ליסן גולה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3230/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3230/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: ליסן גולה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיו9 16.2.05, ב.פ.ח. 1120/03, שניתן על ידי כבוד השופטים: רוטלוי סביונה, טל אברהם, סלומון צ'רניאק עפרה תאריכי הישיבות: א' בניסן התשס"ו י"ז בחשון התשס"ז (30.3.06) (08/11/06) בשם המערער: עו"ד איתי בן-נון בשם המשיבה: עו"ד דפנה ברלינר פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בתאריך 10.4.2003 בקע ריח צחנה עז מחדרו הנעול של המערער במעונות הסטודנטים שבאוניברסיטת תל-אביב. עובדי האוניברסיטה שהוזעקו למקום ופרצו לחדר, גילו בתוכו את גופתה הירויה של חברתו, טייקו הילו ז"ל, ובסמוך לה את המערער, שהיה פצוע ומחוסר הכרה כתוצאה מקליע אקדח בודד שחדר לראשו. המערער הובהל לבית-החולים במצב קשה, עם פגיעה פרונטאלית באונה הקדמית במח, ואושפז לתקופה של שלושה חודשים וחצי שבמהלכה עבר גם תהליך שיקום. עם שחרורו של המערער הוגש נגדו כתב-אישום המייחס לו את רציחתה של המנוחה. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב מצא את המערער אשם בביצוע עבירה זו, ובעקבות כך השית עליו מאסר עולם. במרכזו של הערעור שבפנינו, המכוון כנגד הכרעת-הדין, ניצבת שאלת כשירותו של המערער לעמוד לדין. מסכת הראיות המצביעה על אחריותו של המערער לביצוע הרצח 2. בשלב הדיוני הנוכחי אין ספק – והדבר אף לא נטען במסגרת הערעור – שמא היה זה אדם אחר, מלבד המערער, שהיה אחראי לרציחתה של המנוחה. מסקנה זו אליה הגיע בית-משפט קמא התבססה על מסכת הראיות הבאה: א. האקדח בו התבצע הרצח היה אקדחו האישי של המערער, שעבד עובר לאירוע כמאבטח בחברת אבטחה. האקדח נמצא סמוך לידו הימנית של המערער. ב. האפשרות שאדם זר פרץ לחדר וירה במנוחה ובמערער, הופרכה לאחר שנמצא כי בעת האירוע היה החדר נעול, כאשר המפתח תקוע בחור המנעול בצידה הפנימי של הדלת; התריס המוביל ממרפסת החדר נמצא מוגף והחלון סגור; התברר כי אין אפשרות להיכנס לחדרו של המערער דרך החלון, שכן החדר מצוי בקומה הרביעית בבניין, ומרחק של 25 מטרים מפריד בין החלון לבין הבניין הסמוך. ג. האפשרות שהייתה זו המנוחה שירתה במערער והתאבדה, הופרכה אף היא. זאת, לאחר שנתיחת גופתה במכון לרפואה משפטית העלתה כי היא נורתה שבע פעמים, ובאיברים קריטיים, באשר הקליעים חדרו לגופה דרך רקותיה ולחייה. קליעים נוספים חדרו לגופה דרך הכתף, מרכז הגב והזרוע. פקד דורון אביגדור, שהוזעק לחדרו של המערער, מסר כי המנוחה הייתה שרועה על המיטה כשהיא ערומה ומכוסה בסדין, ומכאן הסיק כי בעת האירוע היא הייתה שקועה בשינה. עוד מסר פקד אביגדור, כי "קו הירי המשוער הוא מלמעלה למטה" (עמ' 28 לפרוטוקול הדיון). בנסיבות אלה של פציעתה, לא יתכן כלל כי למנוחה הייתה אפשרות לירות במערער. ד. שותפו של המערער לדירה, מיכאל פרחנצקי, העיד על התערערות יחסיהם של המערער והמנוחה עובר לאירוע ועל מריבה שפרצה בניהם (ראו עמ' 20 לפרוטוקול הדיון). גרסה זו התחזקה בעקבות חקירתו של המערער, במהלכה מסר על כך שחשד כי המנוחה בוגדת בו, עניין שהעכיר את יחסיהם. בחדרו של המערער אף נמצאו חמישה דפים עליהם נכתבו, בכתב ידו, משפטים שהעידו על קנאתו למנוחה. בדף אחד נכתב בעברית "אם מישהו מתעסק עם האשה היפה שלי אז יש לו עסק איתי וחבל לו על הזמן". וכן "אני יודע על הכל מה שעשית כי יש לי הוכחה". בדף נוסף נכתב באנגלית "אל תהיי אישה לא נאמנה" וכן "ליסן + טאיקו, אהבה = מוות". בדף נוסף כתב המערער באמהרית "אל תנסי לשקר אותי כי את לא תברחי ממני כשאני אוהב פעם אחת גם כשאני שונא פעם אחת". ה. לבסוף, לחובת המערער נזקפו גם מספר הודאות שמסר במהלך חקירתו, במסגרתן סיפר כי רצח את המנוחה וניסה להתאבד. כאן המקום לציין, כי בשל מצבו הרפואי של המערער, נערכה חקירתו הראשונה חודשיים לאחר האירוע, ורק לאחר שרופאיו סברו כי מצבו השתפר. בחקירה זו טען המערער, כי ניסה להתאבד בשל קשיים כלכליים שהיה נתון בהם. המערער סיפר כי הוא והמנוחה רבו, אולם הוא אינו זוכר פרטים נוספים באשר לאירועים שהתרחשו עובר לכך, וכאשר נשאל על-ידי החוקר אם ירה במנוחה, השיב בחיוב (ת/16). מספר ימים לאחר חקירה זו נלקח המערער לשחזור, וסיפר כי ביום האירוע הוא והמנוחה נכנסו לחדרו והוא נעל את הדלת מבפנים. המערער הצביע על המקום בו נהג להניח את אקדחו, אך סירב להדגים מה עשה עם האקדח, ושב וטען כי אינו זוכר את שאירע לאחר כניסתם לחדר. בדרכו חזרה לבית-המעצר פנה המערער לחוקרת שליוותה אותו ואמר לה, ביוזמתו, כי ירה במנוחה משום שבגדה בו ובהמשך ניסה להתאבד (ת/22 ועמ' 85 לפרוטוקול הדיון). על דברים אלה חזר המערער, בחלקם, גם בחקירה נוספת, ואף הביע את צערו על המעשים (ת/23). 3. במהלך המשפט בחר המערער לשתוק, ולפיכך הגישה המשיבה את תיעודן של החקירות כראיה. הודאות אלו – אשר בתיעודן החזותי התבוננתי אף אני – הינן מקוטעות; המערער נוטל במסגרתן אחריות לרציחתה של המנוחה, ולעתים חוזר בו מדבריו; הוא מוסר פרטים ומספר על אירועים מסוימים שהתרחשו עובר לאירוע, אולם טוען כי אינו זוכר פרטים ואירועים אחרים; הוא מרבה לענות תשובות קצרות, של "כן", "לא" ו-"לא זוכר", וממעט למסור משפטים שלמים; התנהגותו לכל אורך החקירה היא פסיבית. עניין זה חייב את החוקרים לחזור שוב ושוב על שאלותיהם, עד כי לעתים מתעורר החשש שמא היה בשאלותיהם כדי להדריך ולכוון את הנחקר אל התשובות שניתנו על ידי המערער. בא-כח המערער טען, כי זכרונו של המערער נפגע כתוצאה מפציעתו הקשה, וכי הפגיעה הקוגניטיבית שנגרמה לו בעקבות הניסיון האובדני, הביאה לכך שהוא אימץ את הדברים שיוחסו לו על-ידי חוקריו, ונטל אחריות למעשה הרצח למרות שלא זכר דבר אודות האירועים. טענה זו נסמכה גם על חוות-דעתו של ד"ר חיים עזר, שהיה בעת ההיא מתמחה במחלקה הנוירו-כירורגית בבית-החולים איכילוב, ושטען כי כאשר מדובר בפציעה מהסוג ממנה סובל המערער, ייתכן שיתלוו לכך פגיעה ביכולת החשיבה ובזיכרון, והשכחה הנפוצה ביותר במקרים כאלה היא "שכחה הממוקדת למועד האירוע עצמו" (עמ' 2 לנ/3). עניין זה, כך טען הסנגור, פוגע במהימנות ההודאות עד כי אין לייחס להן משקל. בית-משפט קמא דחה גרסה זו, וקבע כי המערער "אמר את הדברים מרצונו, עפ"י זכרונו ומבלי שהודרך לומר את הדברים ע"י חוקריו" (עמ' 38 להכרעת-הדין). נקבע עוד, כי אין לייחס רלוונטיות לחוות-דעתו של ד"ר עזר, הואיל ודבריו הם תיאורטיים בלבד, מבלי שבדק את המערער במהלך התקופה בה נחקר ומכיוון שהערכותיו "נסתרות בהתנהגותו ובדבריו של [המערער] במהלך חקירותיו" (עמ' 9 להכרעת-הדין). ועוד, בפני בית-משפט קמא הונחה חוות-דעת נוספת מטעם המשיבה, שנערכה על-ידי הפסיכיאטרים ד"ר קלרה שילד וד"ר יעקב גוטמן ואלה מסרו – לאחר שבדקו את המערער – כי לא מצאו עדות לכך שהוא אימץ בחקירתו דברים שנאמרו לו על-ידי חוקריו, וכי הוא אינו סובל מהפרעות בזיכרון. אדרבא, להשקפת מומחים אלה הפגין המערער שכחה חלקית וסלקטיבית אודות האירועים וההתרשמות היא כי הוא מחמיר באופן מכוון את ההפרעות הקוגניטיביות שנגרמו לו כדי לזכות ברווח משני (עמ' 7 לת/18). אם בחרתי שלא לדון עתה בשאלת המשקל שיש לייחס להודאותיו של המערער, היה זה לא רק בשל זניחתה של טענה זו במסגרת הערעור, אלא בעיקר בשל כך שלהשקפתי ניתן היה לבסס את הרשעתו של המערער גם על הראיות האחרות שנצברו לחובתו ועל הממצאים מזירת האירוע. לפיכך, בערעור הנוכחי ניצבת לפנינו סוגיה אחת ויחידה – האם היה המערער כשיר לעמוד לדין חרף פציעתו? לבחינתה של סוגיה זו אפנה עתה. מסקנותיו של בית-משפט קמא בסוגית כשירותו של המערער לעמוד לדין 4. בפני בית-משפט קמא הוצגו מספר מקורות, מהם ניתן היה ללמוד על מצבו הקוגניטיבי של המערער בעת שעמד לדין. ההגנה הגישה מטעמה סיכום מחלה שנערך על-ידי ד"ר אזר, שכאמור, היה בעת ההיא מתמחה לנוירו-כירורגיה, וטיפל במערער מייד עם קליטתו בבית-החולים. מסיכום המחלה עולה, כי עם הגעתו של המערער לבית-החולים נשקפה לחייו סכנה והוא נזקק לניתוח מח. במהלך אשפוזו הוא סבל מחום גבוה, לא הצליח להזיז את הגפיים, ונשלח לשיקום מוטורי וקוגניטיבי. הפעם האחרונה בה נבדק המערער על-ידי ד"ר אזר היתה בתאריך 28.4.2003, כלומר שבועיים בלבד לאחר פציעתו, זמן רב לפני שנחקר. לפיכך, דבריו של ד"ר אזר לא התייחסו למערער באופן ספציפי, כי אם לסוג הפציעה ממנה סבל באופן כללי. ובלשונו: אדם הסובל מפגיעה קוגניטיבית ייתכן כי יהיו לו פגיעות חשיבה ופגיעות בזיכרון. גם חבלות ראש בדרגה נמוכה מזו ממנה סבל החולה, שכיח כי הן גורמות לשכחה. יהיו פגיעות ראש שיגרמו לשכחה של אירועים שונים גם כאלה שקדמו לאירוע או אירועים המאוחרים לפגיעה. עם זאת, פגיעת הזיכרון הנפוצה ביותר לפגיעות ראש, תהיה שכחה הממוקדת למועד האירוע עצמו. הפרעה בשיפוט והפרעה בהסקת מסקנות – יהיו הפרעות שפוגעות בהבנה הבריאה של הסובל מהן, ואף סביר כי הפרעות אלה עשויות לפגוע בשיקול הדעת וברצון החופשי של הלוקה בהן. אין אפשרות לקבוע זאת באופן חד משמעי, אולם הדבר סביר (עמ' 2 לנ/3). מטעם ההגנה הוגשה חוות-דעת נוספת, שנערכה על-ידי הפסיכולוג ד"ר משה טסלר, ובה נטען כי המערער מתפקד "ברמת אינטליגנציה של פיגור קל"; "נע בין תפיסה מדוייקת אך קונקרטית לבין בלבול מוחלט"; וכי הוא סובל מ"ירידה בתפקוד הקוגניטיבי, יחד עם ארגון פסיכוטי" (עמ' 2 לנ/6). ברם, במהלך חקירתו של עד זה בבית-המשפט התברר כי הוא כלל לא פגש את המערער, ואת חוות-דעתו ערך על סמך נתונים שמסרה לו מתמחה שערכה למערער מבדקים שונים (ראו עמ' 138-139 לפרוטוקול הדיון). ועוד, בחקירתו חזר בו ד"ר טסלר מהקביעה לפיה המערער מתפקד ברמה של פיגור קל, וציין כי הציונים שהתקבלו במבחנים שנערכו למערער "הם של פיגור קל, אבל הוא הרבה מעל זה. הפוטנציאל שלו בתשובות מסוימות ובתחכום של התשובות מראים שהוא הרבה יותר גבוה מהציון שהוא קיבל" (עמ' 142 לפרוטוקול). ד"ר טסלר אף הבהיר, כי יש להבחין בין "רמת ארגון פסיכוטית" לבין "מצב פסיכוטי", והדגיש כי למערער יש בעיה רגשית אך הוא אינו פסיכוטי, אינו סובל מהזיות או מחשבות שווא ובאופן כללי גם הזיכרון שלו תקין (עמ' 144, 147 ו-150 לפרוטוקול). ההגנה הגישה חוות-דעת שלישית, מטעם הנוירו-פסיכולוגית ד"ר שרה רפפורט, וזו אבחנה אצל המערער את ההפרעות הבאות: "איטיות רבה בעיבוד אינפורמציה ובזמן תגובה. בעיות בשליפת השפה ובהבנת חומר מילולי מורכב. הפרעות קוגניטיביות ניכרות שבאו לידי ביטוי בעיקר בליקויים בחשיבתו. נצפתה חשיבה מאוד קונקרטית ונוקשה עם נטייה לפרסבציות והפרעה חלקית בשיפוט. אפקט לבילי: שטוח, עובר בקלות ממצב רוח אחד לאחר במהירות, תלוי בגירויים חיצוניים מהסביבה. ליקויים בויסות ובקרה של תהליכי חשיבה ואמוציות. חוסר יוזמה (א-דינמיות) התנהגותו הייתה פסיבית ומכנית. חוסר יכולת לקבוע לעצמו מטרות רלוונטיות – ללא מטרות לטווח שלמענן עבד (הסביבה כיוונה את התנהגותו)". (עמ' 1-2 לנ/10). באשר למה שהגדירה בחוות-דעתה כ"הפרעה חלקית בשיפוט", ציינה ד"ר רפפורט בחקירתה, כי אין מדובר בהפרעה שמונעת מהמערער להבחין בין מציאות לדמיון (עמ' 174 לפרוטוקול). כך או כך, מרבית חקירתה של ד"ר רפפורט התמקדה באפשרות שזכרונו של המערער נפגע – עניין שמשליך בעיקר על מהימנות הודאותיו, ולא בשאלת כשירותו של המערער לעמוד לדין. גם התביעה הגישה חוות-דעת באשר למצבו הקוגניטיבי של המערער. חוות-דעת זו, שכבר הוזכרה לעיל, נערכה על-ידי הפסיכיאטרים ד"ר שילד וד"ר גוטמן, ולהערכתם, המערער אמנם סובל מ"תגובה דיכאונית ממושכת" ומ"הפרעה קוגניטיבית מתונה עקב נזק מוחי", אולם אין בכך כדי לפגוע בכושרו לעמוד לדין, שכן הוא "מסוגל להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור. מסוגל להבין את מהות האישום נגדו ואת הפסול במעשה המיוחס לו. מסוגל לעזור ולהעזר בסנגורו" (עמ' 7 לת/18). אולם, יודגש, ד"ר שילד וד"ר גוטמן לא התעלמו מהנזקים שנגרמו למערער בעקבות פציעתו, וציינו בחוות-דעתם כי המערער סובל מ"האטה פסיכומוטורית, דיבור שקט, מונוטוני, חשיבה איטית ומקוטעת עם נטיה לפרסברציה, התקשה להפריד בין עיקר לטפל בדבריו, ירידה בריכוז" (שם). 5. עם תום שמיעת הראיות – בהחלטתו מיום 20.1.2004 – החליט בית-משפט קמא להורות על שליחתו של המערער לבדיקה נוספת ומורחבת, שתיערך על-ידי מומחים שהרכבם יקבע על-פי שיקול-דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, ובמסגרתה יבחנו ארבע הסוגיות הבאות: א. בעיות הקשורות בכושר הזיכרון של הנאשם לאור הפגיעה המוחית שגרמה פציעתו. ב. שאלת רמת האינטליגנציה של הנאשם והגדרתו כסובל מפיגור קל. ג. יכולת הנאשם היום לעמוד לדין במיוחד בכל הקשור בתקשורת בינו לבין סנגורו המשליכה על יכולתו להתגונן ולהעיד בבית המשפט. ד. טענת בא-כח הנאשם כי כתוצאה ממצבו הנפשי או השכלי של הנאשם הוא אימץ בחקירתו דברים שנאמרו לו על ידי חוקריו או על ידי אחרים. בעקבות החלטה זו נבדק המערער פעם נוספת, ולבית-המשפט הוגשה חוות-דעת שנייה מטעם ד"ר שילד וד"ר גוטמן. מסקנותיהם של אלה היו זהות למסקנות שגיבשו בבדיקותיהם הקודמות, לאמור, המערער אינו סובל מפיגור, הוא מסוגל לעקוב אחר ההליכים המתנהלים נגדו, ויהיה מסוגל להיעזר בשירותיו של סנגור אם ירצה בכך. בצוות זה שערך את חוות-הדעת לא השתתף נוירו-פסיכולוג. ד"ר שילד וד"ר גוטמן ציינו בחוות-הדעת כי אבחון נוירו-פסיכולוגי ממילא אינו רלוונטי לשם הערכת כשירותו של המערער לעמוד לדין, ועשוי להיות מועיל אך ורק לצורך הערכת פוטנציאל השיקום שלו. ברם, בהחלטת בית-משפט קמא מיום 21.3.2004 נקבע, כי חוות-הדעת המשלימה אינה עונה על הנדרש, באשר היא לא נערכה בידי פנל מורחב של מומחים, אלא על-ידי ההרכב המקורי של הועדה. לפיכך, שב בית-משפט קמא והורה לפסיכיאטר המחוזי לצרף, על-פי שיקול דעתו, מומחים נוספים שיחוו את דעתם באשר למצבו של המערער. אולם, גם בכך לא באה סוגיה זו על פתרונה, שכן הפסיכיאטר המחוזי – שסבר כי בית-משפט קמא ציווה על עריכתה של בדיקה נוירו-פסיכולוגית דווקא – פנה לבית-המשפט וביקש לדעת מי ישא בעלותה של בדיקה זו, בסך 7,300 ש"ח. בדיון שהתנהל בפני בית-המשפט עמד בא-כח המערער על עריכתה של בדיקה נוירו-פסיכולוגית, והצהיר כי "פסיכיאטר מחוזי שבודק נאשם באם כשיר לעמוד לדין חייב לבדוק אותו באמצעות בדיקה נוירו-פסיכולוגית שהיא בדיקה מורחבת לנפגעי ראש" (עמ' 166 לפרוטוקול). נוכח כל אלה קבע בית-משפט קמא, חרף התנגדות בא כח המערער, כי ההגנה תישא במימון הבדיקות, ובהחלטה נוספת, מיום 8.6.2004, הורה כי במידה ובא כח המערער מעוניין בהגשתה של חוות-דעת נוירו-פסיכולוגית, עליו לעשות כן תוך 60 ימים. שלושה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 2006, התחדשו הדיונים בפני בית-משפט קמא אולם ההגנה נמנעה מהגשתה של חוות-דעת נוספת. תחת זאת, ערך בא כח המערער תפנית בקו ההגנה, והגיש את חוות-דעתו של ד"ר מוריס רוגב, מומחה לרפואה משפטית, בניסיון להוכיח כי המערער נורה בידי אדם זר, ולא ניסה לשים קץ לחייו (נ/16). כמעט מיותר לציין כי חוות-דעת זו נדחתה על-ידי בית-המשפט, לאור הממצאים החד-משמעיים מזירת האירוע, אשר הצביעו על כך כי המערער היה זה שירה במנוחה ובעצמו. 6. תהא הסיבה לאי הגשתה של חוות-הדעת הנוירו-פסיכולוגית אשר תהא, בית-המשפט קבע בהכרעת-הדין כי בסופו של יום בא לידי מסקנה כי אותה בדיקה כלל אינה נחוצה כדי לקבוע את מסוגלותו של המערער לעמוד לדין (ראו עמ' 22 להכרעת-הדין). וכך נקבע בהמשך: "[המערער] מודע להליך המשפטי שמתקיים נגדו, להיותו צפוי למאסר עולם ולתפקידו של הסנגור לעזור לו, אם כי לטענתו אינו עוזר לו. מהתבוננות בהתנהגותו של [המערער] בחקירותיו ובשחזור ומקריאת הדברים שאמר לחוקרים, עולה שה[מערער] אמר את הדברים מרצונו, עפ"י זכרונו ומבלי שהודרך לומר את הדברים ע"י חוקריו" (עמ' 38 להכרעת-הדין). טענות הצדדים בערעור 7. בא כוחו המלומד של המערער, עו"ד איתי בן-נון, סבור כי הנזק המוחי שנגרם למרשו בעקבות פציעתו, מעמיד בספק את יכולתו לעמוד לדין. נזק זה, נטען, פגע ביכולתו של המערער להבין את שאלות חוקריו, הביא לידי כך שהוא אימץ את דבריהם ופגע ביכולתו למסור דברים באופן חופשי ומרצון. השגתו העיקרית של הסנגור המלומד מכוונת כנגד אי הרחבתו של פנל המומחים על-ידי הוספתו של נוירו-פסיכולוג, חרף העובדה כי ההגנה – כך נטען – הייתה מוכנה לשאת בהוצאות בדיקה זו. נטען כי מחדל זה הביא לכך שהכרעת-הדין ניתנה מבלי שעמדה לנגד עיניו של בית-המשפט קמא תמונה מלאה באשר למצבו הרפואי של המערער. את ההשגה העיקרית שהעלה בא כח המערער בהקשר זה אביא כלשונה במקור: "נניח שהפאנל בבדיקה הנוספת והמורחבת היה קובע כי מבחינה נוירופסיכולוגית, המערער אינו יכול לשתף פעולה בחקירה משטרתית. אמנם הוא חי ונושם, אך אין לתשובותיו כל משמעות כיוון שיכולת ההבנה ו/או הזכרון שלו נפגמו. ניתן היה להסביר את תשובותיו בחקירותיו באמצעות הסברים של "השתלת זכרון", שכן המערער יצא לחופשות רבות מבית החולים בטרם החלה חקירתו, וזכה למעל 70 ביקורים של קרובי משפחה בעת האישפוז, כפי שפורט בנ/18. ניתן היה להסביר את תשובותיו הקצרות ("כן" ו-"לא") לשאלות הקצרות גם הן, בחוסר יכולתו להתרכז. ניתן היה להסביר את "הפכפכות" תשובותיו לאור יכולת הזכרון הפגומה שלו. מכאן שחקירתו של המערער נערכה שלא כדין, באשר המערער לא יכול היה באמת ובתמים למסור מידע באופן חופשי ומרצון. נמצא, אם כן, שהפאנל הינו תנאי מקדמי לבחינת קבילות הודעותיו של המערער, ומשלא נתכנס – ההודעות הינן בחזקת "בלתי קבילות" [ההדגשה הוספה]. המשיבה סבורה כי הרשעתו של המערער – בדין יסודה. להשקפתה, בדיקה נוירו-פסיכולוגית הייתה עשויה להיות רלוונטית לשאלת שיקומו של המערער, אך אין לה משמעות משפטית לשם קביעת מסוגלותו לעמוד לדין. לראיה מציינת המשיבה, כי גם חוות-הדעת הנוירו-פסיכולוגית של ד"ר רפפורט – שהוגשה מטעם ההגנה – ניתנה אך לצורך בדיקת סיכויי השיקום של המערער. ועוד נטען, גם המבחנים שנערכו למערער על-ידי ד"ר טסלר לא נועדו לבחון את כשירותו לעמוד לדין, אלא את רמת האינטליגנציה שלו. מכאן סבורה המשיבה, כי ככל שהתגלעו חילוקי דעות בין מומחי ההגנה למומחי התביעה, הרי שהמחלוקת לא עסקה בכשירותו של המערער לעמוד לדין, אלא בנזקים אחרים שפציעתו גרמה. זאת ועוד, המשיבה סבורה כי מי שוויתר על האפשרות להגיש חוות-דעת נוירו-פסיכולוגית היה, בסופו של דבר, המערער עצמו, ובנסיבות אלה אין לו להלין אלא על איש זולתו. באשר לאפשרות כי זכרונו של המערער נפגע, ציינה המשיבה, כי טענה זו נדחתה על-ידי בית-משפט קמא, ולא רק בשל חוות-הדעת שהונחו בפניו, אלא גם לאור התרשמותם של השופטים עצמם, לאחר שצפו בהקלטת חקירותיו. נטען, כי צפייה בחקירות אלה מעלה כי המערער זוכר באופן אותנטי את מכלול הפרטים אודות האירוע, ובהם פרטים שהיו יכולים להיות ידועים רק לו. באשר לטענה לפיה הפרטים שנמסרו על-ידי המערער "הושתלו" בזיכרונו על-ידי הסובבים אותו, סבורה המשיבה, כי מדובר בטענה תיאורטית שלא הוכחה כלל. לבסוף, נטען כי למערער הייתה הזדמנות לעלות לדוכן העדים ולשכנע באבדן זכרונו, אולם הוא נמנע מלעשות כן ובחר בשתיקה. חוות-דעתו של פרופ' לוי 8. בישיבה שקיים בית-משפט זה בחודש ניסן תשס"ו, נעתרנו לבקשת בא כח המערער ודחינו את הדיון בערעור כדי לאפשר לו להגיש חוות-דעת נוספת אודות מצבו הקוגניטיבי של מרשו. חוות-דעת זו, נערכה על-ידי הפסיכיאטר פרופ' עמיחי לוי, שפגש את המערער – לאחר שדינו נגזר – שלוש פעמים. בחוות-דעת זו נטען, כי למרות שהתמצאותו של המערער בזמן ובמקום הינה תקינה, הרי שזכרונו נפגע, הוא סובל מקשיי ריכוז ומרמת מוסחות גבוהה. עוד נטען, כי מידת התובנה של המערער למצבו, יכולתו לתקשר עם הזולת, וכושר השיפוט שלו – נפגעו אף הם. פרופ' לוי סבור כי במצבו הנוכחי של המערער הוא אינו מסוגל לנהל חיים עצמאיים, ויש למנות עבורו אפוטרופוס. בנסיבות אלו, נטען, הוגבלה יכולתו של המערער לתקשר עם עורך-דינו, ולהתמצא בהליך המשפטי המתנהל נגדו. באת-כוחה המלומדת של המשיבה טענה בתשובה, כי אין בחוות-דעתו של פרופ' לוי כדי לשנות מממצאיו של בית-משפט קמא, שכן פרופ' לוי אינו נוירו-פסיכולוג. כן נטען, כי במהלך המשפט ביקשה ההגנה להתמקד בשאלת קבילות הודאותיו של המערער ואילו עתה, במסגרת הערעור, ערכה ההגנה שינוי חזית כאשר טענה במפתיע – דבר שכלל לא עלה לדיון במהלך המשפט – שהמערער אינו כשיר לעמוד לדין. דיון 9. אין חולק על כך כי בעת שרצח את המנוחה היה המערער כשיר לעמוד לדין, מודע לתוצאות מעשיו ובעל כושר בחירה. ניסיונו של המערער לשים קץ לחייו – מעשה שגרם לנזק המוחי ממנו הוא סובל היום – אירע רק לאחר ביצועה של העבירה. במצב דברים זה מצבו הנפשי של המערער אינו יכול לזכות אותו בהגנת אי-שפיות-הדעת, הקבועה בסעיף 34ח לחוק העונשין, תשל"ז-1977. מכאן גם המסקנה כי מצבו הנפשי של המערער – חמור ככל שיהיה – אינו מפחית מאחריותו הפלילית למעשים שביצע, ועשויה להיות לו השפעה, לכל היותר, על מצבו במועד העמדתו לדין. על נסיבות מעין אלה כבר נקבע, כי "ייתכן שנאשם חולה-נפש יהא אחראי בפלילים, ואף-על-פי-כן לא יהיה מסוגל לעמוד לדין – אם, למשל, מחלתו התפרצה לאחר ביצוע העבירה ... וייתכן ונאשם חולה-נפש יהא מסוגל לעמוד בדין, ואף-על-פי-כן לא יהא אחראי בפלילים – אם, למשל, מחלתו שככה לאחר ביצוע העבירה" (ע"פ 388/62 היועץ המשפטי לממשלה נ' יוסף פ"ד טז(4) 2710, 2716). עמד על כך גם פרופ' פלר: "אם, למשל, נטרפה דעתו של העושה לאחר ביצוע העבירה, לא יהיה לכך כל השפעה על מהות התנהגותו הקודמת ועל חובתו לשאת באחריות בגינה. המצב המאוחר עשוי לגרום רק לדחייה זמנית של בירור הדין בשל כך שהעושה נעדר כושר לעמוד בדין אותה שעה; זהו היבט דיוני של העניין, ואין לו השלכה על מהותו" (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (חלק א, תשמ"ד), 64). 10. מספר הוראות חוק עוסקות בכשרותו של נאשם לעמוד לדין פלילי. העיקרית שבהן היא הוראת סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"), המורה, ככלל, על הפסקתו של הליך משפטי המתנהל כנגד מי שבית משפט קבע לגביו כי הוא אינו מסוגל לעמוד לדין: 170. נאשם שאינו מסוגל לעמוד בדין (א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו. (ב) מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם - שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין - יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה. (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף קטן (ב) ניתנת לערעור. התפיסה המונחת בבסיס ההוראה היא כי אין זה ראוי לנהל הליכים פליליים כנגד מי שאינו מסוגל – בשל מצבו הנפשי או השכלי – להתגונן כראוי כנגד ההאשמות המיוחסות לו, להעריך את חומרתן, להבין את מצבו ולתקשר עם עורך-דין במטרה לקבל סיוע משפטי (ראו י' בזק, אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו (מהדורה שלישית, 1985), 216; ד' ביין, "הפיקוח השיפוטי על החלטות של ועדות פסיכיאטריות" ספר שמגר (חלק א') 387, 388). על כן, קבע המחוקק כי ההליכים נגד נאשם שכזה יופסקו, וניתן יהיה לחדשם, על-פי הוראתו של היועץ המשפטי לממשלה, לאחר שתחול הטבה במצבו (ראו סעיף 21 לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991). הוראת סעיף 170(א) לחסד"פ מפנה לסעיפים בחוק הטיפול בחולי נפש ולחוק הסעד (טיפול במפגרים), אשר עוסקים בדרך הטיפול במפגר ובחולה נפש שביצעו עבירה ונמצאו בלתי כשירים לעמוד לדין. מכאן המסקנה, שכדי להכריז על הפסקתם של הליכים פליליים המתנהלים נגד נאשם, אין די בכך שיימצא כי הוא אינו מסוגל לעמוד לדין. בנוסף, צריך בית-המשפט להשתכנע כי מצב זה נובע מאחת משתי חלופות: היותו חולה במחלת נפש או שהוכר כמפגר. נקבע, כי שני תנאים אלה – אי המסוגלות לעמוד לדין והגורם לכך – הינם תנאים מצטברים: "אמנם, לעיתים קיימת חפיפה בין שני התנאים הללו, ומבחנים זהים עשויים לשמש בערבוביה לצורך בחינתם. יחד עם זאת מדובר בשני תנאים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, והתקיימותו של אחד מהם אינה מחייבת בהכרח את התקיימותו של האחר. ייתכן בהחלט מצב שבו נאשם יוגדר כחולה נפש ולמרות זאת ייקבע כי הוא מסוגל לעמוד לדין, כשם שייתכן מצב בו נאשם לא יהיה מסוגל לעמוד לדין אולם מצבו הנפשי לא יגיע לכלל מחלת נפש" (רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל פ"ד מח(5) 133, 140 (להלן: "אבנרי")). במסגרת בחינת מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין, בודק בית-המשפט אם הוא מסוגל לתפקד כראוי כדי להתגונן נגד האשמה ולקחת חלק פעיל בהליך המשפטי – אם ירצה בכך, עניין המחייב להבין את פשרם של ההליכים המתנהלים נגדו, ולהיות מסוגל לייפות את כוחו של עורך-דין שיפעל בשמו ולתקשר עמו (ראו ע"פ 237/67 כחלה נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד כב(1) 182; ע"פ 392/67 אבו צעלוק נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד כב(1) 423, 427; ע"פ 506/76 מדינת ישראל נ' אלקנוביץ פ"ד לא(1) 748, 751). יחד עם זאת, יש להדגיש, מסוגלותו של הנאשם להתמצא בהליך המשפטי אינה כוללת דרישה להיותו בעל רמת אינטליגנציה כזו שתאפשר לנהל את הגנתו באופן עצמאי או להבין את פרטי פרטיו של ההליך. גם אדם בריא, שאינו משפטן, עלול להתקשות להבין את ההליך על בוריו, ויאלץ להיעזר בשירותיו של סנגור. "יתכנו בהחלט מקרים של נאשמים שמנת המשכל שלהם איננה גבוהה במיוחד והם יתקשו להבין את ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. אין זו סיבה לפטור אותם מעצם קיום ההליכים נגדם. תוצאה כזו אינה משרתת מטרה ראויה והיא תפגע גם באמון הציבור במערכת המשפטית, אם עבריינים יישלחו לחופשי רק משום שתבונתם מוגבלת והם מתקשים ואולי אפילו אינם מסוגלים להבין את ההליכים נגדם" (פרשת אבנרי, 144). יתרה מכך, רמת אינטליגנציה נמוכה לא בהכרח מאיינת את יכולתו של הנאשם להבין את ההליך המשפטי ולתקשר עם סנגורו (ראו מ' אלמגור, "הגנת אי שפיות: תפקידו של הפסיכולוג הקליני במשפט הפלילי" משפט ורפואה 27 (2002) 171. אולם כאמור, בכך לא די. לאחר שבית-המשפט בוחן אם הנאשם שבפניו מסוגל לעמוד לדין, עליו להמשיך ולבחון אם הנאשם סובל ממחלת נפש או הוכר כמפגר. עניין זה עשוי לעורר קשיים, במיוחד כאשר בין המומחים המעידים בפניו מתגלעות מחלוקות, בעוד שהשופט היושב לדין נעדר הכשרה מקצועית בתחום זה. "מתן הגדרה מדויקת למונח "מחלת נפש" הינו משימה קשה, ולמעשה כמעט בלתי אפשרית. גם מדע הפסיכיאטריה עצמו מתקשה לתת הגדרות" (פרשת אבנרי, בעמ' 142). אפשר כי זו הייתה גם הסיבה לכך שבנסחו את חוק טיפול בחולי נפש, לא קבע המחוקק הגדרה מדויקת למונח "מחלת נפש" (ראו סעיף 1 לחוק זה). כך או כך, הפסיקה קבעה, כי מובנו המשפטי של המונח "מחלת נפש" המצדיק להפסיק את ההליכים המשפטיים נגד נאשם, מתייחס למי שסובל מפגיעה קשה בכושר השיפוט ובתפיסת המציאות, ובשל כך התנהגותו סוטה באופן חמור מן הנורמה. אין אנו מסתפקים בהפרעה נפשית בדרגה כלשהי. אילו היינו עושים כן היינו עלולים לפגוע באופן חמור באינטרס למצות את הדין עם נאשמים. "הגישה המקובלת הינה, כי מצבי פסיכוזה מהווים מחלת נפש ואילו הפרעות נפשיות אחרות, כגון נוירוזה או פסיכופטיה, אינם מהווים מחלת נפש" (שם, שם). 11. כבר הזכרתי כי בבואו לבחון את התקיימותם של התנאים להפסקת ההליכים נגד נאשם נעזר בית-המשפט במומחים. ברם, חשוב להדגיש כי ההחלטה בשאלת מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין – הכרעה משפטית היא, והסמכות להכריע בה היא של בית-המשפט לבדו. עמדתי על כך בפרשה אחרת, בהתייחסי להגנת אי שפיות הדעת, אולם הדברים יפים גם לענייננו: "מטבע הדברים, בהכרעה בדבר קיום יסודותיה של הגנת אי השפיות נעזר בית-המשפט – שאינו בקיא ברזי הרפואה והפסיכיאטריה – בחוות-דעתם של מומחים לדבר. אלה האחרונים מגבשים את מסקנותיהם המקצועיות על סמך תשתית הנתונים המונחת בפניהם, אולם ההכרעה בדבר תחולתה של ההגנה לעולם נותרת בידי בית-המשפט. כך, בית-המשפט הוא שמכריע מה משקל יש ליתן לכל חוות-דעת; עליו לקבוע האם התקיים קשר סיבתי בין קיומה של המחלה לבין התנהגותו של הנאשם; ועוד, השאלה אם בעת ביצוע העבירה שלט הנאשם במעשיו או היה מודע להם – אף שמתבססת היא על נתונים עובדתיים ומסקנות רפואיות – היא שאלה של משפט, וככזו המוסמך להכריע בה הוא בית המשפט" (ע"פ 549/06 פלוני נ' מדינת ישראל טרם פורסם, מיום 15.5.06, וראו גם בש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 289, 302). מן הכלל אל הפרט 12. אין חולק כי בעקבות ניסיונו של המערער לשים קץ לחייו, נפגעה יכולת התפקוד שלו ונגרמו לו נזקים מוחיים חמורים ובלתי הפיכים. ברם, השאלה המונחת לפנינו עתה אינה אם נגרם לו נזק, אלא אם חומרתו של נזק זה שללה את כושרו לעמוד לדין. להשקפתי, התשובה לכך היא שלילית. 13. כאמור, כשרותו של הנאשם לעמוד לדין תלויה ביכולתו להבין את מהותם של ההליכים המתנהלים נגדו ולהתגונן נגד האשמה. במקרה הנוכחי אין ספק כי המערער מבין את האישום אשר בגינו הוא עומד לדין. זאת, גם אם זכרונו באשר לאירועים אלה אכן אבד, כפי שטוען בא כוחו. אף את חומרתו של האישום והצפוי לו אם יורשע – מבין המערער, ועניין זה אף ניכר בדברים שאמר באחד הדיונים ("אני מרגיש מושפל, נמאס לי, אני מבקש, הראש שלי לא בסדר, הראש שלי לא בסדר, שיקרתי, אני מוכן למאסר עולם", עמ' 95 לפרוטוקול הדיון; ראו גם את עמ' 99 לפרוטוקול). מסקנה זו, לפיה מודע המערער לחומרת מעשיו, מתבקשת גם נוכח דבריה של ד"ר שילד, אשר סיפרה בעדותה כי במהלך פגישותיה עם המערער הוא הביע בפניה את צערו הרב על המעשה שביצע ("הוא כל הזמן התחרט ואמר שבגלל זה אסור לי להרוג בן אדם, אסור לי, אני עצוב כי הרגתי בן אדם, רוצה למות כי הרגתי בן אדם" עמ' 63 לפרוטוקול). ועוד, בחקירתו הראשונה נשאל המערער באשר לאירועים שהתרחשו בחדרו בערב הרצח, ותגובתו לשאלה זו היתה "אני צריך עורך דין" (עמ' 61 לת/16). מדבריו של המערער אף ניכר כי הוא הבין שעו"ד בן-נון אמור לסייע לו בהליך המשפטי. לאחר הקראתו של כתב האישום הצהיר המערער: "היה לי קשר עם עו"ד בן נון ודיברתי איתו לפני הדיון. הוא ייצג אותי מטעם הסנגוריה הציבורית" (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון) ובהמשך, כפר בעצמו באשמה ("אני לא עשיתי את זה. אני לא זוכר כלום מה היה. אני זוכר ש[המנוחה] דיברה בטלפון, אני זוכר" עמ' 3 לפרוטוקול). יתרה מכך, במהלך הדיונים המערער הביע חוסר שביעות רצון מהייצוג המשפטי שניתן לו, הצהיר כי בא כוחו אינו מסייע לו וביקש לפטרו (ראו עמ' 159 לפרוטוקול). בכל אלה יש כדי להמחיש שהמערער היה מסוגל לתקשר עם בא כוחו במהלך המשפט, ואם לא עשה כן היה זה מבחירתו שלו ולא מסיבה אחרת. מדבריו של המערער אף ניכר כי הוא עקב אחר הנעשה במהלך הדיונים. וכך בא הדבר לידי ביטוי במהלך עדותו של ד"ר טסלר, לאחר שנשאל האם לדעתו המערער פסיכוטי: ד"ר טסלר: לא. לגמרי לא. בשביל שהוא יהיה פסיכוטי צריך עוד כמה דברים, הוא צריך דלוזיות, והלוצינציות, וליקויים נוספים בשביל שהוא יהיה פסיכוטי. [המערער]: לוצינציות, מה זה הלוצי... כב' השופטת רוטלוי: הלוצינציות. [המערער]: מה זה? ד"ר טסלר: הזיות. [המערער]: מה זה? השופטת רוטלוי: הזיות? זה כשאדם שומע כל מיני דברים שהם לא מציאותיים, שלא קיימים ... באת כח התביעה: אולי כדאי להסביר לו באנגלית, גברתי, שיהיה יותר קל לו. השופטת רוטלוי: hallucination(עמ' 144 לפרוטוקול). זאת ועוד, מסקנתו של בית-משפט קמא כי המערער מסוגל לעמוד לדין, היא בסופו של יום מסקנה עובדתית המבוססת גם על התרשמותו של בית-המשפט מהמערער. כידוע, במסקנות מעין אלו אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב, ובמקרה הנוכחי לא מצאתי עילה לחרוג מהלכה זו, גם לאחר שעיינתי בחוות-דעתו של פרופ' עמיחי לוי. פרופ' לוי אמנם הביע את השקפתו כי המערער אינו מסוגל להתמצא בהליך המשפטי המתנהל נגדו, אולם מסקנה זו אינה עולה בקנה אחד עם התנהגותו של המערער עצמו במהלך המשפט. ועוד, גם אם נניח שאבחנתו של פרופ' לוי – כי המערער אינו מסוגל לתפקד באופן עצמאי, ויש למנות עבורו אפוטרופוס – היא נכונה, אין הדבר מוביל למסקנה כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין. 14. בכך מתייתר לכאורה הצורך לבחון את התקיימותו של התנאי הנוסף הנדרש על-פי סעיף 170 לחסד"פ, כדי להורות על הפסקתם של ההליכים המשפטיים נגד המערער, דהיינו – היותו חולה נפש או מפגר. יחד עם זאת, ראיתי לנכון לציין כי גם תנאים אלה אינם מתקיימים בעניינו של המערער. היחיד שטען כי המערער הינו מפגר היה ד"ר טסלר, בחוות-דעתו, אולם כאמור, במהלך חקירתו בפני בית-המשפט הוא חזר בו בבירור מטענה זו. ועוד, מלבד אבחנתו של המערער כמי שסובל מהפרעה דיכאונית וחרדתית, כלל לא נטען כי הוא סובל ממחלת נפש (ראו עמ' 10 לחוות דעתו של פרופ' לוי; עמ' 7 לחוות דעתם של ד"ר שילד וד"ר גוטמן; גם ד"ר רפפורט הדגישה כי ההפרעות של המערער "הן על רקע אורגני בלבד", בעמ' 3 לחוות-דעתה). 15. בנסיבות אלה לא ראיתי לנכון להורות על החזרתו של הדיון לבית-המשפט המחוזי, כפי שביקש בא כח המערער. אמנם, החלטתו של בית-משפט קמא בדבר הרחבתו של פנל המומחים לא מומשה, אולם, לא ניתן להתכחש לכך שהרחבתו של פנל המומחים נועדה בעיקר לבחון אם זכרונו של המערער נפגע בעקבות פציעתו. עניין אחרון זה משליך בעיקר על שאלת משקלן של ההודאות שמסר במהלך החקירה, ולא על סוגיית כשירותו לעמוד לדין. משכך, לא סברתי כי בנסיבות שנוצרו בפרשה זו היה כדי לגרום למערער לעיוות דין. לא למותר לציין, כי ככל שבמצבו הרפואי של המערער יחול שינוי לרעה בתקופת מאסרו – יחולו לגביו הוראות סעיפים 14-19 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971, העוסקות בטיפול במצבים מעין אלה. אשר על כן, אציע לחברי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ג' בשבט התשס"ז (22.01.2007). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05032300_O08.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il