זוארץ בר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3222/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3222/13 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם המערער: בר זוארץ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 20.3.2013, בת"פ 13782-03-12, שניתן על-ידי כב' השופטת ו' מרוז תאריך הישיבה: ז' בתשרי התשע"ד (11.9.2013) בשם המערער: עו"ד אבי חימי; עו"ד משה וייס בשם המשיבה: עו"ד עידית פרג'ון בשם שירות המבחן: מר יוסי פולק פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על חומרת העונש שהושת על המערער בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בת"פ 13782-03-12, מיום 20.3.2013, (כב' השופטת ו' מרוז). 2. המערער הורשע, על-פי הודאתו, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בעקבות הרשעתו בדין, נגזרו על המערער העונשים הבאים: 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 22.2.2012 ועד יום 4.4.2012; 12 חודשי מאסר על-תנאי, למשך 3 שנים ממועד שחרורו מהמאסר, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע; כמו כן, חויב המערער בתשלום פיצויים למתלונן בשיעור של 10,000 ₪. המערער אינו משלים עם עונש המאסר שנגזר עליו ומכאן הערעור. עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער 3. כעולה מכתב האישום המתוקן, הייתה היכרות בין המערער לבין ישראל כהן (להלן: המתלונן), והשניים התגוררו יחדיו בעיר אלעד. בתאריך 24.2.2012 סמוך לשעה 02:00 לפנות בוקר, התקשר המערער אל המתלונן והזמינו לשיעור תורה בבית הרב ירון לביא, באלעד. בהמשך לשיחה זו, נפגשו המערער והמתלונן מחוץ לבית הרב, ושוחחו ביניהם אודות סכסוך שיש למערער "עם צד שלישי, קטין, שהינו חברו של המתלונן". לאחר דין ודברים קצר בין השניים, בעוד המערער עומד מול המתלונן, שלף המערער סכין ודקר באמצעותה את המתלונן, שתי דקירות, במותנו השמאלית. בעקבות המעשה, הובהל המתלונן לבית החולים "בלינסון" ונותח בשל המטומה פנימית, קרע במעי הגס ונקב במעי הדק. נטען בכתב האישום, כי במעשיו אלה חבל המערער במתלונן חבלה חמורה כשהוא נושא נשק קר. גזר דינו של בית משפט קמא 4. בפתח גזר דינו, ציין בית משפט קמא כי, במסגרת הסדר הטיעון, הוסכם בין הצדדים כי המאשימה תעתור לעונש של 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ואילו המערער יהיה חופשי בטיעוניו. כמו כן, הוסכם כי המערער יפצה את המתלונן בסכום של 10,000 ₪, סכום אשר הופקד בקופת בית המשפט. בהמשך, עמד בית משפט קמא על האמור בתסקיר מבחן בעניינו של המערער, ממנו עולה כי מדובר ברווק כבן 20 שנה, הנעדר הרשעות קודמות, עד לביצוע העבירה בפרשה זו. לפני מספר שנים, הורשעו שני אֶחיו של המערער במעשה רצח ונידונו למאסר עולם. בעקבות כך, החליט האב, אשר ניהל עד אותה עת אורח חיים חילוני, לחזור בתשובה ולאמץ אורח חיים חרדי, והמשפחה העתיקה את מקום מושבה מלוד לעיר החרדית אלעד. השינוי המשמעותי בהתנהלות המשפחה והציפיות שתלו ההורים במערער, החלישו אותו מבחינה רגשית, גרמו לו לנסיגה בתפקודו, והוא התקשה להתמודד עם העולם החרדי, "שהיה זר ומנוכר לו". בהיות המערער כבן 14 שנה, הוא החל ללמוד בישיבה בבני ברק ולאחר שנה ומחצה הוא נטש את הישיבה, מחמת קשיי הסתגלות. הוא שב לעיר לוד להתגורר בבית סבתו, השתלב בלימודים בבית ספר דתי, ואף החל לעבוד עם אביו. המערער לא גויס לצה"ל, בשל תיק שהיה תלוי ועומד נגדו במשטרת ישראל, כך לדבריו, והוא חבר לחברה שולית והחל לצרוך אלכוהול וחשיש "כחלק מבילוי חברתי". עובר לביצוע העבירה, ניסה המערער לשוב לבית הוריו באלעד ולהתחזק בדת, וכן להשתלב בלימודי התורה, במקביל לעבודתו. צוין בתסקיר המבחן, כי המערער נטל אחריות על מעשיו והסביר כי פעל "מתוך תחושת איום וסכנה שחש מצד המתלונן, על רקע סכסוך ממושך ביניהם". לדבריו, הוא היה במצב של חוסר אונים והתקשה לווסת את תחושותיו "ולהגיע לפתרון יעיל של הסכסוך". המערער שלל בעייתיות במצבו וטען כי הוא אינו זקוק לסיוע טיפולי, הגם ששירות המבחן התרשם אחרת. בשל העובדה כי המערער אינו מודע למצבו ולסכנה להישנות מעשים דומים, ולנוכח עמדתו כי הוא אינו זקוק לטיפול, נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית בעניינו. 5. המשיבה ביקשה, כמוסכם, להשית על המערער 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בציינה כי הסדר מקל זה נחתם, בשל חוסר רצונו של המתלונן להעיד נגד המערער. המשיבה עמדה על חומרת מעשיו של המערער, אשר מתקשה לווסת את דחפיו התוקפניים, ואינו מודע לסכנה הנשקפת ממנו לזולת. בא-כוח המערער, עו"ד אבי חימי, ביקש להסתפק בעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, בשל נסיבות חייו הקשות של המערער והקשיים עימם הוא נאלץ להתמודד, מגיל צעיר. כמו כן, עמד הסנגור על התיקון שנעשה בכתב האישום, עת נמחקו המילים "ללא כל התגרות מצד המתלונן", ללמדך כי האירוע לא צמח בחלל ריק. בנוסף, הגיש עו"ד חימי מכתב מטעמו של המתלונן, בו הוא מבקש להקל בדינו של המערער. עו"ד חימי ביקש גם להתחשב בהודאתו של המערער באשמה, בהבעת חרטתו, ובבושה שהוא חש עקב מעשיו. 6. בית משפט קמא עמד בגזר דינו על חומרתן היתירה של עבירות האלימות המבוצעות תוך שימוש בסכין, וציין כי עבירות מסוג זה מחייבות תגובה עונשית הולמת ומחמירה. בית המשפט הזכיר, כי המערער לא הסתפק בדקירה אחת, אלא שב ודקר את חברו פעם נוספת, ואך "בנס לא קיפח הלה את חייו". למערער לא היה הסבר מניח את הדעת לפשר מעשיו, והוא עומד על דעתו כי אינו זקוק לסיוע טיפולי. לאור האמור, ומתוך התחשבות בגילו הצעיר של המערער, בעברו הנקי, בהודאתו באשמה, בעמדתו של המתלונן, ובסיפור חייו המורכב של המערער, החליט בית משפט קמא לגזור על המערער 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו, ואת יתר העונשים המפורטים בפסקה 2 לעיל. הערעור על חומרת העונש 7. בערעור של גזר דינו של בית משפט קמא, נטען כי לא ניתן משקל "מספק וראוי" לנסיבות המשמעותיות לקולא, ובכלל זה: הרקע לביצוע המעשה; נסיבותיו האישיות הקשות של המערער; ועמדת המתלונן ביחס לאירוע. באשר לעניין אחרון זה, טען עו"ד אבי חימי, בא כוחו של המערער, כי המתלונן שלח, מיוזמתו, מכתב לפרקליטות ובו הוא מודה כי התנהג כלפי המערער "בצורה מביישת ופוגעת", ומידי פעם גם איים עליו. לדברי המתלונן עצמו, יש לו חלק בתוצאה שהביאה לפציעתו הקשה. נטען, כי, לאירוע המתואר בכתב האישום, רבדים נוספים שלא נחשפו לעיני בית המשפט, ומשכך יש להתייחס למעשיו של המערער באורח שונה. בתשלום הפיצויים למתלונן רואה עו"ד חימי, כמעין "סולחה", שגם בה יש להתחשב לקולא. עו"ד חימי ציין, בנוסף, כי המערער קיבל אחריות מלאה על מעשיו, הודה במיוחס לו והביע חרטה וצער על התנהגותו בפרשה. בטיעונו בפנינו, עמד עו"ד חימי על האמור בתסקיר משלים שהוגש בעניינו של המערער, לקראת הדיון בערעור. מהתסקיר עולה כי חל שינוי מהותי בהתייחסותו של המערער לביצוע העבירה, הוא מכיר בחומרת התנהגותו ובמסוכנות העולה ממנה, ולוקח אחריות מלאה על מעשיו. המערער השתלב בתהליך טיפולי, שעניינו שליטה בכעסים, ולגישת שירות המבחן יש מקום להעמקת הטיפול במסגרת השירות. בתסקיר המעודכן, ממליץ שירות המבחן להקל בעונשו של המערער, ולהעמידו תחת פיקוח שירות המבחן למשך שנה, ממועד שחרורו מהכלא. על רקע האמור בתסקיר, שהוגדר על-ידי עו"ד חימי "כחיובי שבחיובי", התבקשנו לקצר את תקופת מאסרו של המערער, ולהסתפק בתקופה אותה ריצה עד כה. תגובת המשיבה 8. המשיבה, אשר יוצגה על-ידי עו"ד עידית פרג'ון, ביקשה לדחות את הערעור, בשים לב לעונש הקל יחסית שנגזר על המערער, ולנוכח העובדה כי העונש מצוי במתחם הענישה המוסכם. המערער דקר פעמיים את חברו לאחר שיחה קצרה ביניהם, ולטענת המשיבה, נעשה הדבר ללא התגרות של ממש מצידו של המתלונן. עוד נטען, כי העונש אינו סוטה לחומרה מרמת הענישה הראויה, וההתפתחות החיובית העולה מהתסקיר המשלים, אינה צריכה להביא להקלה בעונש אלא לעמוד בפני ועדת השחרורים, ככל שזו תדון בשחרורו המוקדם של המערער. לפיכך, התבקשנו לדחות את הערעור. דיון והכרעה 9. בפתח דיוננו, נחזור ונזכיר את ההלכה המושרשת, לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה קיצונית מרמת הענישה הראויה, או כאשר נפלה טעות מהותית בגזר הדין (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6095/10 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (18.7.2012); ע"פ 9074/12 מדינת ישראל נ' אבו אחמד (13.6.2013); ע"פ 4568/12 מדינת ישראל נ' סראחין (11.6.2013)). ייאמר, כבר עתה, כי לא מצאנו כל עילה להתערב בגזר דינו של המערער, מאחר שאין למצוא בו חריגה מהותית מרמת הענישה הראויה, ולפיכך דין הערעור להדחות. להלן יובאו הטעמים לעמדתנו זו. 10. המערער הורשע בביצוע עבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שהעונש הקבוע בצידה הינו 14 שנות מאסר. המערער תקף את המתלונן, באמצעות סכין, אותה נעץ פעמיים במותנו השמאלית, דבר שגרם לו לפגיעה באיברים פנימיים בגופו, שהצריכה ניתוח ואשפוז בבית חולים. חרף טענתו של עו"ד חימי, לפיה יש לאירוע זה "רבדים נסתרים" שלא נחשפו לעיני בית המשפט, עולה מעיון פשוט בכתב האישום, כי לאחר שיחה אודות סכסוך שיש למערער עם חברו של המתלונן, שלף המערער סכין, שהיתה ברשותו, ודקר את המתלונן פעם אחר פעם. איננו סבורים כי יש לייחס משמעות רבה לפנייתו של המתלונן להקל בדינו של המערער, כמו גם לתחושתו כי הוא "שותף", כביכול, למעשה ולתוצאותיו. כל שנאמר במכתבו של המתלונן הוא כי יחסיו עם המערער לא זרמו על מי מנוחות, אך אין במכתב, דבר וחצי דבר, באשר לתחושת האיום וחוסר האונים, אותה מנסה המערער לשדר. מקרה זה מצטרף לשורה ארוכה של מקרים, שבהם מדובר בפגיעה בגופו של הזולת תוך שימוש בכלי נשק קרים, וכפי שציינתי בע"פ 1997/13 פלוני נ' מדינת ישראל (29.8.2013): "תקצר היריעה מלתאר את החומרה הניבטת ממעשים מעין אלה, בהם צעירים נוטלים את החוק לידיהם, ועושים שימוש בסכינים ובכלי משחית אחרים, לשם פתרון סכסוכים ומחלוקות של מה בכך, כאשר, לעיתים קרובות, תוצאות המעשים קשות ביותר, עד כדי אובדן חיי אדם" (שם, בפסקה 12, וראו גם, ע"פ 6910/09 הדרה נ' מדינת ישראל (9.5.2010); ע"פ 7712/12 פלוני נ' מדינת ישראל (23.5.2013); ע"פ 6370/11 כבוב נ' מדינת ישראל (29.11.2012); ע"פ 6223/11 אגבריה נ' מדינת ישראל (25.6.2012)). ועוד ראוי להביא מדברי חברי, השופט י' דנציגר, בע"פ 1552/08 פרטוש נ' מדינת ישראל (29.10.2008): "המאבק ב'תת-תרבות הסכין' רחוק מלהגיע לסופו ומשכך מוטלת עלינו החובה לשרש תופעה נפסדת זו וזאת על ידי החמרה בעונשם של מי שבחרו לפגוע בגופו של הזולת בסכינים או בכלי משחית אחרים" (שם, בפסקה 21, וראו גם, ע"פ 6230/09 מדינת ישראל נ' מברשם (15.2.2010); ע"פ 175/10 חנוכייב נ' מדינת ישראל (28.7.2011); ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן (10.11.2009); ע"פ 5024/12 מסעאד נ' מדינת ישראל (30.10.2012)). 11. אכן, יש לברך על השינוי שחל במערער, כעולה מהתסקיר המשלים, שינוי אשר בא לידי ביטוי בעצם ההכרה בחומרת התנהגותו ובנכונותו להשתלב בתהליך טיפולי. ואולם, הננו סבורים כי אין בכך כדי להביא להקלה בעונשו, וכפי שציינה, בצדק, באת כוח המשיבה, נתונים חיוביים אלה יבואו, מן הסתם, בפני ועדת השחרורים, ככל שזו תתבקש לדון בשחרורו המוקדם של המערער מהכלא. דומה כי העונש שהושת על המערער הינו ראוי ומאוזן, בנסיבות העניין, וראוי עוד להזכיר כי מדובר בעונש המצוי בתחום הענישה המוסכם בין הצדדים, ובמקרה מעין זה, נכונותה של ערכאת הערעור להתערב בעונש תהיה פחותה אף יותר (ראו, בהקשר זה, ע"פ 2364/12 קטינה נ' מדינת ישראל (17.5.2012); ע"פ 6449/10 חן נ' מדינת ישראל (29.5.2011); ע"פ 9232/12 עווד נ' מדינת ישראל (28.8.2013)). 12. סוף דבר, משלא מצאנו כי בית משפט קמא החמיר עם המערער מעבר למידה הראויה, דין הערעור להדחות. ניתן היום, י"ג בתשרי התשע"ד (17.9.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13032220_I01.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il