החלטה בתיק ע"פ 3204/03
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 3204/03
ע"פ 3213/03
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופטת א' חיות
המערערת בע"פ 3204/03 והמשיבה בע"פ 3213/03:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב בע"פ 3204/03 והמערער בע"פ 3213/03:
יעיש בן דוד
ערעורים על גזר דין בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 19.2.2003 בתיק פ.ח.
946/02 שניתן על ידי כבוד השופטים: ח' סלוטקי, ש' דברת, י' טימור
תאריך הישיבה:
כ"ז בתשרי תשס"ד
(23.10.2003)
בשם המערערת בע"פ 3204/03 והמשיבה בע"פ 3213/03:
עו"ד מיכאל קרשן
בשם המשיב בע"פ 3204/03
והמערער בע"פ 3213/03:
עו"ד קובי סודרי
פסק – דין
השופט א' א' לוי:
1. בכתב אישום מתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי
בבאר-שבע, יוחסו ליעיש בן-דוד (המשיב בע"פ 3204/03, להלן – "המשיב"),
שלושה אישומים. בראשון נטען, כי אזרחית רוסיה שנכנסה לישראל שלא כדין,
"נרכשה" על ידי אחר אשר העבירה למכון אותו ניהל המשיב, ושם הועסקה בזנות
במשך כ-4 חודשים. כן נטען, כי המשיב מסר לידיה של אותה אשה תעודת זהות מזויפת בה
הודבקה תמונתה, במטרה להקשות על איתורה כמי ששוהה בישראל שלא כחוק. בגין מעשים אלה
יוחסו למשיב עבירות של סיוע בסחר בבני-אדם לעיסוק בזנות וסיוע לזייף מסמך בנסיבות
מחמירות, עבירות לפי סעיפים 203א בשילוב עם סעיף 31, וכן סעיף 418 סיפא לחוק
העונשין, התשל"ז-1977.
באישום הראשון נטען עוד, כי בחודש אפריל
2002 השתתף המשיב במשא-ומתן לרכישתן של שתי נשים נוספות שהוצעו לו, ולאחר שבדק את
גופן כדי לוודא שאין עליהן צלקות או סימני לידה, החליט לרכוש אותן ובהמשך העסיקן בזנות
עד למעצרן בחודש מאי 2002. גם הפעם היה המשיב מעורב במסירתן של תעודות זהות
מזויפות לשתי הנשים, ובגין עובדות אלו יוחסו לו עבירות של סחר בבני-אדם, סרסרות
לזנות, שיבוש מהלכי משפט וסיוע לשהייה בלתי חוקית בישראל, עבירות לפי סעיפים
203א', 199(א)(2), ו-244 לחוק העונשין, וכן סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל
(התשי"ב-1952) בשילוב עם סעיף 31 לחוק העונשין.
כאמור, כולל כתב האישום שני אישומים
נוספים, ועניינם של אלה זהה – החזקת מקום לשם זנות. נטען, כי המשיב החזיק וניהל
במשך כשנה שני מכונים בבאר-שבע, וגרף לכיסו את חלקם הארי של הסכומים ששולמו לנשים
שהעסיק, על ידי לקוחותיהן. עובדה חשובה נוספת הראויה לציון היא, שבאחד המכונים
שניהל המערער הותקנו מערכת טלוויזיה במעגל סגור ומערכת אזעקה, ואלו אפשרו לזהות את
הבאים למקום ולהתריע מפני אנשי החוק. יותר מכך, באותו מקום נבנה מאחורי ארון חדר-מסתור,
ואליו נהגו הנשים שהועסקו שם להימלט כאשר שוטרים פקדו את המכון, ובדיעבד התברר כי
פתרון זה היה יעיל.
המשיב הודה בעובדותיו של כתב האישום
המתוקן, ובעקבות כך הורשע בעבירות שיוחסו לו. בהמשך, ולאחר שהצדדים טענו לעונש,
גזר בית המשפט המחוזי למשיב 5 שנות מאסר בניכוי ימי מעצרו, וכן 3 שנים מאסר
על-תנאי.
2. שני הצדדים לא השלימו עם גזר-דינו של בית
המשפט המחוזי, ומכאן הערעורים שבפנינו. המדינה (המערערת בע"פ 3204/03, להלן –
"המערערת") סבורה כי בעונש שנגזר אין ביטוי הולם לחומרתם של המעשים
והעבירות בהן חטא המשיב. להשקפתה, העונש הנו מתון, ואין בו כדי לסייע בביעור התופעה
של סחר בנשים. המערערת אינה מתעלמת מכך שמעשיו של המשיב לא לוו באלימות כלפי הנשים,
תופעה שאנו נתקלים בה חדשות לבקרים במשפטים מסוג זה, אולם היא טענה כי דווקא משום
שהמערער אינו נמנה על הדמויות הבולטות בתחום עבריינות זה, ראוי שהעונש שהושת עליו ייבחן
על ידי ערכאת הערעור, כדי שממנו תיגזר בעתיד רמת הענישה ההולמת בכירים ממנו.
מנגד, טען המשיב בערעורו (ע"פ
3213/03), כי העונש שהושת עליו נוטה לחומרה, בעיקר משום שהוא (המשיב) נמצא במדרג
הנמוך ביותר של אלה החוטאים בסחר בנשים. כן נטען, כי המשיב לא היה מעורב בהבאתן של
הנשים לישראל, הוא לא התעמר בהן, ותפקידו הצטמצם לכך ששימש אכסניה למי שהגיעו
לישראל מתוך מטרה לעסוק כאן בזנות.
3. עובר לחקיקתו של סעיף 203א' לחוק העונשין,
נחשפו ממדיה של תופעה עבריינית שלא היתה מוכרת עד אז – סחר בנשים לשם העסקתן
בזנות. אותה עת נתגלו מקרים רבים בהם הסכימו נשים, בעיקר מחמת מצוקה כלכלית קשה,
לעזוב את ארצות מוצאן ולהגיע לישראל, כאשר חלקן ידעו מראש כי הן תועסקנה בזנות.
אולם היו גם רבות אחרות להן הובטחו עיסוקים בתחומים מהוגנים, אך לאחר בואן ארצה אולצו
באיומים ובאלימות למכור את גופן, כשאת הרווחים גורפים הסרסורים לכיסם.
תופעת הזנות אינה חדשה עמנו, אולם החומרה
היתרה שנודעה לה הפעם, היתה הגילוי שרבות הן הנשים הנמכרות בכסף מלא, ובעקבות כך
הופכות ל"קניינו" של הסרסור. ועוד התברר, כי המכירה כרוכה בטכס משפיל
במהלכו בודקים הקונים מקרוב את "הסחורה" המוצעת להם, כדי לעמוד על טיבה
והתאמתה לייעודה. אך מסכת ייסוריהן והשפלתן של אותן נשים לא מסתיימת בכך, הואיל
ורבות מהן מוחזקות בתנאים מחפירים, נמנע מהן מגע עם העולם החיצון, מזונן ניתן להן
במשורה, ולעתים קרובות הן סובלות מאלימות מתמשכת ומעבירות נגד המוסר שבוצעו בגופן.
לנוכח גילויים אלה נזעקו פרנסי הציבור למצוא מענה הולם, וכך חוקק בחופזה סעיף 203א(א)
לחוק העונשין וזו לשונו:
"המוכר או הקונה אדם להעסקתו בזנות או המתווך למכירה או לקניה
כאמור, דינו – מאסר שש עשרה שנים; לענין זה, "מוכר או קונה" – תמורת
כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת".
בעקבות חקיקתו של סעיף 203א' נראה היה כי
לידי רשויות החוק נמסר מכשיר יעיל אשר יאפשר להן להדביר את התופעה של סחר בנשים,
ולצפייה זו היה גם על מה שתסמוך לאור דברים שנאמרו על ידי בית משפט זה במספר
הזדמנויות (ראו בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל; בש"פ 291/01
ריבאי נ' מדינת ישראל; בש"פ 1524/01 מדינת ישראל נגד אקרמן). ברוח זו
התבטא גם השופט י' טירקל בבש"פ 9274/01 מדינת ישראל נ' עמי ישי, תק-על
2001(4), 57:
"העבירה של סחר בבני אדם לצורך העסקתם בזנות היא מן העבירות
הבזויות והנתעבות ביותר שבספר החוקים שלנו. יש בה מן הזוועה שבמכירת אדם, מן האכזריות
וההשפלה שבניצול מיני ומן האימה שבסחיטה. בתוך עבירה זאת מובנים המורא והפחד שמטיל
הסוחר על קורבנותיו - ואף על מעורבים אחרים במסחרו - בתקופת השעבוד;
ואף אחרי שיצאו מעבדות לחירות".
אולם אותה צפייה לא התממשה, ואין לך ראיה
טובה יותר לכך מאשר העובדה כי ממדיה של תופעת הסחר בנשים צברה תאוצה וממדים, עד
שישראל סווגה בדו"ח משנת 2001 של משרד החוץ האמריקני, כנמנית על קבוצת
המדינות אשר אינן עומדות באמות מידה מינימאליות של מאבק בסחר בנשים (ראו -Victims of Trafficking and Violence Protection Act of 2000, Trafficking
in Persons Report, July 2001)
לאיזון התמונה אוסיף, כי סווגה של ישראל השתפר מעט בדו"חות אשר פורסמו בחודש
יוני 2002 ויוני 2003, וכעת היא מדורגת בקבוצת המדינות המוגדרות ככאלה העושות מאמץ
כדי להילחם באותו סחר, אך עומדות בכך באופן חלקי.
בעקבות פרסומו של אותו דו"ח משנת
2001, וככל הנראה גם עקב החשש מפני ההשלכות העלולות להיות לו על הסיוע הכלכלי
מארה"ב, חזר נושא הסחר בנשים ועלה לסדר היום הציבורי, ומאז נוספו נדבכים של
פסיקה אשר הדגישה את הצורך לנהוג בעבריינים בתחום זה ביד קשה (ע"פ 4886/02 גלישקו
נ' מדינת ישראל, פד"י נז(1), 883; ע"פ 1677/02 שמואלוב נ' מדינת
ישראל, דינים עליון, כרך ס"ב, 395). אולם, חוששני כי גם בשלב זה לא נקלט המסר
דיו. הוא לא נקלט על ידי העבריינים, אשר הפכו למתוחכמים יותר והוסיפו
ל"ייבא" את הנשים בדרכים עקלקלות תוך גניבת הגבול, בעיקר ממצרים, אך לא
רק משם. אולם התרשמותי היא שמסר זה לא הופנם דיו גם על ידי בתי המשפט, אשר הוסיפו
לגזור לעבריינים עונשי מאסר מתונים. לעתים הובילו לתוצאה זו הסכמי טיעון שנערכו
בין גורמי התביעה לנאשמים, ולעתים גרמה לכך אותה טענה הנשמעת לעתים קרובות מפיהם
של נאשמים אשר תוהים מדוע יש להחמיר בעונשם, גם כאשר חלק מהנשים הגיעו לישראל
מרצונן החופשי, ומתוך ידיעה שהן תועסקנה בזנות.
טענה אחרונה זו יש לדחות בשתי ידיים. לעניין
זה ראוי להפנות להוראתו של סעיף 203א(ב) הקובע כי גם מי שגורם לאשה לעזוב את
המדינה שבה התגוררה כדי לעסוק בזנות, מבצע עבירה שעונש קשה בצידה - מאסר עשר שנים.
מכאן אתה למד, כי המחוקק ראה בחומרה "ייבוא" של נשים למטרות זנות, וביקש
למנוע תופעה זו גם אם הדבר נעשה בהסכמת האשה, ואף אם אותו "ייבוא" לא
היה נגוע בסחר בבני-אדם. אולם העיקר בעיני הוא, שקבלתו של אותו טיעון בדבר הסכמת
האשה כנימוק לקולא, כרוכה בה החמצה של מטרת סעיף 203א' לחוק. כוונת הדברים לכך, שסעיף
זה לא נועד לבער את תופעת הזנות, שכאמור אינה חדשה במקומותינו, אלא כדי להלחם
באותו פן מכוער המלווה אותה, כאשר נשים עוברות מיד ליד כחפץ דומם, נטול נשמה, תמורת
כסף או שווה כסף, ותוך שימוש במונחים שהיו מוכרים עד כה רק מדיני הקניין: "מוכר",
"קונה", ו"שוכר". מכאן שאת הסחר בנשים יש לראות בראש ובראשונה
ככזה הפוגע בזכויות יסוד של אדם, הואיל והוא שולל מהאשה את חרותה ורצונה, רומס את
כבודה עד עפר, משעבד אותה לשיגיונותיו של הסרסור, והופך אותה נתונה לחסדיו עד אשר
יחזיר לעצמו את "השקעתו" בתוספת רווח נאה. עד כמה הופכת חרותה של האשה
לדבר ערטילאי, מלמדת התופעה שהסרסור רואה באשה שרכש אובייקט זמין לעבירות מין
המבוצעות על ידו, ואם מעזה הקורבן להביע תרעומת או להתנגד, היא זוכה בתגובה אלימה
עליה תתקשה להתלונן בפני רשויות החוק, הואיל והיא שוהה בישראל שלא כדין, ולרוב
בזהות שאולה. מכאן, שהסכמתה של אשה לעסוק בזנות, ומקל וחומר להיות נמכרת לכל המרבה
במחיר, אינה יכולה להכשיר את מעשיהם של אלה העוסקים בכך, ובודאי לא בחברה שחרטה על
דגלה את נושא זכויות האדם.
לנוכח כל האמור, ומשהאמצעים אשר ננקטו עד
כה לא הוכיחו את יעילותם, אני סבור כי הגיעה העת להחמיר בעונשם של עבריינים בתחום
זה, כדי להגביר ולחזק את מסר ההרתעה, ומנקודת השקפה זו אין בעונש שהושת על ידי בית
משפט קמא בגזר הדין מושא הערעור, כדי להשיג מטרה זו.
4. באשר למשיב שבפנינו - הגדרתו של המשיב כמי
שנמנה על המדרג הנמוך בסולם הפשיעה בתחום זה, רחוקה מלשקף את התמונה כפי שהצטיירה
מעובדותיו של כתב האישום בהן הודה. הוא אינו רק מי שהחזיק מקום לעיסוק בזנות, אלא גם
מי שבעצמו סחר בנשים, פעם אחת כמבצע העבירה ופעם כ"מסייע". יותר מכך, המערער
אשר מכיר את הסיכונים הכרוכים בעיסוקו, מכיר גם את הדרכים להתגונן מפניהם כדי
לשמור על "קניינו" (הנשים), והכוונה ליכולתו להסתייע באחרים לצורך זיופן
של תעודות והענקתה של זהות שאולה לנשים אותן העסיק, וכן לאמצעים המתוחכמים שהנהיג
בעסקו כדי שהפעילות האסורה שהתנהלה שם לא תיחשף. ואם בכך לא די, התברר כי המערער
גם אינו פנים חדשות בבתי המשפט. מעורבותו בפלילים החלה עוד כשהיה נער, ומאז היא
נמשכת והולכת וגם עונשי מאסר שנגזרו לו בעבר ובהם נשא, לא גרמו לו לעשות תפנית
בחייו.
לנוכח כל אלה אני סבור כי נכונה השקפת המערערת,
לפיה העונש שגזר בית המשפט המחוזי למשיב, אין בו כדי לענות על חומרתן של עבירות
הסחר בנשים ולהרתיע אחרים מביצוען, ככלל, ובנסיבותיו של המשיב שבפנינו, בפרט. מכאן
הצעתי לחברותי לדחות את ערעורו של המשיב (ע"פ 3213/03), ולקבל את ערעורה של
המדינה (ע"פ 3204/03). אני מציע להעמיד את עונשו של המשיב על 9 שנות מאסר,
מתוכן הוא ישא ב-8 שנים בפועל, ושנה אחת תהיה על-תנאי, ובה הוא ישא אם יעבור תוך
שנתיים מיום שחרורו מהכלא עבירת פשע מאלו המנויות בסימן י' של פרק ח' לחוק
העונשין, התשל"ז-1977.
ש ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופטת א' חיות:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט לוי.
ניתן היום, י"א בחשון תשס"ד
(6.11.2003).
ש ו פ ט
ת ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03032040_O05.doc/שב
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il