האירופית בדבר הסגרה (כתבי אמנה 647, כרך 17, 87; להלן: האמנה). 2. בעתירה נטען כי המערער הורשע בצרפת, בהיעדרו, בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות של קטינה מתחת לגיל 15 וכן בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות של קטינה מתחת לגיל 15 תוך ניצול יחסי מרות והשגחה. כפי שעולה מהעתירה, המערער נהג לבצע מעשים מגונים בבתו החורגת (להלן: המתלוננת) החל מקיץ 2003, כאשר היתה המתלוננת בת כ-12 שנים, ועד לחודש יולי 2005. 3. לבקשת ההסגרה צורפו הראיות הבאות: הודעתה של המתלוננת במשטרת מרסיי מיום 25.7.2005; הודעתה של אמה של המתלוננת במשטרה מאותו היום; הודעתה של בת דודתה של המתלוננת, מ.ס., אשר לה סיפרה המתלוננת לראשונה על מעשיו של המערער; העתק של מכתב שכתבה המתלוננת ביחד עם מ.ס. בו נכתב, בין היתר, כי המערער ביצע בה מעשים מגונים ומין אוראלי; דו"ח הבדיקה הפסיכיאטרית שנערכה למתלוננת; עימות שנערך בין המערער לבין המתלוננת ביום 27.7.2005; הוראת השופט החוקר, מר פטריק אנדרה, להעמיד את המערער לדין מיום 10.11.2006; וכן שתי חקירותיו של המערער במשטרה (מיום 26.7.2005). 4. ביום 28.3.2010 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' כהן) את העתירה וקבע כי מתקיימים בענייננו כל התנאים הקבועים בחוק ההסגרה. בית המשפט דחה את שלוש הטענות המרכזיות שהעלה המערער, כפי שיפורט להלן. 5. ראשית, דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה ההודעה שגבתה משטרת צרפת מהמתלוננת אינה קבילה לפי המשפט הישראלי כיוון שלא נגבתה בפני חוקר ילדים ולכן לא ניתן להסתמך עליה כבסיס ראייתי לקבלת בקשת ההסגרה. בהקשר זה קבע בית המשפט כי פסילת הראיה עלולה להפוך את מוסד ההסגרה לכלי ריק. עוד קבע בית המשפט כי סעיף 12(2) לחוק ההסגרה, ביחד עם סעיף 12(א) לאמנה, מאפשרים את קבלת חקירתה של המתלוננת כראיה קבילה כיוון שהיא נגבתה בדרך הקבועה בצרפת לחקירת קטינים. בנוסף, קבע בית המשפט כי גם בלעדי הודעתה של המתלוננת במשטרה ישנה תשתית ראייתית המספקת את הדרישה הקבועה בסעיף 9(א) לחוק ההסגרה. 6. שנית, דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה אין הדדיות ביחסי ההסגרה בין ישראל לבין צרפת כיוון שצרפת אינה מסגירה את אזרחיה למדינות זרות. בית המשפט קבע כי תנאי ההדדיות מתקיים אף במקרים בהם המדינה המבקשת שופטת את אזרחיה בגין מעשיהם במדינות זרות וזאת לפי העיקרון של "או הסגרה או שפיטה". בהקשר זה דחה בית המשפט גם את טענת המערער לפיה הסגרתו אינה מידתית כיוון שלא יחזור לישראל לריצוי עונשו וקבע כי ההסגרה מידתית, בין היתר, כיוון שצרפת היא המקום המתאים והראוי לקיומו של המשפט. 7. לבסוף, דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה הסגרתו תפגע בתקנת הציבור. בית המשפט קבע כי טענתו של המערער לפיה הסגרתו מקימה חשש ממשי לפגיעה פיסית בו אינה מבוססת דיה. טענות הצדדים 8. המערער חוזר על שלוש הטענות המרכזיות אותן העלה בפני בית המשפט המחוזי. ראשית, טוען המערער כי התשתית הראייתית בתיק מבוססת על ראיה מרכזית אחת שהיא הודעת המתלוננת במשטרה. לטענתו, ראיה זו אינה קבילה במשפט הישראלי כיוון שלא נגבתה על ידי חוקר ילדים ולכן לא ניתן לבסס עליה את ההחלטה להעמידו לדין בישראל, כפי שדורש סעיף 9 לחוק ההסגרה. עוד טוען המערער כי אם מוציאים את הראיות הפסולות שאינן קבילות מתוך חומר הראיות לא ניתן לקבוע כי קיימת תשתית ראייתית המספיקה על מנת להסגירו. שנית, טוען המערער כי לא מתקיים במקרה זה עיקרון ההדדיות כיוון שצרפת אינה מסגירה את אזרחיה למדינות זרות. עוד טוען המערער בהקשר זה, בין היתר, כי הסגרתו אינה מידתית בנסיבות אלה של חוסר הדדיות כיוון שלפי חוק ההסגרה הוא אינו רשאי לשוב לרצות את עונשו בישראל היות ובעת ביצוע העבירה לא היה אזרח ישראלי. המערער מוסיף וטוען כי דיני העונשין בישראל מאפשרים לשפוט אותו בארץ גם על עבירות שביצע בצרפת ולכן ניתן לשפוט אותו כאן במקום להסגירו לצרפת. לבסוף, חוזר וטוען המערער כי הסגרתו לצרפת תפגע בתקנת הציבור וזאת כיוון שבמהלך שהותו בבית הכלא בצרפת הוא סבל מהשפלות ועלבונות על רקע יהדותו. המערער מוסיף וטוען כי תנאי הכליאה בצרפת גרועים ביותר באופן אשר יש בו כדי לסכן את חייו. 9. מנגד, סומך המשיב את ידיו בעיקרי הטיעון שהגיש על החלטתו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיה. לטענתו, קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה מקיימות את הדרישה הקבועה בסעיף 9 לחוק ההסגרה, היא קביעה מבוססת אשר מתיישבת עם פסיקתו של בית משפט זה. עוד טוען המשיב כי קבלת עמדתו של המערער עלולה לרוקן מתוכן את חוק ההסגרה כיוון שלכל מדינה כללי ראיות משלה וסירוב לקבל ראיות ממדינות אחרות יפגע בהתחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל ויהפכה למדינת מקלט. כן טוען המשיב כי חקירתה של המתלוננת נערכה בהתאם לכללים המקובלים בצרפת ועל ידי שוטר מאגף מיוחד המיועד לחקירות קטינים. לעניין טענת המערער לפיה לא מתקיים במקרה זה עיקרון ההדדיות טוען המשיב, כי די בכך שצרפת מעמידה את אזרחיה לדין במקום להסגירם, בכדי לקיים את דרישת ההדדיות, כפי שנקבע בפסיקה. לבסוף, טוען המשיב כי טענותיו של המערער ביחס לאנטישמיות בצרפת אינן מבוססות ואינן מצדיקות הימנעות מהסגרתו מטעמים הקשורים לעיקרון תקנת הציבור. דיון והכרעה 10. שלוש סוגיות מרכזיות דורשות הכרעה במקרה שבפנינו. הראשונה עניינה בשאלת קבילות הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה ודיותן; השנייה, האם הסגרתו של המערער לצרפת מידתית ומקיימת את דרישת ההדדיות; והשלישית, האם יש בהסגרתו של המערער לצרפת בכדי לפגוע בעקרון תקנת הציבור. אקדים ואמר כי בכל שלוש הסוגיות הללו מקובלות עלי המסקנות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי ולא מצאתי כי טענותיו של המערער מגלות עילה המצדיקה את התערבותנו בהחלטתו. דיות הראיות 11. סעיף 1 לחוק ההסגרה קובע כי "לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת אלא לפי חוק זה". אין חולק כי בענייננו מתקיימים התנאים המקדמיים להסגרה המנויים בסעיף 2 לחוק. אלא, שבסעיף 9 לחוק ההסגרה קבוע תנאי נוסף להסגרתו של אדם והוא כי יש להוכיח את קיומו של בסיס ראייתי אשר על פיו ניתן היה להעמידו לדין בישראל בגין אותה עבירה: הכרזת מבוקש כבר-הסגרה 9. (א) הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו – יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה...". סעיף זה פורש בפסיקה כדורש מבית המשפט לבדוק האם יש בחומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה "אחיזה לאישום" (ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, 460 (1977)) והאם הוא מצדיק את המשך בירור אשמתו של הנאשם במדינה המבקשת (ראו למשל: ע"פ 6717/09 אוזיפה ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 6.12.2010, בפסקה 9 לפסק הדין וההפניות המובאות שם; להלן: עניין אוזיפה)). אין זה מתפקידו של בית המשפט הדן בבקשת הסגרה לבחון את שאלת אשמתו או חפותו של הנאשם. לכן נקבע כי "... אין בית המשפט נדרש בגדרו של הליך ההסגרה לבחון את מהימנותן ומשקלן של הראיות עליהן נסמכת בקשת ההסגרה. זאת בתנאי שמדובר בראיות שאינן חסרות ערך על פניהן" (שם). 12. על פניו נראה כי הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה מקיימות את הדרישה הקבועה בסעיף 9 לחוק וכי יש בהן "אחיזה לאישום". אלא, שלטענת המערער לא ניתן להסתמך על הודעתה של המתלוננת במשטרה כראיה קבילה בהליך זה כיוון שלא נגבתה על ידי חוקר ילדים בהתאם לאמור בחוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955. כך גם, מאותו הטעם, לא ניתן להסתמך על העימות שנערך בינו לבין המתלוננת במשטרה. לטענתו, אם מתעלמים מהראיות הפסולות, לא מצורפות לבקשת ההסגרה די ראיות על מנת להוות תשתית ראייתית מספקת. לדידי, דינה של טענה זו, על שני חלקיה, להדחות. 13. קבלת טענתו של המערער עלולה לרוקן מתוכן את חוק ההסגרה ולפגוע בתכליות לשמן התקשרה ישראל עם מדינות בהסכמי הסגרה, ובראשן המטרה של שיתוף פעולה בינלאומי במיגור הפשיעה והעמדתם של פושעים לדין בפורום הראוי לשפיטתם. המחוקק, אשר הכיר אף הוא בצורך להגמיש במקצת את דיני הראיות בהקשר של דיני ההסגרה קבע בסעיף 12 לחוק ההסגרה כי בית משפט הדן בעתירה שהוגשה לפי החוק לא יפסול כראיה "עדות, בגלל זה בלבד שנגבתה במדינה זרה". גם תקנה 15(א) לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), התשל"א-1970, מלמדת על מגמה זו של גמישות בכך שהיא קובעת כי: "בדיון בעתירה רשאי בית המשפט לקבל כראיה, בנוסף לכל דרך הוכחה אחרת, הודעת אדם שניתנה בשבועה או בהן צדק לפני השופט או רשות אחרת המוסמכת לקבל אותה במדינה המבקשת כשהיא חתומה בידי הרשות שקיבלה אותה והחתימה מאומתת כאמור בתקנה 14, והוא כשאין הוראה אחרת באמנת ההסגרה". בנוסף, ישראל הוסיפה הצהרה לאמנה האירופית בדבר הסגרה (בנוגע לסעיף 22 לאמנה) הקובעת כי "הראיות שבכתב, או ההצהרות שניתנו בשבועה או לא, או העתקים מאושרים של מסמכים אלה... יתקבלו כראיות כשרות בבדיקת הבקשה להסגרה אם הם חתומים בידי שופט או פקיד של המדינה המבקשת, או אם הם מלווים באישור שניתן על ידיהם, או הם מאומתים בחותם משרד המשפטים". 14. לכן נראה כי ככל שעל בית המשפט לבחון את שאלת קבילות הראיות במסגרת הדיון בעתירה לקבלת בקשת ההסגרה (ראו: ע"פ 740/09 שובייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.4.2010, בפסקה 5), לא ניתן לקיים בחינה דווקנית ויש להתחשב בכך שלמדינות אחרות יש דרכים שונות לגביית ראיות אשר לא בהכרח תואמות במאת האחוזים את דיני הראיות הישראלים. זאת כמובן נכון במקרים בהם הראיות מגלות יסוד להעמדה לדין. יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.5.2009; בפסקאות 27-24 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה) בעניין הצורך בהגמשת כללי הראיות בהליך הסגרה: "הגמשה זו היא חיונית לצורך הגשמת האפקטיביות בהליכי ההסגרה, שכן סדרי הדין והראיות הנוהגים בפלילים משתנים ממדינה למדינה, וטיבו הראייתי של חומר חקירה במדינה אחת עשוי להיות שונה מזה המיוחס לו במדינה אחרת. הוראות ההגמשה האמורות נועדו לגשר על פני הפער העשוי להתקיים בדיני הראיות בין שיטות משפט שונות, ולמנוע מצב שבו החלה דווקנית של כללי הראיות של המשפט הפנימי תחסום אפשרות להסתמך על חלק ניכר מן החומר המוגש בהליך הסגרה, ותסכן בכך את הגשמת תכלית ההסגרה... על רקע הוראות הגמשה אלה של כללי קבילות ראיות לצורך הליך הסגרה, על בית המשפט בהליך ההסגרה לבחון את ערכו הפנימי של החומר המוגש לפניו, ולהעריך את מידת רצינותו" (ראו גם עניין אוזיפה, בפסקה 12; ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 481, 508-507 (2003) (להלן: עניין הקש); ש.ז. פלר דיני הסגרה (1980) 362 (להלן: פלר)). בבש"פ 5589/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.8.2010), הועלתה טענה דומה לטענה שהעלה המערער בפנינו, לפיה יש לפסול הודעה של קטינה במשטרה כיוון שלא נגבתה על ידי חוקר ילדים. חברי, השופט א' גרוניס, דחה את הטענה וקבע כי אין מקום לפסול את ההודעה על אף העובדה כי היא לא היתה מתקבלת כראיה קבילה בהליך המתנהל בישראל וזאת "כי יש להגמיש במידת מה את הכללים לגבי הראיות שבית המשפט הישראלי יכול לקבל במסגרת הדיון בהליך ההסגרה". 15. הגמשת כללי הראיות לצורך הגשמת התכליות שבבסיס מוסד ההסגרה תוביל במקרה זה למסקנה לפיה יש לקבל את הודעתה של הקטינה כראיה לצורך בחינת בקשת ההסגרה שהוגשה בעניינו של המערער. אמנם, ההודעה לא נגבתה בהתאם לכל הכללים הקבועים בחוק הישראלי בנוגע לחקירת ילדים ולכן ייתכן ולא היתה קבילה כראיה בהליך ישראלי. אך יחד עם זאת, בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נכתב כי החוקר שחקר את המתלוננת עבד ביחידה מיוחדת לחקירת קטינים במשטרת צרפת “Brigade des Mineurs”, אשר יש להניח שיש לה מומחיות מסוימת בחקירות מסוג זה. כמו כן, החוק הצרפתי אף הוא קובע כללים מסוימים אשר יחולו בחקירתם של קטינים שהינם קורבנות לעבירות מין (ראו: Article 706-52 to the Code of Criminal Procedure). לכן, לא ניתן לומר כי מדובר בהודעה שהינה חסרת ערך אשר לא ניתן כלל להסתמך עליה. 16. בנוסף, יתר הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה מחזקות את המסקנה לפיה קייימת במקרה זה תשתית ראייתית מספיקה לצורך הסגרתו של המערער לצרפת ודי בראיות שהוצגו כדי להצדיק העמדה לדין. כך, צורפו לבקשה גם הראיות הבאות: הודעתה במשטרה של אמה של המתלוננת אשר מספרת כיצד סיפרה לה בתה על כך שהמערער ביצע בה מעשים מגונים בנסיבות שונות; הודעתה של בת דודתה של המתלוננת אשר מסרה כי המתלוננת התקשרה אליה וסיפרה לה כי הותקפה מינית על ידי המערער באותו היום וכן במועדים קודמים במשך פרק זמן ארוך; העתק של מכתב שכתבה המתלוננת בו סיפרה על המעשים שביצע בה המערער וכן הסבירה מדוע לא סיפרה לאמה על מעשים אלו; דו"ח הבדיקה הפסיכיאטרית שנערכה למתלוננת ממנו ניתן ללמוד כי המתלוננת סובלת מטראומה כתוצאה מאירוע שהתרחש בעת האחרונה. עוד נכתב בדו"ח כי למתלוננת אין אלמנטים אישיותיים אשר יש בהם בכדי לפגוע באמינות הודעתה; וכן הוראת השופט החוקר להעמיד לדין את המערער בה סקר את כל חומר הראיות שהובא בפניו. 17. לפיכך, המסקנה היא שישנן די ראיות בכדי לספק את הדרישה הקבועה בסעיף 9 לחוק ההסגרה. מדובר בראיות אשר משקלן הכולל מטה את הכף לטובת המשך בירור אשמתו של המערער בפני בית המשפט הצרפתי. הדדיות 18. עקרון ההדדיות מעוגן בסעיף 2א(א) לחוק ההסגרה אשר קובע כי "מדינת ישראל תנהג הדדיות ביחסי הסגרה, אלא אם כן החליט שר המשפטים אחרת". על חשיבותו של עקרון זה כבר עמדתי בפרשה אחרת: "אינטרס נוסף המוגשם באמצעות הצטרפותה של ישראל לאמנות הסגרה, כדוגמת אמנת ההסגרה עם ארצות-הברית, הוא עקרון ההדדיות. ...עקרון ההדדיות הוא בעל משקל רב בדיני ההסגרה והוא זה שלמעשה מאפשר את קיומם, שכן אף מדינה לא היתה מסכימה להסגיר מבלי שתדע כי בבוא העת אף בקשתה שלה להסגרה תיענה בחיוב" (ע"פ 8801/09 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, ניתן ביום 21.9.2010, בפסקה 22 (להלן: עניין מאיו); ראו גם עניין אוזיפה, בפסקה 76; ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 529, 566-563 (2002) (להלן: עניין יגודייב)). 19. כאמור, טענתו של המערער בהקשר זה היא כי תנאי ההדדיות לא מתקיים מקום בו ישראל מסגירה את אזרחיה למדינה אשר אינה מסגירה את אזרחיה שלה למדינות זרות. אלא, שטענה זו הועלתה בעבר בפני בית משפט זה ונדחתה. נפסק, כי די בכך שהמדינה המבקשת מעמידה לדין את אזרחיה אשר ביצעו עבירות מחוץ לשטחה חלף הסגרתם בכדי לקיים את דרישת ההדדיות וזאת מכוח העיקרון של "או הסגרה או שפיטה". כך, נקבע כי "העיקרון של "או הסגרה או שפיטה" עולה בקנה אחד ומתיישב עם עקרון ההדדיות. אין אקוויוולנטיות מלאה בין שתי החלופות, אך במהותה ובליבתה מתקיימת דרישת ההדדיות (הגמישה). כך תושג התכלית העיקרית, וכך ניהנה מפרייה של ההדדיות: שיתוף פעולה בין המדינות" (עניין יגודייב, בעמוד 567 וראו גם בעמודים 571-570; ראו גם ע"פ 250/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.2009); עניין אוזיפה, בפסקה 77; פלר, בעמודים 99-97) . 20. המערער מוסיף וטוען כי הסגרתו לצרפת אינה מידתית כיוון שלא יוחזר לרצות את עונשו בישראל. לטענתו, ריצוי העונש בישראל הוא המאזן את הפגיעה בדרישת ההדדיות וכיוון שבמקרה זה הוא ירצה את עונשו בצרפת, הסגרתו תהווה פגיעה מעבר לנדרש בזכותו החוקתית שלא להיות מוסגר. אין בידי לקבל טענה זו. אמנם, כאשר אזרח ישראלי מוסגר למדינה אחרת וחוזר לרצות את עונשו בישראל, ניתן לראות בחזרתו כשיקול במסגרת בחינת מידתיות ההסגרה (ראו למשל עניין מאיו, בפסקה 22). אלא, שאין להסיק מכך כי כאשר האזרח המבוקש לא יחזור לרצות את עונשו בישראל אזי בהכרח תהיה הסגרתו לא מידתית ולפיכך לא חוקתית. כבר נקבע כי כעיקרון, תכליתו של תיקון מספר 7 לחוק ההסגרה, אשר קבע כי מבוקש יוחזר לרצות את עונשו בישראל רק אם היה אזרח ותושב ישראל בעת ביצוע העבירה (בניגוד להסדר הקודם לפיו בחינת האזרחות נעשתה בשלב של הגשת בקשת ההסגרה), הינה תכלית ראויה והאיזון שערך המחוקק הוא איזון ראוי: "האיזון שעשה החוק בין הסגרתם של אזרחי ישראל ותושביה למדינת-חוץ לבין זכותם של אלה לריצוי עונש מאסר בישראל דווקא – אם היו אזרחי ישראל ותושביה לעת ביצוע העבירה – איזון ראוי ונכון הוא. זכות זו לריצוי עונש בישראל אינה שמורה – ובדין אין היא שמורה – למי שעשו עבירה במדינת-חוץ בלא שהיו בעת ביצוע העבירה אזרחי ישראל ותושביה. התכלית תכלית ראויה היא, והמידתיות אף-היא מידתיות ראויה. ...הטובה שתצמח לציבור מאי-הענקת הטבות לפלונים שביצעו עבירות בטרם השתקעו בישראל גדולה מהנזק שייגרם לאותם פלונים בחיובם לשאת בעונש במדינה שבה עשו את העבירה שלעניין. וודאי שלא תישמע טענה מפי מי שעברו עבירות חוצה-לישראל כי נפגעו ציפיותיהם הלגיטימיות כביכול לרצות את עונשם בישראל. ...על דרך זה תבוא על סיפוקה תכלית המלחמה הבין-לאומית בפשיעה, ובה-בעת יימנע סבל שלא לצורך מאזרחי ישראל ותושביה הראויים לכך. אותה מניעת סבל לא תתפוש במי שלא היה אזרח ישראל ותושב בה לעת שעשה את העבירה" (ע"פ 6914/04 פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(6) 49, 58 (2005) (להלן: עניין פיינברג)). דברים אלה יפים גם לענייננו. גם בנסיבותיו של מקרה זה ניתן לקבוע כי הסגרתו של המערער לצרפת, אף מבלי שיוחזר לרצות את עונשו בישראל, הינה לתכלית ראויה ומידתית. כפי שנקבע בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, המערער הגיע לצרפת ממרוקו בשנת 1976 וחי בה עד שנמלט לישראל בשנת 2007. בנסיבות אלה לא מתקיימים הרציונאלים התומכים בהחזרתו לריצוי עונשו בארץ. כבר נפסק כי תכליתו של סעיף זה בחוק היא "למנוע מעבריין סבל יָתר שהוא עלול לשאת בו בהידרשו לרצות עונש מאסר הרחק ממשפחתו, מקרוביו ומידידיו, בקרב אנשים שאורחותיהם אינה אורחותיו, שמנהגיהם אינם מנהגיו, שדרכם אינה דרכו, ששפתם אינה שפתו, שמאכליהם אינם מאכליו" (דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439, 458 (2001)). ברי כי תכלית זו אינה מתקיימת בענייננו, כאשר המערער גר בצרפת במשך רוב חייו הבוגרים. במקרה זה לא יסבול המערער בבתי הסוהר של צרפת סבל אשר חורג מהסבל הכרוך בכל מאסר באשר הוא ובוודאי שהפגיעה בו אינה חורגת ממתחם המידתיות. 21. טענה נוספת שהעלה המערער בהקשר זה היא כי בהתאם לדיני העונשין ניתן להביאו לדין בישראל במקום להסגירו לצרפת. טענה דומה לזו דחיתי אך לאחרונה מן הטעם ש"קביעה גורפת לפיה לא ניתן להסגיר אזרחים ישראלים כאשר ניתן להעמידם לדין בישראל אינה עולה בקנה אחד עם לשונו ותכליתו של חוק ההסגרה" (עניין מאיו, בפסקה 23). האפשרות של שפיטת אדם בישראל חלף הסגרתו מכוח התחולה הפרסונאלית האקטיבית הקבועה בדיני העונשין הינה אפשרות השמורה למקרים חריגים ויוצאי דופן, למשל כאשר אין הסכם הסגרה בין ישראל לבין המדינה בה בוצעה העבירה (ראו: עניין הקש, בעמוד 502). שפיטת המערער בארץ בנסיבות בהן הפורום הראוי לשפיטתו הוא בתי המשפט בצרפת ואין כל מניעה בדין הישראלי להסגירו, עלולה לחתור תחת מטרתם של דיני ההסגרה ולפגוע ביחסיה של ישראל עם צרפת. תקנת הציבור 22. כאמור, טענתו השלישית של המערער הינה שהסגרתו תפגע בתקנת הציבור ולכן מתקיים אחד הסייגים להסגרה הקבועים בחוק (סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה). אף טענה זו דינה להדחות. עניינה של תקנת הציבור אליה מכוון חוק ההסגרה הוא "...בעקרונות-יסוד, בהשקפות-עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה, עקרונות, השקפות ואינטרסים שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שראויים הם כי נדחה מפניהם מעשה של הסגרה." (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 346 (2003)). כמו כן, נפסק כי יש לקבל טענה שעניינה פגיעה בתקנת הציבור רק במצבים קיצוניים בהם הפגיעה בנאשם היא "בעלת עוצמה וכוח מיוחדים" (ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, 14.1.2010, בפסקה 114)). 23. לאור האמור לעיל, נראה כי אין מקום במקרה זה למנוע את הסגרת המערער מטעמים של פגיעה בתקנת הציבור. אמנם, המערער טוען כי במידה ויוסגר לצרפת הוא עשוי להיפגע על רקע יהדותו. אלא, שהמערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח פגיעה אפשרית בו בשל יהדותו ולא ביסס את טענותיו בהקשר זה על עובדות ונתונים. אכן, "אמירות וטענות אין די בהן... טענה הנזרקת לחלל בית-המשפט, כשהיא לעצמה, אין בה ולא כלום" (עניין יגודייב, בעמוד 586; ראו גם עניין פיינברג, בעמודים 59-58; בג"צ 852/06 ח"כ אלוני ואח' נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 48, 57-56 (1987)). לכן, מקובלת עלי בעניין זה מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה המערער לא הוכיח כי הסגרתו מקימה חשש ממשי לפגיעה פיזית או להתעמרות בו. בנוסף, לא ניתן לראות בטענותיו של המבקש בנוגע לתנאי הכליאה בצרפת כטעם מספק להימנעות מהסגרתו מטעמים של תקנת הציבור. הפגיעה העשויה להיגרם למערער בשל כליאתו בצרפת אינה שונה באופן מהותי מזו שתיגרם לו מכליאתו במדינות אחרות וברור שאין היא עולה עד כדי פגיעה בעקרונות היסוד של מדינת ישראל. בשולי הדברים אציין כי לצערי מצבם של בתי הסוהר בישראל מבחינת צפיפות ותנאי הכליאה אף הוא טעון שיפור (בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ועסקים נ' שר האוצר (לא פורסם, 19.11.2009, בפסקה 59 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה)). יחד עם זאת, לא היינו רוצים כי מדינות אחרות יראו בכך כטעם מספק שלא להסגיר את אזרחיהן לישראל. סוף דבר 24. לסיכום, מסקנתי היא כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא להכריז על המערער כבר הסגרה לצרפת. הפורום המתאים והראוי לשפיטתו הוא בתי המשפט בצרפת והמערער לא העלה כל טעם אשר יש בו בכדי להוות צידוק לסירוב לבקשת הסגרה אשר מקיימת את התנאים הקבועים בחוק ואת התכליות העומדות בבסיסו. אשר על כן, לו תשמע דעתי דינו של הערעור להדחות. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"א בשבט התשע"א (16.1.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10032340_H03.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il