פסק-דין בתיק ע"א 3224/03
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 3224/03
בפני:
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' גרוניס
המערער:
זכי כמאל
נ ג ד
המשיבים:
1. מהא כמאל
מנסור
2. בנק דיסקונט לישראל בע"מ
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה
מיום 19.2.03 בת"א 1639/00 שניתן על-ידי כבוד השופט
י' גריל
תאריך הישיבה:
ז' בחשון תשס"ד
(2.11.03)
בשם המערער:
עו"ד ד' כרמלי
בשם המשיבה 1:
עו"ד י' חורש, עו"ד ש' רייכר ועו"ד ע' עלי
בשם המשיב 2:
עו"ד א' אביטל
פסק-דין
השופט א' מצא:
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי,
ולפיו נדחתה תובענת המערער נגד המשיבה 1 (להלן: המשיבה) ונגד המשיב 2 (להלן: הבנק).
2. המערער, עורך-דין המנהל את משרדו בחיפה,
היה בתקופה הרלוונטית בעל חשבונות שונים בבנק. המשיבה, שהיא גיסתו (אחות אשתו) של
המערער, הועסקה על-ידו במשרדו מאז שנת 1984. במשך קרוב לעשר שנים שימשה כפקידה,
ולגרסת המערער - אף כמנהלת המשרד; ומשסיימה את לימודיה בפקולטה למשפטים, התמחתה
בפיקוחו של המערער. ביוני 1995, זמן קצר לפני הסמכתה של המשיבה כעורכת-דין, נפסקה
העסקתה במשרדו של המערער. בין המערער לבינה פרץ סכסוך, שעד מהרה העצים וגלש לטונים
צורמים ולהגשת תלונות הדדיות למשטרה. בשלהי נובמבר 1995 הגיש המערער את תובענתו,
בה האשים את המשיבה בזיוף שיקים שלו, שבהם עשתה, לטענתו, שימוש לרכישת מוצרים
שונים עבורה ולגניבת כספים מפיקדונותיו בבנק. מלכתחילה התבססה תביעתו על ארבעים
שיקים, בסכום כולל של 639,036 ₪. כעבור זמן תיקן את תביעתו בהוספת שישה-עשר שיקים
אחרים בסכום כולל נוסף של 82,471 ₪. ובעקבות תיקון כתב ההגנה של המשיבה, טען
המערער כי עתה נתחוור לו דבר קיומם של שיקים נוספים, בסכום כולל של 171,845 ₪,
ובית המשפט הרשהו לשוב ולתקן את תביעתו. את הבנק, שצורף על-ידו כנתבע נוסף, האשים
המערער בהתרשלות בניהול חשבונותיו, שהתבטאה בכיבוד שיקים שזויפו על‑ידי
המשיבה.
3. הגרסות הנגדיות שמסרו המערער והמשיבה,
בכתבי טענותיהם ובתצהירי העדות שהגישו לבית-המשפט המחוזי, חשפו מחלוקת עובדתית
קוטבית וקשה.
המערער טען, כי משהתעורר חשדו כי המשיבה
שולחת יד בכספיו, פיטר אותה מן העבודה ודרש ממנה להחזיר לו לאלתר מסמכי חשבונות
שונים ושיקים שלו שהוחזקו על-ידה. אלא שימים ספורים לאחר שפוטרה פרצה המשיבה בשעת
ערב מאוחרת למשרדו וגנבה משם פנקסי חשבונות ומסמכים שונים; ובעקבות גילוי זה פנה
למשטרה בתלונה נגדה. כשבועיים לאחר פיטוריה התקשרו עמו מן החנות "צרפתי"
בחיפה בבקשת אישור לשיק שלו, שבאמצעותו מבקשת המשיבה לשלם בחנות תמורת מוצרים
שרכשה. משהשיב לפונה כי השיק גנוב ומזויף, באה המשיבה למשרדו והחזירה לו את השיק
האמור וכן שיק נוסף שלו שנותר ברשותה. במקביל החזיר לו הבנק, לפי בקשתו, שיקים
שונים שלו שנפרעו. כך, לדבריו, עלה על עקבותיהם של ארבעים השיקים הראשונים, שבחלקם
זייפה המשיבה את חתימתו ובחלקם האחר (שהופקדו בידה לביצוע תשלומים של המשרד)
השתמשה למשיכת כספים מחשבונותיו ולרכישת מוצרים יקרים לעצמה.
המשיבה הכחישה את גרסת המערער מכול וכול.
לדבריה, מעולם לא מונתה כמנהלת משרדו המערער וכלל לא הייתה לה כל גישה לניהול
חשבונותיו, שאותם ניהל המערער בעצמו. כן הכחישה כי החזיקה במפתחות המשרד ואת טענת
המערער כי חדרה למשרד בהיעדרו ונטלה משם מסמכים כלשהם. המשיבה אף כפרה באמיתות
גרסת המערער, כי פיטר אותה ממשרתה אצלו. לטענתה, את עבודתה אצל המערער עזבה
ביוזמתה, לאחר שבשל עניין של מה בכך כלא אותה בחדרו, תקף אותה ואיים עליה; מעשים
שעליהם התלוננה נגדו בפני המשטרה. כן כפרה בטענת המערער, כי זייפה שיקים שלו.
לגרסתה, אכן השתמשה בשיקים של המערער למשיכת כספים ולקניית מוצרים, אלא שעשתה כן
בהסכמתו ובהרשאתו ובכפוף לפיקוחו הצמוד. על קורות שימושה בשיקים של המערער מסרה
המשיבה את הגרסה הבאה: במועדים שונים, החל משנת 1984 ואילך, הילוותה למערער סכומי
כסף ששוויים במועד הרלוונטי להגשת התובענה הגיע לכ-800,000 ש"ח. לקראת המועד
בו עמדה להתחיל את התמחותה, וכתנאי להסכמתה להתמחות במשרדו, דרשה מן המערער לפרוע
לה את חובו. לכך השיב המערער כי הפירעון יוכל להיעשות רק לשיעורין. על-פי מה
שהוסכם ביניהם, העמיד המערער לרשותה, מפעם לפעם, שיקים ריקים שלו והרשה לה לעשות
בהם שימוש למשיכת כספים או לרכישת מוצרים שונים, עד לסכום מוסכם מראש, על-מנת
שמשיכותיה והוצאותיה הללו תיזקפנה כתשלומים על חשבון החזר חובו. שימושה לצרכיה
בשיקים שלו נעשה בהתאם להסכם זה ובהרשאתו המלאה. אך משהתלוננה עליו במשטרה, על
תקיפתה וכליאתה בחדרו, בדה המערער את תלונתו כלפיה. אף בפרשת השיק שערכה לפקודת
החנות "צרפתי" הציגה המשיבה גרסה שונה מגרסת המערער: משסירב לאשר תשלום
באמצעות שיק זה, באה למשרדו והמערער פדה מידה את השיק תמורת מזומנים.
4. לכתבי טענותיהם ולתצהיריהם צירפו המערער
והמשיבה מסמכים רבים, ואף מטעם הבנק (הנתבע הנוסף), שאף הוא כפר בטענות המערער
נגדו, הוצגו תצהיריהם של שניים מעובדי הבנק, בכללם הפקיד אשר מזה שנים טיפל
בחשבונותיו של המערער והיטיב להכיר אותו ואת המשיבה.
בפתח הדיון לפני בית-המשפט המחוזי הודיעו
באי-כוח הצדדים כי הגיעו לכלל הסדר דיוני, לפיו יימנעו כליל מהשמעת עדויות על-פה
וביקשו מבית-המשפט לפסוק בתובענה על יסוד העיון בכתבי הטענות, התצהירים ויתר
המסמכים שבתיק. כן הסכימו הצדדים כי החומר שעל יסודו מתבקש בית-המשפט לפסוק
בתובענה יכלול את תיקי המשטרה המתייחסים לתלונותיהם ההדדיות של המערער והמשיבה;
זאת אף שהצדדים עצמם לא עיינו בהם (שכן חקירת המשטרה בתלונות ההדדיות טרם
הסתיימה). הבנק הצטרף להסדר הדיוני האמור, לאחר שהמערער נאות להגביל את תביעתו
נגדו לסך 250,000 ₪.
5. בפסק-דינו קבע השופט המלומד כי המערער לא
הוכיח את תביעתו. משבחרו הצדדים שלא להעיד ולהיחקר על גרסותיהם, נמנעה מבית-המשפט
האפשרות להתרשם מאמינותם של המערער והמשיבה. אך משייחס המערער למשיבה מעשים
פליליים חמורים של זיוף שיקים ושימוש בהם, גניבה ממעביד וקבלת דבר במרמה, חל עליו
נטל שכנוע מוגבר לביסוס טענותיו. אלא שהמערער לא הוכיח את טענותיו אף ברמתו הרגילה
של מאזן ההסתברויות.
מתצהירו של פקיד הבנק, שטיפל באופן שוטף
בחשבונותיו של המערער, עלה, כי המערער הציג לפניו את המשיבה כקרובתו ואשת אמונו
והנחה אותו לקבל ולהעביר באמצעותה דיווחים אודות מצב חשבונותיו. מאז קיים לעתים
קרובות קשר גם עם המשיבה. עם זאת הדגיש את מעורבותו הישירה וההדוקה של המערער בכל
הפעילויות שנוהלו בחשבונותיו. יש שהופיע בעצמו בבנק, יש ששלח את המשיבה ויש שהתקשר
טלפונית. אך כל אימת שבוצעה בחשבונו משיכה של סכום גדול, הורה לבנק להעביר לזכות
החשבון סכום מתאים מחשבון אחר, במטרה להימנע ממשיכת יתר. על-כל-פנים, האפשרות כי
משיכות מחשבונותיו שהסתכמו במאות אלפי שקלים נעלמו מעיני המערער במשך תקופה ארוכה
נשללה כבלתי-מתקבלת על הדעת.
6. מסקנת בית-המשפט כי המערער נכשל בהוכחת
טענותיו נסמכה, לא במעט, על שתי ראיות לכאורה בעלות אופי אובייקטיווי: עדויותיהם
בחקירת המשטרה של שלושה סוחרים שהופנו למשטרה על-ידי המשיבה; ושני מסמכים, בחתימת
המערער, שצורפו על-ידי המשיבה לכתב-הגנתה המתוקן.
שלושת הסוחרים שהופנו על-ידי המשיבה
למסירת עדויותיהם במשטרה הם בעלי חנויות שהמשיבה קנתה מהם מוצרים ושילמה בעבורם
בשיקים של המערער. הללו סיפרו בעדויותיהם, כי בטרם קיבלו את התשלום התקשרו אל
המערער, שאישר באוזניהם כי הדבר נעשה על-דעתו. המערער, שהכחיש גרסה זו, ביקש להניח
כי המשיבה מסרה לבעלי החנויות מספר טלפון של מתחזה, אך לטענה זו לא הובאה כל ראיה.
יצוין כי בית-המשפט לא התעלם מכך, שבתשובה לפנייה דומה מצד החנות
"צרפתי", השיב המערער כי המדובר בשיק גנוב. אלא שלפרשה זו, שהתרחשה לאחר
פרוץ הסכסוך בין המערער לבין המשיבה, לא היה השופט מוכן לייחס משקל ממשי.
7. להוכחת טענתה, כי בעשותה שימוש בשיקים של
המערער לא חרגה מהרשאתו המפורשת, הציגה המשיבה, כאמור, שני מסמכים שנשאו את הכותרת
אישור/הצהרה, שלגרסת המשיבה נערכו ונחתמו בידי המערער לאחר שחדלה לעבוד במשרדו.
במסמך הראשון אישר המערער, כי שיקים משוכים על חשבונו שפורטו במסמך, וכן שיקים
אחרים שמולאו, תוקנו או הושלמו על-ידי המשיבה, הוצגו על-ידה או הופקדו בחשבונה,
בין שכבר נפרעו ובין שטרם נפרעו, נמשכו למטרה הידועה לו ובהסכמתו המלאה, וכי אין
ולא תהיה לו כל טענה גבי שיקים אלה, ביחס לסכומיהם, תוכנם, תיקונם, מועדי פירעונם
והמטרה שלשמה נמסרו. להלן נאמר, כי העתקים ממסמך זה יימצאו בידי המערער ובידי
המשיבה. המסמך נושא חתימה הנחזית כחתימת המערער בתוספת חותמת, ובשוליו נרשמו
המילים "העתק אצלי" ולידן חתימה נוספת הנחזית כחתימת המערער. במסמך השני
נאמר, כי המשיבה זכאית מכוח התחייבויותיו, בעבר ובהווה, לכל דבר או סכום או חפץ,
שהוענק או יוענק לה באמצעותו או על-פי דעתו או ידיעתו או בחתימתו ועריכתו, או
בחתימתה ועריכתה, ולא יהיו לו כל טענות להחזרת החפצים, הסכומים או ההמחאות. אף
מסמך זה נושא חתימה הנחזית כחתימת המערער בתוספת חותמת.
בתצהיר עדותה טענה המשיבה, כי מסמכים אלה
ערך המערער לפי דרישתה, עת ביקרה במשרדו ביום 16.7.1995, לאחר שווידאה מראש כי
מזכירתו של המערער תימצא במשרד בשעת ביקורה. לדבריה, המערער עצמו ניסח את המסמכים
ולאחר שהללו הוקלדו על-ידי מזכירתו, חתם עליהם בנוכחותה ונטל העתקים מהם, תוך שעל
המסמך הראשון המקורי שמסר לידיה הוסיף בכתב-ידו את המילים "העתק אצלי"
וחתם ליד התוספת. המערער כפר באמיתות שני המסמכים וטען כי החתימות שעליהם זויפו;
ולתמיכת עמדתו הסתייע בחוות-דעת של מומחה לכתב-יד. המשיבה, שעמדה על גרסתה, הציגה
חוות-דעת נגדית של מומחה לכתב-יד מטעמה, אשר מצא התאמה בין החתימות שעל גבי שני
המסמכים והמילים "העתק אצלי" שנרשמו בכתב-יד לבין דוגמאות רבות מכתב-ידו
של המערער. במחלוקת שבין המומחים הייתה ידו של מומחה המשיבה על העליונה. המומחה
מטעם המערער הבהיר, כי חוות-דעתו מבוססת על בדיקת העתקי המסמכים בלבד, הגם שלגיבוש
מסקנה בטוחה יש, לדעתו, צורך בבדיקת המסמכים המקוריים; ואילו המומחה מטעם המשיבה
ביסס את חוות-דעתו על בדיקת המסמכים המקוריים. בפסק-הדין צוין, כי למומחה מטעם
המערער עמדה האפשרות לבדוק את המסמכים המקוריים; אלא שהוא, חרף החשיבות שבעצמו
ייחס לכך, כלל לא ביקש לעשות כן.
8. בערעורו שלפנינו השיג המערער על צדקת
הכרעתו של בית-המשפט המחוזי. חרף טענותיו ומענותיו הרבות של המערער, בסיכומיו
שבכתב ובטיעונו על-פה לפנינו, לא מצאנו יסוד להתערב בממצאיו ובמסקנתו של פסק-הדין
קמא. דומה שלא כל העובדות הצריכות לבירור עילת הסכסוך שנתגלע בין המערער לבין
המשיבה נחשפו על-ידי צדדים אלה במסגרתו של ההליך. אף נקל להתרשם, כי בחירתם
המוסכמת, להסתפק בהצגת מסמכים וטענות ולהימנע מהבאת עדויות על-פה, הונעה על-ידי
עניינם המשותף לחסוך מבית-המשפט עובדות שבחרו להצניע. יתרה מזו: בשל ההסדר הדיוני
אף נבצר מבית-המשפט להכריע בשאלות שעשויות היו לשפוך אור על פשרו של הסכסוך, ולוא
גם על-פי ההנחה הבלתי-נסתרת שהמדובר היה בסכסוך כספי. דא עקא שבהסכמת המערער,
שתובענתו תוכרע על יסוד החומר שבכתב, לא היה כדי לפטור אותו מחובתו לשאת בנטל
השכנוע לגבי אמיתות גרסתו שלו; כך בראש ובראשונה כלפי המשיבה, וכך - בחינת
פועל-יוצא מתחייב - גם כלפי הבנק, שלביסוס תובענתו כנגדו לא הביא המערער כל ראיה.
המערער טען, שהגנת המשיבה הייתה בבחינת הודאה והדחה. בדין, לטעמנו, דחה השופט המלומד
טענה זו. עם זאת נוסיף, שככל שהנטל לסתור את גרסת המערער, כי עשתה שימוש בשיקים
שלו ללא הרשאתו, רבץ על המשיבה, הרי שהיא נשאה נטל זה בהצגת חוות-דעתו של המומחה
לכתב-יד מטעמה.
הסכמת המערער לתנאי ההסדר הדיוני מגבילה,
מניה וביה, גם את גדר טענותיו בערעור. כך, לדוגמה, אין המערער יכול להישמע בטענה,
כי בית-המשפט המחוזי מנע ממנו את האפשרות להתמודד עם ראיות שלא יכול לעמוד מראש על
קיומן, כמו עדויותיהם במשטרה של שלושת הסוחרים. מן העיון בנימוקי פסק-הדין עולה כי
בית-המשפט המחוזי - הגם שלא ראה לקבל את גרסת המשיבה כמות-שהיא - לא היה מוכן
לקבוע, כי גרסת המערער היא המשקפת את ההשתלשלות העובדתית לאשורה. וכשלעצמנו הננו
סבורים כי בנסיבות העניין, ובגדר המגבלות שהוכתבו לו על-פי ההסדר הדיוני, לא היה
בידי השופט להגיע למסקנה שונה מזו שאליה הגיע.
9. סיכומו של דבר הוא, שאנו דוחים את הערעור
ומחייבים את המערער לשלם שכר-טרחת עורך-דין בסך 30,000 ₪ למשיבה 1 ובסך 20,000 ₪
למשיב 2.
ש ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.
ניתן היום, כ"ה בחשון תשס"ד
(20.11.03).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03032240_F06.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
/עכ.