ראם בן אבו נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 3198/07 בבית המשפט העליון ע"פ 3198/07 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: ראם בן אבו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מיום 6.3.07 בת.פ. 8106/05 שניתן על-ידי כבוד השופט י' אלון תאריך הישיבה: כ"ג בתמוז התשס"ז (9.7.2007) בשם המערער: עו"ד ר' עזריאלנט בשם המשיבה: עו"ד ז' אריאלי בשם שירות המבחן: גב' ב' וייס פסק-דין השופט ע' פוגלמן: בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' אלון) הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בעבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה, לפי סעיפים 62 ו-10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. הערעור שלפנינו נסב על גזר הדין. 1. בשעות הלילה של יום 27.10.05 נהג המערער באופנוע בבאר שבע, כשרשיון הנהיגה שלו אינו בתוקף וללא תאורת לילה. שוטרים שנסעו אחריו בניידת, סימנו לו לעצור, אולם המערער לא נענה לדרישתם, אלא הגביר את מהירות נסיעתו והחל בנהיגה פראית תוך עקיפת כלי רכב שנסעו לפניו. בהמשך, הגיע המערער לצומת, עלה על "אי תנועה", והמשיך בנסיעה מהירה תוך עקיפת כלי רכב, באופן שאילץ נהגים אחרים לסטות מנתיבם ולבלום במהירות על מנת למנוע פגיעה אפשרית. לאחר פנייה נוספת, עלה המערער עם אופנועו על המדרכה ונעצר. הניידת עצרה לצידו ואחד השוטרים ירד ממנה והחל ללכת לכוונו. או אז החל המערער שנית בנסיעה מהירה, תוך שהוא מבצע פניית פרסה, ומספר פניות נוספות. בחלק מנתיב הימלטותו נהג המערער את האופנוע בכביש חד סיטרי נגד כיוון התנועה. כשהתקרב למחסום מאולתר שהציבו השוטרים, פרץ המערער את המחסום והמשיך בנסיעה מהירה ופראית בהתעלמו משוטרים נוספים שרכבו לידו על גבי אופנוע משטרתי וקראו לו לעצור. במהלך הימלטותו של המערער מפני השוטרים נאלצו הולכי רגל רבים שהיו במסלול בריחתו של המערער, לסטות מהנתיב פן יידרסו. בה במידה סטו כלי רכב חולפים מנתיב נסיעתם, על מנת להימנע מהתנגשות באופנוע. המערער אף פגע בדלת ניידת נוספת שהוצבה בנסיון לחסום את דרכו, וטרק אותה על אחד השוטרים. בגין כל אלה, יוחסו למערער בכתב האישום שהוגש נגדו עבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה וסיכון חיי אדם בנתיב תעבורה. המערער כפר בתחילה בעבירות שיוחסו לו, אולם לאחר שמיעת מרבית עדי התביעה, וחילופי מותב, הודה במיוחס לו בכתב אישום מתוקן, שכלל את המסכת העובדתית שתוארה לעיל, והורשע בעבירות שיוחסו לו. 2. בית המשפט שקל את אפיונם של המעשים בהם הורשע המערער ואת מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. בנוסף, נבחנו מכלול של שיקולים לקולא. בית המשפט עמד על נתוניו האישיים של המערער – שבאו לידי ביטוי גם בתסקיר שהוגש על ידי שירות המבחן – על עברו הנקי, שירותו הצבאי כלוחם, בשירות סדיר ובמילואים, ומשפחתו הנורמטיבית. בית המשפט אף הביא בחשבון את המלצת שירות המבחן, שהבהיר כי המערער לוקח אחריו מלאה על מעשיו, והמליץ על שירות לתועלת הציבור ומאסר על תנאי. לקולא נשקלו גם הזמן הרב שחלף מביצוע העבירה, והודייתו של המערער בכתב האישום המתוקן. לאחר איזון בין שיקולי הענישה האמורים, נגזרו על המערער 15 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על תנאי ופסילה מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה לרכב מנועי לתקופה של שלוש שנים. 3. המערער משיג על חומרת העונש. באת כוחו המלומדת מציינת כי בית המשפט אכן נתן דעתו לכלל שיקולי הענישה, אך להשקפתה, לא נתן להם משקל הולם. לטעמה, מדובר בטעות רגעית מצד המערער, עליה שילם האחרון מחיר כבד במונחים אישיית ומשפחתיים, ואף נאלץ לדחות את נישואיו. לטעמה היה מקום ליתן משקל מכריע להמלצת שירות המבחן, ואף לסייג את עונש הפסילה שנגזר על המערער. המדינה סבורה, כי העונש צריך להשאר על כנו, שכן אין הוא מגלה כל חומרה מיוחדת, ולאור נסיבות המקרה, ניתן אך לומר כי הוא נוטה לקולא. 4. לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. בית משפט זה הדגיש חזור והדגש את מדיניות הענישה הראויה בעבירה בה עסקינן הן נוכח הסיכון הרב לציבור, הן בשל התפשטותה בכלל, ובאזור הדרום בפרט. הדברים ידועים ולא נחזור עליהם (ראו: ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (לא פורסם, 11.11.04). והשוו: ע"פ 1535/06מדינת ישראל נ' לוי (לא פורסם); ע"פ 214/07 אלאטרש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.07)). במקרה שלפנינו, בית משפט קמא שקל את רמת הענישה המקובלת (המחמירה מעל ומעבר מזו שנגזרה בסופו של יום על המערער), אך לא התעלם מכך שנדרשת הכרעה אינדיבידואלית השוקלת כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. בית המשפט המחוזי ראה – לאחר האיזון שערך בין מכלול שיקולי הענישה אותם מנה אחד לאחד – להעמיד את עונש המאסר בפועל על חמישה עשר חודשים. גם לאחר ששבנו ושקלנו את כל הטעמים לקולא אותם מנתה הסניגורית המלומדת, לא מצאנו כי קביעת הערכאה הדיונית חורגת לחומרה ממדיניות הענישה שהותוותה בבית משפט זה. העונש שנגזר על המערער הוא עונש מתון שהביא לביטוי מירבי את שיקולי הענישה האינדיבידואליים שהובאו לפניו על ידי המערער. גם לבקשה לסייג את עונש הפסילה אין כל יסוד, נוכח המסוכנות שנלמדת מהתנהגות המערער מזה והתקופה המוגבלת של הפסילה מזה. מטעמים אלה החלטנו לדחות את הערעור. ניתן היום, כ"ג בתמוז תשס"ז (9.7.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07031980_M02.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il