פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3227/18 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. פרקליטות המדינה 3. משטרת ישראל 4. מדינת ישראל 5. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד תמר נבו; עו"ד קנת מן בשם המשיבים 4-1: בשם המשיב 5: עו"ד ערין ספדי-עטילה בעצמו פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת כי תבוטל החלטת המשיבים 4-1 לסגור את תיק החקירה נגד המשיב 5 (להלן: המשיב) בעילה של היעדר אשמה (פל"א 130203/15, להלן: תיק החקירה); וכן מבוקש כי נורה על פתיחת תיק החקירה מחדש, תוך שקילת אפשרות הגשת כתב אישום בגין מעשי אונס. העובדות שאין עליהן חולק הן שהעותרת והמשיב הכירו בשנת 2013 באמצעות אתר אינטרנטי שמטרתו יצירת היכרויות לצורך הורות משותפת, וכי בהמשך לכך חתמו השניים בחודש פברואר 2014 על הסכם הורות משותפת. במהלך שנת 2014 נולדה לעותרת ולמשיב בת משותפת (להלן: הבת), ובחודש ינואר 2015 הגיש המשיב תביעת אבהות בבית המשפט לענייני משפחה בראשון-לציון – מאחר שהעותרת סירבה לאפשר לו לפגוש את הבת (4858-01-15, להלן: תביעת האבהות). טענתה העיקרית של העותרת בכתב ההגנה בתביעת האבהות, היתה שאף על פי שהמשיב הוא אביה של הבת אין הוא בעל זכויות כלפיה – וזאת בנסיבות שבהן המשיב אנס את העותרת. בהמשך לכך, ביום 24.3.2015 הגישה העותרת תלונה במשטרה כנגד המשיב בטענה כי התעברה עקב מעשי אונס שביצע בה. לגרסתו של המשיב, הוא קיים יחסי מין עם העותרת בהסכמה ולשם הורות משותפת. 2. לפי המתואר בתגובת המשיבים 4-1 לעתירה, בעקבות הגשת התלונה ערכה המשטרה מספר פעולות חקירה. נגבתה עדות המשיב במשטרה; נערך עימות בין העותרת למשיב; נגבו עדויות מאת הורי העותרת ושניים מחבריה; וכן נגבתה עדות מאת ידידה של המשיב. בהמשך לפעולות אלה המליצה המשטרה לסגור את תיק החקירה נגד המשיב, מחמת היעדר ראיות מספיקות; והפרקליטות אימצה המלצה זו, והורתה ביום 22.12.2016 על סגירת התיק בעילה כאמור. העותרת לא השלימה עם סגירת התיק, והגישה ערר לפרקליטות המדינה; המשיב מצידו הגיש אף הוא ערר, כנגד עילת הסגירה, וביקש כי זו תוחלף לעילה של "היעדר אשמה". ביום 19.2.2018 ניתנה החלטת מחלקת העררים בפרקליטות המדינה, שלפיה נדחה הערר שהגישה העותרת; ולעומת זאת עררו של המשיב התקבל, ועילת הסגירה של תיק החקירה תוקנה ל"היעדר אשמה" (ההחלטה נחתמה על ידי עו"ד אמיר רבי; להלן: החלטת מחלקת העררים). במסגרת ההחלטה צוין כי עיון בתיק החקירה מלמד כי גרסתו של המשיב, שלפיה קיים יחסי מין עם העותרת בהסכמה ולצורך הורות משותפת, נתמכת בראיות אובייקטיביות –ובין היתר, תמונות משותפות; תכתובת אלקטרונית, ובכלל זה בנושא הסכם ההורות המשותפת; וצילומי מסרונים שהחליפו השניים. עוד נקבע בהחלטת מחלקת העררים, כי ראיות אלה מלמדות כי לאורך תקופת ההיריון, וגם בסמוך לאחר לידתה של הבת, העותרת והמשיב ניהלו מערכת יחסים קרובה, חמה וחברית. לעומת זאת, כך על פי ההחלטה, בגרסת העותרת נמצאו "סתירות היורדות לשורשם של דברים באשר לאופן התרחשות האירועים עליהם הלינה"; וכן צוין כי התלונה נגד המשיב הוגשה רק לאחר שהלה הגיש תביעת אבהות נגד העותרת. מכאן העתירה שלפנינו. 3. לעמדת העותרת החלטת מחלקת העררים בדבר סגירת תיק החקירה נגד המשיב היא בלתי סבירה – וזאת בנסיבות שבהן החקירה היתה קצרה ושטחית בלבד, ואף שמדובר בהאשמות חמורות שיש אינטרס ציבורי לבררן. על פי הנטען בעתירה, המשטרה לא חקרה את המשיב באופן ממצה; לא עימתה אותו עם טענות רבות של העותרת; לא זימנה למתן עדות עדים רלוונטיים, שלדברי העותרת שמעו ממנה על התרחשותו של האונס הנטען; וכן נטען כי המשטרה לא נתנה משקל ראוי לכך שלדבריה לכתחילה לא היתה לה כל כוונה לקיים יחסי מין עם המשיב, אלא להרות באמצעות "הזרעה ביתית" שאינה כוללת יחסי מין. העותרת מוסיפה וטוענת כי בכל מקרה לא היה מקום לשנות את עילת הסגירה של תיק החקירה ל"היעדר אשמה" – שכן עילה זו שמורה למקרים חריגים שבהם לא קיים כל ספק, ולו ספק סביר, בדבר חפותו של אדם. ואולם לגישתה של העותרת די בעדותה שלה כדי לקבוע שיש לכל הפחות חשד נגד המשיב, ועל כן לא היה מקום לסגור את תיק החקירה נגדו מחמת חוסר אשמה. המשיבים 4-1 טוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף ולגופה, בהעדר עילה להתערבות בהחלטת מחלקת העררים, והמשיב מצטרף לעמדתם. המשיבים סומכים ידיהם על ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, בדבר היקפה הצר של הביקורת השיפוטית על החלטות בדבר העמדה (או אי העמדה) לדין; והם מדגישים כי על פי הפסיקה נתון לרשויות החוק שיקול דעת רחב בנושאים מסוג זה, וכי מידת ההתערבות במקרים אלה מוגבלת למקרים חריגים ויוצאי דופן, שענייננו אינו נמנה עימם. עוד נטען כי דין העתירה להידחות אף לגופה, שעה שחומר החקירה ומכלול הראיות האובייקטיביות שנאספו, מלמדים באופן חד משמעי כי המשיב אינו נושא באחריות פלילית. 4. לאחר עיון בעתירה ובתגובה, על נספחיהן, הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את העתירה על הסף, בהעדר עילה להתערבותנו. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לא יתערב בשיקול דעתן המקצועי של רשויות התביעה – אלא במקרים נדירים, וכאשר ההחלטה הנדונה לוקה בחוסר סבירות קיצוני או עיוות מהותי (ראו: בג"ץ 6213/14 ארגמן נ' משטרת ישראל, פסקה 11 (1.12.2016); בג"ץ 69/15 גדג' נ' משטרת ישראל מחוז דרום, פסקה 9 (5.1.2016)). שאלת העמדתו של אדם לדין פלילי מצויה בלב סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה, ובעניין זה נתון ליועץ ולמי שהסמיך מטעמו (משטרת ישראל ורשויות התביעה) שיקול דעת מקצועי רחב. אמנם סגירת תיק חקירה, סיווג עילת הסגירה, והחלטות בעניינים אחרים המסורים לשיקול הדעת של רשויות התביעה, אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית – ואולם בית משפט זה לא ימיר את שיקול דעתן של רשויות אכיפת החוק ורשויות התביעה בשיקול דעתו שלו (ראו: בג"ץ 7364/18 פלוני נ' משרד המשפטים, פסקה 5 (22.1.2019); בג"ץ 8553/18 זלצמן נ' פרקליטות המדינה, פסקה 5 (26.12.2018)). יתרה מזאת, "בית משפט זה איננו מבקש להסיג את גבולן של רשויות התביעה. הוא איננו צריך, ואף אין ראוי לו, לפעול כ'יועץ משפטי-על' וכמעין 'שופט חוקר' (בג"ץ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפטי, פ"ד נ(4) 793, 808 (1996); בג"ץ 329/81 נוף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז(4) 326, 329-330 (1983); בג"ץ 11224/03 הררי נ' היועץ המשפטי לממשלה (16.3.2004)). שיטה משפטית כנ"ל אינה נהוגה במקומותינו, והיא חורגת מההליך האדברסרי המקובל." (בג"ץ 1019/15 פלוני נ' פרקליטות מחוז תל אביב – פלילי, פסקה 11 (14.7.2015)). ענייננו אינו נופל לגדרם של אותם מקרים יוצאי דופן, המצדיקים התערבות בשיקול דעתן של רשויות התביעה. תלונתה של העותרת נגד המשיב נחקרה ונבדקה על ידי המשטרה ופרקליטות מחוז דרום – שאז הוחלט שלא להעמיד את המשיב לדין פלילי ולסגור את תיק החקירה נגדו בהיעדר ראיות. ערר שהגישה העותרת נדחה על ידי מחלקת עררים בפרקליטות המדינה, ולא רק זאת אלא שערר שהגיש המשיב מצידו התקבל – ועילת הסגירה של תיק החקירה תוקנה ל"העדר אשמה". החלטות אלה התקבלו על יסוד ראיות אובייקטיביות שנאספו בתיק החקירה ובהתאם למומחיות הפרקליטות בניתוחן והערכת משקלן; וההחלטה בדבר אי העמדת המשיב לדין פלילי נטועה היטב במתחם הסבירות הרחב ובגדר שיקול הדעת המקצועי הנתון לפרקליטות כאמור. סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982, מורה כי על רשויות התביעה להעמיד לדין מקום "שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני"; ובהקשר זה כבר נפסק כי אמת המידה היא "הסתברות סבירה להרשעה. ואולם יובהר: "הסתברות סבירה להרשעה אין פירושה רק הסתברות סבירה כי על-פי חומר הראיות אכן ביצע הנאשם את העבירה המיוחסת לו, אלא הסתברות סבירה שבית המשפט יפסוק שאין כל ספק סביר שהנאשם אשם בביצוע העבירה". זאת ועוד. "לצורך הערכת סיכויי ההרשעה נדרשים גורמי התביעה להתרשמות והערכה מקצועיים של חומר הראיות כמכלול. מלאכה זו מבוססת על היכולת להעריך את ההסתברות שבית משפט שבפניו יובאו הראיות יראה להרשיע על פיהן. יכולת זו מתבססת על כלי ההיגיון וחוש המומחיות של גורמי התביעה המקצועיים, על רקע ניסיונם המצטבר ורב השנים." (בג"ץ 3405/12 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (30.12.2012)). הדברים יפים גם לענייננו. על רקע ניסיונה ומומחיותה של הפרקליטות בהערכת הראיות שנאספו, נמצא כי התשתית הראייתית נגד המשיב חסרה עד מאוד – עד כי לא נותר עוד ספק סביר בדבר חפותו. 5. סופו של דבר, העתירה נדחית. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"א בניסן התשע"ט (‏16.4.2019). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18032270_G05.docx דא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1