פלוני נ. בית הדין הפטריאכלי לטיני - הפטריארכיה הלטינית

5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 32163-05-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק ארז כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט עופר גרוסקופף העותר: איסחאק רשיד סלמאן נגד המשיבים: 1. בית הדין הפטריאכלי לטיני - הפטריארכיה הלטינית 2. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אשר גמליאל; עו"ד דניאל קרמר בשם משיב 1: בשם משיבה 2: עו"ד עיסאם אבו-נסאר עו"ד האלה חמדאן; עו"ד אמיר חמדאן פסק-דין השופט דוד מינץ: לפנינו עתירה בה מבוקש להורות על ביטול פסק דינו של בית הדין לערעורים של הכנסייה הלטינית (להלן: בית הדין לערעורים), שאישר את החלטת בית הדין של הכנסייה הלטינית (להלן: בית הדין) לדחות את התנגדותו של העותר לצו ירושה שבמחלוקת. רקע וטענות הצדדים בתמצית שבתמצית, העותר טוען כי הוא מחזיק בחלק מהזכויות במקרקעין המצויים בבית ג'אלה שהיו בבעלות המנוח ג'דאללה עבדאללה סאלם רביע ז"ל (להלן: המנוח). למנוח, שעבר להתגורר במדינת פֶּרוּ בשנת 1910, הייתה בת מנישואיו הראשונים (להלן: נביהה) שנותרה בישראל וטיפלה בנכסיו. בשנת 1928 נישא המנוח בשנית בפרו ונולדו לו שלושה ילדים (להלן: יורשי פרו). נטען כי המנוח הותיר צוואה בה הוריש את כל נכסיו ליורשי פרו, והם אף שילמו מס ירושה בפרו בגין עזבון המנוח שכלל גם את זכויותיו במקרקעין מושא ההליך. נטען כי חרף זאת בשנת 1979 הוציא בית הדין, לבקשת נביהה, צו ירושה (88/1979) שלפיו היא היורשת היחידה לזכויות המנוח (להלן: צו הירושה). לאחר פטירת נביהה בשנת 1987, ירש אותה בעלה מכוח צו ירושה נוסף (15/1988). בהמשך, נישא בעלה למשיבה 2 (להלן: המשיבה), ולאחר פטירתו היא ירשה את הזכויות בנכסי המנוח, גם היא מכוח צו ירושה של בעלה (216/2004). העותר טוען כי שרשרת העברת הזכויות אליו החלה בשנת 1979 עת מכרו יורשי פרו את זכויותיהם בנכסי המנוח למר ג'ברא ח'מיס (להלן: ח'מיס), שבתורו העביר בשנת 1980 את זכויותיו לשותפות של ארבעה שותפים שבהמשך הצטרף אליהם גם מר ירחמיאל אפלבוים (להלן: אפלבוים). בשנת 1990 ניתן פסק דין מוסכם בתביעה שהגיש אפלבוים נגד חלק מהשותפים (ת"א 163/84 בבית המשפט המחוזי בירושלים), שלפיו אפלבוים יממש את הזכויות בשותפות באמצעות ייפויי כוח בלתי חוזרים שיינתנו לו על ידי השותפים. בהמשך, בשנת 1991 מונה אפלבוים ככונס נכסים על זכויות השותפות. ביום 10.10.2011 מינה אפלבוים את העותר בייפוי-כוח נוטריוני בלתי חוזר למיופה כוחו כדי להעביר את סמכויותיו ואת זכויות השותפות לידי העותר עצמו (להלן: ייפוי-הכוח). לשלמות התמונה יצוין כי ביום 5.12.2011 הורה בית המשפט המחוזי על סיום תפקידו של אפלבוים ככונס נכסים לאחר שהוא פעל לאורך שנים כנכסים כבשלו ללא קבלת רשות מבית המשפט, ולאחר שבית המשפט העיר לו מספר פעמים על התנהלות זו. ברם, ביטול זה לא הוחל רטרואקטיבית. כעולה מהעתירה, ביום 28.3.2024 פנה העותר לבית הדין בהתנגדות לצו הירושה (המקורי). נטען כי צו הירושה ניתן בחוסר סמכות מאחר שבית הדין של הכנסייה הלטינית לא היה מוסמך להוציא את צו הירושה שכן המנוח היה נוצרי קתולי יווני, ולא השתייך לעדה הלטינית. בנוסף, צו הירושה ניתן במרמה מבלי שנשמעה עמדת יורשי פרו, ולאחר שנקבע כי המנוח נישא לאישתו השנייה בעודו נשוי לאישתו הראשונה, ועל כן ילדיו מנישואיו השניים אינם זכאים לרשת אותו. ברם, המנוח נישא לאישתו השנייה כ- 14 שנים לאחר פטירת אישתו הראשונה ומשכך ליורשי פרו זכויות בנכסי המנוח ויש להורות על ביטול צו הירושה בהתאם. ביום 6.9.2024 דחה בית הדין את התנגדות העותר. נקבע כי מעיון בייפוי-הכוח שהגיש העותר לביסוס מעמדו כמייצג את זכויות יורשי פרו עולה, כי ייפוי-הכוח שניתן על ידי אפלבוים מייפה את כוחו של מר עלי איבראהים רשיד סלמאן עבור הקונה אסחק איבראהים רשיד סלמאן – העותר. לפיכך, העותר נעדר סמכות לערוך פעולה משפטית כגון הגשת התנגדות לצו הירושה. ערעורו של העותר לבית הדין הכנסייתי לערעורים נדחה. בפסק הדין מיום 7.4.2025 נקבע כי ייפוי-הכוח אינו כולל הסמכה של העותר לייצג את המתנגדים לצו הירושה (יורשי פרו ויתר שרשרת הזכויות), וכי לאחר החלטת בית הדין לא הוגש כל מסמך המתקן את היעדר ההסמכה שבייפוי-הכוח, ולפיכך אין יריבות בין העותר למשיבה. בעתירה שלפנינו טוען העותר נגד החלטת בית הדין ופסק הדין של בית הדין לערעורים. נטען כי צו הירושה נעדר תוקף בהיעדר הסכמת יורשי פרו לסמכות בית הדין; כי הוא ניתן בחוסר סמכות עניינית שכן בהתאם לדין הירדני שהוחל בשנת 1958 על שטח הכולל את נכסי המנוח, אם היה המנוח אזרח ירדן, הרי שבהיותו נוצרי יווני קתולי, הסמכות נתונה לבית הדין של הכנסייה היוונית קתולית, ולא לבית הדין. ואם לא היה המנוח אזרח ירדני, הסמכות לדון בצו הירושה מסורה לבית משפט השלום; כי הותרת צו הירושה על כנו מהווה פגיעה בכללי הצדק הטבעי שכן לא ניתן לו יומו בבתי הדין; וכי צו הירושה פוגע בעקרונות הצדק הטבעי וביטולו נדרש כסעד מן הצדק. משיב 1, בית הדין הכנסייתי טוען כי דין העתירה להידחות על הסף משום שלעותר אין כלל מעמד להגישהּ. בהליך ההתנגדות לצו הירושה שהתנהל לפני בית הדין, העותר לא היה צד ישיר אלא הציג את עצמו כמייצג של המתנגדים – יורשי פרו, ח'מיס ואפלבוים. על כן, הוא אינו יכול להגיש עתירה כבעל דין עצמאי נגד החלטות שניתנו בהליך שהוא לא היה צד ישיר לו. בנוסף, העתירה הייתה צריכה להיות נגד בית הדין לערעורים ולא בית הדין. בית הדין מציין שהחלטתו לדחות את הבקשה לביטול צו הירושה הייתה נכונה ומבוססת, שכן היא נבעה מהיעדר ייפוי-כוח המעניק לעותר סמכות לייצג את המתנגדים. עוד נטען כי העותר כלל אינו תוקף בעתירתו את נימוקי פסק הדין שעסק במעמדו של העותר להגיש את הבקשה לביטול צו הירושה, אלא תוקף את צו הירושה עצמו. לבסוף, העיר בית הדין כי גם אם היו דנים בבקשה לגופה, חלוף הזמן מאז מתן צו הירושה המקורי (בשנת 1979) וקיומן של הכרעות קודמות בהליכים שהגישו יורשי פרו במרוצת השנים, היו מובילים ככל הנראה לדחיית הבקשה. המשיבה, טוענת כי העתירה כולה נובעת מניסיון כושל של העותר להשפיע על הליך אחר המתנהל בוועדה לרישום ראשון, במטרה למנוע ממנה להירשם כבעלת המקרקעין. לטענתה, יש לדחות את העתירה על הסף בשל חוסר תום לב מצד העותר, וכן בשל שיהוי ניכר בהגשתה, שנים לאחר שלכאורה נודע לו על צו הירושה. העותר פועל בחוסר סמכות, שכן הזכות להתנגד לצו ירושה שמורה ליורשים בלבד, והעותר אינו נמנה עימם. כן נטען כי העותר לא ביסס את טענתו לזכויות במקרקעי המנוח ואף אין כל תיעוד של העברת זכויות כלשהן ממיופה הכוח – מר עלי סלמאן לטובת העותר. יתרה מכך, מעצם פנייתו הראשונית לבית הדין הכנסייתי בבקשה לביטול הצו, הכיר העותר בסמכותו של בית הדין, ועתה לאחר שבית הדין דחה את הבקשה לתיקון צו הירושה, הוא מנוע מלטעון לחוסר סמכות. בעניין זה הטעימה המשיבה כי העותר לא העלה את טענותיו לחוסר סמכות עניינית בהליכים שניהל לפני בתי הדין, וטענות אלו הועלו לראשונה בעתירתו. דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים, והתערבותו מוגבלת למקרים חריגים בלבד של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או כאשר נדרש סעד מן הצדק שאינו בסמכותו של בית הדין הדתי (בג"ץ 5224/19 ספורי נ' בית הדין הכנסייתי היווני הקתולי, פסקה 6 (8.8.2019); בג"ץ 5405/22 פלוני נ' בית הדין הדתי הדרוזי בעכו, פסקה 16 (23.1.2023)). המקרה שלפנינו אינו נכנס בגדרם של מקרים חריגים אלו. בית הדין קבע כממצא עובדתי כי בהתאם לנוסח ייפוי-הכוח העותר אינו מוסמך לייצג בהליכים משפטיים ובכלל זה התנגדות לצו ירושה, ולפיכך הוא נעדר מעמד לייצג מתנגדים לצו הירושה. טענת העותר לפיה ייפוי-הכוח ניתן לו כדי להעביר את הזכויות לידיו, אינה מתמודדת עם קושי זה. מכל מקום, טענות העותר הן טענות ערעוריות מטיבן ומהותן, ואינן מקימות עילה להתערבות בהחלטות בתי הדין (בג"ץ 1488/19 פלונית נ' בית הדין השרעי בירושלים, פסקה 9 (20.5.2019); בג"ץ 7357/20 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים, פסקה 7 (1.2.2021)). בנוסף, העותר טוען כי העלה את טענת חוסר הסמכות בגדרי הבקשה לתיקון צו ירושה לפני בית הדין. אולם, העותר לא צירף לעתירתו העתק מהבקשה לתיקון צו ירושה (ואף לא מערעורו לבית הדין לערעורים), וכל שצורף הוא העתק מתשובת המשיבה הנעדרת התייחסות לסוגיית הסמכות העניינית. גם מהחלטת בית הדין שציטטה חלק מטענות העותר לא עולה טענה לחוסר סמכות, וכך אף בהחלטת בית הדין לערעורים. כמו כן, תנאי סף להעלאת טענות בהליך משפטי הוא היות הטוען בעל מעמד ובעל זכות בהליך. ייפוי-הכוח שאוחז בו העותר, שנטען כי התקבל מאפלבוים בכובעו ככונס נכסי השותפות, הכוללים כנטען גם את זכויות יורשי פרו בנכסי המנוח, ממוען אל מר עלי איבראהים רשיד סלמאן ולא אל העותר. על פי לשון ייפוי-הכוח, עלי הוא הגורם שמוסמך להעלות טענות בהליכים משפטיים, ולא העותר. אף לא הוגש וגם לא נטען כי קיים מסמך המעיד על העברת הזכויות ממיופה הכוח לעותר הן כרוכש והן כמיופה כוח מכוחו של עלי. משכך, גם אם אניח לטובת העותר כי אכן בית הדין לא היה מוסמך ליתן את צו הירושה, הרי שהעותר אינו בעל הדין הנכון להעלות טענות אלו, ואין מקום להידרש לטענותיו לחוסר סמכות ומתן סעד מן הצדק. העתירה נדחית אפוא, העותר יישא בהוצאות משיב 1 בסך של 5,000 ש"ח ובהוצאות המשיבה בשיעור דומה. ניתן היום, ז' חשוון תשפ"ו (29 אוקטובר 2025). דפנה ברק-ארז שופטת דוד מינץ שופט עופר גרוסקופף שופט