בבית המשפט העליון בירושלים
עש"ם 3216/02
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
המערער:
נחמיה יוסף
נ ג ד
המשיבה:
נציבות שירות המדינה
ערעור על פסק
הדין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בתיק בד"מ 38/01 מיום 11.3.02
שניתן על ידי עו"ד יוסף תלרז – אב"ד והדיינים עו"ד אורי יושע ומר
דוד ציוני
תאריך הישיבה:
י' בטבת התשס"ג (15.12.2002)
בשם המערער:
עו"ד גדעון היכל
בשם המשיבה:
עו"ד אורי כרמל
פסק-דין
1. המערער שהועסק ביחידה הארצית לחקירות ומודיעין שטח
בנציבות מס הכנסה, הורשע בבית הדין למשמעת, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות לפי סעיפים
17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן – החוק או חוק
המשמעת), עקב שליפת מידע ממאגרי מס הכנסה שלא לצורך מילוי תפקידו.
בכתב התובענה יוחסו לו מספר ארועים במועדים שונים של שליפת מידע מהמאגר, בקשר לבחינת
הצעות של יזמים לפרוייקטים במושב תעוז, והעברת המידע לחברי ועד מושב תעוז, בו הוא
מתגורר. בסופו של ההליך, הורשע המערער רק ביחס לשניים מפרטי האישום, וזוכה משלושה
פרטים אחרים. ההרשעה התייחסה לשליפת מידע ביום 22.4.98 בנוגע לחברה בשם
"ג.א.פ." וכן לשליפת מידע ביום 19.4.98 על אדם בשם רפי טל מחברת טל. לפי
קביעת בית הדין, יתר פרטי התובענה לא הוכחו. כמו כן, קבע בית הדין כי לא הוכח
שהמערער שלף את המידע כדי למסרו לחברי ועד המושב, ואף לא הוכח כי מסר להם את
החומר.
בבית הדין לא חלק המערער על העובדה כי
המידע נשלף על ידו, והגנתו היתה כי המידע נשלף על ידו לצורך תפקידו או בקשר אליו.
כך, בסופו של הליך, היתה השאלה שעמדה להכרעה בפני בית הדין מצומצמת. בית הדין הגיע
למסקנה כי המערער שלף את החומר בשתיים מההזדמנויות שיוחסו לו בכתב התובענה, שלא
לצורך מילוי תפקידו או בקשר אליו, ועל כן הרשיעו. כאמור, גירסת התביעה היתה כי הרקע להתעניינותו של המערער
במידע, היה הרצון לבדוק את מצבן הכלכלי של חברות מסויימות, שבאותה עת היו במשא
ומתן עם ועד המושב לצורך פיתוח מקרקעין בו.
בבואו להטיל על המערער אמצעי משמעת הרחיב
בית הדין את דברו ביחס לחומרתה של הפגיעה בפרטיות ושל ניצול הגישה של עובדי ציבור
למאגרי המידע העומדים לרשותם. עם זאת, נתן בית המשפט משקל רב לנסיבותיו האישיות של
המערער, הביא בחשבון את נאמנותו למקום העבודה והתרשם מהעדויות החיוביות באשר
לשירותו של המערער; לפיכך הטיל עליו אמצעי משמעת מתונים ביותר של נזיפה והפקעת
מחצית המשכורת הקובעת ב-10 תשלומים שווים.
2. הערעור שלפניי הוגש הן כנגד ההרשעה והן
כנגד העונש, אך בטיעונו לפניי התמקד בא-כוחו של המערער בטיעונים כנגד הכרעת הדין.
בקשתו העיקרית של הסניגור המלומד היתה כי יאופשר לו לצרף ראיות חדשות וכי התיק
יוחזר לבית הדין, ותינתן למרשו הזדמנות נוספת להרחיב את היריעה ולבסס את טענות
ההגנה שלו. בא-כוח המדינה, עו"ד כרמל, התנגד לבקשה ונימק את התנגדותו בדרכו
היסודית והמלומדת שהורגלנו בה, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית.
ברקע הבקשה לראיות נוספות, עומדת העובדה,
שקדמה להליכי המשמעת חקירה משטרתית מסועפת שנפתחה עקב תלונה אנונימית ביחס לחשד
לקבלת שוחד תמורת מסירת מידע ממחשבי מס הכנסה. חקירה זו הסתיימה בסגירת תיק השוחד
מחוסר אשמה. עתה מבקש בא-כוח המערער חומר נוסף מאותה חקירה וכן חומר אחר הנוגע
לתחום עבודתו של המערער במס הכנסה, שעמד לרשותו עוד בשלב של ניהול ההליכים בבית
הדין למשמעת.
הראיות המבוקשות מתייחסות בעיקר לחומר
שלטענת בא-כוח המערער היה בתיק החקירה המשטרתית ולא נמסר לו. בקשתו התייחסה למזכר
שנרשם מפי עד ההגנה שבירו, לדף נוסף מיומן החקירה, אשר אין כל ידיעה אם הוא אמנם
קיים, וכן לראיות הנוגעות לחקירה שהתנהלה במס הכנסה נגד חברה בשם ז.א.פ., ואשר
לטענת המערער בשל הקירבה בשמות, הוא בא לידי טעות, ובשל טעות זו שלף את החומר
בענין חברת ג.א.פ..
3. לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה האמורה להבאת
ראיות נוספות משום שאין לה אחיזה, לא בטעמים משפטיים ולא בטעמים עובדתיים.
המסגרת הנורמטיבית החלה על הבאת ראיות
נוספות בערעור נקבעה בתקנה 11 לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין בערעור או
בבקשה לשופט בית המשפט העליון), תשכ"ד-1963, וכך נאמר באותה תקנה:
"11. ראיות נוספות
(א) מערער או מבקש אינו רשאי
להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני השופט, ואולם אם בית הדין סירב
לקבל ראיות שצריך היה לקבלן או אם השופט סבור שכדי דלאפשר לו מתן פסק דין, או מכל
סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי השופט להתיר הבאת הראיות
הנוספות.
(ב) התיר השופט הבאת ראיות
נוספות, ירשום את הטעמים לכך".
ההוראה האמורה, הוראה של סדר דין היא,
ונוסחה של תקנה 11 דומה ביותר לנוסחה של תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי,
התשמ"ד-1984. עיון בתקנה זו ובתקנות 12-14 המשלימות אותה, מלמד כי היא מוסבת
בעיקר על גביית ראיות בפני ערכאת הערעור עצמה. מהוראות התקנה עולה גישת
מחוקק-המשנה לסוגיית הראיות הנוספות בשלב הערעור. התקנה קובעת למעשה את המתווה להפעלת
שיקול הדעת של ערכאת הערעור בהבאת ראיות נוספות. יודגש, כי התקנה על פניה, מצמצמת
את שיקול הדעת לענין הבאת ראיות בערעור רק לאותם מקרים בהם שגה בית הדין כאשר סרב
לקבל ראיות שצריך היה לקבלן או אם "מסיבה אחרת" דרושה הצגת מסמך או
חקירת עד בשלב הערעור. התקנה אף מורה כי הנימוקים להבאת הראיות הנוספות יירשמו.
מקובלת עלי טענת בא-כוח המדינה כי על
שיקול הדעת בשאלת הבאת ראיות בערעור חולש, כמו על כל ענין של סדר דין, הצורך לנהוג
בדרך הנראית הטובה ביותר לעשיית צדק, כפי שנקבע לענין הליכי משמעת בתקנה 89א
לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין), תשכ"ד-1963, ביחס לסדר
הדין בבית הדין למשמעת. אמת המידה של גביית ראיות מהטעם שהדבר דרוש לעשיית צדק,
היא גם המנחה את בית המשפט בדונו בערעור פלילי, כאמור בהוראת סעיף 211 לחוק סדר
הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בזו הלשון:
"211. גביית ראיות
בית המשפט רשאי, אם היה סבור כי
הדבר דרוש לעשיית צדק, לגבות ראיות או להורות לערכאה הקודמת לגבות ראיות
שיורה".
עוד מקובל עלי כי ניתן ללמוד על הגישה
הראויה בענין הבאת ראיות נוספות בערעור מהכללים החלים בענין זה בערכאת הערעור בדרך
כלל.
בחנתי אפוא, את הבקשה להבאת ראיות נוספות
על פי אמות המידה האמורות, ולא מצאתי בה ממש. בחינת הבקשה מלמדת כי הראיות
המבוקשות אינן ראיות חדשות שנתגלו בשלב הערעור וניתן היה להשיגן קודם לכן. הראיות
כולן היו בידיעת המערער בשלב ההוכחות בהליך שהתנהל בבית הדין, והמערער רשאי היה
לבקשן באותו שלב ואף לחקור עדים ביחס אליהן. דבר קיומו של המזכר המשטרתי בו נרשמו
דברים מפיו של העד שבירו, עלה כבר מפי עד התביעה בישיבת ההוכחות הראשונה. זאת
ועוד, הדברים אותם מבקש המערער ללמוד מהמזכר נאמרו מפי אותו עד בבית המשפט, ואין
כל צורך לחזקם באמירה קודמת שנרשמה במשטרה. גם החומר שמקורו במס הכנסה עמד לרשות
המערער כבר בשלב הדיונים בבית הדין והודע למערער כי הותר לו לעשות בו שימוש כיוון
שהוסר ממנו החסיון. יתרה מזו, הדברים שכביכול חסו בצל החסיון נמסרו על ידי המערער
הן בחקירה המשטרתית והן בעדות בפני בית הדין. המערער העיד על כך שטעה ביחס לחברת
ג.א.פ. עקב החקירה שהתנהלה בקשר לז.א.פ., וגירסה זו לא זכתה לאמון בית הדין.
המערער אף לא הראה כי הדף המבוקש מיומן החקירה קיים וכי בכל מקרה יש לו רלוונטיות
להליך שהתקיים בבית הדין. ניתן, אפוא, לקבוע בברור כי לא מתקיימת העילה הראשונה
המנויה בתקנה 11 הנ"ל, שכן המערער לא ביקש להביא ראיות נוספות בפני הערכאה
הדיונית בטרם ניתנה הכרעת הדין, ועל כן ממילא לא סירב בית הדין לקבלן. אשר לעילה
השניה של "סיבה אחרת", הרי מדובר בעילת סל, במסגרתה יש לבחון האם
אי-הבאת הראיות הנוספות תפגע בעשיית הצדק. מן הטעמים שצויינו לעיל, מתבקשת המסקנה
כי הראיות המבוקשות בשלב הערעור אינן נדרשות לעשיית צדק, ובא-כוח המערער לא הניח
כל תשתית עובדתית לטענה שהראיות המבוקשות עלולות להשפיע על תוצאות משפטו או לתרום
לו תרומה כלשהי לביסוס גירסת ההגנה.
אשר על כן הבקשה נדחית.
אף לגופו של הערעור על הכרעת הדין לא
מצאתי כל ממש בטענות המערער. בית הדין הרשיע את המערער רק על יסוד עובדות שהוא
עצמו אישר, הן בעדותו והן בהודעות שמסר בחקירתו המשטרתית ואשר הוגשו לבית הדין
כמוצגים מטעם התביעה.
בית הדין דחה את הסבריו המאוחרים של
המערער שהועלו רק בעדותו, ולפיהם פעל בענין שליפת המידע במסגרת תפקידו ולצורך
חקירות שהתנהלו במחלקתו. קביעות אלה הן בגדר ממצאים עובדתיים של בית הדין המעוגנים
בראיות ובהתרשמותו של בית הדין מעדות המערער. כידוע, בממצאים מסוג זה אין בית המשפט
של ערעור נוטה להתערב. לא מצאתי טעם כלשהו המצדיק התערבות במסקנתו של בית הדין כי
שליפת המידע בידי המערער לא נערכה במסגרת מילוי תפקידו.
לא מצאתי גם יסוד להתערב באמצעי המשמעת
שהוטלו על המערער. בית הדין הקל עם המערער הקלה רבה, תוך התחשבות בחוות הדעת החיוביות
בדבר תפקודו, ובעובדה שהמידע שנשלף לא הועבר לגורמים בועד המושב, כפי שנחשד
מלכתחילה. בית הדין אף ציין את התרשמותו החיובית מן המערער והמליץ שקידומו לא יפגע
עקב הזמן שחלף מאז נפתחו ההליכים נגדו.
אשר על כן, דין הערעור על שני חלקיו
להדחות.
ניתן היום, י"ד בטבת התשס"ג
(19.12.2002).
ש
ו פ ט ת
_________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. /02032160_N07.docצש
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il