י.פ.ה.ר פרדסים לפרי הדר בע"מ נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה

פסק-דין בתיק ע"א 3223/14 +בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3223/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ע' ברון המערערות: 1. י.פ.ה.ר פרדסים לפרי הדר בע"מ 2. פרדס הררי בע"מ 3. מניבה פרי בע"מ נ ג ד המשיבה: הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת גן ערעור על פסק דין משלים של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה י' שנלר) בת"א 844/94 מיום 25.4.2014 תאריך הישיבה: א' באייר התשע"ה (20.4.2015) בשם המערערות: עו"ד מלכה אנגלסמן; עו"ד חמי בן נון בשם המשיבה: עו"ד עפר טויסטר; עו"ד אמיר מורצקי; עו"ד איילת חותה פסק-דין השופט ע' פוגלמן: בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה י' שנלר), קבע סכום שאותו על המערערות להשיב למשיבה, לפי הנחיות שנקבעו על ידי בית משפט זה בהליך קודם. על כך נסב הערעור שלפנינו. 1. המערערות הגישו תביעה לפיצויים בגין פגיעה במקרקעין בשל תכנית לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), בעקבות אישור תכנית מתא/15 שנכנסה לתוקף ביום 9.7.1990 (להלן: התכנית הפוגעת). התכנית הפוגעת ייעדה להפקעה חלקים מחלקות 130 ו-131 בגוש 6181, וכן את רובה של חלקה 179 בגוש 6178 (להלן: חלקה 179). 2. בפסק דין מיום 28.8.2007 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד"ר ע' בנימיני) את התביעה וקבע את סכום הפיצוי (להלן: פסק הדין המחוזי). המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין לבית משפט זה (להלן: הערעור; ע"א 8825/07 הועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת-גן נ' י.פ.ה.ר פרדסים לפרי הדר בע"מ (22.8.2012) (להלן: פסק הדין בערעור הראשון)). בכל האמור בפיצוי בגין חלקות 130 ו-131 (שאלה שאין לה זיקה להליך שלפנינו) נדחה הערעור. שונים היו פני הדברים בהתייחס לסוגיית הפיצוי בגין הפגיעה בחלקה 179. נזכיר כי רובה של חלקה זו הופקע. בהתאם לתכנית קודמת (רג/340) יועד חלקה הצפוני של חלקה 179 ל"דרך" (להלן: החלק הצפוני). חלקה הדרומי יועד ל"אזור מגורים מיוחד ולחלוקה מחדש" (להלן: החלק הדרומי), בעוד שלפי התכנית הפוגעת שונה ייעודו ל"דרך". נמצא – לאחר מינוי מומחה מטעם בית המשפט (הכל כפי הניתוח המפורט והמנומק בפסק הדין בערעור הראשון) – כי מע"צ שילמה פיצויי הפקעה ביתר וכי את הסכום ששולם ביתר יש לראות כפיצויי "פגיעה" לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה (להלן: סכומי היתר), ולהפחיתו מהסכום בפסק הדין המחוזי. ובלשונו של בית המשפט (מפי השופט (כתארו אז) א' רובינשטיין): "כאמור, מע"צ שילמה 288,000 דולר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית משנת 1979 כאמור. נמצא שהיה עליה לשלם 127,320 דולר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.7.90 ועד התשלום בפועל. ההפרש בין שני סכומים אלה – שולם על ידי מע"צ ביתר; יש לראות בו 'רכיב פגיעה' ולהפחיתו מהסכום שפסק בית המשפט המחוזי. הצדדים יערכו את החישוב המתאים ובמקרה של חילוקי דעות ימנה בית המשפט המחוזי חשב" (פסק הדין בערעור הראשון, פסקה ס"ז). 3. המערערות הגישו לבית משפט זה "בקשת הבהרה", בגדרה ביקשו להבהיר כי "יש להפחית את ההפרש דלעיל ככל שהוא מתייחס לשטח נשוא הערעור – הוא החלק הדרומי בלבד". בהחלטה מיום 13.12.2012 נדחתה הבקשה, תוך שנקבע – בין היתר – כי "לא ראינו להיעתר לבקשה מהטעם שפסק הדין ברור". 4. משלא הגיעו הצדדים לידי הסכמה בהתייחס לחישוב הסכום, פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבקשה למינוי חשב. בית המשפט נעתר לבקשה ומינה את רו"ח בועז יפעת (להלן: החשב). לאחר שמיעת הצדדים הגיש החשב טיוטה להערות הצדדים, ובעקבות זאת פנו המערערות לבית המשפט המחוזי בבקשה ליתן הוראות לחשב "באשר לאופן ביצוע חישוב סכום ההשבה אותו יהיה על התובעות [המערערות – ע' פ'] להשיב לנתבעת [למשיבה – ע' פ'] וזאת לאחר שיכריע במחלוקות המשפטיות שהתגלו בין הצדדים...". המערערות ביקשו לקבוע כי חישוב סכומי היתר יתייחס לחלק הדרומי של חלקה 179 בלבד; ולהורות על שערוך סכומי היתר על פי שיעור עליית מדד המחירים לצרכן, או על פי שיעורי הריבית וההצמדה החלים על תשלומים המשולמים על ידי מע"צ, בהתאם להוראות החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964 (להלן: החוק לתיקון דיני הרכישה). 5. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה י' שנלר) הכריע בבקשה למתן הוראות ביום 8.1.2014 וקבע כי החלק האופרטיבי בפסק הדין בערעור הראשון ברור ומגדיר מהו אותו הפרש אשר יש להפחיתו מהסכום שנפסק בפסק הדין המחוזי, ובלשונו של בית המשפט המחוזי: "משכך, לא ברורה כלל ועיקר פניית המבקשות לשנות את אשר הורה בית המשפט העליון, במסווה וטיעונים שאין כל מקום להם". באשר לשערוך ההחזר נקבע כי אין כל קשר בין עריכת החישוב על ידי מע"צ בהתאם לחוק לתיקון דיני הרכישה, לבין שאלת עריכת השערוך בעת ההשבה. צוין כי בפסקה 129 לפסק הדין המחוזי, ציין בית המשפט מפורשות כי סכום הפיצוי העולה מחוות הדעת "...ישולם לתובעות [למערערות – ע' פ'] בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק למן המועד הקובע (9.7.1990) ועד למועד התשלום בפועל...". משכך, מעת שהתקבלו תשלומי יתר אשר הוחזקו בידי המערערות יש להשיבם בשערוך של הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בית המשפט המחוזי הורה אפוא לערוך את החישובים השונים בהתאם להכרעתו זו. בהמשך, בפסק דין משלים מיום 25.4.2014, נקבע כי על המערערות להשיב למשיבה סך של 3,911,826.91 ש"ח נכון ליום 31.12.2013 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל. 6. הערעור שלפנינו נסב הן על החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה למתן הוראות, הן על פסק הדין המשלים. המערערות טוענות כי החלק הצפוני של חלקה 179 לא נכלל בתביעה לפיצוי בגין פגיעה במקרקעין וממילא לא היה חלק מן הערעור. לטענתן, סכום ההשבה צריך לכלול אפוא רק את פיצויי ההפקעה ששולמו ביתר בגין החלק הדרומי, ומשכך לשיטתן החלטת בית המשפט המחוזי לא מתיישבת אפוא עם הגיונו של פסק הדין בערעור הראשון. לחילופין נטען כי ככל שייקבע שבית המשפט המחוזי יישם נכונה את פסק הדין בערעור הראשון, הרי שמדובר בטעות בפסק הדין של בית משפט זה שיש לתקנה בגדר הלכת זלסקי (ע"א 5610/93 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68 (1997) (להלן: עניין זלסקי)). באשר לשערוך נטען כי יש לשערך את סכום היתר ששולם על ידי מע"צ מיום תשלומו בפועל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי "ריבית מע"צ" עד ליום מתן פסק הדין בערעור הראשון, וממועד זה ואילך לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית והצמדה). 7. המשיבה מצדה טוענת כי על המערערות היה להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין המשלים, שכן הוא במהותו בבחינת "החלטה אחרת". עוד נטען כי בית המשפט המחוזי יישם נכונה את פסק הדין בערעור הראשון. באשר לשערוך מבהירה המשיבה כי שילמה את הסכום שנפסק בפסק הדין המחוזי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 9.7.1990 ועד למועד התשלום לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה ולפיכך כל החזר חייב להתבצע באותה שיטת שערוך. 8. שקלנו את טיעוני הצדדים בכתב ובעל פה. מצאנו כי בית המשפט המחוזי פעל בהתאם להנחייתו הממוקדת של בית משפט זה בפסק הדין בערעור הראשון שאינה משתמעת לשני פנים. לא ראינו לקבל את בקשתן החלופית של המערערות ולסטות מפסק הדין האמור, משלא מצאנו כי התקיימו בענייננו התנאים המאפשרים לבית המשפט לערעורים לסטות מהחלטה שהתקבלה בהליך קודם באותו עניין (ראו: עניין זלסקי, בעמ' 104). סבורים אנו כי שיטת השערוך בה נקט בית המשפט המחוזי מתחייבת מנסיבות המקרה. לאחר שמצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי; כי אלה תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין לגלות בה טעות שבחוק, אנו דוחים את הערעור בגדר תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. משראינו לדחות את טענות המערערות לגופן, אין אנו נזקקים לטענה הדיונית שהעלתה המשיבה, שלפיה אין מדובר בערעור בזכות. המערערות יישאו בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך של 25,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ז' באייר התשע"ה (‏26.4.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14032230_M08.doc ממ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il