יעקב כשדי נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין

החלטה בתיק על"ע 3225/06 בבית המשפט העליון על"ע 3225/06 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: יעקב כשדי נ ג ד המשיב: הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי בד"א 104/05 מיום 15.3.06 תאריך הישיבה: כ"ח בסיוון התשס"ז (14.6.07). בשם המערער: עו"ד משה ענבר בשם המשיב: עו"ד משה עליאש פסק - דין השופט ע' פוגלמן: ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, אשר דחה את ערעורו של המערער על הרשעתו בדין משמעתי בגין מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. 1. בקובלנה שהגיש המשיב לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (להלן – בית הדין המחוזי) נטען, כי המערער היה מנהל ובעל מניות בחברת אורדן מחשבים ומערכות מידע (1991) בע"מ (להלן – אורדן). בין אורדן לבין חברה בשם "חלמיש", חברה ממשלתית עירונית לדיור, לשיקום והתחדשות שכונות בת"א – יפו בע"מ (להלן – חלמיש) התקיימה התקשרות עסקית, אשר בוטלה בעקבות מחלוקת שנתגלעה בין שתי החברות. ביום 15.12.04 הגיע המערער למשרדי "חלמיש" ללא תיאום מוקדם, ובכניסתו לבניין, ביקש מהמאבטח שניצב בכניסה להפגש עם חשב החברה (להלן – סער). כאשר התחוור לו כי סער אינו נמצא בבניין המשרדים, ביקש להפגש עם מנהלת חשבונות בחברה (להלן – גב' אזולאי) ואז הותר לו להכנס למשרדים. בהמשך, התקשר סער למאבטח והורה לו להודיע למערער להמתין בכניסה לבנין. המאבטח איתר את המערער בקומה החמישית של הבנין והורה לו להמתין בכניסה. המערער לא התנגד להוראת המאבטח וירד עמו לקומת הכניסה, אולם בחלוף פרק זמן של כחמש דקות, ובעוד המאבטח משוחח בטלפון, החל המערער לעלות במדרגות ללא רשות, תוך שהוא טוען כי שכח את מפתחותיו בקומה העליונה. המערער אותר, מאוחר יותר, בחדר המחשב בקומה הרביעית, כשהוא מעיין בניירות המונחים על השולחן ובמסך המחשב. דרישתו של המאבטח – כי המערער יניח את הניירות בהם עיין – נתקלה בסירוב מצידו של המערער. או אז נטל המאבטח את הניירות מידי המערער, אחז בו וליווה אותו אל מחוץ לבניין. בגין כל אלה, יוחסו למערער – שהיה, במועדים הרלוונטיים לקובלנה, מתמחה – עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן – החוק), וכן עבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק. 2. המערער כפר במיוחס לו וטען, כי נכנס לבנין בהיתר, כי המחשב הופעל באמצעות תוכנה של אורדן, וכי במסגרת ההסכם בין אורדן לחלמיש היה רשאי לבקר את השימוש בתכנה. זאת, בפרט נוכח החשד כי חלמיש מפירה זכות יוצרים של אורדן. עוד טען, כי לא נוצר כל מגע פיזי בינו לבין המאבטח. לטענתו התלונה נגדו הוגשה על ידי חלמיש בחוסר תום לב. מטעם הקובל העידו מר סער, גב' אזולאי והמאבטח. המערער העיד אף הוא וזימן לעדות שמונה עדים נוספים. 3. בית-הדין הרשיע את המערער ברוב דעות בעבירות שיוחסו לו. נקבע, כי המערער נכנס בפעם השנייה למשרדי חלמיש ללא היתר כדין, ללא רשות ובניגוד לעמדת חלמיש, ביודעו כי כניסתו אסורה ותוך שהוא נעזר בנימוק שאין בו אמת. המערער, כך נקבע, הגיע בעורמה לעמדת המחשב ועיין במסך המחשב ובדפים שהיו פזורים בחדר המחשב, שהם רכושה של חלמיש, מבלי שהיתה לו כל זכות שבדין לעשות כן. בצד האמור נקבע, כי בית הדין לא ראה ליתן אמון מלא בעדותו של המאבטח – העד המרכזי מטעם הקובל – והסתמך עליה רק מקום בו נמצאה לה תמיכה בראיות נוספות שהובאו לפניו. בית הדין הוסיף וקבע, כי אין צורך לקבוע כי נתקיימו במקרה זה כל יסודות העבירה של הסגת גבול לפי סעיף 447 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שכן לא מיוחסת למערער עבירה פלילית, כי אם התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. התנהגותו זו של המערער, נקבע, אינה מקובלת, ואין להשלים עימה שכן במעשיו, הפר המערער את החובות המוטלות עליו, ומעשים אלה פוגעים בכבודו של מקצוע עריכת הדין. טענתו של המערער – לפיה יש לזכותו משום "הגנה מן הצדק" העומדת לו – נדחתה אף היא. בגין הרשעתו נגזר על המערער עונש של נזיפה. 4. המערער הגיש ערעור על הרשעתו לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל (להלן – בית הדין הארצי). בית הדין הארצי קבע ברוב דעות כי אין יסוד להתערב בממצאיו העובדתיים של בית הדין המחוזי, שבחן בזהירות את התשתית הראייתית, התייחס מפורשות לסתירות העולות מעדותו של המאבטח וקיבל אותה "עם קב של חומטין". בית הדין הארצי הוסיף וניתח בפירוט את התשתית הראייתית במלואה וסמך ידיו על הכרעת הדין בדרגה הראשונה. בית הדין הארצי הוסיף והדגיש, כי אין עניננו בדין הפלילי ובשאלת התקיימותה של עבירת הסגת גבול, אלא בדין המשמעתי, ובשאלה האם נפל פגם אתי במעשיו של המערער. דעת המיעוט גרסה, כי עמדה למערער זכות לבדוק אם זכויותיו הקנייניות נפגעו, וכי חלמיש עצמה חזרה מתלונתה, לפיכך יש מקום לזכות את המערער. 5. מכאן הערעור שלפנינו, בגדרו משיג המערער על פסק-דינו של בית-הדין הארצי, תוך שהוא שב ומעלה את הטענות אותן שטח בפני הערכאות הקודמות. המערער עומד על כך שחלמיש חזרה בה מן התלונה, ועל כך שהתלונה הפלילית שהוגשה מטעמה למשטרה נגנזה בשל העדר ראיות לביצוע עבירה של הסגת גבול. בהמשך, תוקף המערער את קביעותיו העובדתיות של בית-הדין המחוזי ואת ההסתמכות על עדות המאבטח שנמצאה לא אמינה. המערער מוסיף ומציין, כי לאירוע לא היתה כל נגיעה לתפקידו כמתמחה, וכי פעולתו נעשתה במגמה להגן על זכויותיו. לבסוף, קובל המערער על הימנעות בית הדין הארצי לקבל ראייה נוספת בערעור. בשל כל אלה, סבור המערער כי יש לזכותו. 6. לא מצאנו ממש בערעור זה. ראשית, הכרעת-הדין מבוססת, רובה ככולה, על קביעות שבעובדה, בהן אין מדרכה של ערכאת ערעור להתערב (השוו: על"ע 6398/06 טל נ' ועד מחוזי תל-אביב לשכת עורכי הדין (לא פורסם); על"ע 10982/04 גורסקי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (לא פורסם); על"ע 5160/04 אשד נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים (לא פורסם)). שנית, לגופו של עניין, לא נמצאה לנו במקרה הנוכחי עילה להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית ובמסקנות המשפטיות שהוסקו ממנה. הערכאה הדיונית ניתחה בפירוט רב את העדויות שנשמעו לפניה, וקבעה מהו המשקל שיש ליתן להן. על בסיס קביעותיה אלה נקבעו ממצאי העובדה ולא שוכנענו כי יש להתערב בהם. שלישית, בית-הדין הארצי הדגיש בצדק, כי השאלה הניצבת להכרעה אינה התקיימותם של יסודות העבירה הפלילית של הסגת גבול, כי אם שאלת קיומו של פגם אתי במעשי המערער. כערכאות קמא אף אנו סבורים, כי העובדה שהמערער נכנס בלא רשות למקום שכניסתו אליו נאסרה, מהווה התנהגות בלתי הולמת ובלתי ראויה, ומן הטעם הזה, אף להשקפתנו, היה מקום להרשעתו בעבירה משמעתית במנותק משאלת אפשרות ההרשעה בדין הפלילי. 7. רביעית, טענת המערער בדבר זכות הקניין שעומדת לו, אינה יכולה לגרוע מאחריותו המשמעתית, שכן ההגנה על זכותו, ככל שקיימת לו, צריך שתיעשה במסגרות הקבועות בדין, ולא בדרך של הפרת חובותיו האתיות. חמישית, גם הטענה כי עשה את המעשים בגינם הורשע בלא זיקה לתפקידו כמתמחה אינה יכולה לסייע לו, שכן עבירות המשמעת שבהן עסקינן משתרעות גם על פעילותו של עורך דין – ומתמחה בכלל זה –ללא קשר לעיסוק במקצוע עריכת הדין (השוו: על"ע 1734/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' יורם שפטל , (לא פורסם)). בנוסף על אלה נעיר, כי לא מצאנו כי היה יסוד לקבלת בקשת המערער להגשת ראיה נוספת בערעור, שהוגשה לבית הדין הארצי. 8. לבסוף נציין, כי לא ראינו לקבל את טענת המערער לפיה נפל פגם בהמשך ניהול ההליך נגדו לאחר שחלמיש ראתה לחזור בה מתלונתה. הקובל הוא הגורם המופקד על האינטרס הציבורי בהקשר בו עסקינן, והוא זה המוסמך לקבל החלטות באשר לחזרה מקובלנה (ראו סעיף 10 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשכ"ב – 1962). הגורם המוסמך ראה לנכון להמשיך בניהול ההליך על אף חזרתה של חלמיש מתלונתה, ולא מצאנו כי החלטה זו חורגת ממתחם הסבירות ומצדיקה את התערבותנו. 9. היינו רוצים לקוות, כי האירוע דנא, מימי התמחותו של המערער, היה בחינת מעידה שאינה מאפיינת אותו, ולא תהא לה השלכה על דרכו כעורך דין. אשר על כן החלטנו לדחות את הערעור. ניתן היום א' תמוז, התשס"ז (17.06.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06032250_M03.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il