פסק-דין בתיק על"ע 3227/02
בבית המשפט העליון בירושלים
על"ע 3227/02
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
המערער:
הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו
נ ג ד
המשיב:
דרור רוכברג
ערעור על פסק דינו של בית הדין
המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 19.3.02 בתיק בד"א 16/99
תאריך הישיבה:
ח' בחשון התשס"ג (14.10.02)
בשם המערער:
עו"ד עמוס ויצמן
בשם המשיב:
עו"ד ריבה רוכברג
פסק-דין
השופטת ד' ביניש:
1. לפנינו ערעורו של הועד
המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (להלן: הועד המחוזי) על
פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: בית הדין
הארצי), אשר קיבל חלקית את ערעור המשיב על פסק דינו של בית הדין המשמעתי
המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (להלן: בית הדין המחוזי)
בתיקי בד"מ 142/98 ובד"מ 155/98. בית הדין הארצי זיכה את המשיב מחלק
מהאישומים בהם הורשע בבית הדין המחוזי ואף הקל בעונשו. הערעור שלפנינו נסוב הן על
זיכוי המשיב מחלק מהרשעותיו והן על קולת העונש.
עיקרי העובדות וההליכים בבית הדין המשמעתי המחוזי
2. ביום 26.10.98 הוגשה נגד המשיב קובלנה
לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו בתיק בד"מ 142/98.
קובלנה זו עוסקת בהתנהגותו של המשיב, עורך דין במקצועו, במהלך משפט שניהל בבית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כבא כוח המשיבים בעניין עזבון המנוחה מינה רביצקי
ז"ל. על פי המתואר בקובלנה, הגיש המשיב בקשה לדחיית מועד דיון שהיה קבוע ליום
16.4.97 בבית המשפט המחוזי. בראש הבקשה כתב המשיב כותרת שלשונה "בקשת דחיה
בהסכמה", כשלמעשה בא כוח הצד השני (המתלונן באותה קובלנה) לא נתן כלל את
הסכמתו לבקשה. באותה בקשה טען המשיב כי הוא אמור לעבור ניתוח ביום 16.4.97, בעוד שלבקשה
צירף טופס בקשה לניתוח, שלפיו הוצע לו לעבור ניתוח ביום 16.3.97, ובפועל, על פי
הקובלנה, המשיב לא היה מוזמן לניתוח לאף אחד מהמועדים האמורים. עוד נטען בקובלנה
כי במסגרת אותו הליך הגיש המשיב ביום 27.2.97 תגובה לבית המשפט, שבה טען כי הגיש
התנגדות לצוואה נשוא אותו משפט ביום 15.5.96, כאשר בפועל הגיש התנגדות כאמור רק
ביום 2.3.97. עוד נכתב בקובלנה כי המשיב טען טענה שאינה אמת כי לאחר החלטת בית
המשפט ובעקבותיה, פתח חשבון נאמנות להפקדת כספי העיזבון, וכן טענות נוספות שאינן
אמת. בנוסף נכתב כי המשיב לא שיתף פעולה עם מנהלת העיזבון שמונתה באותו עניין; לא
שילם הוצאות שבהן חויב בהחלטת בית המשפט; ואף לא הגיב על פניית הקובל (הועד
המחוזי) למרות שנדרש לעשות כן.
ביום 27.1.99 נתן בית הדין המחוזי את
הכרעת הדין בבד"מ 142/98. בית הדין הרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו
בקובלנה, תוך שהוא מציין כי המשיב בחר לא להתייצב לדיון. את ההרשעה ביסס בית הדין
על עדותו של המתלונן, אשר הופיע בפניו ואישר את נכונות המסמכים שהגיש במצורף
לתלונתו, ועל הפרוטוקולים של בית המשפט שבפניו התנהל המשפט נשוא הקובלנה. על כן
הורשע המשיב בעבירות לפי סעיפים 2 ו-32 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית)
תשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה או הכללים), וסעיפים 54,
61(1) ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961 (להלן: החוק), וכן
עבירות לפי סעיפים 34 לכללים יחד עם סעיף 61(2) לחוק, עבירות לפי סעיפים 53
ו-61(1) לחוק ועבירה לפי סעיף 61(3) לחוק.
ביום 27.1.99 נתן בית הדין המחוזי את הכרעת
הדין גם ביחס לקובלנה נוספת שהוגשה נגד המשיב בבד"מ 155/98. הקובלנה
בבד"מ 155/98 הוגשה כנגד המשיב ביום 22.11.98 וכללה שני אישומים. באישום
הראשון של אותה קובלנה נטען, בין היתר, כי המשיב לא הגיב על פניות הקובל בעניין
התלונה נשוא האישום. באישום השני לאותה קובלנה, נטען כי באוגוסט 1995 ערך המשיב
עבור המתלונן באישום השני חוזה לרכישת זכויות בדירה. על פי הקובלנה, המתלונן שילם
למשיב את שכרו והאחרון קיבל על עצמו לטפל בהעברת הזכויות בדירה על שם המתלונן
ולהסדיר לו פטור ממס רכישה. אולם, המשיב לא השלים את העברת הזכויות בדירה ולא טיפל
בפטור האמור ובעקבות אי הסדרת הפטור ננקטו הליכי גבייה נגד המתלונן. אף לעניין
תלונה זו, לא הגיב המשיב על פניות הקובל.
בהכרעת דינו בבד"מ 155/98 הרשיע בית
הדין את המשיב בעבירות שיוחסו לו באישום השני לקובלנה, בהתבסס על העדות שהעיד
בפניו המתלונן באותו אישום. בית הדין ציין כי המשיב בחר לא להופיע לדיון ולא להציג
את גרסתו. אשר לאישום הראשון בקובלנה, זיכה בית הדין את המשיב מכל העבירות
המיוחסות לו באותו אישום, למעט העבירה של אי מתן תשובה ללשכה על התלונות שהועברו
לו, שבה הרשיע בית הדין את המשיב. הזיכוי באישום הראשון ניתן בשל אי התייצבות
המתלוננת למסירת עדות בדיון. על כן הורשע המשיב בבד"מ 155/98 בעבירות לפי
סעיף 2 לכללים, סעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק, עבירות לפי סעיפים 53 ו-61(1)
לחוק, ועבירה לפי סעיף 61(3) לחוק.
ביום 28.1.99 נתן בית הדין המחוזי גזר
דין מאוחד בבד"מ 142/98 ובבד"מ 155/98. בגזר הדין, שניתן אף הוא בהעדר
המשיב, הטיל בית הדין המחוזי על המשיב השעיה בפועל לתקופה של חמש שנים; קנס כספי
של 5,000 ₪; ופיצוי לאחד המתלוננים בסך 2,500 ₪.
ביום 5.3.99 הגיש המשיב ערעור על הכרעות
הדין בבד"מ 142/98 ובבד"מ 155/98 ועל גזר הדין לבית הדין הארצי. הטענה
המרכזית בערעור הייתה כי המשיב לא הופיע לישיבת בית הדין המחוזי שנקבעה ליום
27.1.99 משום שההזמנה לדיון לא נמסרה לו. בדיון שהתקיים ביום 4.5.00 ביקש בית הדין
הארצי מבא כוח הועד המחוזי להסכים להארכת מועד שתאפשר למשיב להגיש בקשה לבית הדין
המחוזי לביטול הכרעת דינו וגזר דינו, על מנת שבית הדין המחוזי ידון בסיבות לאי
הופעת המערער. בעקבות הסכמת בא כוח הועד המחוזי, הגיש המשיב ביום 24.7.00 בקשה
לבית הדין המחוזי לביטול הכרעות הדין בבד"מ 142/98 ובבד"מ 155/98 וגזר
הדין בטענה שלא הוזמן כדין לדיון שנקבע ליום 27.1.99. ביום 14.11.00, לאחר שתי
ישיבות בהן נחקרה טענת המשיב כי לא הוזמן כדין לדיון, דחה בית הדין המחוזי את
הבקשה לביטול הכרעות הדין האמורות. בית הדין המחוזי קבע כי ההזמנה לדיון שנקבע
ליום 27.1.99 נמסרה כדין וכי המשיב ידע על מועד הדיון ובחר שלא להתייצב. בעקבות
החלטה זו, חזר המשיב והגיש ערעור לבית הדין הארצי על הכרעות הדין האמורות, על גזר
הדין וכן על החלטה אחרונה זו.
פסק דינו של בית הדין הארצי
3. בית הדין הארצי דחה את טענת המשיב, כי לא
הוזמן לישיבה ביום 27.1.99 ושעל כן יש לבטל את הכרעות הדין. בעניין זה אישר בית
הדין הארצי את החלטת בית הדין המחוזי מיום 14.11.00. עם זאת קבע כי המשיב לא הוזמן
לישיבה ביום 28.1.99, שבה נגזר דינו, וכי לא ניתנה לו הזדמנות לטעון לעניין מידת
העונש. על כן, ביטל בית הדין הארצי את גזר דינו של בית הדין המחוזי. לגופו של
עניין, זיכה בית הדין הארצי את המשיב מכל פרטי האישום שבקובלנה בבד"מ 142/98,
למעט אי שיתוף פעולה עם מנהלת העיזבון והימנעות מלהשיב לפניית הקובל, שבהם השאיר
בית הדין את ההרשעה בעינה. לפיכך, הורשע המשיב בתיק 142/98 בעבירות לפי סעיפים 2
,26, 34 לכללי האתיקה ובעבירות לפי סעיפים 53, 61(1) ו-61(3) לחוק. בתיק בד"מ
155/98, לעומת זאת, דחה בית הדין הארצי את הערעור על ההרשעה והשאיר את הכרעת הדין
של בית הדין המחוזי על כנה. אשר לגזר הדין, בית הדין הארצי התייחס לכך שהתנהגותו
הפגומה של המשיב חוזרת ונשנית וציין כי ראוי להעניש את המשיב בכל חומרת הדין. עם
זאת, קבע בית הדין, כי זיכויו של המשיב מרוב פרטי האישום בבד"מ 142/98 מחייב
הקלה משמעותית בעונש. בית הדין הדגיש כי "אילולא זוכה על ידנו המערער [המשיב
בהליך שבפנינו] מרוב פרטי האישום בתיק בד"מ 142/98 היינו משאירים את העונש
שנגזר עליו בבי"ד קמא על כנו והיינו סבורים שהעונש האמור קל בהשוואה למעשיו
ולעברו" (ע' 12 לפסק הדין). בסופו של דבר, גזר בית הדין הארצי על המשיב שנתיים
וחצי השעיה בפועל ושנתיים השעיה על תנאי; כן הפעיל בית הדין עונשי השעיה על תנאי
קודמים, מהם תשעה חודשים באופן מצטבר, כך שבסך-הכל נקבע כי המשיב יהיה מושעה בפועל
למשך שלוש שנים וארבעה חודשים. בנוסף, הטיל בית הדין על המשיב קנס כספי בסך 5,000
₪ ותשלום פיצוי למתלונן בסך 2,500 ₪.
הערעור על הכרעת הדין
4. כאמור, הערעור שלפנינו הוגש מטעם הקובל
והוא נסב הן על זיכוי המשיב מחלק מהרשעותיו בבד"מ 142/98 והן על קולת העונש.
בערעור על הכרעת הדין, מבקש המערער להשיב את הרשעתו של בית הדין המחוזי על כנה,
מלבד שני פרטי אישום שהיו בקובלנה בבד"מ 142/98, שעליהם ויתר בערעור. הערעור
נסב, אפוא, על הזיכוי מפרטי האישום המפורטים להלן: כתיבת טענה שאינה אמת בכותרת
הבקשה לדחיית מועד דיון; כתיבת טענה שאינה אמת בבקשת הדחייה גופה, כי המשיב אמור
לעבור ניתוח ביום הדיון; העלאת טענה שאינה אמת כי המשיב הגיש התנגדות לצוואה ביום
15.5.96; העלאת טענה שאינה אמת כי המשיב פתח חשבון נאמנות להפקדת כספי עיזבון.
נבחן אפוא את פרטי האישום הללו אחד לאחד.
הטענה בכותרת הבקשה לדחיית מועד דיון
5. בכותרת הבקשה לדחיית מועד דיון, שהיה קבוע
ליום 16.4.97 בבית משפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כתב המשיב כי הבקשה הינה בהסכמה. אין
חולק שבא כוח הצד שכנגד (המתלונן באותה קובלנה) לא נתן את הסכמתו לבקשה. על כן,
טוען המערער, כי המשיב העלה בבקשה שהגיש לבית משפט טענה עובדתית שאינה אמת, עבירה
לפי סעיף 34(א) לכללי האתיקה. באת-כוח המשיב טענה בבית הדין הארצי כי המשיב לא
התכוון לטעון בבקשתו שהבקשה הינה בהסכמה וכי מדובר בטעות דפוס תמימה. לטענתה,
הטעות קרתה משום שהמשיב השתמש בשלד של בקשת דחייה אחרת שנמצאה בזיכרון המחשב ולא
שם לב לכך שהכותרת נשארה מכותרת הבקשה הקודמת, שהייתה בהסכמה. את טענתה זו מבססת
באת-כוח המשיב על כך שבגוף הבקשה לא טען המשיב כי הבקשה הינה בהסכמה, אלא כתב:
"החל מהיום שנקבע מועד הניתוח, מנסה הח"מ, מזה כשבוע ימים, ליצור קשר עם
בא-כוח המשיבה, אך ללא הועיל. ביום 9/4/97 עלה בידי הח"מ לשוחח טלפונית עם
ב"כ המשיבה, שהשיב כי יעביר את בקשת הדחיה לאישור מרשתו". בית הדין
הארצי קיבל את גרסת באת-כוח המשיב, כי המשיב לא התכוון לטעון בבקשתו שהבקשה הינה
בהסכמה, וזיכה את המשיב מפרט אישום זה.
מקובלת עלינו טענת המערער כי בכך שגה בית
הדין הארצי. בית הדין נימק את החלטתו לקבל את גרסת באת-כוח המשיב, על אף כותרת
הבקשה, בכך ש"בבקשה גופא מפרט המערער את הנימוקים לבקשה, ומהם עולה שהבקשה
אינה בהכרח בהסכמה" (ע' 5 לפסק הדין). אכן, מהכתוב בגוף הבקשה עולה שהבקשה אינה בהכרח
בהסכמה. ברם, בבקשה גופה לא נכתב בפירוש שהבקשה אינה בהסכמה, אלא שבא כוח הצד
שכנגד השיב כי יעביר את הבקשה לאישור מרשתו. מדובר בניסוח, שביחד עם כותרת הבקשה,
עשוי לגרום לרושם המוטעה שהבקשה הינה בהסכמה. יוצא, אפוא, כי הבקשה עצמה אינה
תומכת בגרסת באת-כוח המשיב, כי המשיב לא התכוון לטעון שהבקשה בהסכמה. מעבר לבקשה
לא הביאה באת-כוח המשיב כל ראיה התומכת בגרסתה. בכך אין די לשם ביטול הרשעתו של המשיב
בבית דין המחוזי. בבית הדין המחוזי הציג הקובל גרסה לכאורית הנתמכת על פניה בחומר
הראיות. כותרת הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי מדברת בעד עצמה ויוצרת היא את הרושם
שהבקשה הוגשה בהסכמה. כפי שנקבע הן בבית הדין המחוזי והן בבית הדין הארצי, המשיב
הוזמן כדין לדיון בבית הדין המחוזי. אם רצה המשיב ליתן הסבר המוציא מקרא מידי
פשוטו באופן שמעורר ספק אם פעל בתום לב ולא נתכוון להטעות את בית המשפט, היה עליו
להתייצב בבית הדין, להעיד על גרסתו ולאפשר חקירתו ביחס לאמינותה. משלא עשה כן
הופכות הראיות לכאורה שהוגשו מטעם התביעה למסקנה מרשיעה. המשיב לא טרח להפריך את
גרסת הקובל ועל כן אינו יכול להיבנות מגרסאות שמעלה באת-כוחו לראשונה בערכאת
הערעור ולא עמדו במבחן החקירה, אפילו הן גרסאות אפשריות. אשר על כן, יש להשיב על
כנה את ההרשעה שהרשיע בית הדין המחוזי בפרט זה של האישום.
טענת הניתוח בבקשה לדחיית מועד דיון
6. בבקשה לדחיית מועד הדיון כתב המשיב כי הוא
אמור לעבור ניתוח ביום 16.4.97, בעוד שלבקשה צירף טופס בקשה לניתוח, שלפיו מועד
הניתוח הוא 16.3.97. לטענת המערער, המשיב כלל לא היה אמור לעבור ניתוח ביום
16.4.97, אלא כתב בבקשתו טענה עובדתית שאינה אמת. בערעור שבפני בית הדין הארצי
טענה באת-כוח המשיב כי הוא היה אמור לעבור ניתוח ביום 16.4.97 וכי מדובר בטעות של
הפקידה, אשר כתבה בטופס הבקשה לניתוח את התאריך 16.3.97 במקום 16.4.97. את טענתה ביססה
היא על העובדה שמטופס הבקשה לניתוח עולה כי הטופס נכתב ביום 31.3.97. בית הדין
הארצי קיבל את טענת באת-כוח המשיב וזיכה את המשיב אף מפרט אישום זה. וכך נימק בית
הדין את החלטתו:
"עיון בבקשה מעלה שהבקשה
מולאה בקופת חולים מאוחדת בתאריך 31.3.97 בעוד שביצוע הניתוח נקבע לתאריך 16.3.97,
מה שלא יתכן ונעלה מכל ספק שחלה תקלה או טעות. סבירה טענת ב"כ המערער
עו"ד רוכברג שבמקום 16.4.97 נרשם בטעות בבקשה 16.3.97. ברור איפוא שהתלונה
בפרט אישום 5 5.1 אינה יכולה לעמוד".
קביעתו זו של בית הדין, אשר הסתפק בעיון
בטופס הבקשה כדי להסיק כי "נעלה מכל ספק" שחלה טעות וכי "ברור
איפוא" שהתלונה אינה יכולה לעמוד, אינה מקובלת עלינו. עיון בטופס הבקשה
לניתוח מלמד כי אין מדובר בטופס של בית החולים שבו אמור היה להתבצע הניתוח, אלא
בטופס של קופת חולים, המהווה בקשה מקופת החולים למימון הניתוח. טופס כזה של קופת
חולים אינו מהווה ראיה המלמדת באופן "הנעלה מכל ספק" על תאריך הניתוח.
יתרה מזאת, אף אם די בטופס זה כדי ללמד על תאריך הניתוח, הטופס על פניו אינו מעיד
על כך שמועד הניתוח היה ביום 16.4.97, אלא על כך שמועד הניתוח היה ביום 16.3.97.
עצם העובדה שהטופס הוצא ביום 31.3.97 אינה מחייבת בהכרח את המסקנה כי בטעות נכתב
התאריך 16.3.97 במקום התאריך 16.4.97 וקיימת אפשרות שהבקשה מקופת החולים למימון
הניתוח הוגשה לאחר הניתוח וכי אישור קופת החולים ניתן רטרואקטיבית. אם נכונה גרסתה
של באת-כוח המשיב כי המשיב היה אמור לעבור ניתוח ביום 16.4.97 וכי מדובר בטעות של
הפקידה אשר כתבה את טופס הבקשה לניתוח, מדוע לא הובאו אישורים אחרים מבית החולים
המלמדים שאכן כך הוא? תמיהה זו מתחזקת נוכח העובדה שבית המשפט המחוזי, שאליו הוגשה
הבקשה לדחיית הדיון (השופט ע' זמיר), הורה למשיב ביום 14.4.97 "להמציא בעתיד
הקרוב" אישור על ביצוע הניתוח ביום 16.4.97. ביום 29.5.97, משלא הומצא
האישור, הורה בית המשפט המחוזי (השופט א' הומינר) למשיב להמציא אישור כאמור בהחלטת
השופט זמיר, תוך עשרה ימים. אישור כזה לא הומצא עד היום ולא הובא כל מסמך אותנטי
מבית החולים שיוכל ללמד על כך שהמשיב עבר ניתוח ביום 16.4.97, או למצער היה אמור
לעבור ניתוח באותו יום. כפי שציינו בעניין כותרת הבקשה לדחיית הדיון, כדי להפוך את
הרשעת המשיב בבית הדין המחוזי אין די בכך שבאת-כוחו מעלה בערכאת הערעור גרסאות,
שאינן נתמכות בבדל ראיה. בפרשה זו ניתנו למשיב מספר הזדמנויות להביא ראיה המתייחסת
למועד הניתוח, אם היה כזה, אך הוא לא טרח לעשות כן, לא בשלב ההליכים בפני בית
המשפט המחוזי ואף לא בפני הערכאות המשמעתיות. אשר על כן, יש להשיב על כנה את
ההרשעה בפרט אישום זה.
הטענה כי המשיב הגיש התנגדות לקיום צוואה ביום 15.5.96
7. בתגובה שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי
ביום 27.2.97 נטען כי הוא הגיש התנגדות לקיום צוואה ביום 15.5.96. המערער טוען כי
הייתה זו טענה שאינה אמת וכי בפועל הגיש המשיב התנגדות כאמור רק ביום 2.3.97. בית
הדין הארצי דחה טענה זו וזיכה את המשיב אף מפרט אישום זה. החלטתו של בית הדין
הארצי לגבי פרט אישום זה מקובלת עלינו.
עיון במסמכים שהגישו הצדדים מלמד כי
המשיב אכן הגיש לבית המשפט המחוזי מסמך שכותרתו "התנגדות למתן צו קיום
צוואה" רק ביום 3.3.97. אולם, העיון במסמכים מלמד כי המשיב הגיש גם ביום
15.5.96 מסמך, אשר כותרתו "תגובה מטעם המבקשת". מהעיון בשני המסמכים
עולה כי קיימת חפיפה רבה בין המסמכים מבחינת הטענות המועלות בהם. השאלה היא, אם
כן, האם ניתן לראות במסמך שהוגש ביום 15.5.96 התנגדות לקיום צוואה?
מהמסמכים שהגישו הצדדים עולה כי המתלונן
בקובלנה בבד"מ 142/98 טען כבר בפני בית המשפט המחוזי (בבקשתו למתן החלטה מיום
3.3.97) כי טענת המשיב, לפיה הגיש התנגדות לקיום צוואה ביום 15.5.96, אינה נכונה
וכי התגובה שהוגשה ביום 15.5.97 אינה התנגדות. בהחלטתו מיום 9.3.97 דחה בית המשפט
המחוזי (השופט ע' זמיר) את הטענה וקבע כי התגובה שהגיש המשיב ביום 15.5.96 היא גם
התנגדות למתן צו קיום צוואה. מכאן שבצדק זיכה בית הדין הארצי את המשיב מפרט אישום
זה תוך שהוא מסתמך בהחלטתו על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.3.97.
הטענה בדבר פתיחת חשבון הנאמנות
8. ביום 8.1.97 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של
החלטה להסדר שאליו הגיעו הצדדים שלפיו ידאג המשיב "לפתיחת חשבון נאמנות או
הפעלת חשבון נאמנות כפי שימצא לנכון כאשר לקוחותיו מפקידים בחשבון הנ"ל את כל
הסכומים שנגבו על-ידם בגין שכ"ד וסכומים אחרים...". המערער טוען כי
המשיב העלה טענה שאינה אמת כאשר טען בתגובה שהגיש לבית המשפט ביום 27.2.97, כי
לאחר החלטת בית המשפט ובעקבותיה פתח חשבון נאמנות להפקדת כספי העיזבון. דא עקא
שעיון בתגובה מיום 27.2.97 מעלה כי המשיב לא טען באותה תגובה במפורש כי לאחר החלטת
בית המשפט ובעקבותיה פתח חשבון נאמנות להפקדת כספי העיזבון. באותה תגובה כתב
המשיב: "לעניין אי הפקדת הכספים בחשבון נאמנות משותף. הרי החתום מטה פתח
חשבון נאמנות בבנק שדף פתיחת החשבון רצ"ב. ולמרות פניות החתום מטה לפרקליט
המבקשת להצטרף לחשבון הנאמנות, זה לא עשה כן". בדברים אלו אין בהכרח טענה כי
המשיב פתח חשבון בנק לאחר החלטת בית המשפט ובעקבותיה, אלא הסבר מדוע לא הופקדו
הכספים בחשבון נאמנות משותף. על פי טענת המשיב, עוד ביוני 1996 (קרי, לפני החלטת
בית המשפט האמורה) פתח הוא חשבון בנק, על פי הסכמה בין המתלונן לבינו. לטענתו,
לאחר החלטת בית המשפט, במקום לפתוח חשבון חדש, הזמין את המתלונן להצטרף לחשבון
שפתח ביוני 1996. יש לציין שהקובל לא האשים את המשיב בקובלנתו כי לא מילא אחר
הוראת בית המשפט ועל כן השאלה האם היה על המשיב לפתוח חשבון נאמנות חדש או שמא
מילא אחר הוראת בית המשפט בכך שהציע למתלונן להצטרף לחשבון קיים, אינה מתעוררת.
זאת ועוד, בקובלנה אף לא נטען כי טענת המשיב, שהציע למתלונן להצטרף לחשבון שאותו
פתח קודם לכן, היא טענה שאינה אמת. הקובלנה מייחסת למשיב העלאת טענה כי פתח חשבון
נאמנות לאחר החלטת בית המשפט ובעקבותיה. טענה כזו אינה עולה בהכרח מתגובת המשיב
מיום 27.2.97 ועל כן יש מקום לזכות את המשיב מאישום זה מחמת הספק. אשר על כן, אנו
משאירים את קביעתו של בית הדין הארצי לגבי אישום זה על כנה.
9. סיכומו של דבר, הערעור על הכרעת הדין
מתקבל בחלקו במובן זה שאנו מרשיעים את המשיב בכתיבת טענה שאינה אמת בכותרת הבקשה
לדחיית מועד דיון; ובכתיבת טענה שאינה אמת בבקשת הדחייה גופה לעניין הניתוח ביום הדיון.
לעומת זאת, אנו מותירים על כנם את הזיכויים מהעלאת טענה שאינה אמת לגבי טענת ההתנגדות
לצוואה ביום 15.5.96; ומהעלאת טענה שאינה אמת לגבי פתיחת חשבון הנאמנות.
ההרשעה בשני פרטי האישום הנ"ל
מצטרפת לפרטי האישום שבהם הורשע המשיב בבית הדין הארצי. יוצא אפוא, כי המשיב מורשע
בקשר לעבירות שיוחסו לו בבד"מ 142/98 בפרטי האישום הבאים: כתיבת טענה שאינה
אמת בכותרת הבקשה לדחיית מועד דיון; כתיבת טענה שאינה אמת בבקשת הדחייה גופה
לעניין הניתוח ביום הדיון; אי שיתוף פעולה עם מנהלת העיזבון; והימנעות מלהשיב
לפניות הקובל.
הערעור על העונש
10. בערעורו על קולת העונש טוען המערער כי
אפילו לפי פרטי ההרשעה שאושרו בבית הדין הארצי, מדובר בעבירות חמורות המצדיקות
עונש חמור יותר מהעונש שהושת עליו בבית הדין הארצי. המערער אף אינו מסתפק בעונש
שהוטל על המשיב בבית הדין המחוזי ומבקש כי נגזור על המשיב עונש של הוצאה מלשכת
עורכי הדין.
מקובלת עלינו טענת המערער כי יש מקום
להחמיר בעונשו של המשיב. גזר הדין שהושת על המשיב מתייחס להרשעותיו הן בבד"מ
142/98 והן להרשעותיו בבד"מ 155/98. מעשיו של המשיב מהווים הפרות חמורות של
האתיקה המקצועית של עורכי הדין. מעשיו של המשיב חושפים התנהגות בלתי הולמת כלפי
לקוחותיו, כלפי חבריו למקצוע, כלפי בית המשפט וכלפי מוסדותיה של לשכת עורכי הדין.
לכך יש להוסיף את עברו המכביד של המשיב. עיון בגיליון הרשעותיו של המשיב מלמד כי
מדובר בעבריין מועד החוזר על אותן עבירות משמעת שוב ושוב. בית הדין הארצי עמד על
כך כי מעברו של המשיב עולה כי הוא נוהג לזלזל באופן בוטה בלקוחותיו ואינו מקיים
התחייבויות כלפיהם. עוד הוסיף בית הדין כי כמעט בכל התיקים בהם הורשע התעלם המשיב
מפניות מוסדות הלשכה ונמנע מלהשיב לפניות הקובל, תוך הפגנת יחס של בוז וזלזול כלפי
הקובל של הלשכה וכלפי מוסדותיה. אכן, המשיב נתן את הדין מספר ניכר של פעמים ולא
למד את הלקח, אלא חזר לסורו פעם אחר פעם.
בית הדין הארצי ביקר בחריפות את התנהגות
המשיב, תוך שהוא מציין כי "ראוי להענישו בכל חומרת הדין" וכי "ראוי
היה שאדם שכזה לא יימנה על שורותיה של הלשכה וחבריה". עם זאת, קבע בית הדין,
כי זיכויו של המשיב מרוב פרטי האישום בבד"מ 142/98 מחייב הקלה משמעותית
בעונש. בית הדין הדגיש כי "אילולא זוכה על ידנו המערער [המשיב בהליך שבפנינו]
מרוב פרטי האישום בתיק בד"מ 142/98 היינו משאירים את העונש שנגזר עליו
בבי"ד קמא על כנו והיינו סבורים שהעונש האמור קל בהשוואה למעשיו ולעברו"
(ע' 12 לפסק הדין). כעת, משהורשע המשיב בשני פרטי אישום חמורים נוספים, יש מקום
להחמיר בעונשו. עם זאת, לא מצאנו מקום להיענות לבקשת המערער להטיל על המשיב עונש
חמור של הוצאה מלשכת עורכי הדין. בית הדין המחוזי, אשר הרשיע את המשיב ביותר פרטי
אישום מאשר בהרשעתו הסופית בבית משפט זה, נמנע מלהשית על המשיב עונש של הוצאה
מלשכת עורכי הדין והסתפק בהשעיה לתקופה ממושכת. בהנמקתו כתב בית הדין המחוזי כי
חברי בית הדין התלבטו קשות אם לא מן הראוי להרחיק את המשיב לצמיתות מקהל עורכי
הדין ולבסוף בחרו לנהוג "כבית הלל", כדבריהם, ולדון את המשיב לקולא. לא
מצאנו מקום להחמיר עם המשיב מעבר לעונש שהוטל עליו בבית הדין המחוזי, בשים לב לכך
שהוא זוכה בשני פרטים מהאישומים שהורשע בהם בפני בית הדין המחוזי.
אשר על כן, אנו משיבים על כנו את העונש
שהוטל על המשיב: השעיה בפועל מלשכת עורכי הדין לתקופה של חמש שנים. הקנס בסך 5,000
₪ לטובת לשכת עורכי הדין, אשר הוטל על המשיב בשתי הערכאות הקודמות, יעמוד על כנו,
וכך גם יעמוד חיוב המשיב בתשלום פיצויים בסך 2,500 ₪ למתלונן אלכסנדר ציפרמן.
הערעור על שני חלקיו, על הזיכוי משניים
מפרטי האישום בבד"מ 142/98 וכן על העונש, מתקבל כמפורט לעיל.
ש
ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת
ד' ביניש.
ניתן
היום, כ' בשבט התשס"ג (23.1.2003).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02032270_N01.doc/צש
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il