איאד סמור נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3204/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3204/14 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם המערער: איאד מחמוד סמור נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 41405-07-13 שניתן ביום 26.3.2014 על ידי כב' השופט הבכיר אמנון כהן תאריך הישיבה: ל' בשבט התשע"ה (19.2.2015) בשם המערער: בשם המשיבה: בשם שירות המבחן למבגורים: עו"ד גית שוכרי עו"ד אופיר טישלר הגב' ברכה וייס פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 41405-07-13 שניתן ביום 26.3.2014 על-ידי כב' השופט הבכיר א' כהן. רקע 2. המערער, יליד 1992 תושב הרשות הפלסטינאית, הורשע ביום 25.6.2013 על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בשתי עבירות חטיפה ובשתי עבירות שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 369 ו-402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כן הורשע המערער בשתי עבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל, לפי סעיפים 12(1) ו-12(4) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש. 3. כתב האישום המתוקן, בו הודה המערער, כלל שני סעיפי אישום. באישום הראשון נטען, כי המערער סיכם עם שניים אחרים שהואשמו בנפרד (להלן: זיאד ו-עבד) לשדוד יחדיו מוניות ולמכרן בשטחי יהודה והשומרון. בהתאם לסיכום זה, ביום 21.1.2013 בסמוך לשעה 21:30, עלו השלושה למונית שהייתה נהוגה בידי נהג, יליד שנת 1944 (להלן: המתלונן). השלושה ביקשו מהמתלונן להסיעם לעיר רמת-גן, ולאחר מכן לכפר אבו-גוש. בדרכם לכיוון אבו-גוש, בכביש 1 בסמוך למחלף לטרון, ביקש המערער מהמתלונן לעצור את המונית באמתלה שהוא "צריך להתפנות". כאשר עצר המתלונן את המונית בצד הדרך, הלם בו זיאד במכת אגרוף, ואז, בעזרת עבד והמערער, כרכו השלושה חבל סביב צווארו, הכו אותו, הכניסו אותו בחזרה למונית והחלו בנסיעה לכיוון ירושלים. תוך כדי הנסיעה, היכו המערער וזיאד את המתלונן במכות אגרוף רבות בראשו ובגבו. בהגיעם לאזור קלנדיה מצפון לירושלים, יצאו המערער וזיאד מהמונית, וגררו מחוצה לה את המתלונן. לאחר שהמתלונן נפל אל הקרקע, העמידו אותו השניים, רוקנו את כיסיו, דחפו אותו ונמלטו מהמקום עם המונית, כאשר הם נוטלים עמם מכשיר פלאפון ואת ארנקו של המתלונן וכן שני מכשירי ניווט שהיו במונית. בהמשך, מכרו השלושה את המונית תמורת סך של 14,500 ש"ח. כתוצאה מהמעשה נגרמו למתלונן חבלות בכל חלקי גופו והוא הובהל לטיפול רפואי. יצוין, כי האירוע המתואר התרחש כאשר המערער שהה בישראל שלא כדין. באישום השני נטען, כי המערער סיכם עם זיאד לשדוד מונית ולמכרה באופן דומה. ביום 31.1.2013 בסמוך לשעה 22:00, עלו המערער וזיאד למונית שהייתה נהוגה בידי נהג, יליד 1950 (להלן: המתלונן השני). השניים ביקשו מהמתלונן השני להסיעם לכפר אבו-גוש. דרך הפעולה שננקטה הייתה זהה, כאשר בהגיעם למחלף שער הגיא בכביש 1, ביקש זיאד מהמתלונן השני לעצור את המונית כדי "להתפנות". כאשר עצר המתלונן השני את המונית, הלם בו זיאד במכת אגרוף, כאשר במקביל, המערער כרך חבל מסביב לצווארו והחל לחנוק אותו. המתלונן השני נאבק בשניים ואז היכה אותו המערער באגרופים ובבעיטות בפנים ובצלעות, עד שהוא איבד את הכרתו. בהמשך, העבירו אותו המערער וזיאד לרצפת המושב האחורי ברכב, בעודו קשור, ואז נסעו לכיוון ירושלים. במהלך הנסיעה, כאשר המתלונן השני שב להכרה והחל לחרחר, היכו אותו השניים כשהם מסננים לעברו "אוסקוט יא כאלב". בהגיעם סמוך לשכונת א-טור בירושלים, עצרו השניים את המונית, והשליכו את המתלונן השני לקרקע. המערער וזיאד הוסיפו לבעוט בצלעותיו, תלשו מצווארו שרשרת זהב משובצת יהלומים, נטלו ממנו טלפון נייד וסכום כסף מזומן, ונמלטו מהמקום עם המונית. השניים נסעו במונית לכיוון רמאללה, אלא שבעקבות האירוע הוקם מחסום משטרתי בהמשך הדרך. בהגיעם לאזור, הם הבחינו במחסום, עצרו את המונית ונמלטו ממנה. יצוין כי ברגע ההימלטות התדרדרה המונית ופגעה ברכב אחר, באופן שנגרם נזק לשני כלי הרכב. בשל האירוע נגרמו למתלונן השני, בין היתר, חבלות בראש ובעמוד השדרה. גם אירוע זה התרחש כאשר המערער שהה בישראל שלא כדין. 4. כאמור, הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש, והצדדים טענו לכך באופן חופשי. יצוין, כי עובר למתן גזר הדין הגיש שירות המבחן תסקיר בעניינו של המערער. בתסקיר נאמר, כי המערער מסר שהמצב הכלכלי שלו ושל משפחתו קשה, וכי כילד אביו נקט נגדו אלימות פיזית. עוד מסר המערער, כי בעבר התקשה למצוא עבודה בשטחי הרשות הפלסטינאית, ועל כן החל לעבוד שלא כדין בישראל. שירות המבחן הוסיף, כי למערער אין עבר פלילי, וכי הוא נטל אחריות לביצוע העבירות והביע חרטה ובושה על מעשיו. שירות המבחן התרשם, כי המערער מגלה אמפתיה לנפגעים, אך מרוכז בעיקר בעצמו ובמצוקתו. נאמר, כי קיימים גורמי סיכוי לשיקום, אך לצד זאת ישנם אלמנטים רבים המהווים גורמי סיכון להמשך מעורבותו בפלילים. על רקע הדברים, סבר שירות המבחן כי מאסר בפועל יהיה עונש מתאים במקרה זה. זאת, תוך שהומלץ להתחשב בגדר שיקולי הענישה גם בגילו הצעיר של המערער, ובנטילת האחריות והבעת החרטה מצדו על מעשיו. 5. ביום 26.3.2014 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לקבוע שני מתחמי ענישה שונים, לכל אחד מהאירועים המתוארים לעיל. לעניין המתחמים נאמר, כי יש לקבעם באופן זהה, מאחר שאין הבדל מהותי בין שני האירועים. בית המשפט עמד על המעשים השונים המתוארים בכתב האישום, וכן ציין כי העונש המרבי בגין העבירות שבהן הורשע המערער, לפי החוק, עומד על 20 שנות מאסר בגין עבירת השוד בנסיבות מחמירות, ו-10 שנות מאסר בגין עבירת החטיפה. בית המשפט עמד גם על החומרה היתרה הגלומה בשוד שמכוון כלפי נהגי מוניות, בשל היותם "טרף קל". צוין, כי למעשים בהם עסקינן לווה תכנון מוקדם, וכי חלקו של המערער בהם היה גדול. עוד צוין, כי הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה, הנזק שנגרם בפועל, וכן האכזריות והאלימות שנכללו במעשים, מלמדים כולם על צורך לקבוע מתחם ענישה הולם. בשים לב למכלול השיקולים קבע בית המשפט המחוזי את המתחם ענישה, בגין כל אחד מהמעשים, בטווח שבין 7-4 שנות מאסר. אשר לגזירת עונשו של המערער בתוככי המתחם, נאמר כי יש להתחשב בגילו הצעיר, במצבו המשפחתי, בנטילת האחריות מצדו, בשיתוף הפעולה מצדו עם רשויות החוק, ובכך שאין לחובתו עבר פלילי. על יסוד האמור גזר בית המשפט המחוזי על המערער את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 8 שנים; מאסר על תנאי לתקופה של 24 חודשי מאסר, כאשר התנאי הוא שהמערער לא יורשע בתוך שנתיים מיום שחרורו בעבירה של חטיפה או שוד; מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים, כאשר התנאי הוא שהמערער לא יורשע בתוך שנתיים מיום שחרורו בעבירה כלשהי לפי חוק הכניסה לישראל; וכן פיצוי לכל אחד מהמתלוננים בסך 10,000 ש"ח. יצוין, כי במסגרת גזר הדין התייחס בית המשפט המחוזי גם לטענת המערער לפיה יש לגזור עליו עונשים העולים בקנה אחד עם העונשים שנגזרו על זיאד ועבד. יצוין, כי על זיאד נגזר, בין היתר, עונש מאסר בפועל של 7 שנות מאסר במסגרת הסדר טיעון שכלל גם הסכמה לעניין העונש; בעוד שעל עבד, שהיה שותף רק במקרה המתואר באישום הראשון, נגזר עונש של 56 חודשי מאסר בפועל (עניינם של זיאד ושל עבד נדון במאוחד, בגדר ת"פ 42493-02-13, ודינם נגזר ביום 23.1.2014 על-ידי כב' השופט ר' כרמל). בית המשפט המחוזי ציין, כי הוא ער לעונשו של זיאד, והוסיף כי ייתכן שאלמלא נגזר על זיאד העונש האמור, הוא היה מקבל את עמדת המשיבה וגוזר על המערער עונש כבד יותר. עוד ציין בית המשפט, כי מכל מקום יש ליתן משקל גם לכך שהמערער – בניגוד לזיאד – ביצע את העבירות החמורות בהיותו שוהה בלתי חוקי בישראל. 6. כלפי גזר דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור דנא, ובגדרו נטען כי העונשים שנגזרו על המערער סוטים לחומרה ממדיניות הענישה הנוהגת. בין היתר נאמר, כי בית המשפט המחוזי לא שקל כראוי מספר שיקולים הנזקפים לזכותו של המערער, בהם גילו הצעיר, העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי, הודאתו והבעת החרטה מצדו. טענה נוספת ומרכזית אותה מעלה המערער, היא שלא היה מקום לפער בענישה בינו לבין זיאד, כאשר לשיטתו הפער נובע אך בשל הרשעתו בעבירה נוספת של שהייה בלתי חוקית בישראל, שבגינה לא היה מקום להחמרה (לעומת זיאד) של שנת מאסר. בדיון שנערך לפנינו שב בא-כוח המערער על טיעוניו אלה. 7. בא-כוח המשיבה טען בדיון, כי המדינה מתנגדת להפחתה בעונש. היות שהדיון התמקד בעיקר בטענה בדבר האחידות בענישה בין עונשו של המערער לבין עונשו של זיאד, טיעוני בא-כוח המשיבה התמקדו בנקודה זו. נאמר, כי בית המשפט המחוזי היה ער לעונש שנגזר על זיאד, ולא נפל פגם לגופו של עניין בהחלטה לגזור על המערער עונש מאסר בפועל השונה מעונש זה. לטענת המשיבה, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמערער נכנס לישראל שלא כדין לשם ביצוע עבירות חמורות ביותר. בהקשר זה נאמר, כי כאשר עבירת הכניסה הבלתי חוקית לישראל נעשית לצורך ביצוע עבירות חמורות אחרות, מתלווה לביצועה גוון "מחמיר", שיש ליתן לו משקל בגזירת העונש. זאת, במובחן ממצב שבו עבירה זו נעברת למשל, על רקע ניסיון למצוא מקור פרנסה בישראל. 8. להשלמת התמונה יצוין, כי עובר לדיון שנערך לפנינו הגיש שירות המבחן תסקיר משלים אודות המערער. בתסקיר המשלים נכתב, כי המערער שוהה באגף "מתקדמים" בכלא, ומועסק במתפרת הכלא לשביעות רצונם של הממונים עליו. צוין, כי המערער סיים השתתפות בקבוצה טיפולית המיועדת לאסירים בתחילת ריצוי עונשם, וכי הוא מגלה רצון לבצע שינוי משמעותי בחייו. בנוסף נאמר, כי לא נרשמו לחובתו אירועים שליליים מאז תחילת ריצוי עונשו, והוא מוסיף ומודה במיוחס לו. דיון והכרעה 9. לאחר עיון בכתב הערעור ושמיעת טענות הצדדים בדיון, הגענו לכלל דעה כי דין הערעור להידחות, משאין המקרה שלפנינו נמנה עם המקרים שבהם נדרש להתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית. 10. המעשים אותם ביצע המערער מצויים ברף החומרה הגבוה של העבירות בהן הורשע, והם קשים ומכוערים עד מאד. המערער פעל בצוותא – בשני מקרים שונים – כדי לחטוף ולשדוד נהגי מוניות תמימים. הבחירה בקורבנות עבירה אלו לא הייתה מקרית, אלא מתוך תכנון מוקדם והבנה כי ביצוע המעשים כלפי נהגי מוניות, בשעת ערב, ובמקומות שבהם אין ביכולתם להתנגד וספק אם יש באפשרותם להזעיק עזקה, יקל על ביצוע המתוכנן. אם לא די בכך, הרי שהמעשים לוו באלימות ובאכזריות יתרה, כאשר המערער וחבריו הפליאו את מכותיהם בנהגי המוניות – גילו של אחד מהם קרוב ל-70 שנים; ושל השני 63 שנים – עד כדי כך שאחד המתלוננים אף איבד את הכרתו. כבר נפסק, ביחס למעשים דומים, כי יש להשית בגינם תקופות מאסר ממושכות, ובלשונו של השופט א' לוי בע"פ 1885/07 נאיף נ' מדינת ישראל (1.7.2008): "נהגי מוניות הפכו בשנים האחרונות טרף קל למעשי שוד, הואיל ונאסר עליהם לבחור את נוסעיהם, ולא אחת מנוצלת עובדה זו על ידי אנשים חסרי מצפון כדי להסיעם למקומות מבודדים שם הם תוקפים את הנהגים, מאלצים אותם לברוח על נפשם, וגונבים את רכביהם. זו התנהגות שחומרתה רבה, ולא אחת פסקנו כי יש להשית בגינה תקופות מאסר ממושכות, במטרה להבהיר לכל את המחיר שיידרשו לשלם אם יימצאו חוטאים בכך" (ההדגשה הוספה – צ.ז.) 11. אמת נכון הדבר, כי בגזירת העונש במקרה דנא יש לשקלל גם שיקולים הנזקפים לזכותו של המערער, כגון גילו הצעיר, מצבו המשפחתי, נטילת האחריות והבעת החרטה מצדו, הודאתו בעבירה והעובדה כי אין לחובתו עבר פלילי. כן יש לציין את המגמה חיובית, שיש לקוות כי תימשך, אשר מצטיירת מהתסקיר המשלים שנערך ביחס למערער לגבי תקופת שהותו במאסר. עם זאת, דומני כי בשים לב לחומרת המעשים, ובנתון לכך שמדובר בשני מעשים נפרדים, לא נפל פגם במשקל היחסי שניתן לשיקולים הנ"ל במסגרת גזר הדין. לפיכך, לא מצאנו כי קיימת הצדקה להתערבותה החריגה של ערכאת הערעור בעונש המאסר בפועל שנגזר על המערער. גם יתר העונשים, ובפרט סכומי הפיצוי שנגזרו על המערער, הולמים את חומרת המעשים ואין עילה להתערב בהם (השוו: ע"פ 6917/13 טייברג נ' מדינת ישראל (23.12.2013)). 12. לא מצאנו ממש גם בטענת המערער לפיה נוכח עקרון האחידות בענישה יש מקום להשוות בין עונשו לבין העונש אשר נגזר על זיאד. ראשית, להבדיל מהמערער, בעניינו של זיאד הושג הסדר טיעון שכלל הסכמה גם לעניין העונש ("הסדר סגור"), ומובן כי בנתון לכך עניינו שונה. שנית, כאמור גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המערער הורשע גם בעבירות שהייה בלתי חוקית, כאשר הכניסה לישראל בוצעה שלא באופן "חד פעמי". בנוסף, העבירות בהקשר זה לא נעברו לשם מציאת תעסוקה, אלא לצורך ביצוע עבירות חמורות אחרות, ואכן יש ליתן לכך משקל בגזירת העונש. בנסיבות אלה, ובשקלול שני הנימוקים האמורים, אין אנו רואים להלום את הטענה כי מתחייבת השוואה בין עונשו של המערער לבין זה של זיאד. 13. סוף דבר, אין מקום לקבלת הערעור. ניתן היום, ‏י"ב באדר התשע"ה (‏3.3.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14032040_L01.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il