ועד משפחות הקבורים בבית הקברות מאמן אללה (ממילא) ו נ. רשות ה

פסק-דין בתיק בג"ץ 3227/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3227/09 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרים: 1. ועד משפחות הקבורים בבית הקברות מאמן אללה (ממילא) 2. המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת 3. רבנים לזכויות אדם 4. הפורום להסכמה אזרחית 5. סיכוי – עמותה לקידום שוויון אזרחי 6. איפק"רי 7. גוש השלום 8. עמותת בן אדם לאדם 9. ועד ההגנה על חירויות באמצעות אמיר מח'ול 10. פרופ' שמעון שמיר 11. הרב מיכאל מלכיאור 12. הרב נפתלי רוטנברג 13. פרופ' אולגה קפליוק 14. ד"ר גרשון בסקין 15. ברוך שלו 16. אורי אבנרי 17. ג' סולומון 18. אמיר חשין 19. צבי אל-פלג 20. פרופ' ירון צור 21. ד"ר יאיר בוימל 22. ד"ר יוסי אמיתי 23. ד"ר מחמוד כיאל 24. חנא סניורה נ ג ד המשיבים: 1. רשות העתיקות 2. מרכז שמעון ויזנטל 3. חברת SWC MUSEUM COPR 4. מוריה - חברה לפיתוח ירושלים בע"מ עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: כ' באלול התשס"ט (09.09.2009) בשם העותרים: בשם המשיבה 1: בשם המשיב 2: בשם המשיבה 3: בשם המשיבה 4: עו"ד חסאן טבאג'א; עו"ד עינת הורביץ עו"ד יורם בר-סלע עו"ד רנאטו יאראק; עו"ד עודד ברי; עו"ד רן פירון עו"ד משה ליפשיץ עו"ד יאיר שילה פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: ביום 29.10.2008 ניתן פסק דינו של בית משפט זה בפרשה המוכרת לציבור כפרשת "מוזיאון הסובלנות", ובו הותרה בניית המוזיאון האמור על פני מתחם בו נמצא, מתחת לפני הקרקע, בית קברות מוסלמי. בעתירה זו מתבקש בית המשפט להורות על בטלות החלטת רשות העתיקות המתירה את שחרור שטח המתחם לבנייה, חרף קביעותיו הקודמות של בית המשפט באותו עניין. פתח דבר 1. העתירה שלפנינו אינה אלא "גלגול נוסף" בפרשה אשר בית משפט זה נדרש אליה בהרחבה, והידועה גם בפי הציבור כפרשת "מוזיאון הסובלנות" (בג"ץ 52/06 חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בא"י בע"מ נ'Simon Wiesenthal Center Museum Corp (טרם פורסם, 29.10.2008) (להלן: העתירה הראשונה)). יצוין כי הדיון בעתירה זו אוחד עם שתי עתירות נוספות: בג"ץ 1331/06 אלדג'אני נ' משטרת ישראל וכן בג"ץ 1671/06 Simon Wiesenthal Center Museum Corp נ' בית הדין השרעי – ירושלים). במסגרת העתירה הראשונה ביקשה חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בארץ-ישראל בע"מ (להלן: העותרת בעתירה הראשונה או חברת אלאקסא) להביא לביטול היתרי הבנייה שניתנו למכון ויזנטל ולחברת SWC (להלן: המשיב 2 והמשיבה 3 בהליך שלפנינו או בעלי המיזם), וזאת בטענה כי בניית המוזיאון במתחם בית הקברות "מאמן אללה" שבירושלים (להלן: המתחם) פוגעת בכבוד המת באופן שאינו חוקתי. 2. ביום 29.10.2008 קבע בית משפט זה (השופטים: א' פרוקצי'ה, ע' ארבל וד' חשין) כי דין העתירה הראשונה להידחות, ככל שזו נוגעת לביטולה של תוכנית המוזיאון ולביטולם של היתרי הבנייה שניתנו לבניית המוזיאון. לצד זאת, ובהמשך חלקו האופרטיבי של פסק הדין, נקבעו הוראות מפורטות בדבר הפעולות שעל בעלי המיזם לנקוט בעת בניית המוזיאון על פני ה"שטח הסגול". בטרם נדון בעתירה ראוי להציג את ייחודו של ה"שטח הסגול", כמשמעותו ביום כתיבת פסק הדין בעתירה הראשונה. בהתאם למידע שהציגה רשות העתיקות (להלן: המשיבה 1) בפני בית המשפט, חולק שטח המתחם לחמישה חלקים ולגבי כל אחד מהם נמסרו פרטים אודות ממצאי החפירות שנערכו. ענייננו בהליך זה נוגע לשטח מס' 3, שסומן במפה שהוגשה מטעם המשיבים בצבע סגול. בשטח זה ביצעה רשות העתיקות חפירות חלקיות בלבד, ודי היה בכך כדי להעיד על הימצאותם של קברים רבים נוספים שטרם נחפרו. עם זאת, מנקודת מבט היסטורית-ארכיאולוגית קבעה רשות העתיקות כי אין עוד צורך בהמשך החפירות מטעמה, ומשכך קבעה כי ניתן לשחרר את השטח לבנייה בתנאי שלא תהיה חדירה לתת-הקרקע באזור זה. לאור עמדה זו, ולשם מניעת הפגיעה בשרידי הקברים ועצמות האדם שנותרו ב"שטח הסגול", הוציא בית המשפט צו מוחלט (פיסקה 257 לעתירה הראשונה) המורה לבעלי המיזם לנקוט באחת משתי החלופות הבאות: האחת – העתקת קברים ושרידי עצמות לאתר בית קברות חלופי באחת השיטות שהציעו בעלי המיזם; השניה – בניית "רצפה צפה" מעל ה"שטח הסגול", המותירה חלל אוויר בין רצפת המבנה לבין פני הקרקע, בלא ביצוע פעולות חפירה נוספות. כן נקבע, כי הבנייה בכללותה, לרבות בחירת החלופה המתאימה בעניינו של ה"שטח הסגול", תעשה בתיאום ובפיקוח רשות העתיקות והרשות המוסמכת לענייני תכנון ובנייה הקשורים בבתי קברות במשרד לשירותי דת. באשר לעלויות הביצוע, הוחלט כי הן יחולו על בעלי המיזם. בהתאם לכך, נקבע כי בעלי המיזם רשאים להתחיל את עבודות הבנייה לאלתר, בשים לב לכך שבחירת חלופת הבנייה ב"שטח הסגול" תיעשה בתוך 60 ימים. 3. יצוין כי פסק הדין בעתירה הראשונה ניתן לאחר תקופה ארוכה ולאחר מספר רב של דיונים. במסגרת דיונים אלה נפרשה בפני בית המשפט מסכת עובדתית מקיפה וענפה. רשויות התכנון הציגו את שרשרת ההחלטות התכנוניות אשר בבסיס תוכנית הבנייה וכן את תוכניות המתאר הרלוונטיות. רשות העתיקות מצידה מסרה לידי בית המשפט דו"חות אודות החפירות שבוצעו, בטרם הוצא על ידי בית המשפט צו הביניים המורה על הפסקת החפירות. נערכו גם הליכי גישור, ומשאלה נכשלו נתבקשו בעלי המיזם להציג חלופות מעשיות לפתרון בעיית הבנייה בשטחים בהם נמצאו שרידי הקברים. חברת אלאקסא מצידה טענה כי נוכח קדושת שטח המתחם, ונוכח הפגיעה הבלתי מדתית בזכות החוקתית לכבוד המת, יש להורות על ביטול העברת זכויות הקניין במתחם לבעלי המיזם, לפסול את ההיתרים שניתנו ולאסור את המשך העבודות. על רקע מחלוקות אלה, נדחו הצעות בעלי המיזם ובית המשפט נדרש ליתן החלטתו. 4. ביום 16.1.2007 ניתן צו על תנאי המתמקד ב"שטח הסגול", ומורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא תשונה תוכנית הבנייה של מתחם המוזיאון כך שהבנייה לא תשתרע על ה"שטח הסגול". העותרים הורשו להגיב לתשובת המשיבים לאחר שתוגש. משנתקבלה תשובת המשיבים נתברר כי בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית באשר לממצאי החפירות שנעשו במתחם בית הקברות. לפיכך, ביקשה חברת אלאקסא לקבל מידי רשות העתיקות את התרשימים הנוגעים לחוות-דעתו של החופר הראשי בשטח המתחם, מר גדעון סולימני (להלן: סולימני). בקשה זו נענתה, וביום 30.4.2007 ניתנה לחברת אלאקסא הרשות להגיב על חוות הדעת של מר סולימני בתוך שבעה ימים. חודשיים ומחצה לאחר מכן, ביום 12.7.2007, הגישו העותרים בקשה נוספת במטרה לאפשר לארכיאולוג מומחה מטעמם לבקר במתחם בית הקברות ולעיין במסמכי החפירה של רשות העתיקות. בבקשה, אשר נחתמה על-ידי עורך-דין דורג'אם סייף החתום אף על העתירה שלפנינו, נטען כי "המשיבים הוליכו את בית המשפט שולל והטעו אותו". בהמשך הבקשה אף פורטו הסתירות שמצאה לשיטתה חברת אלאקסא בין קביעות דו"ח החופר הראשי לבין עמדתה של רשות העתיקות, ולכך צורפו חוות דעת של ארכיאולוג מומחה מטעם העותרים, דו"ח החופר הראשי, מפת החופר הראשי וכן מפת רשות העתיקות. ביום 15.8.2007, ולאחר שנתן דעתו לטענות העותרים, דחה בית המשפט את הבקשה. ביום 29.10.2008 ניתן פסק הדין בעתירה הראשונה, פסק דין מקיף המתייחס לטענות העקרוניות והפרטניות שהועלו בפני בית המשפט. ההליכים המשפטיים לאחר פסק הדין בעתירה הראשונה 5. לאחר פסק הדין, וחרף קביעותיו, מיאנו העותרים בעתירה הראשונה להשלים עם תוצאת פסק הדין, וזמן קצר לאחר שניתן הגישה חברת אלאקסא בקשה לביזיון בית משפט וכן בקשה למתן צו ארעי. בקשתה זו נומקה בטענה כי בעלי המיזם אינם מקיימים את פסק הדין. ביום 7.12.2008 דחה בית המשפט בקשות אלה וקבע כי אין בפעולות בעלי המיזם משום סטייה מקביעות פסק הדין. 6. ברם, הגם שההליך בעתירה הראשונה הסתיים, המשיכו גופים וארגונים שונים במאבק משפטי במטרה למנוע את תחילת בניית מוזיאון הסובלנות. כך, למשל, הגיש מוקד "מיזאן" לזכויות אדם עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים התוקפת את בניית המוזיאון במתחם. במסגרת העתירה האמורה, התבקש בית המשפט להורות לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז ירושלים לבחון מחדש את החלטתה לאשר את תוכנית מס' 8030 להקמת מוזיאון הסובלנות. כמו-כן, התבקש בית המשפט לבטל את היתר הבנייה שניתן להקמת המוזיאון – אשר אושר כאמור בעתירה הראשונה – וזאת נוכח גילויים של קברים ועצמות אדם במתחם הבנייה. ביום 19.4.2009 דחה בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (הנשיאה מ' ארד) עתירה זו, בשל היותה לוקה בשיהוי כבד. יצוין, כי נוכח תוצאה זו, לא נדרש בית המשפט לעניינים מנהליים לשאלת היחס בין העתירה הראשונה לבין העתירה המנהלית שלפניו. עם זאת, ציין בית המשפט לעניינים מנהליים כי, לכאורה, יש ממש בטענת המשיבים, לפיה אין להידרש לעניין נשוא העתירה המנהלית מאחר והוא כבר נידון והוכרע בעתירה הראשונה (ראו: עת"מ (י-ם) 1136/09 מוקד מיזאן לזכויות אדם נ' הועדה המחוזית לתכנון ובנייה – מזרח ירושלים (טרם פורסם, 19.4.2009)). נוכח דחיית העתירה, הגיש מוקד "מיזאן" לזכויות אדם ערעור לבית משפט זה, שעודנו תלוי ועומד. 7. בשולי הדברים, יצוין כי לעתירה הנזכרת קדמה עתירה מנהלית נוספת (עת"מ 9035/08 מתוולי בית הקברות מאמן אללה בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים (טרם פורסם, 15.2.2009)), אשר הוגשה נגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים וכנגד המשיבים 4-2 בהליך שלפנינו. בתום דיון בבית משפט המחוזי בירושלים (סגנית הנשיאה י' צור) ביקש העותר, מתוולי בית הקברות מאמן אללה בירושלים, לחזור בו מעתירתו. טענות הצדדים בהליך שלפנינו 8. העתירה דנן מבקשת להביא אף היא לעיכוב ביצוען של עבודות בניית המוזיאון. טענתם המרכזית של העותרים בהליך שלפנינו הינה כי יש לבטל את החלטת המשיבה 1 המתירה לשחרר את השטח המוצע לבנייה על פי תוכנית 8030 (להלן: החלטת המשיבה 1). עוד מבקשים העותרים לחייב את המשיבה 1 לפעול לפי המלצתו של מי שהיה החופר הראשי מטעם המשיבה 1 סולימני, כאמור בדו"ח שחיבר, "ולהימנע משחרור השטח לבנייה" כלשונם. האדנים עליהם סומכים העותרים את עתירתם חמישה הם: ראשית, מצביעים העותרים על כך שהחלטת המשיבה 1 ניתנה בחוסר סמכות, הואיל ולשיטתם אין בסמכות המשיבה 1 להתיר פגיעה באתרי עתיקות; שנית, נטען כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני ואף בשרירות, שכן המשיבה 1 נמנעה מלדון בדו"ח החופר הראשי באתר, אשר המליץ שלא לשחרר את שטח בית הקברות לבנייה בטרם ימוצו החפירות בשטח; שלישית, נטען כי החלטת המשיבה 1 ניתנה על סמך תשתית לקויה וחסרה, שכן החפירות הארכיאולוגיות בשטח לא מוצו ומשום שהמציאות שעמדה לנגד עיני המשיבה 1 אינה תואמת את זו המתוארת בדו"ח החופר הראשי. רביעית, נטען כי המשיבה 1 קיבלה את החלטתה מבלי להיוועץ בועדת שימור, כמתחייב על פי נהליה שלה. חמישית, נטען כי החלטת המשיבה 1 לוקה בניגוד עניינים מוסדי מובהק, הואיל והחפירות הארכיאולוגיות עליהן הופקדה מומנו על-ידי בעלי המיזם ולא מתקציבה שלה. עוד טוענים העותרים, כי המשיבה 1 הטעתה את בית משפט זה במסגרת דיוניו בעתירה הראשונה. בהיבט זה, טוענים העותרים, כי המשיבה 1 לא הציגה בפני בית המשפט את עמדתו של מר סולימני, לפיה יש להימנע משחרור כל השטח לבנייה. על כך מוסיפים העותרים וטוענים כי המשיבה 1 בהודעותיה המשלימות מסרה לבית המשפט נתונים מטעים הנוגדים את מצב הדברים בשטח. לשיטת העותרים, יש בהתנהלות זו של המשיבה 1 כדי להעיד על אופן התנהלותה בכל "פרשת המוזיאון", כהגדרתם. בהתחשב בכל האמור לעיל, סבורים העותרים כי נסתרה חזקת החוקיות בעניין החלטתה של המשיבה 1 ועל כן דינה להתבטל. עמדת המשיבה 1 9. המשיבה 1 נתבקשה להגיב על העתירה ובתגובתה ביקשה לדחות את טענות העותרים, הן באשר לטענות בדבר הטעיית בית המשפט בעתירה הראשונה והן באשר להחלטתה לשחרר את שטח המתחם לטובת הקמת המוזיאון. ראשית, מכחישה המשיבה 1 באופן נחרץ את הטענה כאילו הטעתה את בית המשפט. בהיבט זה, מציינת המשיבה 1 כי הדו"ח אותו הכין מר סולימני הונח בפני בית המשפט במסגרת העתירה הראשונה וניתנה לעותרים בהליך זה האפשרות להתייחס לאמור בו. עוד נטען, כי המפה אשר הוגשה על ידי רשות העתיקות, וחולקה לחמישה חלקים, לא נועדה להיות זהה למפה שהכין מר סולימני ובה חולק המתחם לשטחי A-D. עם זאת, מבהירה המשיבה 1 כי המפה שצורפה על ידה בעתירה הראשונה תיארה באופן המדויק ביותר את מצב החפירות בשטח. לסיכום עמדתה בנושא זה, מציינת משיבה 1 כי טענת ההטעיה שמעלים העותרים דנן הועלתה אף בעתירה הראשונה ונדחתה על ידי בית המשפט. שנית, מחזיקה המשיבה 1 בעמדתה כי החלטתה לשחרר את שטח המתחם נעשתה כדין. במישור זה מבקשת המשיבה 1 להבהיר כי הסמכות להורות על שחרור שטח לבנייה, על-פי סעיף 29 לחוק העתיקות, התשל"ח-1978 (להלן: חוק העתיקות), מסורה למנהל רשות העתיקות ולא לחופר בשטח. כן נטען, כי הדו"ח אותו הכין מר סולימני הינו דו"ח ראשוני וכי ברשות העתיקות ישנם גורמים מקצועיים בכירים יותר מעל החופר בשטח, בהם: הארכיאולוג המחוזי וארכיאולוג המרחב. המשיבה 1 מציינת בתגובתה, כי החלטת מנהל רשות העתיקות נעשתה לאחר היוועצות בארכיאולוגים רבים, לרבות הארכיאולוג המחוזי וארכיאולוג המרחב, וכן לאחר סיורים בשטח ומעקב צמוד אחר החפירות. לפיכך, טוענת המשיבה 1, כי אין כל יסוד לטענת העותרים לפיה החלטתה לשחרר את השטח לבנייה היתה שרירותית או בלתי סבירה. עוד טוענת המשיבה 1, בהיבט זה, כי החלטתה משקפת איזון ראוי וצודק בין צרכי המחקר והתיעוד לבין צרכי הפיתוח. המשיבה 1 מציינת אף כי הדעות באשר לאיזון הראוי היו מגוונות - היו שסברו שצריך להמשיך לחפור את ה"שטח הסגול" והיו שסברו כי מבחינת המסקנות ההיסטוריות-ארכיאולוגיות הופקו הלקחים בחפירה. בסופו של יום, שוכנע מנהל המשיבה 1 בעמדה לפיה החפירות מיצו עצמן מבחינה היסטורית-מדעית. טענות המשיבות 4-2 10. לשם הצגת הטענות באופן ממצה, יובאו עמדותיהם של בעלי המיזם (משיבים 3-2) ושל "מוריה" - חברה לפיתוח ירושלים בע"מ (להלן: המשיבה 4) במשותף. בעלי המיזם סבורים כי דין העתירה להידחות הן לגופה והן על הסף. את נימוקיהם לדחיית העתירה לגופה ממקדים בעלי המיזם בחוקיותה ובסבירותה של החלטת המשיבה 1, ולמעשה חוזרים הם על עיקרי טענותיה של המשיבה 1 כפי שהובאו לעיל. באשר לעילות הסף, מוסיפים בעלי המיזם משלהם ואלו עיקרי הדברים. ראשית, נטען כי העתירה לוקה בשיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי כבד, אשר גרם למשיבים לשנות מצבם לרעה באופן משמעותי. שנית, נטען כי העתירה מופנית כנגד מעשה עשוי שאין טעם לשנותו או שמסובך וקשה לעשות כן. בהיבט זה, מתייחסים בעלי המיזם לעובדת סיום החפירות בשטח על ידם וכן לפינוי כל שרידי הקברים ועצמות האדם, כפי שהורה בית המשפט בעתירה הראשונה. שלישית, נטען כי העותרים נוהגים בעתירתם בחוסר ניקיון כפיים, תוך הסתרת פרטים ועובדות שהם רלוונטיים לענייננו. רביעית, נטען כי ההליכים הקודמים לעתירה זו גיבשו מעשה בית-דין, ומשכך אין בידי העותרים לשוב ולהעלות טענות חדשות שלא נדונו במסגרת העתירה הראשונה וההליכים הנוספים שנפתחו לאחריה. חמישית, נטען כי העותרים עושים שימוש לרעה בהליכי בית משפט, כאשר כל רצונם הוא למנוע, או למצער לעכב, את הקמת מוזיאון הסובלנות. המשיבה 4 ממקדת אף היא את טענותיה במישור עילות הסף, וטוענת כי על רקע השיהוי שלוקה בו העתירה ונוכח היותה תיאורטית במהותה - דינה להידחות. הדיון בעתירה בבית משפט זה: 11. ביום 11.5.2009 דחה בית המשפט (השופטת מ' נאור) את בקשת העותרים למתן צו ביניים. ביום 9.9.2009 התקיים הדיון בעתירה. סמוך למועד הדיון, ביום 6.9.2009, הוגשה לנו בקשת דחייה מטעם העותרים, בה נטען כי יחסי הייצוג בין עורך-הדין קייס נאסר לבין העותרים הסתיימו וכי הטיפול בעתירה הועבר לעורך-הדין דורע'אם סייף. אלא שהתברר כי הודעה על סיום הליכי הייצוג לא נמסרה במועד וכי עו"ד סייף, אליו הועבר הטיפול בעתירה, עזב את הארץ לתקופה ממושכת. נוכח התנגדות המשיבים לדחיית מועד הדיון, החלטנו כי בקשת הדחייה תידון בפני ההרכב. ביום הדיון התייצבו בפנינו מטעם העותרים עורכי הדין חסאן טבאג'א ועינת הורביץ. הראשון הודיע כי זו הפעם הראשונה שהגיע התיק לידיו וכי טרם הספיק ללמוד את האמור בו. מכאן, בקשתו לדחות הדיון. עורכת-הדין הורביץ, אשר חתומה על העתירה ועל ההודעות השונות שהוגשו במסגרתה, הודיעה כי אינה מוכנה לטעון וכי לא ידעה בעוד מועד שחבריה התפטרו מהייצוג. מנגד, הציגו בפנינו באי-כוחם של המשיבים את הנזק העצום שנגרם למרשיהם עקב דחיית הדיון. על רקע מצב דברים זה הבענו את מורת רוחנו מהתנהלות באי-כוח העותרים וציינו, כי:"מההתנהלות בעתירה שלפנינו מתקבל הרושם כי מדובר בשימוש בהליכי בית המשפט במגמה להשיג תכלית שנכשלה בהליכים קודמים ולעכב את הבנייה המתוכננת במקום". בסופו של יום, ניתנה לעותרים אורכה של עשרה ימים על מנת להודיע לבית המשפט אם עומדים הם על עתירתם. ביום 22.9.2009 התקבלה הודעה מטעמה של עורכת-הדין הורביץ המודיעה, כי העותרים 2,4,5,8 מבקשים למחוק את עתירתם, בעוד יתר העותרים מבקשים להמשיך בה. נוכח חילוקי הדעות באשר למשיכת העתירה, ביקשו העותרים 2,4,5,8 כי לחילופין יימחק שמם מהעתירה. בקשתם זו התקבלה. עוד צוין בהודעה כי עורכת-הדין הורביץ התפטרה מהייצוג וכי הטיפול בעתירה הועבר לידי עורך-הדין טבאג'א. ביום 3.11.2009 הודיע האחרון כי העותרים 1, 7-6 ו-24-9 עומדים על עתירתם ומבקשים כי זו תקבע להמשך שמיעה. דיון והכרעה 12. בחנו את טענות הצדדים, כמו גם את החומר הרב שצורף להן, ולא מצאנו כי קמה עילה להתערבותנו. מעיון בהודעות הצדדים, עולה כי כבר בעת העתירה הראשונה עמד בפני בית המשפט הדו"ח שחיבר החופר הראשי לשעבר, מר סולימני, כמו גם השגותיהם של העותרים כלפי אמינות עמדת רשות העתיקות. בית המשפט היה ער להשגות האמורות, נתן על כך דעתו בעתירה הראשונה ולבסוף השתכנע בעמדת רשות העתיקות. במצב דברים זה לא מצאנו בסיס לטענת העותרים, כאילו העלימה רשות העתיקות פרטים אודות הממצאים שעלו מחפירותיה. 13. לא זו אף זו, אלא שבענייננו התגבש גם מעין מעשה בית-דין, אשר די בו כדי להצדיק את דחיית העתירה. כלל ידוע הוא, כי נושא או שאלה אשר הוכרעו בפסק דין סופי מקימים מחסום דיוני בפני בעלי הדין מלהמשיך וליזום התדיינויות נוספות באותו נושא או שאלה. עוד נקבע, כי כלל זה נכון אף בעניינן של עתירות הנידונות בפני בית משפט זה (ראו: בג"ץ 20/64 "המסייר" בע"מ נ' המפקד על התעבורה, פ"ד יח(3) 245, 250 (1964); בג"ץ 3785/06 ד' ס' נ' מפכ"ל משטרת ישראל (טרם פורסם, 25.9.2006); בג"ץ 3731/95 סעדיה נ' לשכת עורכי הדין (טרם פורסם, 19.6.1995), פסקה 5 לפסק הדין). העיקרון העומד בבסיס הכלל האמור הינו סופיות הדיון והאינטרסים המוגשמים על-ידו הם, בעיקרם, שניים: האחד - הבטחת הסתמכותו של בעל דין על ההכרעה שניתנה בפסק דין, כך שלא יצטרך להיות מוטרד יותר מפעם אחת בשל אותו עניין; השני - הפעלתה היעילה והתקינה של מערכת בתי המשפט. בצד עקרון זה נקבע כי ייתכנו מצבים חריגים אשר בהתקיימותם יכול בית המשפט, על פי שיקול דעתו, לסטות מן הכלל בדבר מעשה בית דין. כך למשל, נקבע כי שינוי מהותי בנסיבות המקרה או חשיפת עובדות חדשות שלא היו ידועות, ולא ניתן היה לדעת אודותן בדיון הקודם, עשויים להצדיק דיון חוזר בעניין שכבר נדון והוכרע (ראו, לדוגמה: בג"ץ 4842/06 פלוני נ' שר הפנים (טרם פורסם, 11.4.2007), פסקה 9 לפסק הדין). המקרה שלפנינו, כפי שיוסבר להלן, אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה. 14. ראשית, יש לשים לב כי חלק מן העותרים, כמו גם שניים מעורכי הדין החתומים על העתירה דנן, היו מעורבים במסגרת הליכיה השונים של העתירה הראשונה. מעיון בעתירה שלפנינו עולה כי העותר מס' 9 משמש כארגון גג לארגוני זכויות אדם הפועלים בחברה הערבית, ביניהם מוקד "מיזאן" לזכויות אדם. כפי שצוין, מוקד "מיזאן" הינו גם העותר בעת"מ 1136/09 – עתירה מנהלית שהוגשה לאחר פסק הדין בעתירה הראשונה וביקשה להביא לביטול היתרי הבנייה. יתרה מכך, במסגרת העתירה הראשונה הבהירה "חברת אלאקסא" כי היא עמותה "שדואגת ומטפלת בענייני העדה המוסלמית בישראל בכל הקשור להקדשים המוסלמים ובעיקר בתי קברות ומסגדים" (סעיף 1 לעתירה הראשונה). העותר 1 בהליך שלפנינו מציג עצמו בתור וועד שהוקם על ידי חלק מהמשפחות אשר קרוביהם קבורים בשטח בית הקברות שבמתחם. מבלי להידרש לשאלת יכולתו של העותר 1 לזהות את הקבורים בבית הקברות, הרי שבנסיבות העניין, עת ביקשה "חברת אלאקסא" לייצג בעתירה הראשונה את האינטרס של כלל המשפחות המוסלמיות שקרוביהם קבורים בבית הקברות, קשה לקבל את הטענה לפיה היום מדובר ב"עותרים שונים" ולפיכך יש לערוך דיון מחודש בפסק-דינו של בית משפט זה (ראו והשוו: בג"ץ 8917/06 עטא נ' שר הפנים (לא פורסם, 7.1.2007), פסקה ה לפסק הדין). 15. לגופו של עניין, וכפי שהוצג מעלה, עסקה העתירה הראשונה בשאלת חוקיות תוכניות הבנייה והיתרי הבנייה מכוחם הותרה בנייתו של מוזיאון הסובלנות, במתחם בו נתגלו מתחת לפני הקרקע שרידי קברים ועצמות אדם. שאלה זו זכתה לליבון משפטי מקיף ומעמיק, ובסופו של יום קבע בית משפט זה כי בעלי המיזם רשאים להתחיל בעבודות הבנייה, בכפוף למגבלות שהותוו באשר ל"שטח הסגול". ברי, כי החלטה להתיר את תחילת עבודות הבנייה מניחה, מיניה וביה, את הצורך בשחרור שטח המתחם לבנייה על ידי המשיבה 1. על-כן, בהתירו את עבודות הבנייה, התיר בית המשפט אף את החלטת המשיבה 1 נשוא הליך זה. בנסיבות אלה, מצאנו כי ההפרדה שמבקשים העותרים לערוך בין החלטת המשיבה 1, שעניינה שחרור שטח המתחם לבנייה, לבין בחינת חוקיות היתרי הבנייה הינה מלאכותית ואין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק דיון נוסף בבית משפט זה. כמו-כן, לא מצאנו כי אכן התקיים החריג בדבר שינוי נסיבות לו טענו העותרים. זאת היות והדו"ח שחיבר מר סולימני, כמו גם טענות העותרים באשר לדיווחיה של המשיבה 1, עמדו לנגד עיני בית המשפט בעתירה הראשונה ואין בהם כדי להוות "שינוי נסיבות" המצדיק דיון מחודש. 16. לא זו אף זו, אלא שמהנתונים השונים שהוצגו לפנינו, עולה כי ה"שטח הסגול" נחפר לעומקו וכי מלאכת העתקת הקברים והטמנת שרידי עצמות האדם הושלמה. במצב דברים זה אין עוד לומר, כי נדרשת התערבותו של בית המשפט לשם יישום המלצותיו של מר סולימני בדו"ח שהגיש, כדי שהמתחם כולו ייחפר. לאור מצב דברים זה, לא ברור מהו הסעד אותו מבקשים העותרים מבית המשפט. האם מתבקשת מניעת בניית המוזיאון במתחם אף שהועתקו הקברים ושרידי העצמות שנמצאו בו? או שמא מתבקשת העתקת הקברים חזרה אל שטח המתחם ומשכך לאסור את הבנייה? כך או כך, ברי כי לא ניתן להיענות לבקשות אלה, ואף אין עילה לעשות כן נוכח קביעותיו המפורשות של פסק הדין בעתירה הראשונה. 17. בשולי הדברים, נציין כי אף טענות העותרים באשר לחריגת רשות העתיקות מסמכות אינן מצדיקות התערבותנו בקביעות פסק הדין בעתירה הראשונה. העותרים מבססים, כאמור, את עיקר טענתם על רקע מחלוקת מקצועית שנתגלעה בין מר סולימני לבין מנהל רשות העתיקות, באשר לשאלה – האם החפירות ב"שטח הסגול" מיצו את הפוטנציאל הארכיאולוגי-היסטורי הגלום בהן, ואם לאו. מדובר, אפוא, במחלוקת מקצועית בין בעלי תפקידים שונים ברשות העתיקות. המשיבה 1 ציינה מצידה כי מנהל רשות העתיקות הוא הגורם אשר בידו נתונה סמכות ההכרעה, וכי החלטתו נתקבלה בתום התייעצות עם ארכיאולוגים נוספים ברשות העתיקות. עמדה זו מקובלת עלינו, ובשל כך לא מצאנו עילה להתערבותנו גם במישור זה. יוער, כי סעיף 29 לחוק העתיקות אכן מייחד את סמכות השחרור לבנייה של אתרי עתיקות למנהל הרשות בקובעו כי: "איסור פעולות באתר עתיקות 29. (א) באתר עתיקות לא יעשה אדם ולא ירשה לעשות אחד מאלה אלא באישור בכתב מאת המנהל ובהתאם לתנאיו:....". (ההדגשה אינה במקור, ד.ב.) גם הוראות סעיף 19 לחוק רשות העתיקות, התשמ"ט-1989 שעניינן סמכויות מנהל רשות העתיקות מלמדות על כך: "סמכויות המנהל 19. (א) המנהל אחראי לניהול השוטף של עניני הרשות בהתאם להחלטות המועצה. (ב) בכפוף להוראות חוק זה ולהחלטות המועצה יהיו למנהל כל הסמכויות הדרושות לניהול הרשות ובכלל זה הסמכות לייצג את הרשות בכל תפקיד מתפקידיה ולחתום על הסכמים או מסמכים אחרים בשם הרשות. (ג) אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מסמכויות ותפקידים שהוענקו למנהל לפי חוק העתיקות ולפי כל חיקוק אחר". (ההדגשה אינה במקור, ד.ב.) סיכום 18. בסופו של יום נדרשנו לשאלה האם יש בטיעוני העותרים שלפנינו כדי לגלות עילה להתערבותנו בקביעות פסק הדין בעתירה הראשונה. כאמור, פסק הדין בעתירה הראשונה ניתח באופן מקיף ומעמיק את השאלות העובדתיות והמשפטיות הקשורות להליכי בנייתו של המוזיאון, ומסקנתו היתה כי דין העתירה לביטול בניית המוזיאון להידחות. העותרים שלפנינו טענו כי רשות העתיקות הטעתה את בית המשפט במסגרת הדיונים בעתירה הראשונה וכי נפלו פגמים בהחלטתה לשחרר את שטח בית הקברות לבנייה. מהנתונים שהובאו לפנינו, מצאנו כי טענה זו של העותרים הועלתה עוד במסגרת העתירה הראשונה ונדחתה על-ידי בית המשפט. משהתיר פסק הדין את תחילת עבודות הבנייה במתחם נשוא העתירה, ברי כי אושרה גם החלטת המשיבה 1 לשחרר את הקרקע. במצב דברים זה, ובשים לב לעובדה כי מלאכת העתקת הקברים והטמנת עצמות האדם כפי שהורה פסק הדין בעתירה הראשונה הושלמה, שוכנענו כי אין מקום להתערבותנו וכי דין העתירה להידחות. משהגענו לתוצאה זו עומדת להכרעתנו בקשתם של בעלי המיזם לחיוב העותרים בהוצאות משפט. התרשמנו כי בעוד שהעתירה הראשונה הוגשה מתוך כוונה להעלות טענות עובדתיות ומשפטיות כנגד המיזם ולקבל את הכרעת בית המשפט, הרי שהגשת העתירה שלפנינו נועדה בעיקרה להביא לעיכוב בניית המוזיאון, באופן העולה כדי שימוש לרעה בהליכי בית משפט. בהתחשב בכך, ונוכח הוצאותיהם השונות של בעלי המיזם בגין עתירה זו, ישאו העותרים 1, 6, 7 ו-9 (העותרים הציבוריים אשר הודיעו כי עומדים הם על עתירתם), ביחד ולחוד, בשכר טרחת עורך-דין של המשיבים 2 ו-3 בסך של 25,000 ש"ח, לכל אחד. כמו-כן, ישאו העותרים הנ"ל, ביחד ולחוד, גם בשכר טרחת עורך-דין של המשיבה 1 והמשיבה 4 בסך של 10,000 ש"ח, לכל אחת. על יסוד כל האמור לעיל, דין העתירה להידחות. ה נ ש י א ה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' הנשיאה ד' ביניש. ניתן היום, ו' בטבת התש"ע (23.12.2009). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09032270_N10.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il