עזבון המנוח מזיג עזיזי ז"ל באמצעות יורשת המנוח הגב נ. שלמה ח

פסק-דין בתיק ע"א 3220/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3220/10 לפני: כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר המערערת: חוה כהן, יורשת המנוח מזיג עזיזי ז"ל כנציגת העזבון נ ג ד המשיבים: 1. שלמה חדד 2. מיכל חדד 3. ברכיה - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ 4. פורמלי הסוכנות היהודית לארץ ישראל 5. רשות מקרקעי ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע (כב' השופט י' שפסר) מיום 22.03.2010 בתיק א 5285/08 תאריך הישיבה: כ"א בסיון התשע"א (23.06.11) בשם המערערת: עו"ד יאיר שילה בשם המשיבים 2-1: עו"ד מוחמד פ.חג'אזי בשם המשיב 3: אין התיצבות בשם המשיבה 4: עו"ד קרן גורביץ' בשם המשיב 5: עו"ד אלעד נוה פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' שפסר), בגדרו נקבע כי המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים, או מר וגב' חדד) הם בעלי הזכויות של "ברי-רשות" במשק מס' 89 שבמושב ברכיה (להלן: המשק). אפתח בהבאת הנתונים הרלבנטיים לענייננו. התשתית העובדתית 2. מושב ברכיה הוא מושב להתיישבות שיתופית בע"מ הרשום אצל רשם האגודות (להלן: המושב). הקרקע עליה המושב נמצא היא קרקע המנוהלת על-ידי רשות מקרקעי ישראל (להלן: הרשות) מכח סמכותה לניהול "מקרקעי ישראל", הקבועה בסעיפים 1א(1) ו-2(א) לחוק רשות מקרקעי ישראל, תש"ך-1960. הרשות (בשמה דהיום; קודם לכן היא כונתה: המינהל) משכירה את הקרקע לסוכנות היהודית לא"י (המשיבה 4), הפועלת כגורם מיישב (בתוקף סעיף 3 לחוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, תשי"ג-1952 וסעיף 1 לאמנה בין ממשלת ישראל לבין הסוכנות היהודית לארץ-ישראל). הסוכנות, מצידה, מעניקה רשות שימוש ב"משבצת קרקע" לאגודה השיתופית, והאגודה כ"בת-רשות" מעניקה רשות שימוש לחבר אגודה בנחלה. מעמד חבר האגודה הוא כ"בר-רשות". הסכם משולש זה (להלן: הסכם המשבצת), נחתם מדי שלוש שנים בין הצדדים הנ"ל (לפי סעיף 2 ו-18 להסכם המשבצת) – והוא שמגדיר את מערכת היחסים בין הצדדים לבין עצמם, ובינם לבין חבר האגודה. הסכם המשבצת הוא מקור הזכויות המשפטיות, מושא הערעור (ראו: ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 314 (2002) (להלן: ענין חיים)). זכויות המושב וזכויות חברי המושב אינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין – אלא ברישומי: הרשות, הסוכנות היהודית והמושב. עוד יש לציין כי סעיף 20(ד) להסכם המשבצת קובע כדלקמן: "אסור לחבר האגודה להעביר ו/או למסור לאחר את זכויות השימוש שלו במשקו לרבות בבית המגורים, אלא אם קיבל לכך הסכמת המשכיר בכתב ומראש, ובתנאי נוסף שהמציא גם הסכמת המישבת שתינתן, אם תינתן, לאחר שהאגודה תודיע בכתב למישבת את עמדתה. העברה ו/או מסירת זכות השימוש כאמור דינה כדין העברת זכות חכירה לענין חובת תשלום דמי הסכמה למשכיר". מכאן שהאפשרות להעביר זכות של "בר-רשות" במשק מסוים כפופה למתן הסכמות של הרשות והסוכנות (כשגם לאגודה יש אפשרות להביע את דעתה בנושא). 3. המנוחים, מזיג ומתוקה עזיזי ז"ל, החזיקו במשק מכח הסכם המשבצת האמור והם הרשומים עדיין כבעלי הזכויות בו. 4. בתאריך 6.10.1996 המנוחים (שלא היו להם ילדים) חתמו על תצהיר, אשר על-פי תוכנו הם מעבירים לידי מר חדד (שהוא בן אחותה של גב' מתוקה עזיזי ז"ל) את זכויותיהם במשק – ללא תמורה (להלן: תצהיר המתנה, או: התצהיר). לאחר כשמונה שנים וארבעה חודשים, בתאריך 19.2.2005, נפטרה אשת המנוח מזיג עזיזי – גב' מתוקה עזיזי ז"ל (להלן: המנוחה). בתאריך 1.3.2005 חתם מזיג עזיזי ז"ל (להלן, גם: המנוח) על מכתב, אשר כותרתו: "זכויות בן ממשיך במושב", המופנה אל ועד המושב, אשר על-פיו הוא מעביר את הזכויות במשק למר חדד כ"בן ממשיך" (להלן: מסמך "הבן הממשיך"). עוד יש לציין כי בתאריך 21.3.2005 חתם המנוח על ייפוי-כח בלתי-חוזר, המסמיך את עו"ד יחיא תמיר לביצוע העברת הזכויות במשק לידי מר וגב' חדד. בעקבות זאת, עו"ד יחיא שלח הודעה בפקסימליה לידי רשות מקרקעי ישראל – מחוז ירושלים, בגדרה היתה כלולה גם בקשה לקבל אישור זכויות במשק. להודעה צורף ייפוי-הכח הבלתי-חוזר. בתאריך 10.4.2005 ניתן אישור על ידי רשות מקרקעי ישראל, המאשרים כי הזכויות במשק בישוב ברכיה רשומות על שם המנוחים, והנכס ממושכן לטובת בנק הפועלים בסכום של 184,000 ש"ח. 5. בתאריך 29.4.2005, בהמשך לפנייתו של המנוח לועד המושב במסמך "הבן הממשיך", התקיים מפגש בין המנוח לבין שני נציגים של ועד המושב. במעמד זה אישר המנוח את הסכמתו לתוכן מכתבו האמור, אך התנה זאת בתנאי שהעברת הזכויות תתבצע רק לאחר מותו. לשון הכתוב במסמך סיכום הפגישה הנ"ל (להלן: מסמך סיכום הוועד) מבהירה זאת במילים אלה: "בעיה מרכזית שמר עזיזי מסכים להעביר את הזכויות רק בתום 120 שנה – קרי סוף חייו. אינו מסכים שיוציאו אותו מביתו לפני כן. מזיג עזיזי פרץ בבכי... חושש שיוציאו אותו מביתו". 6. בתאריך 21.7.2005 חתם המנוח, בפני עו"ד ונוטריון אליהו רפאלי, על מסמך שכותרתו: "ביטול ייפוי-כח". המסמך, על-פי תוכנו, מבקש לבטל את תצהיר המתנה משנת 1996. במסמך הנ"ל צויין גם כי לפי זכרונו של המנוח לא ניתן על-ידו, או על-ידי אשתו המנוחה ייפוי-כח כלשהו למר חדד המאפשר לו לקבל בשמם זכויות כלשהן. כן צויין כי אם בכל זאת בידי מר חדד מסמך המעניק לו סמכות לבצע העברת זכויות כלשהן מהמנוח אליו, לרבות במושב, הרי שהרשאה זו מבוטלת. בנוסף, נכתב כי מר חדד לא יוכל לקבל כל זכות השייכת למנוח והנמצאת אצל צד שלישי כלשהו. 7. בתאריך 26.7.2005 שלח בא-כח המנוח, עו"ד אליהו רפאלי ז"ל, מכתב לידי מר חדד ולידי ועד מושב ברכיה, המודיע להם על חתימת מסמך של ביטול ייפוי-כח נוטריוני. במכתב צויין כי בשנת 1996 המנוחים הסכימו להעניק למר חדד בעתיד את זכויותיהם ביחידת המשק שלהם במושב, הואיל שהם קיוו שהוא יגור בקרבתם ויסעד אותם. בא-כח המנוח ציין כי מר עזיזי חולה ובמצב קשה, וכי יש לו טענות לגבי יחסו של מר חדד כלפיו. 8. בתאריך 15.5.2006 ערך המנוח צוואה, בגדרה הוצהר כי המנוח גר במושב ברכיה במשק מס' 90 (וזאת, כזכור, בניגוד לעובדה כי המשק, מושא הערעור הוא משק מס' 89), והוא מצווה את זכויותיו במשק מס' 90, וכל רכושו ללא יוצא מן הכלל – לידי גב' חוה כהן, שהיתה שכנתו במושב (להלן: המערערת, או יורשת המנוח). כן מצווה המנוח כי במקרה שהמערערת תהיה מנועה מלזכות בזכויות במשק – הוא יימכר למרבה במחיר והכספים יועברו למערערת. 9. בתאריך 8.6.2006 חתם המנוח על יפוי-כח כללי – באישור נוטריון, המסמיך את מר ניסים כהן (בעלה של המערערת) לפעול למימוש הצוואה. 10. בתאריך 27.8.2008 ניתן צו לקיום צוואת המנוח על-ידי הרשם לענייני ירושה בבאר שבע לטובת המערערת, כאשר במסגרת הליכים אלה המשיבים הצהירו שהם שומרים לעצמם את כל זכויותיהם וטענותיהם בהקשר למשק. 11. נוכח המסכת העובדתית וההוראות הנוגדות לענין העברת הזכויות במשק, התעוררה מחלוקת בפני בית המשפט הנכבד קמא בדבר הבעלות בזכויות על המשק. אביא עתה בתמצית את פסק הדין שניתן במכלול (הערה: בבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים לידי הסכמה על התשתית העובדתית הנ"ל, ועל כן הם ביקשו את הכרעתו רק במחלוקות המשפטיות שנתגלעו ביניהם לגבי המשק). פסק דינו של בית המשפט המחוזי 12. בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את טענות המשיבים, וקבע כי הזכויות במשק עברו אליהם. בעניין התצהיר, נקבע כי הוא מהווה התחייבות לתת מתנה לפי סעיף 5 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה), וכי חתימתו של המנוח על ייפוי-הכח הבלתי-חוזר היא בחזקת ויתור על זכותו לחזור בו מההתחייבות לפי סעיף 5(ב) לחוק המתנה. על כן ההתחייבות הפכה לבלתי-הדירה והיא גוברת לפיכך על הוראת הצוואה שנערכה מאוחר יותר לטובת המערערת. כמו כן נקבע כי אין מקום לקבל את טענות ההתיישנות והשיהוי שהעלתה המערערת במכלול. יחד עם זאת נקבע כי מר חדד איננו יכול להיחשב כ"בן ממשיך" בהתאם לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973, שכן הוא איננו "בן" ביולוגי, מאומץ, או נכד של בעלי המשק כנדרש לפי הדין. 13. כפועל יוצא מכל האמור לעיל נקבע כי תוקפה של התחייבות לתת מתנה – מחייבת כלפי יורשת המנוח בלבד, ואכיפתה בפועל כפופה להסכמת הרשות, הסוכנות והאגודה. בעניין זה צוין בפסק הדין כי אין התנגדות ספציפית מצידן של הרשות והסוכנות להכרעה לטובתם של מר וגב' חדד. בנוסף, לא הובעה כל התנגדות לכך מצד המושב. בשולי הדברים אדגיש כי בפסק הדין אין התייחסות לעובדה שבצוואה הועברו, לכאורה, הזכויות במשק מס' 90, בעוד שהמנוחים החזיקו כזכור במשק מס' 89. נדמה שהרישום האמור בצוואה נעשה בשגגה ואין בו כדי להשליך על המשך הניתוח. טענות הצדדים בערעור 14. המערערת, יורשת המנוח לפי הצוואה כאמור, טוענת כי בית המשפט המחוזי הנכבד טעה במסקנתו, שכן הזכויות במשק שייכות לעזבון – ולא לבני הזוג חדד. אפרט להלן את הטענות המשפטיות העיקריות של המערערת: (א) תצהיר המתנה משנת 1996 מהווה התחייבות לתת מתנה עתידית לאחר המוות, אשר מהווה למעשה צוואה (שעליה גוברת הצוואה המאוחרת). לחילופין, יש לראות בתצהיר משום התחייבות לתת מתנה מחמת מיתה – שהיא אסורה ובטלה לפי הדין (מה שישלול גם את תוקפו של ייפוי-הכח הבלתי-חוזר). (ב) לחילופין, המערערת טוענת כי הצוואה מהווה מתנה המותנית בתנאי מתלה, או בהתחייבות לתת מתנה שלא השתכללה משום שנדרשה קבלת הסכמת הסוכנות והרשות להעברת הזכויות (ואלה לא ניתנו). מכאן שהזכויות במשק לא עברו לידי המשיבים לפני פטירתה של המנוחה – והמנוח הפך לבעל הזכויות היחיד במשק בהתאם להסכם המשבצת. 15. מנגד המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד שקבע כי הזכויות במשק הועברו אליהם. בתוך כך המשיבים מסבירים כי התצהיר מהווה מתנה שהושלמה והוקנתה, ואין לראות בו "מתנה על תנאי", או התחייבות לתת מתנה, כדברי המערערת. לחילופין, נטען כי שני בעלי הזכויות, המנוחים, העבירו בתצהיר המתנה משנת 1996 את המשק, ורק לגבי מחצית מהזכויות, שהיו בידי המנוח, ניתן לדון לאור חזקת השיתוף (היות והמנוחים נישאו לפני חקיקתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973). 16. בתגובתה לערעור בפנינו, מסרה הסוכנות היהודית (המשיבה 4) כי היא מותירה את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט, אף שהיא ציינה כי על המשק רובץ שיעבוד ועיקול. גם הרשות לא ראתה לנכון לנקוט עמדה קונקרטית בסכסוך. עתה משפרטתי את כלל הנתונים הרלבנטיים למכלול – ניתן להכריע במכלול, וזאת אעשה מיד בסמוך. דיון והכרעה 17. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון בחומר הרב שהוגש על ידם, הגעתי למסקנה כי לשיטתי דין הערעור להתקבל בצורה חלקית, כאמור בפיסקה 26 שלהלן, וכך אציע לחברי לעשות. ביתר פירוט, עמדתי היא כי תצהיר המתנה מהווה התחייבות לתת מתנה, המותנית בתנאי. התחייבות זו תופסת רק לגבי מחצית מהזכויות במשק (אלה שמקורן בזכויות המנוחה), בעוד שהמחצית השניה של הזכויות במשק הועברו לידי יורשת המנוח, בהתאם לצוואה שערך המנוח. לכן אציע לחבריי כי נורה על מכירת הזכויות במשק לצד שלישי (בכפוף לשעבודים השונים ולקבלת ההסכמות הנדרשות על פי הסכם המשבצת), והמערערת והמשיבים יקבלו את הכספים הנותרים מהמכירה, ככל שיהיו כאלה, בחלקים שווים ביניהם. אפרט עתה את עמדתי ונימוקיי. 18. בפתח הדברים אציין כי אין אפשרות לראות עתה את תצהיר המתנה כצוואה. הטעם המרכזי לכך הוא שטענה זו לא הועלתה על-ידי בא-כח המערערת בדיון בבית המשפט המחוזי הנכבד ומשכך, לא דן בה בית המשפט. על כן מדובר בהרחבת חזית שאינני רואה מקום להידרש אליה בפירוט (ראו: ע"א 8871/07 יודפת מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' נגוהות בע"מ, בפיסקאות 19, 24 ו-36 לפסק דיני (לא פורסם, 12.7.2011)). ודוק: מדובר בטענה שלה רכיבים עובדתיים מהותיים. בנוגע לרכיבים אלה התשתית הראייתית לא בוארה כל צורכה בערכאה הדיונית, נוכח הסכמתם של הצדדים על העובדות הרלבנטיות ותחימת הדיון לשאלות משפטיות אחרות. 19. העניין השני שאליו יש להידרש הוא מעמדו של תצהיר המתנה. לדידי, המדובר בהתחייבות ליתן מתנה שמותנית בתנאי, כשהתנאי הוא מתן הסכמת הרשות והסוכנות. למשמעות תובנה זו אחזור בהמשך הדברים, ובינתיים אבהיר קביעתי שלעיל: אמנם סעיף 2 לתצהיר המתנה נוקט בלשון של העברה "בזמן אמיתי" של הזכויות במשק, בקובעו כי: "אנו נותנים את כל זכויותינו במשק במתנה וללא תמורה לחדד שלמה". אך יחד עם זאת נראה כי מצרף העובדות מלמד שלמעשה מדובר היה בהתחייבות לתת מתנה. לדבר שני טעמים: (א) הזכויות במשק אינן יכולות לעבור עד לקבלת הסכמת הרשות והסוכנות (ראו: סעיף 20(ד) להסכם המשבצת, שצוטט לעיל). אשר על כן המתנה בהקשרנו איננה יכולה להשתכלל עם הסכמת שני הצדדים בלבד, והצדדים היו מודעים לכך בעת החתימה על התצהיר האמור. השוו: מרדכי א' ראבילו, חוק המתנה, התשכ"ח-1968 (במסגרת הסדרה: פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי) 349-348 (מהדורה שניה, 1996) (להלן: ראבילו, חוק המתנה); ע"א 6277/95 התאחדות עולי רומניה נ' קרן, פ"ד נג(1) 817, 820 (1999). וכן ראו: ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5) 184, 193 (1992) (להלן: ענין בצר); בע"מ 445/05 עזבון הנדלסמן נ' מחלב, בפיסקה כ"ג לפסק דינו של חברי, השופט רובינשטיין (לא פורסם, 2.8.2006) (להלן: ענין מחלב)). הנה כי כן, לא ניתן להעביר זכויות מסוג זה בחיים ללא דין ודברים והסכמה של הרשות והאגודה. ודוק: המשטר הרכושי הנדון נועד לשים מגבלות על הנכס הקנייני כדי למשטר את אופן העברת הזכויות בו. אשר על כן, אם נקבע כי מדובר במתנה לאלתר, ולא בהתחייבות לתת מתנה, יהיה הדבר נוגד את התכלית המרכזית העומדת בבסיס ההליכים המשפטיים הנדרשים להעברה – לרבות הצורך בקבלת הסכמת הרשות והסוכנות, אשר היא תכלית ראויה שלה שורשים היסטוריים, חברתיים, כלכליים ומורשתיים; (ראו: ענין חיים, בעמ' 316- 318; יהושע ויסמן "מקרקעי ישראל" משפטים כא 79, 95 (1991); רחל אלתרמן "מי ימלל גבורות מקרקעי ישראל? בחינה של ההצדקות להמשך הבעלות הקומית על המקרקעין" עיוני משפט כא 535, 550 (1998)). בנוסף, אפילו נאמר כי זכויות בר-רשות אינן 'זכויות מקרקעין' אשר דורשות רישום בלשכת רישום המקרקעין, מדובר בזכות בר-רשות שנרשמת בספרי האגודה השיתופית, וברישומי הרשות והסוכנות. לכן עדיין עסקינן בהתחייבות לתת מתנה (עיינו: ענין מחלב, שם; עניין בצר, שם). (ב) המשיבים העידו על עצמם בהתנהגותם שהם הכירו ומכירים בצורך לקבל את הסכמת הסוכנות והרשות, ועובדה היא שהם לא פעלו כדי לממש את זכויותיהם בין השנים 2005-1996 (עיינו: ענין מחלב, בפיסקה כ' לפסק הדין). 20. הנה כי כן, שני בני הזוג עזיזי התחייבו למסור את חלקיהם במשק במתנה למשיבים, בכפוף להתקיימות התנאי האמור. הנדבך השני לפרשנותי את המכלול הוא כי מר עזיזי חזר בו מן ההתחייבות האמורה, וחזרתו מקבלת תוקף חוקי מסיבות שיפורטו בהמשך. על כן חלקו של מר עזיזי במשק עבר, בהתאם לצוואתו, למערערת. ודוק: האפשרות של המנוח לחזור בו מהתחייבותו במועד עתידי היא אפשרית כאן, למרות שמדובר במשק שאיננו רשום במרשם המקרקעין, בין היתר מאחר שהמדובר בהתחייבות על תנאי, ועל כן חוזה המתנה איננו מעביר אוטומטית את מושא המתנה לידי המקבל (שכן אז הענקת המתנה היתה משתכללת ולא היה ניתן עוד לחזור מההתחייבות). השוו: ע"א 6439/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' פרח, פ"ד נח(2) 106, 122-117 (2003); ע"א 4593/09 סעיד נ' יורשי המנוח סעיד ז"ל, בפיסקה 17 לפסק דינה של חברתי, השופטת א' חיות (לא פורסם, ‏15.11.2011). לעומת זאת, גב' עזיזי לא חזרה בה מעולם, ומשכך התצהיר המשיך להיות רלבנטי לגביה גם לאחר מותה (וגם עניין זה אבאר בהמשך). כיום, משמסרו הרשות והסוכנות כי הן לא מתנגדות להעברת הזכויות למי מהצדדים, התקיים התנאי שלו היתה כפופה ההתחייבות של גב' עזיזי, ועל כן מחצית מהזכויות (הכספיות) במשק עוברות מכוח אותו תצהיר אל המשיבים. אפרט את הדברים בקצרה להלן. נמשיך עתה במסענו. 21. חלקו של המנוח במשק: לצורך הדיון בחלק זה מוכן אני להניח כי ייפוי הכוח שעליו חתם מר עזיזי היווה ויתור בכתב על זכותו של נותן המתנה לחזור בו ממנה, כמשמעות מונח זה בסעיף 5(ב) בחוק המתנה. ואולם גם בהתחשב בנתון זה יש לקבוע כי מר עזיזי חזר בו מן המתנה האמורה בצורה תקפה, וזאת נוכח סעיף 5(ג) לחוק המתנה. סעיף זה קובע כדלקמן: "מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו, או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן". יש לציין כי הסעיף הנ"ל ניתן להפעלה: "אפילו אם הנותן ויתר בכתב על זכותו לחזור זו ואפילו אם המקבל שינה את מצבו בהסתמך על המתנה [לפי סעיף 5(ב)]" (ראו: ראבילו, חוק המתנה, בעמ' 384). לכן אין משמעות מיוחדת פה לעובדה שהמנוח ויתר על זכותו לחזור בו מהענקת המתנה. 22. לשיטתי אכן הוכחה כאן "התנהגות מחפירה" של המשיב כלפי המנוח, וזו מצדיקה את חזרתו של המנוח מן ההתחייבות ליתן מתנה. אסביר: בידינו מספר אינדיקציות לכך שהמנוח חשש מהתנהגותו החדשה של מר חדד, לאחר מותה של אשתו. כך, לדוגמה, נכתב בסיכום הפגישה של המנוח עם האגודה כי המנוח: "אינו מסכים שיוציאו אותו מביתו לפני כן. מזיג עזיזי פרץ בבכי... חושש שיוציאו אותו מביתו". בנוסף, הדברים נלמדים ממסמך "ביטול ייפוי-כח" שניתן בתאריך 21.7.2005, ומהמכתב שנשלח על-ידי בא-כח המנוח, עו"ד רפאלי אל מר חדד בתאריך 26.7.2005. שם נכתב כדלקמן: "מר עזיזי הנו קשיש חולה מאוד, נכה קטוע רגל ועיוור המרותק לכסא גלגלים הנזקק לעזרה סיעודית... בעקבות התלאמנותו מאשתו המנוחה, הוא נותר לבדו בביתו ללא התעניינות של ממש מקרוב משפחה שיושיט לו עזרה נפשית ופיזית... [המנוחים] הסכימו להעניק לך בעתיד את זכויותיהם ביחידת המשק שלהם במושב הואיל וקיוו שבימים קשים יותר יקבלו ממך עזרה, שתגור בקרבתם ותסייע להם ככל שידרש. תקווה זו לא התממשה ומר עזיזי מרותק לכסא הגלגלים ממורמר ומיואש... מוועד מושב ברכיה נמסר למר עזיזי כי בקרבת חג הפסח האחרון, הוועד הוציא שיק בסך 8,000 ש"ח בקירוב לפקודת מר עזיזי. השיק ותמורת השיק לא הגיעו לידי מר עזיזי". בשים לב לאמור לעיל יש מקום לקבוע כי חזרתו של המנוח מן ההתחייבות שנתן היתה כדין, על פי סעיף 5(ג) לחוק המתנה. משמעותם של דברים אלה היא כי צוואתו של המנוח, שבגדרה הוא הוריש את זכויותיו במשק למערערת – יש לה תוקף לגבי חלקו שלו במשק, ומכוחה מקבלת המערערת 50% מהזכויות הכספיות במשק, כאמור בצוואה. זה המקום להדגיש כי כפי שהובהר לנו על ידי המשיבה 5, ממילא לא יכולה המערערת לקבל בפועל את המשק, מאחר שרשום על שמה כבר משק אחר במושב. 23. חלקה של המנוחה במשק: ביחס למנוחה, מעולם לא נטען כי התקיים "יחס מחפיר" של מר חדד אליה, ועל כן סעיף 5(ג) לחוק המתנה איננו רלבנטי בעניינה. מכאן שהמנוחה מעולם לא חזרה בה מהתחייבותה לתת מתנה, ועל כן התחייבות זו משתכללת עתה, עם הסכמתם של הסוכנות ושל הרשות להעברת חלקה של המנוחה במשק לידי המשיבים (שוב מדובר בזכויות כספיות בלבד). 24. זה המקום לדון בהתנגדות המרכזית שהעלתה המערערת לפרופוזיציה זו, והיא כי האפשרות לראות בהתחייבות המנוחה כלפי המשיבים כמחייבת – נשללת על ידי לשונו של סעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, שקובע כדלקמן: "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה". הנה כי כן, המערערת טוענת שמכיוון שהתנאי שאליו כפופה התחייבות של המנוחה כלפי המשיבים (כזכור, קבלת ההסכמות הנדרשות על פי הסכם המשבצת) מתקיים רק לאחר מותה – הרי שיש לראות בהתחייבות זו כ"מתנה מחמת מיתה", שהיא אסורה כאמור. 25. דין טענה זו – להידחות בנסיבות, וזאת מן הטעם כי סעיף 8(ב) האמור מדבר במתנות שמוקנות למקבל רק לאחר מותו של הנותן, כלשונו של הסעיף, ואילו בענייננו התנאי שבו הותנתה המתנה – קבלת האישורים המתאימים – היה יכול להשתכלל גם לפני, וגם אחרי מותה של המנוחה, ואין הוא מקיים קשר הדוק דווקא למותה של המנוחה. עינינו הרואות כי המנוחה ביקשה להעניק את המתנה בחייה (בכפוף להתקיימות התנאי האמור), ועל כן אין מדובר ב"מתנה מחמת מיתה". ראו: רונן קריטנשטיין "מתנה מחמת מיתה – עיון מחודש" הפרקליט מט 403, 433 (2008); שאול שוחט, מנחם גולדברג, יחזקאל פלומין דיני ירושה ועזבון 47 (מהדורה שישית, 2005); ראבילו, חוק המתנה, עמ' 337. השוו ודייקו: ע"א 524/86 צברי נ' שוקרי, פ"ד לט(2) 710, 712 (1985). 26. סיכום הדברים מעלה איפוא את המסקנות הבאות: תצהיר המתנה מהווה התחייבות להעניק מתנה על תנאי, וזאת הן ביחס לחלקה של המנוחה במשק, והן ביחס לחלקו של המנוח במשק. המנוח חזר בו כדין מהתחייבות זו, ועל כן בכל הקשור לחלקו במשק יש לתת תוקף לצוואתו בהקשר לחלקו במשק, בכפוף לחוסר יכולתם של המשיבים לקבל המשק לרשותם, כאמור. לעומת זאת, המנוחה לא חזרה בה מן ההתחייבות, וכעת לאחר התממשות אותו תנאי שבו הותנתה ההתחייבות – יש לכבד את רצונה ולהעביר את הזכויות הכספיות שלה לגבי המשק למר חדד. 27. נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי שנקבל את הערעור בחלקו, ונקבע כאמור בפיסקה 26 שלעיל. על מנת למצות את זכויותיהם של כל הצדדים במשק בצורה האופטימלית אציע עוד שנקבע כי המשק יימכר לצד שלישי ככל הניתן בתוך שנה, כאמור בנהלי הרשות ובפיקוח משותף של עורכי-הדין של שני הצדדים (כל זאת – בכפוף לעיקול ולשעבוד שרובצים על המשק), והמשיבים והמערערת יתחלקו בתמורת המכירה שתיוותר. 28. בנסיבות העניין – הנני מציע כי לא נשית צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין: אני מסכים. ה מ ש נ ה ל נ ש י א (ב ד י מ') השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, י' באלול התשע"ב (28.8.2012). ה מ ש נ ה ל נ ש י א (ב ד י מ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10032200_K05.doc מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il