פארס עמארה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3210/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3210/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ד' חשין המערער: פארס עמארה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 1003/05 מיום 2.3.06 (השופט ארבל) תאריך הישיבה: י"א באדר תשס"ז (1.3.07) בשם המערער: עו"ד דאוד פהים בשם המשיבה: עו"ד עמית אופק פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ארבל) מיום 2.3.06, בו הורשע המערער בשורת עבירות שהחמורה בהן היא עבירת הצתה, ונדון לארבעים ושמונה חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי בן 24 חודשים והפעלה מצטברת של עונש מאסר מותנה בן 6 חודשים, וכן קנס בסך 5,000 ₪, חילוט התחייבות מתיק קודם בסך 5,000 ותשלום פיצוי בן 5,000 ש"ח ₪ לאבי המתלוננת – אשת המערער – ו-3,000 ₪ למתלוננת. ב. (1) כתב האישום המתוקן שבכל האמור בו הורשע המערער, תיאר מחלוקות בין המערער לאשתו המתלוננת שפרצו זמן קצר אחרי נישואיהם ב-2004, ובעקבותיהן עברה להתגורר בבית הוריה. במסגרת הליכי גירושין הוצא ביום 1.9.04 צו הגנה שאסר על המערער להימצא ברדיוס 200 מ' מבית מגוריה של המתלוננת, וכן להפריע לה או להטרידה בכל דרך (לרבות בטלפון) וכן לאיים עליה או לתקפה. על פי האישום הראשון, ביום 22.10.04 נסעה המתלוננת ללימודיה במכללה; המערער המתין לה, ניגש והחזיקה בכתפיה וביקש לשוחח עמה. משסירבה הרים ידו בכוונה להכותה, והיא ציינה כי אם יכה אותה תתלונן במשטרה. בתגובה איים כי אם תעז להגיש תלונה יהרגנה. המתלוננת ניסתה להמשיך בדרכה, והמערער תפס בה בחזקה ותלש מראשה סרט לשיער. משנכנסה למזכירות המכללה וביקשה להזעיק שוטרים, עזב המערער את המקום. בו ביום, לאחר מכן, התקשר המערער למתלוננת ולאביה באיום כי אם תפנה למשטרה ירצח אותה וישרוף את ביתה, וכי אם לא תחזור לחיות עמו ישחית את פניה בחומצת מלח. ב-23.10.04 הגישה המתלוננת תלונה למשטרה, ומששמע על כך המערער הגיע אל פתח בית הוריה ב-24.10.04 בשעה 00:30, מצויד בג'ריקן ובו חומר בעירה, שפך את החומר על ארון החשמל בסמוך לפתח הבית ועל הדלת, וכן הספיג סמרטוט בחומר הבעירה והניחו מתחת לדלת הבית ליצירת רצף בעירה, הצית את החומר ונמלט תוך שהדיירים ישנים. משהוצתה הדלת ופיח ועשן החלו למלא את הבית, נעורו בני הבית והזעיקו כבאית. נגרם נזק של 14,749 ₪. המערער נמלט ולא אותר במשך תקופה מסוימת, אם כי בו ביום התקשר פעמיים אל אבי המתלוננת והודיע כי יפגע במשפחתו וכן דרש, באיום דומה, כי האב יבטל את התלונה במשטרה. (2) על פי האישום השני התקשר המערער מספר רב של פעמים מאז 24.10.04 עד 29.10.04 אל המתלוננת ולבית הוריה, ואיים כי אם ייתפס וייאסר ידאג לשלוח שליחים לרצוח את המתלוננת והוריה. (3) על פי האישום השלישי התקשר המערער ב- 20.12.04 לאחי המתלוננת, ובין השאר הציב אולטימטום כי אם לא יבטלו בני המשפחה את תלונותיהם ידאג להשמיד את כל המשפחה, וכי הפעם תהא השריפה בביתם גדולה יותר. (4) על פי האישום הרביעי, חרף צו מניעה שיפוטי שניתן ביום 12.10.05 והאוסר על המערער להתקשר עם המתלוננת, להטרידה או לאיים עליה, הטרידה מספר פעמים וגם איים על אדם שעבד במחיצתה, וזאת תוך התקשרות למקום עבודתה. (5) העבירות בהן הואשם המערער היו הדחה בחקירה, איומים והפרת הוראה חוקית (בכל אלה מקרים רבים), תקיפת בת זוג והצתה, על פי הסעיפים הרלבנטיים בחוק העונשין. ג. (1) לאחר ניהול הוכחות הורשע המערער ביום 16.2.06 בהכרעת דין מפורטת. בית המשפט ציין כי אמנם עיקר הראיות הן נסיבתיות "אשר כל אחת כשהיא לעצמה אין בה בהכרח משום הוכחת אשמתו של הנאשם, הרי שמשקלן המצטבר והעובדות כי ראיות אלה יצרו ביחד כמעשה פסיפס תמונה בהירה וכוללת, מוביל אל מסקנות חד משמעיות". בית המשפט ציין כי המערער טען טענת אליבי כוזבת, מסר גירסה כבושה והסתבך בשקריו. אמנם היו בתיק כשלי חקירה, כגון אי גביית עדותו של טוני מזאוי (שטען כי המערער התוודה בפניו שהצית את הדירה) והיעלמותו של ג'ריקן נפט שעליו העיד מומחה שריפות, ועם זאת קבע בית המשפט כי אין באלה כדי לתמוך בגירסת המערער. (2) בגזר הדין מיום 2.3.06 ציין בית המשפט קמא, כי עבירת ההצתה ראויה לענישה חמורה שכן בוצעה "באישון לילה, שעה שהנאשם אמור היה להיות מודע, ברמת ודאות הקרובה עד כדי ידיעה, כי בדירה לנו בני המשפחה את שנתם. וכי האש ששילח אמורה לפגוע בהם וברכושם וכן עלולה לפגוע בדיירים אחרים שבאותו בניין". ההצתה היתה, כדברי בית המשפט, רק פרק אחד בעבירות המערער, שאופן ביצוען השיטתי והרציף תוך הפרת צו של בית המשפט "מלמד על אובססיה בביצוען". בית המשפט ציין, כי למערער הרשעות קודמות שבגינן הובא שבע פעמים לבתי משפט אף כי לא מוצה עמו הדין – ועתה יש מקום להחמיר בעונשו. גם המתלוננת כתבה לבית המשפט קמא, כנאמר, על האימה שחשה. נגזר איפוא על המערער העונש שתואר מעלה. ד. (1) בכתב הערעור נטען כי בית המשפט לא נימק את הכרעתו; הוא ביסס את הרשעתו על הפרכת האליבי של המערער, בעוד יש צורך בראיות חיצוניות – ואלה אינן. נטען כנגד גירסת המתלוננים בעניין האיומים, בעניין כשלי החקירה בקשר לזימון מר מזאוי ולג'ריקן, וכן כי ניתן להגיע למסקנה הגיונית אחרת באשר להצתה, דהיינו שמישהו מבני המשפחה הצית את האש והניח את ג'ריקן הנפט שנעלם, אשר אותר לפני כן בדירה, בחדר המדרגות; זאת כדי להשיג את סיום הנישואין בין המתלוננת למערער. לחלופין נטען באשר לחומרת העונש, וכן כי המאסר המותנה הופעל ללא סמכות, בלא הצגתו של גזר הדין הקודם כראוי, ותוך בקשה מאוחרת לתיקון גזר הדין הנוכחי. (2) בפנינו טען בא כוח המערער כל שניתן לטעון באשר להרשעה. בין השאר הטעים כי בתלונות שקדמו להצתה לא צוין איום מפי המערער בדבר שריפת הבית. אשר לחקירתו ואי העדתו של טוני מזאוי, נטען כי בכך מחדל בולט במיוחד, כיוון שהראיות האחרות הן נסיבתיות ודבריו של מזאוי יכלו להוות ראיה ישירה. בא כוח המערער שב וטען, כי עניין היעלמותו של הג'ריקן מחשיד ב"תפירת" תיק להפללת המערער. ואשר לעונש, נטען כי פסקי דין בעבירת הצתה היו קלים בהרבה, ואך מקום שאנשים קיפדו חייהם הושתו ארבע שנות מאסר, כבמקרה דנן - בו לא נגרם נזק לאדם. נאמר עוד, כי המדינה עתרה בפני בית המשפט המחוזי לעשרים שנות מאסר – העונש המירבי שבדין בעבירת ההצתה בנסיבות מסוימות - דבר שאין להלמו, כשהמדובר במקרה שבו הנזק היה מועט. (3) לאחר שמיעת הטיעונים סברנו כי אין מקום להטיל ספק באשר להרשעה, ולפיכך לא נתבקשה תשובה בעניין זה. מצבור הראיות כפי שציין בית המשפט קמא, מדבר בעדו, ולא רק האליבי שהופרך בעליל ועל כך אין חולק. בית המשפט קמא התרשם מעדות המתלוננת באשר לאישום הראשון כעדות אמינה, ומצא כי לכך הצטרפו ראיות כמו עדות אדם ניטרלי – מזכירה במכללה בה לומדת המתלוננת – ודו"ח איכון שיחות טלפון. באשר להצתה נתן בית המשפט אמון בדברי המתלוננת, כי למחרת האירוע אמר לה המערער "ואני אשרוף אותך עוד פעם כמו ששרפתי אותך אתמול"; לכן לא ייחס, בין השאר, חשיבות לשאלה אם באיומים שקדמו להצתה נכלל איום בשריפה, דבר שהסניגור שלל כאמור. עניין הג'ריקן אכן תמוה, כפי שגם ציין בית המשפט קמא; הג'ריקן אינו המיכל שהועבר לבדיקת מז"פ, אך בית המשפט קמא שוכנע כי האש שולחה מחוץ לדירה, מה גם שאין הדעת נותנת כי דרי הדירה ישרפוה; וכבר צוין כי לא כל כשל בחקירה יביא בהכרח לזיכוי (ע"פ 9613/04 בן-סימון נ' מדינת ישראל, פסקה כ"ט (2) והאסמכתאות דשם). כך גם באשר להפרת ההוראה החוקית והאיומים, שההרשעה בהן נוסדה על קיומן של שיחות טלפון רבות שבית המשפט אושש מתדפיס השיחות היוצאות ממכשיר הטלפון של המערער, ובאשר לתוכן – על פי אמון בעדויות המתלוננים והעדים. בשולי הדברים נציין כי באת כוח התביעה בבית המשפט קמא ביקשה בטיעוניה לעונש לזקוף לחובתו של המערער את ניהול משפט ההוכחות. אכן, הודאה וחסכון זמן שיפוטי יש בהם כדי להביא להקלה; אך ניהול הוכחות כשלעצמו הוא זכותו של נאשם, כפי שגם ציינה התובעת, ולכן אין מקום לזקוף זאת לחובתו. (4) נתבקשה איפוא תשובה אך באשר לעונש. בא כוח המדינה ציין, כי בגלל טעות סופר הוגשה בקשה לתיקון מספרו של התיק שבו הוטל מאסר על תנאי, אולם הפנה תשומת הלב לכך שבטיעונים לעונש ביום 26.2.06 (עמ' 27 לפרוטוקול) צוין המספר הנכון. טיעון התביעה לעשרים שנות מאסר, כך נאמר, נבע מחשש כי "כל יום בו ישהה הנאשם הזה מאחורי סורג ובריח יהיה יום נוסף בחייה של המתלוננת" (עמ' 29 לישיבה מיום 26.2.06), וזאת נוכח האיומים והתרשמות מרמת מסוכנות חריגה, מה גם שלמערער שבע הרשעות קודמות; עוד צוין כי קנס ופיצויים שהוטלו לא שולמו, וכי המתלוננת עצמה מבקשת שהעונש לא יופחת. ה. (1) כתום העיון לא ראינו להתערב במקרה דנא בענישה. הדגש בטיעונים ובגזר הדין, ולא בכדי, היה בעבירת ההצתה שעונשה המירבי על פי סעיף 448 לחוק העונשין תשל"ז-1977 הוא חמש עשרה שנות מאסר, וכשהמטרה היא (בין השאר) לפגוע בבטחת דרי הסביבה או בבני אדם – עשרים שנה. אך בית המשפט קמא נדרש גם לעבירות האחרות שבהן הורשע המערער, שחלקן כוללות מקרים רבים: הדחה בחקירה שלפי סעיף 245 (ב) לחוק העונשין עונשה המירבי שבע שנות מאסר; עבירת איומים – סעיף 152 לחוק – שעונשה המירבי שלוש שנים; הפרת הוראה חוקית – סעיף 287 – שעונשה המירבי שלוש שנים; ותקיפת בת זוג – סעיף 379 בנסיבות סעיף 382 (ב) – שעונשה המירבי ארבע שנים. יש להביט על התיק במבט כולל; עניין לנו במי שמתוך אובססיה של קנאה, תסכול, ולשיטתו אהבה (ראו מכתבו נ/1) עבר שורת עבירות חמורות, בחלק ניכר במספר רב של מקרים, שכוונו נגד אשתו בנפרד ומשפחתה. לא בכדי חרֵדה המתלוננת מן המערער, כנמסר, והדברים מובנים. עבירת ההצתה היתה המסוכנת ביותר, במובן הפשוט של הסכנה לחיים ולרכוש, והפוטנציאל ההרסני שבה, וכדברי בית משפט זה אשר להצתה שציטט בית המשפט קמא מפי השופט – כתארו אז – ריבלין, בבש"פ 6526/02 אלענמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם): "שיודע אתה את תחילתה ואין אתה יודע את סופה...". לא בכדי קבע לה המחוקק עונש מאסר מן הגבוהים שבסולם הענישה, חמש עשרה ועשרים שנה (בענייננו החלופה המסתברת היא האחרונה), בשל הסכנה הרובצת לפתח, בגינה, שראשיתה גפרור ואחריתה עלולה להיות שערי מוות. היא גם גרמה לנזק בפועל לרכוש שאף ניתן לראותו בתמונות ת/8. (2) נטען מפי המערער בבית המשפט קמא ובפנינו כי העונשים המקובלים להצתה נמוכים יותר. אכן – כפי שגם ציין בית המשפט קמא – לא היה מקום לקבל את עמדת התביעה שדרשה את העונש המירבי של עשרים שנות מאסר, במקרה שבו לא נגרם נזק לנפש. הדבר הוסבר, כאמור, במסוכנות, ולעניין המסוכנות מסכימים אנו על פי העולה מהכרעת הדין ונידרש לכך בהמשך; והתביעה העושה מלאכתה רשאית וחייבת להצביע על מסוכנות, ולתבוע החמרה – אך תוך עיגון בפסיקה ובנסיבות העבירה. ואולם, גם אם לא עשרים שנות מאסר – עונש חמור, על ההצתה ושאר מצבור העבירות, כן וכן. (3) עיון בפסיקה לעניין הענישה בעבירת ההצתה מעלה כי בתי המשפט נדרשים לכך בחומרה רבה, אף כי לא תמיד מצאה ההתיחסות המחמירה את ביטויה ב"שורה התחתונה" של העונשים שהוטלו. הפרמטרים הרלבנטיים האפשריים לגזירת העונש על עבירה זו כשלעצמה, הם חומרת התוצאה, השאלה האם היו בני אדם במקום והועמדו בסכנה, עברו הפלילי של הנאשם וכיוצא בזה. במקרה שיש בו דמיון מסוים לנידון דידן – בהקשר להצתה, שכן בענייננו ישנן גם עבירות אחרות – ע"פ 73/89 מדינת ישראל נ' לוי (לא פורסם) הוחמר העונש בבית משפט זה מפי השופט מלץ – בלא מיצוי הדין, שכן המדובר היה בערעור המדינה, שבו אין נוהגים למצות עד תום – שלוש וחצי שנות מאסר ושנה של מאסר על תנאי. אך בעניין דומה אחר (ת"פ (ת"א) 40135/06 פרקליטות מחוז המרכז נ' ל' א' (לא פורסם, השופט קרא) הוטלו בהסדר טיעון 12 חודשי מאסר בפועל ו-12 על תנאי. במקרה של הצתת חנות באישון בוקר הוטל עונש של ארבע שנות מאסר ושנה מאסר על תנאי וכן קנס, והוא אושר בבית משפט זה (ע"פ 4137/00 קדושיאן נ' מדינת ישראל, (לא פורסם)); במקרה אחר, של הצתת פנצ'ריה הוטלה שנת מאסר בפועל ושנה על תנאי והדבר אושר בבית משפט זה ע"פ 11748/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (המדינה לא עירערה). במקרה אחר של הצתת חנות הוטל בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת כץ-יפה) מאסר בפועל של שלוש שנים וכן מאסר על תנאי (ת"פ (באר שבע) 8101/01 מדינת ישראל נ' קירי (לא פורסם)); על הצתת מכון כושר באישון לילה (ת"פ 205/02 (חיפה) מדינת ישראל נ' כבהה (לא פורסם) (השופט שפירא) הוטלו 24 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי של 8 חודשים; בהצתת רכב הוטלו 18 חודשי מאסר בפועל וכן שנה על תנאי (ת"פ (חיפה) 5073/06 מדינת ישראל נ' דבאח (לא פורסם, השופט אלרון)). במקרה של הצתת בית כנסת (ע"פ 3495/01 צליח וכהן נ' מדינת ישראל, לא פורסם) אושר בבית משפט זה עונש של שלוש וחצי שנות מאסר (לנאשם אחד) ושתיים וחצי שנים (לנאשם שני) והפעלת מאסר על תנאי של 18 חודשים. אמנם, בהצתת מתקן ספורט (ת"פ (ירושלים) 986/05, לא פורסם, השופטת שטייניץ) הוטלו על צעיר בן 18.5, אדם בעל נסיבות אישיות מיוחדות, עבודות שירות של 6 חודשים. בדומה, בית משפט זה הקל לא מכבר בהסכמת המדינה בעונשו של פירומן שסבל מהפרעה נפשית ועבר טיפולים במרפאה לבריאות הנפש, ועונשו הועמד על 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי ופיקוח קצין מבחן (ע"פ 6870/05 ציטמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). ואולם, אלה החריגים, הכרוכים בהפרעה נפשית. מנגד, במקרה של הצתת מרפאת שיניים לשם מרמת ביטוח, תוך נזק לדירת שכנים ופציעות לדייריה, הוטלו שבע שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי (ת"פ (ת"א) 40092/03 מדינת ישראל נ' ג'ורן (לא פורסם, השופט כספי). (4) עינינו הרואות כי רף הענישה אינו אחיד, ונשקל בכל מקרה לנסיבותיו. נטעים כאן, כי לדידנו הצתה במקום שבו חיי אדם הוטלו או יכלו להיות מוטלים בכף מצדיקה ככלל מאסר של שנים ממושכות, על פי הכוונתו של המחוקק, ואורכה המדויק של התקופה ייקבע בכל מקרה לגופו. הצתה חומרתה ברורה בעליל; כך גם במשפט העברי (ראו לעניין שפיכות דמים רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש ב' א'; לעניין רכוש בבא קמא משנה ס' א', ס"א ב'; רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י"ד). בענייננו שלנו, גם אם העונש שהוטל אינו קל יש לראותו, כאמור, כמשקף לא רק את ההצתה אלא את מכלול העבירות וריבוין, ואין בו איפוא חומרה יתרה המצדיקה התערבות. גליון הרישום הפלילי של המערער בו עיינו מגלה שבע הרשעות קודמות הכוללות אלימות - תגרה, תקיפת שוטר, התנהגות פרועה במקום ציבורי - וכן איומים, החזקת נכס חשוד כגנוב, והטרדה באמצעות מתקן בזק. אמנם בתי המשפט נהגו עד כה קולה עם המערער, כפי שהעיר בית המשפט קמא, אך המערער גדש את הסאה. רקע זה – שאי אפשר שלא להביאו בחשבון – מחזק את גישתנו, כי אין מקום להתערבות באשר גזר בית המשפט קמא. הוא הדין להפעלה המצטברת של המאסר על תנאי; לעניין זה צדק בא כוח המדינה, כי בטיעונים לעונש ביום 26.2.07 הזכירה התובעת אל נכון את ת"פ (נצרת) 2062/03 בו הוטל המאסר על תנאי, ואך מחמת פליטת קולמוס, כפי שציין בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 27.4.06, נזכר בגזר הדין בטעות ת"פ (נצרת) 2289/05 (שגם בו הוטל בשעתו מאסר על תנאי דומה): אוסיף כי ההתחייבות להימנע מעבירה שיסודה בתיק 2062/03 אוזכרה נכונה בגזר הדין. אין מקום איפוא להידרש לכך עוד. ולבסוף, אנו מפנים תשומת לבם של שלטונות בתי הסוהר לטיפול שלדעתנו נחוץ למערער בעת שהותו בבית הסוהר, כדי שלא ישוב לסורו לאחר שחרורו. ו. איננו נעתרים איפוא לערעור על שני חלקיו. ניתן היום, כ"ח באדר תשס"ז (18.3.07). הנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06032100_T03.doc לח + מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il