בבית המשפט העליון
על"ע
3224/02
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט י' אנגלרד
המערער: הועד
המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א יפו
נגד
המשיב: דניאל
אזוגי, עו"ד
ערעור
על החלטת בית הדין הארצי של
לשכת
עורכי הדין בתיק בד"א 180/01
מיום
25.3.2002
תאריך הישיבה: כ"ו בסיון תשס"ב
(6.6.2002)
בשם
המערער: עו"ד עמוס ויצמן
בשם המשיב: עו"ד
דן שינמן, עו"ד נוית נגב,
עו"ד
איריס סבאג
פסק-דין
השופט י' אנגלרד:
לפנינו ערעור מטעם הועד המחוזי של לשכת עורכי
הדין תל-אביב-יפו על החלטת בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתיק
בד"א 180/01 מיום 25.3.02, לפיה עוכבה חלקית ההשהיה הזמנית שהוטלה על המשיב
ביום 29.11.01, במסגרת סעיף 78(ב) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א1961-, על ידי
בית הדין המשמעתי המחוזי תל אביב בתיק בד"מ 74/01. הערעור מעורר בעיקרו שאלות
דיוניות בדבר סמכותו של בית הדין המשמעתי הארצי ובדבר זכות הערעור לבית משפט זה.
אפרט תחילה את נסיבות המקרה.
1. נגד המשיב הוגש כתב אישום בת"פ 8243/98
בבית משפט השלום בתל אביב, המייחס למשיב מספר עבירות. לאחר דיון, הורשע המשיב,
ביום 15.7.01, בשלושה מתוך ארבעה פרטי האישום, והם: עבירה של כניסה בכוח בכך ששידל
אחרים לפרוץ לחנות לפי סעיף 189 לחוק העונשין; עבירת קבלת דבר במרמה; קשירת קשר
לביצוע פשע של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. המשיב זוכה מאישום נוסף בדבר קבלת
דבר במרמה ושיבוש מהלכי משפט. על אף הזיכוי מתח בית המשפט ביקורת קשה על התנהגות
המשיב גם בפרשה זו. על המשיב הושת עונש של 15 חודשי מאסר, מתוכם 5 לריצוי בפועל,
וכן קנס בסך 25,000 ש"ח. על פסק דין זה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו.
2. בעקבות הרשעה זו פנה הועד המחוזי של לשכת
עורכי הדין בתל אביב-יפו לבית הדין המשמעתי המחוזי על פי סעיף 78(ב) לחוק לשכת
עורכי הדין, בבקשה להשעות את עו"ד אזוגי השעיה זמנית מלעסוק במקצועו עד
להכרעה הסופית בדבר ההשעיה לפי סעיף 75 לחוק. בית הדין המשמעתי המחוזי נעתר לבקשה,
והחליט להשעות את המשיב כמבוקש. בית הדין המשמעתי, בהסכמת הועד המחוזי, עיכב את
ההשעיה למשך 30 יום, עד ליום 01.02.02. לפני תום עיכוב הביצוע הגיש המשיב ערעור על
החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי להשעותו, ובמסגרת בקשת ערעור זו הגיש בקשה לעיכוב
ביצוע ההשעיה עד למועד שמיעת הערעור שנקבע ליום 06.02.02. בית הדין המשמעתי הארצי
נעתר לבקשת עיכוב הביצוע. ביום 06.02.02 התקיים דיון בבית הדין המשמעתי הארצי
והוחלט להמשיך ולעכב את ביצוע ההשעיה, אך רק באופן חלקי. כלומר, בפועל, שינה בית
הדין המשמעתי הארצי את ההשעיה הזמנית כך שהיא תחול מיידית באופן חלקי, ויתרת
ההשעיה הזמנית תעוכב "עד לקבלת החלטתו הסופית של בית דין זה". ההשעיה
החלקית נקבעה על ידי בית הדין המשמעתי הארצי בדרך הבאה:
המערער
לא יופיע בפני בתי משפט וערכאות שיפוטיות אחרות (כגון בוררות, גישור, הוצאה לפועל
וכיוצא בזה), וכי נאסר עליו לקבל על עצמו תפקיד כלשהו מטעם בית המשפט או רשם
האגודות השיתופיות, ראש ההוצאה לפועל וכיוצא בזה, כגון תפקידים של כונס נכסים,
מפרק זמני, מפרק, נאמן להסדר נושים, מוציא לפועל של פסק דין, מנהל עיזבון וכיוצא
בזה, לרבות קבלת תפקידים כאמור בהסכמת הצדדים באותו הליך. כמו כן ימנע המערער
מלעסוק ברישום זכויות במקרקעין בלשכות רישום המקרקעין, או במרשמים אחרים וברישום
משכנתאות.
3. החלטה זו לפיה עוכבה באופן חלקי השעייתו
הזמנית של עו"ד אזוגי עד למתן החלטה סופית בערעורו בפני בית הדין המשמעתי
הארצי לא הייתה מקובלת על הועד המחוזי. לכן, פנה הועד המחוזי לבית הדין
המשמעתי הארצי בבקשה לתת פסק דין בערעור של עו"ד אזוגי ללא דיחוי. משלא נענתה
הבקשה למתן פסק דין, הגיש הועד המחוזי ביום 14.03.02 בקשה נוספת לבית הדין המשמעתי
הארצי בה הודיע כי אם לא תינתן החלטה סופית בעניין ההשעיה הזמנית הוא יפנה בעתירה
לבג"ץ בעניין. בעקבות פניה זו, נתן בית הדין המשמעתי הארצי החלטה נוספת ביום
25.03.02, בה החליט להשאיר על כנה את ההשעיה הזמנית החלקית, וכך אומר בית הדין
המשמעתי הארצי:
תוקף
ההשעיה הזמנית בתנאים הנ"ל נקבע על ידינו עד לקבלת החלטה אחרת ע"י בית
דין זה, וזאת מאחר ונמסר לנו כי שמיעת הערעור הפלילי נקבעה למועד קרוב (17 במרץ
2002). בינתיים טרם נתקבלה החלטה בערעור הפלילי. לפיכך, אנו סבורים, כי בנסיבות
העניין, עלינו להמשיך את תוקפה של החלטתנו בדבר ההשעיה הזמנית החלקית כמפורט
בהחלטתנו הראשונה וזאת עד לקבלת הכרעה בערעור הפלילי. כל אחד מהצדדים יהא רשאי
לפנות לבית דין זה לשינוי החלטה זו בעקבות שינוי הנסיבות.
על החלטה זו הגיש הועד המחוזי ערעור לבית משפט זה.
4. בערעור זה על ההחלטה של בית הדין המשמעתי
הארצי מועלות על ידי בעלי הדין שלוש סוגיות. האחת, האם קיימת לועד המחוזי זכות
ערעור לבית משפט זה על החלטתו של בית הדין המשמעתי הארצי, שהיא בבחינת החלטת
ביניים; השניה, האם הייתה לבית הדין המשמעתי הארצי סמכות להחליט על עיכוב ביצוע
חלקי של השעיה זמנית, כשמשמעות של עיכוב ביצוע מעין זה היא בפועל השעיה זמנית
חלקית; השלישית, האם נכון היה, לגופו של עניין, לעכב את ההשעיה הזמנית באופן חלקי.
5. אדון תחילה בשאלת זכות הערעור של הועד המחוזי
בפני בית משפט זה. אין לחלוק על כך כי החלטתו של בית הדין המשמעתי הארצי היא החלטת
ביניים. כי הרי בית דין זה קובע במפורש כי הוא ממתין עם החלטתו הסופית עד לאחר מתן
ההחלטה בערעור הפלילי הנדון בבית המשפט המחוזי. טענת בא-כוח עו"ד אזוגי היא
כי באין הוראה מפורשת בחוק הנותנת זכות ערעור על החלטת ביניים, ניתן לערער על
החלטה כזו רק במסגרת ערעור על פסק דין סופי. טענה זו אין בידי לקבל. החלטת בית
הדין המחוזי המשמעתי ניתנה, כאמור, מכוח סעיף 78(ב) לחוק. והנה, בסעיף 78(ה) נאמר:
על
החלטה לפי סעיף זה יחולו הוראות הסעיפים 70 ו71-.
סעיף 70 לחוק מורה בזו הלשון:
על
פסק-דין של בית-דין משמעתי מחוזי רשאים הנאשם והקובל לערער לפני בית-הדין המשמעתי
הארצי, וכן רשאים לערער הועד המרכזי והיועץ המשפטי לממשלה, אף אם לא היו קובלים.
וסעיף 71 לחוק מורה כי:
על
פסק-דין של בית-הדין המשמעתי הארצי רשאים הנאשם והקובל לערער לפני בית-המשפט
העליון תוך שלושים יום מיום קבלת פסק-הדין; וכן רשאים לערער כאמור הועד המרכזי
והיועץ המשפטי לממשלה, אף אם לא היו קובלים.
אם נשלב את ההוראות הנזכרות הרי יוצא כי דינה של כל החלטה
לפי סעיף 78 לחוק כדין פסק דין בהתאם להוראת סעיפים 70 ו71- לחוק. בדברו על החלטה,
המחוקק לא הבחין בסעיף 78(ה) בין החלטה סופית להחלטת ביניים. נמצא, כי ברצון
המחוקק היה לתת זכות ערעור על כל החלטה של בית הדין המשמעתי מן המחוזי לארצי ומן
הארצי לבית משפט זה. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם מבחינה עניינית, מן הראוי כי
החלטה העוסקת בהשעיה זמנית, תהא היא סופית או ארעית, תוכל לעמוד לבדיקה בערעור.
דבר זה נכון הן לגבי המושעה, הנפגע אישית מן ההחלטה, הן לגבי הקובל, הבא להגן על
האינטרס הציבורי. השווה ברוח זו בסוגיה דומה אך לא זהה ער"מ 9182/99 זינגר
נ' עיריית תל-אביב-יפו פ"ד נד(5) 439, בעמ' 449. מכל הנימוקים האלה יש
לדחות את הטענה כי אין לבית משפט זה סמכות לדון בהחלטת הביניים של בית הדין
המשמעתי הארצי.
6. השאלה השניה המתעוררת בערעור זה היא האם מוסמך
היה בית הדין המשמעתי הארצי להורות על עיכוב ביצוע חלקי של החלטת בית הדין המשמעתי
המחוזי בדבר השעיה זמנית. שורש הבעיה מצוי בהשוואה בין סעיף 78(ג) לחוק לבין סעיף
78(ב) לחוק. סעיף 78(ג) עוסק בהשעייתו הזמנית של עורך דין בתקופה שלאחר הגשת כתב
האישום וטרם הרשעתו. בהוראה זו נאמר במפורש כי בית דין משמעתי מחוזי מוסמך להשעות
זמנית עורך דין מעיסוקו במקצוע: "כולו או חלקו, הכל כפי שיקבע בית הדין".
בנוסח סעיף 78(ב) לחוק, העוסק, כאמור, בהשעיה הזמנית לאחר הרשעה ועד לשימוש בסמכות
לפי סעיף 75 לחוק, נאמר: "להשעותו זמנית מלעסוק במקצועו", ללא
ציון החלופה של "כולו או חלקו". מכאן מבקש בא-כוח הועד המחוזי להסיק כי
לא היה זה בסמכותו של בית הדין המשמעתי הארצי להפוך את ההשעיה הזמנית השלמה להשעיה
זמנית חלקית.
7. לטעמי, גם דין טענה זו להידחות. אין ללמוד
משינוי הנוסח על העדר סמכות של בית הדין המשמעתי להורות על השעיה זמנית חלקית
במקום השעיה מלאה. וכל כך למה? הקשר הדברים הוא סנקציה זמנית המוטלת על עורך דין
שהרשעתו טרם הפכה לחלוטה. בשלב ביניים זה מן הראוי לאזן בין האינטרס של עורך הדין,
שהרשעתו טרם הפכה סופית, לבין האינטרס הציבורי כי לא יעסוק במקצועו על רקע הרשעתו
בפלילים. איזון זה מחייב את המסקנה כי לבית הדין המשמעתי שיקול דעת להסתפק בפחות
מהשעיה זמנית מלאה. כי הרי אם קיימת אפשרות שהאינטרס הציבורי יישמר בסנקציה פחותה
מהשעיה מלאה, מן הדין כי חלופה זו תוכל להתבצע בפועל. מסקנה זו מתחייבת מחוק יסוד:
חופש העיסוק המשמש, כידוע, נר לרגלי המפרש את הוראות החוק הקיימות.
8. לאחר בחינת הטענות העוסקות בהיבטים הדיוניים
של ערעור זה, מגיע אני לטענת הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין הנוגעת לגופא של
החלטת בית הדין המשמעתי הארצי. אחד הנימוקים שהביא את בית הדין המשמעתי הארצי
לשנות מהחלטתו של בית הדין המשמעתי המחוזי היה כי טרם התקבלה החלטה בערעור הפלילי
בבית המשפט המחוזי. על נימוק זה משיג הועד המחוזי כי שיקול מעין זה נוגד את הוראת
סעיף 78(ו) לחוק הקובע בזו הלשון:
ביצועה
של החלטה על השעיה זמנית או על פרסום השעיה זמנית על פי סעיף זה לא יעוכב בשל כך
בלבד שאפשר עוד לערער על ההחלטה או שעוד לא תמו כל ההליכים בערעור שהוגש.
מן הדין לדחות טענה זו של הועד המחוזי. ההוראה הנזכרת עוסקת
באופן בלעדי בעיכוב ביצוע של החלטה שניתנה במסגרת הדין המשמעתי. כלומר, העובדה כי
ההחלטה בדבר השעיה זמנית אינה חלוטה אינה מהווה נימוק למתן עיכוב ביצוע. במקרה
שלפנינו, "עיכוב הביצוע החלקי" מטעם בית הדין המשמעתי הארצי נעשה לא בשל
כך שההחלטה של בית הדין המשמעתי המחוזי אינה חלוטה, אלא משום שהרשעתו בפלילים של
עו"ד אזוגי בבית משפט השלום אינה חלוטה. נמצא, כי הוראת סעיף 78(ו) לחוק אינה
שוללת באופן עקרוני שיקול מעין זה.
9. לבסוף, המערער חולק גם על הפעלת שיקול דעתו של
בית הדין הארצי שהחליט להסתפק בהשעיה זמנית חלקית. לדבריו, הרשעתו הפלילית החמורה
של עו"ד אזוגי מצדיקה השעיה זמנית מלאה מעיסוק במקצוע עריכת דין. עצם האפשרות
שנתן בית הדין המשמעתי הארצי לעו"ד אזוגי לייצג לקוחות כלפי צדדים שלישיים
פוגע, לדעת המערער, קשות באמון הציבור בעורכי הדין. לכן, מבקש הוא כי בית משפט זה
יתערב, וישיב על כנה את החלטתו של בית הדין המשמעתי המחוזי.
10. בסוגיה זו של השעיה זמנית, מן הראוי לשוות לנגד
עינינו את העובדה שהמדובר כאן - כפי שהעיר בית משפט זה בעל"ע 19/88 איזמן
נ' הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מב(4) 377, בעמ' 380 - בסנקציה
חריפה, אשר פגיעתה בעורך הדין המושעה עלולה להיות חמורה, ועל כן מחויבים הן הקובל
והן בתי הדין המשמעתיים לנהוג זהירות רבה בטרם יחליטו על הפעלתה. כאמור, האיזון
הוא בין שני שיקולים ערכיים נוגדים: מצד אחד - השמירה על אינטרס הציבור, שלא יוטעה
וייזקק לשירותו של עו"ד שאינו ראוי לטפל בענייניו המשפטיים; ומצד שני -
השמירה על זכות הפרט שלא לפגוע בו או להסב לו נזק שלעיתים הוא בלתי הפיך. השווה
בש"א 458/91 סמחאת נ' מנכ"ל משרד הבריאות פ"ד מה(2) 801,
בעמ' 805.
11. בית הדין המשמעתי הארצי הגיע למסקנה כי ניתן
לשמור על האינטרס הציבורי בהשעיה זמנית חלקית שהיא אמצעי שפגיעתו פחותה מהשעיה
זמנית מלאה. אומנם, בית משפט זה, היושב בגלגול שלישי כבית משפט לערעורים, רשאי
להתערב בהחלטתו של בית הדין המשמעתי הארצי; אך הוא לא יעשה זאת אלא אם ישתכנע
ששיקול הדעת של בית הדין הארצי הופעל שלא כדין או בצורה בלתי סבירה; ראה פרשת איזמן,
שם, בעמ' 384. אולם, לאור התוצאה הסופית אליה הגעתי, כפי שיובהר בסמוך, אין
טעם להכריע לגופו של העניין.
12. ואמנם, ברצוני להסתייג מן הדרך שבה פעל בית
הדין המשמעתי הארצי. בית הדין, שנקרא להכריע בערעור על השעיה זמנית, מצא לנכון
לדחות את ההחלטה הסופית עד למתן פסק דין בערעור בבית המשפט המחוזי. כתוצאה מכך,
משמעות החלטתו היא השעיה (חלקית) זמנית-ארעית עד למתן פסק דין בערעור בבית המשפט
המחוזי. אולם, עם מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, קיימת אפשרות סבירה כי ההרשעה
תיהפך לסופית. במקרה זה, נפתחת הדרך, על פי סעיף 75 לחוק, להשעיה לתקופה קצובה
כעונש מכוח סעיף 68 לחוק. מכאן, שהתליית ההחלטה הסופית בהשעיה הזמנית בפסק דין של
בית המשפט המחוזי, משמעותה המעשית היא כי מה שנראה כ"החלטת ביניים"
בעיני בית הדין הארצי היא למעשה החלטה סופית. בעיניי, מצב דברים זה אינו תקין; מן
הראוי היה שבית הדין המשמעתי הארצי יחליט באופן מיידי בהחלטה סופית בערעור בנוגע
להשעיה הזמנית. לכן, יש להחזיר אליו את הדיון כדי שישלים את מלאכתו.
אשר על כן, הערעור מתקבל במובן זה שהדיון
מוחזר לבית הדין המשמעתי הארצי, כדי שיחליט באופן סופי וללא שיהוי בעניין ההשעיה
הזמנית, וזאת בהתחשב במכלול השיקולים שפורטו לעיל.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה נ ש י א
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.
ניתן היום, ט"ז באב תשס"ב
(25.7.2002).
ה נ ש י א ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 02032240.Q06 /שב
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il