וואהבי עיאט נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3197/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3197/07 ע"פ 3271/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערער בע"פ 3271/07: המערער בע"פ 3197/07: ויסאם אגבאריה ואהבי עיאט נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק פ 40276/05 ביום 1.3.07 על-ידי השופט ג' קרא תאריך הישיבה: ח' באב תשס"ז (23.7.07) בשם המערער בע"פ 3271/07: בשם המערער בע"פ 3197/07: עו"ד מרדכי כץ עו"ד ירום הלוי בשם המשיבה: עו"ד אוהד גורדון פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט קרא) מיום 16.1.07 בתיק פ' 40276/05. ב. ביום 19.1.06 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום מתוקן ובו – בסימן שישה עשר – שישה עשר אישומים כנגד שישה עשר נאשמים, תוך ייחוס עבירות שונות לנאשמים שונים - ביניהם המערערים (ויסאם אגבאריה, להלן מערער 1 או המערער (נאשם 4 בכתב האישום)); ועיאט והאבי, להלן מערער 2 (נאשם 9 בכתב האישום) - בו יוחסה להם פעילות פלילית מגוונת וממושכת במסגרת שבית המשפט התייחס אליה כאל "התארגנות עבריינית" (אם כי לא יוחסו להם עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג - 2003). למעט חריג אחד שאינו מענייננו, כפרו כל הנאשמים במיוחס להם. כתב האישום, שהוא מפורט ביותר, משרטט תמונה לכאורית של "עולם תחתון" קלאסי, עבריינים בכירים ושלוחיהם העוברים עבירות באופן שיטתי. ג. (1) ביום 16.1.07, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת המחזיקה 184 עמודים (הכרעת הדין מתייחסת לכל הנאשמים), הורשעו המערערים שבפנינו – שניתן לכנותם "חיילים" בהתארגנות כדברי בית המשפט קמא – בשורת עבירות שעניינן שלוש פרשיות מתוך מכלול הפעילות העבריינית שיוחסה להתארגנות: (1) אישום ראשון בכתב האישום - ביצוע ירי "הרתעתי" כלפי אנואר מסראווה - בגינו הורשעו שני המערערים בנשיאת נשק וחבלה בכוונה מחמירה; (2) אישום רביעי בכתב האישום – ירי אל עבר בית קפה בחדרה – בגינו הורשע המערער 1 בעבירות של שימוש בנשק ועבירות נוספות; (3) אישום שנים עשר בכתב האישום - ירי לעבר יוסף עיסאוי - בגינו הורשע המערער 1 בעבירות נשק ונסיון לגרימת חבלה חמורה. ביסוד הכרעת הדין בהקשרם של מערערים אלה עמדה בעיקר עדותו של באסל עאסי (להלן: באסל) "חייל" בהתארגנות, שהפך (בשנת 2005) לסוכן משטרתי, ובהמשך לעד מדינה. לשלמות התמונה יצוין, כי היה בתיק עד מדינה נוסף, הוא עומר סוהיל, אך אין הוא נוגע לערעור. מהימנותו של באסל, והחיזוקים שנמצאו לעדותו, הם שעמדו ביסוד הדיון בבית המשפט המחוזי, והם המונחים ביסוד הערעורים שבפנינו. בטרם נדון בשלוש הפרשיות, שהעובדות הנוגעות להן יתוארו להלן, נדון בשתי טענות מקדמיות: (1) מהימנות עד המדינה; (2) התוספות הראייתיות הנדרשות לעדותו. (2) המערער 1 נדון לאחת עשרה שנות מאסר בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי, והמערער 2 לשש שנות מאסר בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי. הערעור נסב גם על גזרי הדין, ועל כך שחרף דרישות הדין לא נתבקש תסקיר שירות המבחן לגבי המערערים. מהימנות עד המדינה רקע ד. במשך שנים רבות, ועד לשנת 2005, שימש באסל כאמור "חייל" בשירות ההתארגנות. בחודש מארס 2005, שעה שנעצר עקב מעורבות בפרשת סחיטה מסוימת, פנה באסל מיוזמתו לקצין המודיעין בבית המעצר והציע לחתום על הסכם עד מדינה. ביום 17.3.05 נחתם עם באסל הסכם (ת/134) בו הובטחו לו תמורה כספית (150,000 ש"ח, וגמול חודשי בתקופת ההפעלה) וסגירת מספר תיקים שהיו פתוחים נגדו. יצוין כי ראש צוות החקירה גיל רותם התרשם (עמ' 1826), שכמעט כל מה שמסר באסל אכן יצא נכון. מנגד התחייב באסל לפעול כסוכן, ובהמשך כעד מדינה. בית המשפט קמא ניתח בפירוט את המניעים שהביאו את באסל לחתום על ההסכם (עמ' 16-11): "קשה אפוא לזהות מניע בודד, שעמד מאחורי החלטתו של באסל לשמש עד מדינה; מניעים רבים שימשו בערבוביה בראשו של באסל, כאשר מדובר בתהליך שהבשיל במוחו לאורך תקופה, כאשר הנימוקים והמניעים הלכו ונערמו בחלוף הזמן, כשהקש האחרון ששבר את גבו של באסל, היתה הפקרתו על ידי "האדונים" שאותם שירת כעשור. באסל שנותר בחוסר כל, הוא ובני משפחתו כעס על היעדר "הכנסת קנטינות", על זה שלא דואגים למשפחתו, אך יותר מכל דבר אחד הכעיס אותו - היחס לו זכה. באסל ציפה כי מערכת היחסים המיוחדת שהיתה לו עם הנאשם 1, חרף היותו "חייל" וכפוף להוראותיו של נאשם 1, כי האחרון לא יפקיר אותו ולא ישפיל אותו, וידאג לו במעצרו כמו גם לבני משפחתו, ומשזה הפנה לו עורף, לא הרגיש באסל עוד באותה מחויבות לנאמנות שליוותה את פעילותו עבור ובשירות נאשם 1" (עמ' 13). ה. בית המשפט דחה את טענות ההגנה ביחס למשקל שיש לתת, אם בכלל, לרצונו של באסל לנקום בנאשמים האחרים (עמ' 16-13). לגבי מהימנות באסל, ואמינות הגירסה שמסר, קבע בית המשפט: "הזמן הממושך שבו עמד באסל באולם בית המשפט והעיד בפני (יותר מעשר ישיבות) במשך שעות רבות, הוא שעומד בבסיס התרשמותי מאישיותו של באסל ומהימנות עדותו... התרשמתי כי מניעיו של באסל, כפי שהעיד עליהם, לא היו מניעים כספיים כלכליים... לא מצאתי גם כל סיבה לפקפק בנדון זה בדברי עדותו של מפעילו הישיר... כי היוזמה לפיצוי כספי ותשלום, היתה יוזמה עצמית של מר סילברה... גם התיקים שעמדו תלויים ופתוחים נגד באסל, שבתמורה לפעילותו כסוכן, הסכימה המאשימה לסגור אותם, לא היוו מניע עיקרי לעריקתו... עד כמה שהדבר יישמע מוזר, לבאסל חשובים "הכבוד וההכרה"; בין אם אלו ניתנו לו בעולם העברייני שבו חי קודם לכן, בין שאלו ניתנו לו בעולם החדש, אליו הוא עבר..." (עמ' 17-16). דברים אלה מדברים בעדם, כקביעת מהימנות על-ידי בית המשפט קמא. טענות הצדדים בעניין מהימנותו של עד המדינה ו. (1) בפנינו תוקפים המערערים את מהימנותו של באסל, ולשיטתם זהו המקרה יוצא הדופן המצדיק התערבות ערעורית בממצאי מהימנות של בית המשפט הדיוני. במישור המשפטי העלו על נס דרישה ראייתית של סיוע במקרים מעין אלה, שלא כפי שהכריע בית המשפט קמא. נטען כי לא ניתן משקל ראוי לתמורה הניכרת שנקבעה לבאסל במסגרת הסכם עד המדינה, ולרצונו לנקום בחבריו שהוא חש כי הפקירוהו. הוטעם כי במסגרת הפעלתו מסר באסל 57 הודעות, אך האירועים נשוא הערעורים נזכרו לראשונה בהודעה 14, ומכאן ביקשה ההגנה להסיק באשר לאמינותו. נטען כי קיים חשש שהחוקרים ריעננו את זכרונו של באסל (טענה, שלמצער ביחס לחלק מהאישומים, אינה במחלוקת; ראו לקמן פסקה ל"ח), וסיפקו לו מידע על סמך החומר שנאסף מיד בסמוך לאירועים נשוא כתב האישום (שנת 2001). חשש זה, כך נטען, מתגבר כיוון שמתן הודעותיו של באסל לא תועד בצילום או בהקלטה, ושאין חולק כי באסל יזם בעצמו "תרגילי חקירה" והפגין להיטות (כנטען, עודף להיטות) להשגת הרשעות כלפי הנאשמים. כן נטען לסתירות פנימיות שהתגלו בגירסת באסל, ובינה לבין גירסות שמסרו עדים אחרים. עוד צוין, כי בניגוד לאישומים אחרים, לאישומים נשוא הערעורים אין כל התייחסות בהקלטות הסתר שביצע באסל בתקופת הפעלתו הסמויה. (2) בא כוח מערער 1 טען, בין השאר, גם למחדלי חקירה, שכן העימות בין המערער לבאסל לא הוקלט. (3) בא כוח מערער 2 טען, בין השאר, כי לא נמצא שקר בעדות המערערים. (4) נטען – כאמור – גם לגבי חומרת העונש. (5) לטיעונים ספציפיים באשר לאישומים השונים אדרש להלן לפי סדרם. ז. מנגד טוענת המשיבה כי אין מקום לסטות מההלכה הותיקה לפיה "ערכאת ערעור תהפוך ממצאים שאותם קבעה הערכאה הראשונה על יסוד התרשמותה מן העדים שהופיעו בפניה, רק אם הגירסה העובדתית שהתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על-הדעת" (ע"פ 7865/01 מדינת ישראל נ' דוד ביטון, פ"ד נו(4) 739 - השופטת דורנר, ההדגשה הוספה - א"ר; ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625; ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490), הלכה שיש לה משנה תוקף ביחס לממצאי מהימנות (ע"פ 584/06 רחמילוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 1280/06 כרמלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). זאת מעבר לכך שנמצאו לדברי באסל – כנטען – חיזוקים ראייתיים אובייקטיביים. אף לגבי גזר הדין נטען כי הוא במקומו, נוכח עברם הפלילי של המערערים. הכרעה באשר לעד המדינה באסל ח. בית המשפט ניתח באריכות את מניעיו של באסל ל"חציית הקוים" - זאת לאחר ששמע הן אותו והן את מפעילו איש המשטרה אבי סילברה. ממצאי המהימנות שקבע בית המשפט בוססו על שעות רבות של צפייה בעד באולם בית המשפט, לרבות נוכח חקירה נגדית קשה - ולא הוצגה טענה קונקרטית המסבירה מדוע יש מקום לחרוג מהם. אכן, תהליך גיוסו והפעלתו של באסל, וגביית הודעותיו, לא נחשף בצורה מלאה בפני בית המשפט - וקשה לכן לעמוד על אופן התפתחותה של גירסתו, ולהבין מדוע הועלו פרשות מסוימות רק בשלב מאוחר. בנסיבות, מסתבר כי היה מקום לתיעוד משמעותי יותר. ברם, קשה להלום טענות אלה מפי המערערים, שעה שבבית המשפט קמא לא הוגשו ההודעות שמסר באסל נוכח התנגדות סניגורים (עמ' 1111-1108 לפרוטוקול; ראו גם עמ' 135-134 להכרעת הדין), באופן שמנע מבית המשפט את הכלי אשר באמצעותו יכול היה לעמוד על התפתחות הגירסאות שנמסרו. אכן, "עד מדינה" לעולם אינו צדיק בדורותיו, ואכ התואר "עד מדינה", הנשמע "מלכותי" לאדם מן היישוב, אינו משמיע כבוד של מזכיר מדינה, ואינו משקף לאמיתו אלא לשון נקייה כלפי עבריין המעיד כנגד טובת הנאה מסוג זה או אחר נגד משתתפים אחרים בעבירות, שותפיו לעבירות (ראו ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169 234 (השופט כתארו אז – שמגר)). מהימנותו של עד מדינה "חשודה" מראש וטבולה כאמור בטובת הנאה, אך היא נבחנת, ככל עדות, על פי "התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א- 1971), בכפוף לדרישות הסיוע שבסעיף 54 (א) לפקודת הראיות שאליו נידרש למטה. ניתן דעתנו להלן גם לנקודות שנתקפו על-ידי הסנגורים המלומדים, לרבות לשאלות מחדלי החקירה. ט. באשר לערעורים שלפנינו, אומר כי בכל הנוגע לשאלה מדוע הועלתה מעורבות המערערים רק בשלב מאוחר בהודעות באסל נתן ראש צוות החקירה המיוחד (הצח"מ) גיל רותם הסבר מספק, כך דומה, שיש בו כדי להבהיר גם את התמונה הכללית לגבי אופן התפתחות ההודעות: "ש : ...לדוגמא, איך אתה מגיע לאירוע, האישום הראשון. הסיפור של אלי הכושי ואנואר מסראווה, זה אירוע שרק ביולי אתה גובה ממנו הודעה, אם אני לא טועה. ת : כן. הוא לפני זה סיפר על אירוע ירי בחדרה, על הבתי קפה, אם אני לא טועה. הוצאנו את התיק הזה כמובן מחדרה. שהגענו ראינו שיש בה חוות דעת של מעבדת בליסטיקה, שיש התאמה בין האירוע הזה לבין אירוע אחר שנעשה בטייבה. זה משהו שהייתי חייב לבדוק. חשבתי, איך אני אבדוק, איך אני אדע. הרי אני לא יבוא יגיד, אקדח, האקדח הזה השתתף בעוד אירוע. החלטתי שאני מוציא תמונה של אותו אדם שנפגע כתוצאה מהאקדח הזה, אני מציג לו ונראה מה הוא זוכר, מה הוא יגיד. שהראיתי לו את התמונה, זה היה תמונה של אנואר מסראווה, תושב טייבה, שנורה בפלג גופו התחתון. הוא אמר לי, כן. היה אירוע הזה. ראיתי, שמעתי. הם היו מעורבים. כמובן הצטרף לי עוד תיק. וככה לפעמים זה המשיך מתיק לתיק, כי נזכרים. כמו שאמרתי לך לפני זה. זה מה שהוא עשה. הוא בטח לא קם ביום ובא למשטרה, אמר, תראו, הנה היום חיים שלי, ביום א' גנבתי. ביום ב' שמעתי שאיקס גנב. לאט, לאט. גם טיפלתי בתיקים אחרים, עדי מדינה וסוכנים. וככה זה. מידע שצריך לשאוב אותו וצריך לדעת איך לשאוב אותו ואיך להבין אותו" (עמ' 1751 לפרוטוקול; ראו גם עמ' 49 להכרעת הדין). י'. בהמשך דבריו התייחס ראש הצח"מ לאינדיקציה נוספת למהימנות הודעותיו של באסל: "באסל עאסי, כמו שאמרתי לך לפני זה, אני אחזור עליו, סיפר לי על אירועים שאנחנו לא ידענו. על אירועים, שאנחנו, לא היה לנו עליהם קצה חוט. אירועים, שאנחנו לא ידענו לקשור את החשודים האלה. באסל עאסי כמעט וכל מה שהוא סיפר לי, בסופו של דבר יצא... כמעט כל מה שהוא הביא התאים לראיות (עמ' 1790)... אני אמרתי את זה גם מקודם ואני אגיד לך עוד פעם. תראה, כמעט כל מה שהוא אמר לי, אז אמרתי לך, פה ושם נכון שהיה סתירות, לא כל כך מהותיות, אבל היה סתירות. כמעט כל מה שהוא אמר לי יצא מאה אחוז. אם זה אירועים, אם זה דברים שלא ידענו. אם זה אנשים שאנחנו אף פעם לא חשבנו שיש להם קשר לארגון... תראה, אנחנו שלחנו אותו, כמו שאמרתי לפני זה, להקליט עדים, להקליט מתלוננים. מכולם הוא חזר עם פחות או יותר דומה לגרסה שלו. זאת אומרת, אני, מבחינתי הוא מאוד אמין" (עמ' 1826). (ההדגשות הוספו). ניתן אפוא לסכם ולקבוע כי המערערים לא העלו בפנינו עילה להתערבות בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט ביחס לעדות עד המדינה כשלעצמה. תוספות ראייתיות רקע י"א. סעיף 54א(א) לפקודת הראיות קובע: "בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה ; ואולם אם היה השותף עד מדינה - טעונה עדותו סיוע; לענין זה "עד מדינה" - שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה" (ההדגשה הוספה - א"ר). עינינו הרואות כי המחוקק הבחין בין עדות שותף "גרידא" לעדות עד מדינה. בית המשפט קמא ניתח את לשון הסעיף וקבע, כי סיוע נדרש רק ביחס לאותם אישומים בהם נטל באסל חלק: בית המשפט לא קיבל את עמדת הנאשמים, לפיה החשש שבאסל מונע מתוך רצון לנקום מחייב סיוע לעדותו ביחס לכל האישומים – בציינו, כי אין היא מתיישבת עם לשון הסעיף (עמ' 6; נקבעו קביעות משפטיות נוספות שאינן רלבנטיות למערערים שבפנינו); הלשון, כאמור, עניינה "שותף לאותה עבירה". ביחס לאותם אישומים בהם אין לבאסל מעמד של עד מדינה קבע בית המשפט כי אין נדרשת תוספת ראייתית, אך נדרשת "נקיטת זהירות" בשל היות באסל, למצער, "עד מעונין" (עמ' 5, בהתבסס על ע"פ 638/87 רדעי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 297 וע"פ 531/88 רדעי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 559). אכן, מקרה זה אינו "שגרתי", במובן זה שעד המדינה מעיד על מספר רב ביותר של אירועים, שרק בחלקם נטל חלק, והוא "עד מדינה" לגביהם במובן המשפטי-טכני, מה שאין כן אירועים אחרים, שלגביהם לא היה במעמד זה. טענות הצדדים בעניין תוספות ראייתיות י"ב. בפנינו טוענים המערערים, כי יש להתייחס למכלול הודעותיו של באסל כמקשה אחת שניתנה כנגד טובת הנאה - באופן המחייב סיוע ביחס לכל אחד מהאישומים. נטען כי ההפרדה בין האישומים השונים מלאכותית, ושהחשש פן עד המדינה מבקש לרצות את חוקריו ולנקום בחבריו לשעבר (שהוא כנטען החשש המרכזי שביסוד דרישת הסיוע שבדין – ראו י' קדמי, על הראיות (חלק ראשון, תשס"ד) 171) - קיים בעצמה שוה ביחס למכלול האישומים. עוד נטען, כי אין היגיון בכך שעדות שותף, הבקי בפרטי האישום, מחייבת סיוע – אך עדות של מי שאינו שותף, ואינו בקי בפרטים, אינה טעונה סיוע. י"ג. מנגד טוענת המשיבה, כי לשון החוק ברורה ואין מקום להרחיב את דרישת הסיוע, בפרט נוכח המגמה לצמצם בדרישות ראייתיות פורמליות, וההלכה הפסוקה לפיה "אין להרחיב את דרישת הסיוע לעדותם של שותפים לעבירה אל מעבר לתחומי ה'שותפות'" (ע"פ 531/88 הנזכר, עמ' 567 - השופט קדמי). הודגש כי הטעם המרכזי לדרישת הסיוע הוא החשש, שהעד ינסה להעביר את אחריותו לכתפי שותפיו - טעם שאינו מתקיים ביחס לעבירות בהן לא נטל עד המדינה חלק פעיל. ביחס למקרה הספציפי, נטען כי בית המשפט קבע שהפיכתו של באסל לעד מדינה אינה מוּנעת על ידי נקמה – ובודאי כך הדברים ביחס למערערים, שניהם "חיילים" שכלל לא היו לנגד עיני באסל שעה שחצה את הקוים. ביחס לטיעון בדבר הבקיאות בפרטים, נטען – ובכל הכבוד, בדין כך – כי אין קשר בין מידת הסיוע הנדרש לבין מידת הבקיאות בפרטי האישום. ולבסוף, הוזכר כי למעלה מן הצורך פירט בית המשפט קמא תימוכין ראייתיים לעדותו של באסל ביחס לכל עבירה ועבירה. הכרעה – תוספות ראייתיות י"ד. גם בעניין זה איני סבור כי ניתן להיעתר לערעור. לשון החוק, ובעקבותיה ההלכה משכבר הימים, ברורות: דרישת הסיוע הסטטוטורית מוגבלת לאותם אישומים בהם היה עד המדינה בגדר שותף, אף אם מעיד הוא על חלקים אחרים של מעשה העבירה שבהם אין מייחסים לו שותפות (ע"פ 348/88 אבו אסעד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 89 והאסמכתאות דשם; ע"פ 4368/92 מדינת ישראל נ' חמאד (לא פורסם)). כדי שיידרש סיוע יש איפוא צורך בשלושה רכיבים גם יחד: עבירה, שותפות וטובת הנאה. משמתקיימת עבירה והעד מעיד לגביה אך לא היה שותף בה, אף אם מקבל הוא טובת הנאה נדרשת תוספת ראייתית מסוג של חיזוק ולא מסוג של סיוע. ביחס לאותם אישומים להם לא היה באסל שותף היה מקום לדרגת תוספת נמוכה יותר, קרי, "לבחינה זהירה" של דבריו (כלשון השופט, כתארו אז, שמגר בע"פ 44/81 מויאל נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 505, 523). אין להקל ראש בדרישת הזהירות. דרישה זו קיימת תמיד במשפט פלילי, אך היא מקבלת משנה תוקף – במקרים של עד המעיד בתמורה לטובת הנאה (ע"פ 795/85 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 294). חובת הזהירות מתיישמת בכל מקרה לפי נסיבותיו. הדעת נותנת, כי בחקקו את סעיף 54(א)א לפקודת הראיות בתשמ"ב ראה המחוקק לנגד עיניו את הסיטואציה ה"שכיחה", של שותף המעיד כנגד שותפיו תמורת טובת הנאה והופך לעד מדינה; יצוין, כי נושא עד המדינה לא נכלל בהצעת החוק (הצעות חוק תש"מ, 37), והוסף בדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט, בחינת קל וחומר משותף "רגיל" (ראו דברי ח"כ ש' אלוני בשם הועדה בהבאת התיקון לקריאה שניה ושלישית, דברי הכנסת מיום ז' באב תשמ"ד (27.7.82), עמ' 3428). ואולם, מקרה כמו דנא בו "נפתח שולחן" מלא מזן אל זן עבירות ואישומים, מן הסתם לא נצפה, ומכאן הצורך הפרשני. ביחס למערערים שלפנינו נדרשת זהירות גם בגלל הזמן שחלף (המדובר באירועים שהתרחשו בשנת 2001 שהודעות באסל עליהם ניתנה בשנת 2005), והעובדה - עליה אין חולק - שהמערערים היו "בני בית" אצל נאשמים אחרים (מערער 1 אף היה נתון שם במעצר בית), וממילא "זמינים יותר", להלכה אם גם לא למעשה, להאשמות שווא. דבר זה, בצירוף העובדות שבאסל לא נכח אישית באירועים נשוא הערעורים, שרוב פרטי האירועים היו ידועים ומפורסמים בכפר, שבאסל יזם "תרגילי חקירה" כדי להשיג הודאות, ושלפחות בפרשת הירי בעיסאוי "ריעננו" החוקרים את זכרונו - מחייבת זהירות יתרה. בהתאם לכללים אלה ניגש לסקירת שלוש הפרשיות. לדידי תרגומה ה"שיפוטי" של הזהירות היתרה הוא רמת שכנוע גבוהה של בית המשפט הדיוני באשר למעשים בהם מדובר, יחד עם "מבט על" אל התמונה. פרשת הירי במסראווה (שני המערערים) רקע ט"ו. כנטען, עובר ליום 28.3.01 החליטו ראשי ההתארגנות (נאשמים 3-1 בכתב האישום) לסחוט מאחד, אלי מועלם, 100,000 דולר. לצורך זה הוכן מסמך מזויף (הוּסְפָה רשומה "בפנקס חובות") לפיו חב מועלם 100,000 דולר לקרוב משפחה שכבר נפטר (עבודי חרירי ז"ל), ומועלם נדרש לשלם את החוב. מועלם שילם 100,000 ש"ח על חשבון החוב הנטען (בעקבות מפגש עם נאשמים אחרים שאינו מענייננו), ובמקביל פנה לאנואר מסראווה על מנת שיעיד שאין לו חוב למנוח. לאחר שנודע לנאשם 1 שמסראווה מתכוון לתמוך בגרסת מועלם, הורה למערערים לירות ברגליו, כדי להרתיעו מכך. בית המשפט המחוזי קבע, כי ביום 28.3.01 בשעת לילה נסעו המערערים לביתו של מסראווה, קראו לו לצאת וירו ברגליו מספר יריות. בגין פרשה זו הורשעו המערערים בעבירות של נשיאת נשק וחבלה בכוונה מחמירה. המערערים זוכו מעבירת הסחיטה – נאמר כי "כל שהוכח הוא שנאשם 1 הורה להם לבצע את הירי, והם ביצעו אותו, כאשר אין כל הוכחה באשר לידיעתם איזו מטרה נועד הוא לשרת" (עמ' 42). ט"ז. בית המשפט קבע כי באסל לא היה שותף לביצוע העבירות נשוא אישום זה, ולפיכך אין עדותו טעונה סיוע. לענייננו התייחס בית המשפט (אינני נדרש – כאן או בהמשך - לראיות הנוגעות לנאשמים אחרים שערעוריהם תלויים ועומדים) לעדותו של באסל, לפיה ראה בעצמו את נאשם 1 מקבל שיחת טלפון, ממנה למד כי מסראווה מתכוון להעיד לטובת מועלם, ובעקבותיה ראה את נאשם 1 מורה לנאשמים לירות במסראווה "ירי הרתעתי" (עמ' 24). עוד העיד באסל, כי ראה את המערערים יוצאים למשימתם ברכב מרצדס בצבע זהוב, ובהמשך נכח כאשר חזרו מביצוע המשימה, ודיווחו כיצד צפרו מחוץ לביתו של מסראווה, ולאחר שירד לרחוב – ירו. י"ז. תמיכה לגרסת באסל מצא בית המשפט בפרטים הבאים: (1) הודעה שמסר מועלם ביום 1.9.05 (הוגשה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות) בה ציין שאכן פנה למסראווה כדי שיתערב לטובתו, באופן הקושר את הירי לפרשת הסחיטה המיוחסת להתארגנות (עמ' 27, 33); (2) כהתאמה בין התיאורים שמסר באסל, לאופי פציעותיו של מסראווה שתועדו בסיכום המחלה; (3) עדות אחיו של מסראווה, מוסטפא ג'ערוני - שנגבתה בחדר המיון מיד לאחר הירי (ת/112) והוגשה אף היא לפי סעיף 10א – לפיה שני בחורים ברכב מרצדס אפור כהה צפרו והעירו את שניהם, ושלאחר שמסראווה ירד לרחוב שלף אחד הבחורים אקדח שחור וירה בו כעשרה כדורים; (4) בית המשפט התייחס לכך שהירי נעשה ממרחק 3-2 מטרים, ואילו רצה היורה לגרום לפגיעה קטלנית היה עושה זאת בנקל - ומכאן סיוע לגירסת הירי ההרתעתי; (5) בית המשפט התייחס לעובדה שחוות דעת מז"פ (ת/171) קבעה כי ששת התרמילים שנאספו במקום האירוע, נורו מאותו אקדח שבו נעשה שימוש בירי בחדרה (נשוא האישום הבא) - שאף בגינו הורשע מערער 1, ומכאן תמיכה למעורבותו באירוע הירי במסראווה; (6) ולבסוף, בית המשפט התייחס לכך ששני הנאשמים שתקו בחקירתם, ודחה את ההסברים שנתנו לשתיקה. טענות הצדדים בעניין הירי במסראווה י"ח. (1) הטענה המרכזית בערעור היא – כאמור – כי לא ניתן לסמוך על עדותו של באסל, ושהתימוכין שנמצאו לה אינם מספיקים כדי להסיר את החשש של טפילת האשמת שווא. נטען כי: (1) גרסת באסל נגבתה רק ארבע שנים אחרי האירועים, ונכללו בה רק פרטים שהיו ידועים ברבים - ולא פרטים מוכמנים היכולים להעיד על ידיעה ממקור ראשון של פרטי האירוע. עוד הוזכר כי באסל כלל לא טען שהיה עד לירי; (2) באסל התייחס לאירוע רק בהודעה מספר 35 - ואף לא קישר אותו לירי בעיסאוי (שבגינו הורשע מערער 1 באישום 12, ועל כך בהמשך), שעליו דיווח כבר בהודעה 14; (3) קיימות סתירות בין הגירסה שמסר באסל לממצאים אובייקטיביים ולעובדות כתב האישום: כך ביחס לצבע הרכב, וכך ביחס לשעת האירוע. באשר לתימוכין הראייתיים נטען כי: (4) העובדה שהאקדח ששימש לירי במסראווה שימש גם בירי בחדרה אינה יכולה להוות חיזוק, הן מהטעם שאותו אקדח שימש באירוע ירי מאוחר (משנת 2005) שבגינו הורשע אחר, והן מהטעם שהירי בעיסאוי (שכאמור יוחס אף הוא למערער 1) נעשה באמצעות אקדח אחר - קרי שלא ניתן לקשור את האקדח ליורה ספציפי; (5) נטען, כי שגה בית המשפט בקבעו שעובדות היותו של מערער 1 במעצר בית בבית משפחת נאשמים אחרים באותה תקופה, והיכרותו עם מסראווה, מגבשות את מבחן "ההזדמנות הכפולה". יוער כאן, כי מבחן זה בודק, אם לנאשם היתה "הזדמנות ספציפית" לביצוע העבירה, על-ידי הימצאות במקום ללא הסבר מתאים (ראו למשל ע"פ 130/92 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נ(5) 749, 761; ת"פ (י-ם) 425/97 מדינת ישראל נ' דבש (לא פורסם); ת"פ (ת"א) 40056/05 מדינת ישראל נ' גוריאצקין, (לא פורסם). בנידון דידן הכוונה להימצאות באסל בבית המשפחה ולידיעתו על מקום הירי. (6) נטען כי גם אם תתקבל גרסת באסל, המדובר בירי הרתעתי בלבד - ולא היה מקום להרשיע בגרימת חבלה בכוונה מחמירה. (2) מנגד תומכת המשיבה יתדותיה בקביעות בית המשפט קמא. בין היתר הוזכרה ההתאמה שבין התיאור שמסר אחיו של מסראווה לתיאור שמסר באסל, העובדה שבאותו אקדח נעשה שימוש גם בפרשת הירי בחדרה (תוך ציון סמיכות הזמנים בין האירועים), והשתלבות גרסתו של באסל במכלול פרשת הסחיטה – לה קיימים חיזוקים רבים. נטען כי העובדה שהמערערים היו בבית המשפחה במועד הרלבנטי, שהיתה להם הזדמנות לבצע בצוותא את הירי ושהמערער הודה שהוא מכיר את כתובתו של מסראווה – מגבשת את מבחן ההזדמנות; קרי, שהנסיבות האובייקטיביות מאפשרות לאשש את מכלול גירסתו של באסל. הכרעה בעניין הירי במסראווה י"ט. כאמור לעיל, באסל לא נטל חלק באישום זה, ואין איפוא דרישת סיוע סטטוטורית. הראיה המרכזית בעניין זה היא עדותו של באסל, שאמנם לא נכח באירוע הירי, אך העיד כי ראה את המערערים מתודרכים לפני מעשה, ובעיקר - מדווחים לאחר מעשה: "ג'מאל (נאשם 1 - א"ר) מתעצבן מתחיל לצעוק, מבקש וויסאם ומווהבי, שיושב שם, מבקש מהם לצאת לכיוון טייבה. והוא אומר להם אתם לא פוגעים בו רציני, אתם פוגעים בו ברגליים... הם יוצאים, היה להם אוטו מסוג מרצדס בצבע זהובה. הם יוצאים לכיוון טייבה וחוזרים אחרי תקופה. יעני אחרי חצי שעה, אחרי משהו כזה. חוזרים ואז הם אומרים לג'מאל והם אומרים לו צפצפו שמה והוא ירד, הוא ראה אותם והוא ירד. וכשהוא ירד אז מישהו מהם ירד ופגע בו ובאמצע היריות אז התחיל לקלל, לקלל ואז ירו עליו עוד פעם וחזרו משמה" (עמ' 293-292) (הדגשה הוספה – א"ר). בהתחשב בהתאמה הבסיסית בין התיאור לבין פרטי האירוע, אילולא היה מדובר בעד מעוניין (ובגירסה שיש בה אי דיוקים), די היה בעדות זאת. ברם, לאור "טיבו המשפטי" של העד באסל כפי שפורט מעלה, וטענות המערערים - נדרשת כאמור זהירות יתרה. כ. אחר שהזהרנו עצמו נאמר: ראשית, אין לקבל את טענות המערערים לגבי השלב בו מסר באסל לראשונה על מעורבות המערערים באירוע. הסבר מניח את הדעת לאופן השתלשלות מסירת הגירסות ביחס לאירוע זה, נמצא בדברי ראש הצח"מ שהובאו לעיל (פסקה 8), וכאמור העובדה שבשל התנגדות לא הוגשו ההודעות, אינה מאפשרת התייחסות רצינית לטענות בדבר סדר מסירת הדברים (עוד ראו הסבריו של באסל בחקירתו הנגדית לבאי כוח המערערים, עמ' 639, 642-641, 646 לפרוטוקול). אופן התפתחות הגירסה כפי שנמסר בעדות ראש הצח"מ גם מסיר את החשש מפני ניסיון התנקמות במערערים: קרי, מעבר לכך שמדובר ב"חיילים" שלגביהם קשה לזהות מניע לנקמה, הועלה אירוע הירי, וממילא מעורבות המערערים, רק בעקבות שאלות ראש הצח"מ. משהוסר החשש לטפילת האשמת שווא מתוך רצון לנקמה, דומה כי די בעדות באסל ובתימוכין הקיימים כדי לבסס הרשעה באישום זה. כ"א. המערערים מצביעים על סתירות שנפלו בעדותו של באסל: אין חולק כי הירי במסראווה בוצע לאחר חצות הלילה. והנה על דוכן העדים העיד באסל כי המערערים חזרו מהירי "כאשר היה אור" (עמ' 441). בית המשפט קמא אמנם לא התייחס לבעייתיות זו, אך נראית בעיני עמדת המשיבה לפיה "הניסיון לטעון לפער בתיאור שעת האירוע... איננו שלם" (עמ' 15 לעיקרי הטיעון). עיון בפרוטוקול החקירה הנגדית של באסל לעו"ד אבנון (שייצג נאשמים אחרים) מעלה, כי כאשר נשאל באסל לראשונה מתי התקבלה שיחת הטלפון בעקבותיה נשלחו המערערים לפגוע במסראווה, השיב שאינו זוכר (עמ' 431 שורה 1), בהמשך הסכים לומר "משהו שעות הערב" (שורה 6), אך הוסיף מיד כי אינו זוכר שעה מדויקת (שורה 7), ולבסוף הסכים לומר "שבע שמונה [בערב - א"ר]" (שורה 11). בהמשך החקירה – ובלחץ השאלות - חזר באסל שוב על הטענה כי אינו זוכר את השעה המדויקת "אני בקטע של שעות לא יכול לזכור" (עמ' 441 בשורה 1, ושוב בשורה 8). אלא שבהמשך אכן אמר באסל שהמערערים שבו מהירי "כאשר היה אור" (שורה 13), אך הוסיף מיד "ועוד פעם, זה לא בטוח בשעת היום" (שורה 28). כ"ב. אילו מסקנות ניתן להסיק מדברים אלה? ראשית, באסל לא טען מלכתחילה שהוא זוכר את שעת האירוע. שנית, בלחץ החקירה השיב שמדובר היה בשעות הערב (עובדה נכונה), ושלבסוף - תחת לחץ חקירה נוסף, ותוך אמירה שאינו זוכר - שמדובר היה באור יום, אמירה ממנה הסתייג מיד. נוכח ההתפתחות הדינמית, ונוכח העובדה שהודעתו של באסל במשטרה (בה תיאר לראשונה את האירוע) לא הוגשה - סברתי כי אין סתירה זו יכולה להוות אינדיקציה מכרעת למידת הדיוק ולזכרונו של העד; יבחן כל איש מאתנו את זכרונו באשר לפרטים כאלה לאחר ארבע שנים, וימצא כי העניין אינו פשוט כלל. אך לא ניתן לראות בה סתירה המטילה ספק באמינות גירסתו של העד באופן כולל (לא למותר לציין כי בא כוח המערערים לא התייחס לסוגיה זו בחקירתו הנגדית). כ"ג. סתירה נוספת עליה הצביעו המערערים, נוגעת לצבע הרכב בו נעשה שימוש לביצוע הירי. מזה העיד באסל, שמדובר ברכב מרצדס זהובה (עמ' 432-431), ולעומת זאת, כשעה לאחר האירוע מסר מוסטפא ג'ערוני (אחיו של מסראווה) כי כשירד מביתו הבחין "ברכב מרצדס אפור כהה" (ת/112 שהוגשה לפי סעיף 10א). במשפט אמנם טען ג'ערוני כי אינו זוכר את פרטי הרכב, ושגם בבית החולים מסר דברים ששמע מאחרים (עמ' 236-234) - אך בית המשפט העדיף את גירסתו הראשונית (עמ' 33 להכרעת הדין). בעניין זה קבע בית המשפט: "ניתן לזקוף את השוני... לשעת הלילה המאוחרת... ויתכן כי טעה בתיאור הצבע (יתכן גם כי באסל טעה בתיאור צבע הרכב, אך לא טעה בסוגו - מרצדס), ואכן בדבר אחד קיימת אחידות... שמדובר ברכב מסוג מרצדס" (עמ' 35). אכן מדובר בסתירה, אך סבורני כי גם דבר זה מסתבר נוכח ריחוק הזמן והעובדה שמדובר היה באירוע אחד מני רבים - ואינו מחייב הסקת מסקנות לגבי מהימנותה של עדות באסל. פשיטא בנסיבות שיש להתבונן לכך במבט רחב יותר: קיימת הסכמה, כי שני אנשים שנסעו ברכב מרצדס צפרו מחוץ לביתו של מסראווה, וכשיצא ירו בו. האם די בעובדה שקיימת סתירה בצבע הרכב כדי לקעקע את המכנה המשותף? סבורני, והוא צו השכל הישר, כי הפרטים החופפים שנזכרו - ואלה שיידונו בהמשך - חזקים מן הפרטים שלגביהם קיימת אי בהירות. כ"ד. (1) ברם, חובת הזהירות עליה עמדנו, המקבלת משנה תוקף נוכח הסתירות האמורות, מחייבת תימוכין בעלי משקל לעדות באסל לעניין זה. לאחר העיון סבורני כי קיימת תמיכה ראייתית מספקת, ובעיקר באלה: (1) אף אם נקבל את הטענה כי פרטי הירי נודעו ברבים באופן כללי בכפר (ואין חולק כי קיימת התאמה כמעט מלאה בין עדותו של באסל לעובדות האירוע, לרבות סוג הפציעות, מספר היורים, סוג הרכב והיות הירי "הרתעתי"), נראה כי העובדה שבאסל ידע לומר שהמערערים צפרו מחוץ לביתו של מסראווה – דומה שהיא חורגת מהידע הכללי שעשוי היה להתפרסם בכפר, ומתקרבת אל עבר "מידע פנים"; (2) קיימת התאמה כללית בין פרשת הסחיטה (לגביה יש מכלול חיזוקים אובייקטיביים) לבין אירוע הירי - באופן הקושר בין ההתארגנות, ובכללה המערערים, לאירוע הירי. קרי, עדותו של באסל אינה מצויה בחלל ריק: היא אינה מייחסת למערערים אירוע ירי נטול הֶקְשֵר; האירוע קשור ישירות לנאשמים שהמערערים היו בני בית בביתם; (3) שתיקת המערערים - בחקירתם במשטרה ב-2005 (ראו ת/63; ת/29) שמרו המערערים על זכות השתיקה. ההסברים שניתנו לכך במשפט (לגבי מערער 1 ראו עמ' 2207; לגבי מערער 2 ראו עמ' 2228-2223) לא התקבלו על דעתו של בית המשפט המחוזי והוא קבע, כי מסתבר שהשתיקה נועדה "כדי לא לספק ראיות מפלילות... ועל מנת שיוכל ליתן הסבר, כאשר כל הראיות ייחשפו בפניו" (עמ' 41). סבורני כי יש לתת משקל נכבד לדברים אלה (במיוחד באשר למערער 2, כיון שמערער 1 מסר גירסה מסוימת חלקית). סבורני כי די באלה כדי שלא להיעתר לערעור בעניין זה. (2) לעניין השתיקה אוסיף, כי עיינתי חזור ועיין בהודעות המערערים ובהסבריהם בבית המשפט. השתיקה ואי ההסכמה לחתום על "הודעותיהם השותקות" ב-2005 לא הוסברו באורח העשוי לשכנע, וכבר נזדמן לי לומר בע"פ 7637/05 קוזוקין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקה 13, שם אמנם לעניין שתיקה בבית המשפט גופו, כי "ככלל, מסופקני אם יש בנמצא שופטים שאינם מייחסים משקל חיזוקי משמעותי לשתיקה; אדם הנאבק על חפותו, ייכבד וימסור את גירסתו". עם זאת, נשוב לעניין שתיקתו של מערער 1 ב-2005 לעומת גירסה שמסר ב-2001 ביחס לאישום 12. כ"ה. (1) ולבסוף, אין להלום את טענת המערערים לפיה "ניתנה הוראה לביצוע 'ירי הרתעתי'... מכאן מתחייבת השאלה מדוע הורשע המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. לא רק שלא נגרמה 'חבלה חמורה' אלא שלשיטת באסל, גם לא היתה כוונה לגרמה" (סעיף 28 לעיקרי הטיעון מטעם מערער 1). מסראווה "נפגע ברגליו מ-8 יריות אקדח, וכן פגיעה באשך שמאל" (גליון רפואי; ת/115) הוא סבל מכאבים (שם), וגם לאחר שחרורו מבית החולים המשיך לקבל טיפול פיזיותרפי (ראו ת/113). אכן, אין המדובר בירי שנועד להרוג, אך אין כל ספק שמדובר – בלשון בני אדם - בחבלה, שאמנם יש חמורות ממנה, אך מגדרי חמורה לא יצאה (ראו סעיף 34כד לחוק העונשין, תשל"ז - 1977; ע"פ 10357/06 אבו דיב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 5311/04 קוזקין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). ואוסיף, ירי הוא ירי, ומעטים הצלפים המומחים שיקלעו לחוט השערה, ובאופן שאינו סוטה ימין ושמאל מן המטרה הספציפית שקבעו לעצמם, באותם בני בנימין שנאמר עליהם (שופטים כ', ט"ז) "קולע באבן אל השערה ולא יחטיא". ובנשק חם עסקינן. (2) לפיכך אין מקום לקבלת הערעור באישום מס' 1. פרשת הירי בחדרה (מערער 1 בלבד) רקע כ"ו. אישום זה (מספר 4 בכתב האישום), שהערעור לגביו מתייחס למערער 1 בלבד, הוא חלק מפרשיה שנפרסה על פני שלושה אישומים (4-2). ביסוד הפרשה עמדה פניה של אחד אזולאי, בעליו של בית קפה בחדרה, לנאשמים 1 ו-3 בבקשה שיציתו בית קפה מתחרה תמורת 60,000 דולר, בגדרי עולם תחתון כנתינתו. בהתאם לסיכום שם, נשלח נאשם 6 יחד עם באסל להצית את בית הקפה (אישום 2). אזולאי, שלא היה מרוצה מ"איכות הביצוע", סירב לשלם את התמורה המוסכמת, ובעקבות נסיון גביה, שכלל איומים ואלימות מצד נאשם 3 (נשוא אישום 3), הגיש נגדו נאשם 3 תלונה למשטרה. עבירה גוררת עבירה, ועל מנת לשכנע את אזולאי לחזור בו מתלונתו ולשלם את חובו, נשלחו מערער 1 ואחר בשם אורן צפר (נגדו לא הוגש כתב אישום, ועל כך קובל מערער 1 מרה), לירות אל עבר בית הקפה של אזולאי. ביום 24.5.01 סמוך לחצות, הגיעו אורן והמערער לבית הקפה רכובים על אופנוע, והמערער ירה כנטען 6 יריות אל עבר בית הקפה, בו ישבו באותה שעה אנשים. בגין מעשים אלה הואשם המערער בעבירות של נשיאת נשק, ירי במקום מגורים ועוד. כ"ז. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בהתאם לאמור בכתב האישום. ראשית, נקבע כי ניתן להפריד בין האישומים בהם היה מעורב באסל - שלגביהם עדותו טעונה סיוע על פי דין, לבין אישום 4 המתייחס למערער - בו לא נטל באסל חלק, ולפיכך עדותו אינה טעונה תוספת ראייתית (עמ' 51, 54 להכרעת הדין). בית המשפט אימץ את עדותו של באסל לפיה נכח בפגישה בה נשלחו המערער וצפר לבצע את הירי (עמ' 299-298, 708-707), ובהמשך היה עד לויכוח בין המערער לנאשם 7 לגבי קסדת האופנוען שהשליך המערער, והיה חשש שיש עליה טביעת אצבע של מי מהמעורבים (עמ' 300, 719-709). במסגרת ויכוח זה דובר בפירוש על ביצוע הירי (עמ' 713, 724), והדבר גם היה ברור מההקשר. בסופו של דבר, הבהיר באסל כי לא ראה את המערער וצפר יוצאים או שבים מהפעולה (עמ' 710-709, 715-714, 719, 723), וכמובן שלא היה עד לירי. באסל הניח, והנחה זו התקבלה על דעת בית המשפט, כי הירי המתואר בכתב האישום הוא הירי שתוכנן בפגישה בה נכח, ושעליו התווכחו לאחר מעשה המערער והנאשם 7. חיזוק לעדותו של באסל מצא בית המשפט בעובדה שהנשק ששימש לירי בחדרה שימש גם לירי במסראווה. בהתחשב בסמיכות הזמנים ובזהות הנשק, קבע בית המשפט "שאשמתו של נאשם 4 (המערער 1 – א"ר) הוכחה מעבר לכל ספק סביר" (עמ' 55). טענות הצדדים בעניין הירי בחדרה כ"ח. טוען המערער (1) ראשית, כי יש להתייחס לשלושת האישומים שעניינם ההצתה בחדרה כאל פרשיה אחת לה היה שותף באסל, ולפיכך המדובר בעד מדינה שעדותו טעונה סיוע. חיזוק לטענה זו מוצא המערער בעובדה שהמשיבה לא העמידה לדין את צפר - לגביו כנטען קיימת תשתית ראייתית זהה - בנימוק כי לא נמצא סיוע לעדותו של באסל. נטען איפוא, כי אם נדרש סיוע להרשעתו של צפר (וזה כאמור לא נמצא), נדרש סיוע גם להרשעת המערער; (2) נטען על כן לאפליה בין המערער לצפר; (3) נטען כי לא ניתן למצוא חיזוק לעדותו של באסל בזהות הנשק (בית המשפט עצמו קבע כי זהות הנשק אינה עולה כדי סיוע). בתמצית, נטען כי הנשק שימש באירועים נוספים שלא היו קשורים למערער, ולאידך גיסא – שבאירועים אחרים נטען שהמערער עשה שימוש בנשק אחר. עוד נטען כי גם לגירסת המשיבה, המדובר בנשק 'שהסתובב במשפחה' (לפי כתב האישום נאשם 1 הוא שסיפק את הנשק), ולפיכך יכול הוא - לכל היותר - ליצור זיקה בין האירוע להתארגנות אך לא לנאשם ספציפי; (4) הוזכר כי באסל עצמו העיד שלא ראה את הירי, ואף לא את המערער יוצא לביצוע הירי או חוזר ממנו. כ"ט. עוד נטען, כי מסקנות בית המשפט, המבוססות על העדות שמסר באסל, אינן עולות בקנה אחד עם ממצאים נוספים: (1) באסל - בתקופה שפעל כסוכן משטרתי סמוי - נשלח להקליט את נאשם 7 שהיה נוכח בפגישה בה סוכם על הירי, והוא ששלח מטעמו את צפר לביצועו. באותה הקלטה (ת/47) לא נזכר שמו של המערער. באסל, שכנטען נשלח על מנת להשיג ראיות נגד המבצעים, לא הזכיר גם הוא את שמו של המערער. עוד נטען כי מאותה הקלטה (עמוד 32) מסתבר כי בניגוד לעדותו, באסל עצמו לא היה מודע לזהות המבצעים - שכן הוא שואל את נאשם 7 "מי עשה את המבצע בחדרה"; (2) נטען כי שגה בית המשפט בהתעלמו מעדותו של צפר לפיה לא נטל חלק בירי בחדרה (עמ' 2397-2396), והכחיש היכרות משמעותית עם המערער (עמ' 2431-2395); (3) הוזכר כי באסל - בעימות שנערך בינו לבין צפר - טען כי ראה את צפר והמערער יוצאים לביצוע הירי, דבר שהוא עצמו העיד כי אינו נכון. נטען כי שגה בית המשפט בכך שהסתפק בהסברו של באסל, לפיו שיקר בעימות "כי רציתי להפליל אותו..." (עמ' 676), ולא הסיק את המסקנה המתבקשת לשיטת המערער: שהעד שקרן ולהוט להשיג הרשעה, וממילא שלא ניתן לבסס הרשעה על סמך עדותו. ל. מנגד טוענת המשיבה כי לעדותו של באסל מספר חיזוקים חיצוניים, בכללם: (1) בהקלטה שביצע באסל (ת/47) הודה נאשם 7 כי הלך לחפש את הקסדה שהושלכה; (2) זהות הנשק; (3) ההשתלבות במכלול אירועי חדרה, להם תימוכין חיצוניים רבים; (4) עדי תביעה שהעידו כי הירי אכן בוצע על ידי שני רוכבי אופנוע (ת/126; ת/190). נטען כי באסל לא הסתיר ששיקר בעימות כדי לסחוט מצפר הודאה, ושאין תימה בכך ששמו של המערער לא עלה בהקלטת הסתר - כיון שהיא היתה מוכוונת להפללת נאשם 7 ולא להפללת המערער. הוטעם כי צפר לא הועמד לדין כיון שהמשיבה התלבטה בשאלה האם נדרש סיוע גם ביחס לאותם אישומים במסגרת אירועי חדרה שבהם לא נטל באסל חלק פעיל. המשיבה התחשבה בעמדה המחמירה (ואולי נכון יותר חששה הימנה) – עמדה זו לא אומצה בסופו של יום על ידי בית המשפט – וסברה שלגבי צפר לא קיים סיוע, זאת בניגוד למערער לגביו סבורה היא כי העובדה שאותו אקדח שימש בשני האירועים עולה כדי סיוע. הכרעה – הירי בחדרה ל"א. אין חולק כי הירי בחדרה בוצע על ידי שני רוכבי אופנוע, יריעת המחלוקת מצטמצמת לשאלה האם היו אלה המערער וצפר שרכבו על האופנוע וביצעו את הירי. בעניין זה העדות המרכזית היא זו של באסל - שהעיד על תכנון מוקדם, ועל ויכוח מאוחר, אך לא על ביצוע הירי. יש להכריע אפוא, האם די בתשתית עובדתית זו? האם נדרשת תוספת ראייתית לעדותו של באסל? והאם קיימים תימוכין מספקים להרשעה על סמך עדות זו? ל"ב. ראשית, ביחס לדרישת הסיוע הסטטוטורית, סבורני - כפי שנאמר גם לעיל (פסקה י"ד) - כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו שלגבי האישום המיוחס למערער לא חלה הוראת סעיף 54א לפקודת הראיות. הדברים נומקו מעלה ואין צורך לחזור עליהם. ביסודם עומדת, בין היתר, ההנחה כי באסל לא היה שותף לאירוע הירי - ולפיכך אין חשש שינסה להטיל את האחריות על הנאשמים כדי לגמד את חלקו. ברם, גם אם לא חלה דרישת הסיוע הסטטוטורית, מתעצמת דרישת הזהירות הכללית. פרשיה שעד המדינה נטל בה חלק – ואפילו ביחס לאישומים אחרים בלבד – טעונה מטען רגישות גדול מהרגיל. העד הרי מעיד כי נטל חלק בפרשיה (באופן שלכאורה היה מחייב סיוע), אך בה בעת טוען כי מעורבותו היתה מוגבלת אך לחלקים מסוימים ממנה (ובכך פוטר את עצמו מדרישת הסיוע ביחס לחלקים האחרים). והנה בעדות עצמו (המרחיקה אותו מחלקים מסוימים) משתחרר עד המדינה מדרישת הסיוע, דבר שקשה להלמו בלא תמיכה של ממש. עדות זו טעונה איפוא, לדעתי, תמיכה ראייתית חיצונית משמעותית. דומה כי על קביעה זו אין חולק - שכן המשיבה היתה מוכנה להניח כי נדרש סיוע ממש, ומסיבה זו בלבד לא הגישה כתב אישום נגד צפר. ל"ג. במקרה שלפנינו מצא בית המשפט תמיכה מספקת בזהות כלי הנשק בשני אירועי הירי. חוששני כי אין להסתפק בעניין זה: (1) אין כל טענה, קל וחומר ראיה, שהנשק ששימש בשני האירועים קשור דווקא למערער. נקבע כי הנשק נמסר למערער על ידי נאשם 1 (עמ' 55 להכרעת הדין; ראו גם עמ' 300 לפרוטוקול), ואין חולק אפוא כי מדובר בנשק הקשור "למשפחה". כפי שטען המערער, אין ספק כי הנשק שימש גם באירועים בהם המערער לא היה מעורב, ושהמערער הורשע גם בגין אירוע בו נעשה שימוש בנשק אחר. בנסיבות, העובדה שהנשק שימש בשני האירועים יכולה לקשר את הירי להתארגנות (דבר לו קיימים תימוכין נוספים), אך לא למערער הספציפי. לא בכדי קבע בית המשפט בעצמו - בניגוד לעמדת המשיבה בהליך שלפנינו - כי זהות הנשק אינה עולה כדי סיוע; (2) קיימת מעגליות מסוימת: ראשית הורשע המערער בגין הירי במסראווה בקביעה, שהעובדה שבנשק נעשה שימוש באירוע בחדרה בגינו הורשע המערער מהוה חיזוק; ואחר כך נטען כי ההרשעה בירי במסראווה היא המאפשרת הרשעה באירוע הירי בחדרה (קרי: ההרשעה בירי בחדרה שימשה לחיזוק ההרשעה בירי במסראווה, וההרשעה בירי במסראווה היא שאיפשרה את ההרשעה בירי בחדרה). לא בכדי הניח בית המשפט את עיקר המשקל על זהות כלי הנשק - כיון שחיזוק זה, בניגוד לשאר התימוכין לעדות באסל, הוא היחיד הקושר את המערער הספציפי לירי. אך דווקא לכן, להסתייגות מחיזוק זה משקל נכבד. ל"ד. ואולם, לעדותו של באסל חיזוקים משמעותיים אחרים, הן בעדות שמסרו עדי הראיה כי שני רוכבי אופנוע ביצעו את הירי, והן בהקלטת הסתר של נאשם 7 בה התייחס לחיפוש אחר קסדת האופנוע - באופן המחזק את עדות באסל לגבי הויכוח בין המערער ונאשם 7. אמנם חיזוקים אלה אינם עולים כדי סיוע - קרי, ראיה מסבכת המתייחסת לנקודת המחלוקת (ע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(1) 62; רע"פ 4142/04 סמל (מיל.) איתי מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם)) - אך כאמור אין בנסיבות דרישת סיוע סטטוטורית. ל"ה. בסופו של יום, ולא בלי התלבטות, אציע שלא להיעתר לערעור גם בעניין זה. המערער הצביע על בעייתיות בשני מישורים שונים - אשר אינם נצברים זה על גבי זה. במישור התשתית העובדתית: לפי הגירסה שמסר באסל, המסקנה ההגיונית - מעבר לכל ספק סביר - היא שהמערער וצפר הם שביצעו את הירי, זאת, בין היתר, כיון שבאסל העיד הן על התכנון המוקדם, והן על הויכוח שהתרחש לאחר הביצוע. במישור המהימנות והזהירות: סברתי כי החיזוקים הקיימים - ובפרט הקלטת הסתר - מספקים. הבעייתיות אינה נצברת, כי משהוחלט שמתמלאת דרישת המהימנות והזהירות, יש להתייחס כך לראיות – וכאמור, הן מהוות תשתית עובדתית מספקת. ביחס לטענת ההפליה בין המערער לצפר, התביעה סברה כי קיימת תשתית ראייתית שונה ביחס לשני הנאשמים, ומסיבה זו התייחסה אליהם באופן שונה. כשלעצמי איני בטוח אם צדקה בכך התביעה, אך אין המדובר בשיקול זר או פסול. אלא שנוטה אני לסבור כי היה מקום גם להעמדתו לדין של צפר, ויתכן שיש לכך סימוכין בסיפה של עיקרי הטיעון של התביעה באישום זה, שם נאמר "כיום, מצב הדברים שונה משפטית וראיתית, והדבר משפיע, כמובן, על אפשרות העמדתו של אורן לדין". פרשת הירי בעיסאוי (מערער 1 בלבד) רקע ל"ו. באישום 12 נטען כי בבוקר יום 4.7.01 הגיע נאשם 10 לביתו של נאשם 1 ושיתף אותו בחשד שאשה נשואה ממשפחתו (אשת אחיו) נפגשת עם אחד עיסאוי. מערער 1 ונאשם 6 - שהיו בבית באותה העת - צוידו באקדח ונשלחו לירות בעיסאוי. בשעות הערב של אותו יום - לאחר שקיבלו מידע בדבר מקום הימצאו של עיסאוי - יצאו נאשם 6 (שנהג ברכב) והמערער (שנשא את האקדח) אל מחוץ לקאנטרי קלאב בג'לג'וליה, שם נכח עיסאוי בחתונה. כשנכנסו עיסאוי ואחד מרר לרכבו של האחרון, פתח המערער כנטען באש לכיוון עיסאוי - ופגע ברכב; לאחר הירי נמלטו נאשם 6 והמערער לבית המשפחה ודיווחו על ביצוע הירי. ל"ז. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער. גם ביחס לפריט אישום זה נקבע כי עדותו של באסל אינה טעונה סיוע. באסל העיד כי היה נוכח בבית המשפחה שעה שנאשם 10 הגיע להתלונן על עיסאוי, וראה כיצד כעבור מספר שעות קיבל נאשם 1 שיחת טלפון בה נמסר לו מקום הימצאו של עיסאוי. באסל העיד כי ראה את המערער ונאשם 6 יוצאים מהבית, והמערער נושא את האקדח תחת חולצתו. עוד העיד באסל כי לאחר ששמע את היריות, ראה את המערער ונאשם 6 חוזרים, ואת המערער מדווח לנאשם 1 כי הוא חושב שפגע בצווארו של עיסאוי. בית המשפט התייחס לכך שבעדויותיהם של מרר ועיסאוי לא ניתן למצוא חיזוקים לעדותו של באסל, כיון שהם מסרו רק פרטים שהיו ידועים ברבים (עמ' 123). מנגד, נמצאו לגרסת באסל חיזוקים פנימיים, בעיקר בדמות התאמה בין הגירסה שמסר לנתונים אובייקטיביים (מקום הירי, יעדו, והעובדה שבירי נטלו חלק שני אנשים שעשו שימוש באקדח). ל"ח. בית המשפט התייחס, בין היתר, לשישה עניינים מרכזיים בהם נפלו פגמים בעדותו של באסל: (1) בהודעה הראשונה בה התייחס לאישום זה, טען באסל כי יעד הירי היה מרר. לדבריו, חוקריו הם שהעלו את האפשרות שהמטרה היתה עיסאוי. בית המשפט קיבל את טענת ההגנה, לפיה פעולת החוקרים היתה רענון זכרון פסול (עמ' 124) - אך קבע כי בנסיבות לא קמה לנאשמים הגנה מן הצדק, ושניתן לסמוך על גירסתו המתוקנת של באסל (עמ' 125-124 להכרעת הדין); (2) בעימות שנערך בין באסל לנאשם 10 טען באסל, כי נכח בסולחות שנערכו בעקבות האירוע - ובית המשפט קיבל את הסבריו של באסל, כי המציא פרט זה על מנת להשיג הודאה מנאשם 10 ("מעין 'תרגיל חקירה'" - עמ' 124), וקבע כי אין פרט זה פוגם במהימנות גירסתו; (3) לגירסת באסל נעשה הירי בין 21:00-19:00 (או מיד בסמוך), בעוד שבפועל ברור שהתרחש בין 23:30-22:00. בית המשפט קבע כי נוכח חלוף הזמן פרט זה אינו משמעותי (עמ' 125); (4) נקבע, כי העובדה שבאסל העלה את גירסתו בעניין הפרשה רק כחודשיים לאחר תחילת הפעלתו (ולאחר שכבר ערך הקלטת סתר של שיחה עם נאשם 10) אין משמעה שמדובר בעדות כבושה - ושיש ליחס נתון זה לאופן התפתחות מסירתן של הגירסות, שנדרשו לשנים רבות של פעילות עבריינית (עמ' 125). עוד נקבע כי העובדה שפרשיה זו הועלתה לראשונה בשלב מאוחר, ולאחר ביצוע הקלטת הסתר, מסבירה מדוע אין בהקלטה התייחסות לפרשה; (5) בחקירתו הראשית טען באסל כי נאשם 1 הורה לנאשם 10 להכין את האקדח לצורך ביצוע הירי, אך בחקירה נגדית העלה גם את הגירסה (עמ' 688 לפרוטוקול) שהמערער הוא שהתבקש להכין את הנשק. בית המשפט לא ייחס משמעות לסתירה, בקבעו כי באסל תיקן את עצמו בהמשך; (6) בית המשפט התייחס לכך שבניגוד לאמור בכתב האישום, טען באסל בחקירה הראשית כי לאחר מעשה נאשם 6 הוא ששאל את המערער על תוצאות הירי, אך קבע כי באסל תיקן עניין זה בחקירתו הנגדית שעה שמסר כי נאשם 1 הוא ששאל את המערער ונאשם 6 על תוצאות הירי. ל"ט. בית המשפט התייחס לסוגיה נוספת. נקבע כי כשבוע לאחר האירוע נחקר המערער בחשד שנטל בו חלק, והעלה בחקירתו טענת אליבי (לפיה היה בבית המשפחה במעצר בית, וצפה בסרט בטלביזיה); טענה זו לא נבדקה. אמנם בחקירתו בשנת 2005 לא שיתף המערער פעולה עם חוקריו - אך בית המשפט קבע כי נוכח העובדה שנמסרה גירסה בחקירה הראשונה, לא ניתן לייחס משקל שלילי לשתיקה בחקירה השניה. עם זאת דחה בית המשפט את טענת ההגנה לפיה אי בדיקת טענת האליבי היא מחדל חקירה המחייב את זיכוי המערער; הוא אמנם קבע כי אי בדיקתה של טענת אליבי "עונה להגדרת המושג 'מחדל חקירה'" (עמ' 128 בהתבסס על ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), וע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)) - אך סבר כי בנסיבות אין המחדל מביא לתוצאה של זיכוי. זאת, בעיקר כיון שטענת האליבי הסתמכה על נוכחותם של נאשמים 1 ו-10, שבעקבות עדותו של באסל התברר כי היו מעורבים בפרשה, מה גם שנאשם 10 מסר גרסת אליבי הסותרת את גירסת המערער. בהתחשב במהימנות שיוחסה לגרסת באסל, ולחוסר האמון במערער - הורשע המערער במיוחס לו. טענות הצדדים – פרשת עיסאוי מ. ראשית, נטען כי באי בדיקתה של טענת האליבי בשנת 2001 יש משום מחדל חקירה שהיה צריך להביא לזיכוי הנאשם - זאת במיוחד לאור קביעת בית המשפט כי עדותו של באסל, מעבר להיותה עדות עד מעוניין, נגועה בפגמים רבים, ונוכח הקביעה כי לא נמצאו לה חיזוקים חיצוניים. נטען כי טענת האליבי לא נסמכה רק על הנאשמים 1 ו-10 אלא גם על נוכחות המערער 2 (שלא נטל חלק בפרשה) ועל פירוט הסרט ששודר בטלביזיה. ביחס לעדותו של באסל נטען, כי בהודעתו הראשונית במשטרה מסר שנכח בבית המשפחה כאשר המערער ונאשם 6 נשלחו לירות במרר - ושהחוקרים הם שהכניסו לפיו את השם עיסאוי, כפי שעולה מן הפרוטוקול במספר הקשרים. מ"א. נטען כי אין חולק שמרר כלל לא היה קשור לפרשה, ושודאי הוא כי שמו לא עלה בפגישה בבית המשפחה - ומכאן שתיאור המפגש כולו הוא פרי דמיונו של באסל. כן נטען, כי בבסיס עדותו של באסל עמדו השמועות שנפוצו בכפר לגבי פרטי אירוע הירי והמניעים לו - בתוספת רצונם של החוקרים לסגור תיק פתוח. הוטעם, כי ביחס לאישום זה באה לידי ביטוי באופן מובהק הבעייתיות שבאי תיעודה של החקירה - באופן שאינו מאפשר מעקב אחר האופן בו "רוענן" זכרונו של באסל. עוד מתייחס המערער לפגמים שנפלו בעדותו של באסל - כפי שנותחו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי - ובפרט לסתירות בשאלה מי הכין את האקדח, ובאשר לשעת האירוע. נטען כי גם אם במקרים רגילים ניתן להסתפק בהסברים שקיבל בית המשפט ביחס לזמן שחלף - הנה נוכח הפגמים המהותיים הנזכרים, והעובדה שמדובר בעד מדינה - אין להתעלם מהם במקרה דנא. עוד הוסף, כי בית המשפט דחה את עמדת המשיבה לפיה ניתן לראות בידיעת פרטי האירוע (שכאמור נפוצו בכפר), או ב"הזדמנות הכפולה" (שאינה מעידה דבר, נוכח הסכמת הצדדים כי כל המעורבים בפרשה היו מצויים בבית המשפחה באופן קבוע) משום חיזוק לגרסת באסל. נטען כי בית המשפט הרשיע אך בשל האמון שנתן בעדותו של באסל - וחובת הזהירות הנדרשת ביחס לעד מדינה, יחד עם הפגמים שתוארו והיעדר חיזוקים, אינם מאפשרים הרשעה כנטען. מ"ב. מנגד טוענת המשיבה כי יש להותיר את ההרשעה על כנה. בתגובתה נסמכת היא על קביעת בית המשפט קמא, לפיה ניתן להרשיע את המערער על סמך עדותו של באסל בלבד; ומוסיפה כי היא חולקת מנגד על כך שקבע, כי לא נמצאו לעדותו של באסל תימוכין חיצוניים. באשר לעדותו של באסל נטען, כי די בכך שהעיד שראה את המערער ונאשם 6 יוצאים לביצוע הירי (כשהמערער תוחב אקדח תחת חולצתו), ושראה אותם שבים – ושמע את המערער מדווח כי הוא חושב שפגע בצווארו של עיסאוי. ביחס לפגמים שכנטען נפלו בגירסתו של באסל, נטען כי הפער בשעת הירי אינו משמעותי, ושבשאלה מי הכין את האקדח מסר באסל גירסה עקבית - תוך מעידה, שמיד תוקנה בחקירה הנגדית. ביחס לטעות בזיהוי יעד הירי, נטען: (1) כי בית המשפט קבע שאין חשש כי החוקרים ניסו לנצל את באסל כדי לסגור תיק "פתוח" - בין היתר כיון שהוא לא הודרך מלכתחילה ביחס לפרטים המדויקים; (2) כי באסל נתן הסבר סביר מדוע חשב שמדובר במרר - קרי, כי לאחר האירוע הגיע מי ממשפחת מרר לדבר עם הנאשם 1, והדבר נטמע בזכרונו של באסל כקשור לאירוע. באשר לאי בירור טענת האליבי, נטען כי על כל מחדל חקירה להיבדק לגופו, ונטען כי כאן - בראיה שלאחר מעשה, ומתוך ידיעה כי עדי האליבי (נאשמים 1 ו-10) היו מעורבים באירוע, היתה טענת האליבי נדחית. מ"ג. ולבסוף נטען, כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, ישנם חיזוקים חיצוניים לעדותו של באסל: (1) ראיות חיצוניות בדבר נוכחות הנאשמים הרלבנטיים בבית המשפחה בזמן המתואר בכתב האישום, המגבשות את מבחן ההזדמנות; (2) יש לראות, כך נטען, בשתיקת המערער בשנת 2005 חיזוק לגרסת באסל - זאת כיון שלא ניתן להסתפק באי בדיקת האליבי כהסבר לשתיקה, במיוחד שעה שבשנת 2005 נחקר המערער גם על עבירות נוספות. הוטעם עוד, כי בעדותו נתן המערער מספר הסברים לשתיקתו, שאינם מתיישבים זה עם זה; (3) שגה בית המשפט קמא – לפי הטענה – בקבעו, שלא ניתן להסתמך על פרטים מחזקים שנמצאו בגירסאות שמסרו העדים לירי, כיון שאין מדובר בפרטים מוכמנים - זאת שעה שכלל לא הוכח שנפוצו בכפר ידיעות על פרטי האירוע, ושהמערער עצמו שלל שנפוצו שמועות בעניין (עמ' 225). הכרעה: פרשת עיסאוי מ"ד. (1) הגם שלבי נוטה להאמין, כי המערער הוא שירה בעיסאוי, נותרו בי ספקות כפי שיפורט להלן, ועל כן, אם כי מתוך כבוד והבנה לעמדת בית המשפט קמא, אציע לזכות את מערער 1 לגבי אישום זה מחמת הספק. בית המשפט המחוזי ביסס את הרשעתו על עדותו של באסל, תוך שהוא קובע כי לא נמצאו לה חיזוקים אחרים. לדעתי, ככל שדבקים אנו בחובה המיוחדת של זהירות שעומס תיק זה, כפי שפורט מעלה, מקנן ספק אם ניתן להלום זאת עם הרשעה באישום זה. ראשית, אותה חובת זהירות ו"רענון הזכרון הפסול" (ראו י' קדמי, על הראיות (חלק ראשון, תשס"ד) 476-475) שעבר באסל במסגרת החקירה – ספק אם הם עולים בקנה אחד. באסל אמנם העיד כי ראה את נאשם 1 מורה למערער ולנאשם 6 לבצע ירי כלפי אדם - אך הוא העיד כי הנאשמים נשלחו לפגוע במרר. גירסה זו לא רק שאינה מתיישבת עם העובדות במציאות (ובכתב האישום), דבר שעליו אין חולק - היא גם לא יכלה להיות הגיונית מתחילה, שכן אין חולק שלמרר לא היה כל קשר לאירוע (למעט העובדה המקרית שבסופה של חתונה הוא נתן "טרמפ" לעיסאוי). יש קושי גדול בעובדה שעליה אין מחלוקת – כי החוקרים הם שהכניסו לפיו של באסל את שמו של עיסאוי. על המודעות – למצער של באסל – לקושי הרב בעניין זה, יכולה להעיד גם העובדה שהוא חזר, לפחות ארבע פעמים, על הטענה המשפטית שחוקריו ציינו את שמו של עיסאוי ללא "כוונה תחילה". למותר לציין, כי אין המדובר במשפטן, האמון על מינוח כזה, והדברים מעלים סימן שאלה. אציין גם, כי ראש צוות החקירה גיל רותם (עמ' 1862, 1864, 1865, 1867) לא יכול היה לזכור כיצד עבר החשד ממרר לעיסאוי. (2) בהודעת המערער ת/27 מיום 1.7.01 הכחיש את ההאשמה בעניין פרשת עיסאוי ותיאר בפרטות את טענת האליבי שלו, השהות במעצר הבית ומשתתפיו. טענת אליבי זו – אין חולק – לא נבדקה, אף שלא כל משתתפיה הם מעורבי פרשה זו עצמה. בהודעתו ת/29 מיום 30.8.05, לאחר ההפללה על ידי באסל, נשאל המערער על ידי רס"ב מנצור על ניסיון לרצוח אדם ממשפחת מראר, ותשובתו היתה "הכל שקר, לא היה ולא נברא, ולא מאמין במשטרה, מה שישאלו אותי בבית משפט אני עונה על כל השאלות". בעדותו בבית המשפט הסביר את שתיקתו בכך שמדובר בטענות על אירועים מלפני חמש שנים, וגם שלא מתייחסים "אלינו" כמו אזרחים, וכן בשל אי בדיקת האליבי (ראו עמ' 2203, 2204, 2207, 2208, 2209, 2211). גם אם הדברים לא היו משכנעים יתר על המידה, איני רואה להתעלם מהם כליל. לעניין השתיקה מצטרף אני לגישת בית המשפט קמא, כי במקרה דנא, חרף עמדתי הבסיסית העקבית באשר לנושא זה כפי שתוארה מעלה, לא הייתי מחמיר עם המערער באישום זה וזוקף את השתיקה לחובתו. לעניין זה. (3) עוד יש לשים לב שגם לגירסת העד, לאחר שהעלו החוקרים את שמו של עיסאוי, הוא לא טען כי התבלבל, או שמסירת שמו של מרר היתה פליטת פה, הוא חזר ואמר שסבר שהיעד הוא מרר: "... חשבתי זה נאביל מרר, אבל במשך העדות שלי שנתתי עדויות, השם עיסאווי הוא היה שמה הוא הוזכר, לא בכוונה הוא הוזכר, תיחקרו אותי אם זה היה עיסאווי או מישהו אחר, ואני זוכר שכן, אמרתי לטארק בעימות זה עיסאווי" (עמ' 1009). ולהלן "הבנתי אז מהשיחה שלהם שהולכים לפגוע בנאביל מרר – בחקירות שלי... היו שמה שמות שחקרו אותי עליהם. ואז הבנתי מהחוקרים שלי, לא בכוונה תחילה, שקוראים לו עיסאווי" (עמ' 1010); ועוד להלן "הוזכר השם עיסאווי, לא בכוונה תחילה..." "כן, הוזכר השם עיסאווי, לא בכוונה תחילה. אמרו לי אתה בטוח שזה נאביל מרר ולא עיסאווי? אמרתי כן, אני חושב שזה ממשפחת מרר" (עמ' 1011). ועוד בהמשך "השם עיסאווי נשמע לי מהחוקרים, גם דיברו ביניהם, גם אמרו לי אם זה עיסאווי או נאביל מרר... עכשיו זה לא משנה אם זה נאביל מרר או עיסאווי. אני בעדות שלי אמרתי נאביל מרר, כי הייתי בטוח שהם דיברו על נאביל מרר" (עמ' 1016). וכן "...כשטארק דיבר בנוכחותי עם ג'מאל, הם יצאו לפגוע במישהו שאני, לפי מיטב זכרוני, זכרתי שזה ממשפחת מרר. בהפעלה שלי נחקרתי, שמעתי מהחוקרים שזה הוא, אמרו גם ביחד, שגם תישאלו אותו, ומאז השתלט לי שזה עיסאווי, אתה יודע מה, אתה רוצה שאני ימשיך להגיד לך שזה מרר?" (עמ' 1018). דברים אלה עוררו בי כשלעצמי ספק באשר לנחרצות זיהויו של המערער בהקשר דנא. מ"ה. ביחס לשאר הפגמים שנפלו בעדותו של באסל מקובלות עלי במלואן קביעות בית המשפט קמא, כפי שנמנו בסעיף ל"ח לעיל. זאת, הן בשל צורת התפתחותה של החקירה, הן בשל חלוף הזמן, דבר המסביר סתירות בקשר לפרטים כאלה ואחרים, שהן חלק ממציאות אנושית. המשנה במסכת סנהדרין (ה', ג') מאפשרת לבית הדין התגברות על סתירות בדברי עדים, אם אינן עמוקות והפער בין הגירסאות סביר. למשל, לגבי שעות: "אחד אומר: בשתי שעות (קרה המעשה – א"ר) ואחד אומר: בשלוש שעות – עדותם קיימת; אחד אומר בשלוש, ואחד אומר בחמש – עדותן בטלה" (שעה כאן היא אחד חלקי שנים עשר מן היום – א"ר); אך בה בעת מקובלות עלי גם קביעות בית המשפט שאינן מאמצות את החיזוקים החיצוניים עליהם מצביעה המשיבה בתגובתה, שכן מתקשה אני להלום את אי בדיקת האליבי. כאמור, אף לשיטתי, המייחסת משקל משמעותי לשתיקה, בהקשר דנא בנסיבות של גירסה שניתנה ב-2001 – ובהתחשב בחובת הזהירות, ברענון הזכרון, ובהיעדר חיזוקים משמעותיים – אציע לקבל את הערעור ולזכות את המערער מאישום זה מחמת הספק. דומני כי ההרשעה על סמך עדותו של באסל מחייבת ללכת צעד נוסף מעבר לעדותו – ולהניח כי באסל שגה והחליף בטעות את שם היעד. חשד יש ויש; האם הדבר הוכח מעל לספק סביר? הדברים שהובאו מעלה נטעו בלבי ספק אם אכן ניתן ליישב זאת עם חובת הזהירות שבה דנו. גם אם אפשר לסבור, כי החוקרים, משהצטבר בידם חומר רב, תיקנו את שגיאתו של באסל והציבו את עיסאוי במקום מרר, עדיין מנקר ספק. (4) לכך מצטרפת, כאמור, אי בדיקתה של טענת האליבי משנת 2001, שאולי כשלעצמה לא היה די בה. כזכור, בשנת 2001 העלה המערער בהודעתו ת/27 מיום 11.7.01 שמות של משתתפים שונים, כולם מאותה חבורה שתיק זה נסב עליה, לרבות מערער 2 ואחרים. בודאי היה מקום לבדוק טענה זו ב- 2005. מ"ה. סוף דבר, עמדתי – המתלבטת – באשר לזיכוי המערער באישום זה מחמת הספק, יסודה הן באי בהירות הגירסה ופרשת מרר, והן בזכויות הדיוניות של המערער בהקשרים אחדים, כמו רענון הזכרון ובדיקת האליבי. הערעורים על גזר הדין רקע מ"ו. בית המשפט המחוזי השית על מערער 1 עונש של 11 שנות מאסר בפועל, ושנתיים מאסר על תנאי. זאת בהתחשב - בין היתר - בריבוי העבירות בהן הורשע ובחומרתן, ובעונש מאסר קודם שהוטל עליו בגין עבירות נשק (17 חודשי מאסר בפועל). על מערער 2 גזר בית המשפט עונש של 6 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בית המשפט נימק עונש זה בחומרתו של אירוע הירי, בקשרים העמוקים שבין המערער 2 למערער 1, להתארגנות ולערכים הלא חיוביים שהיא מייצגת, ובשלוש הרשעות קודמות - לרבות בעבירה של חבלה כאשר העבריין חמוש, בגינה נדון לשלוש שנות מאסר בפועל (עמ' 18 לגזר הדין). בית המשפט קבע כי הנסיבה המקלה היחידה שעומדת למערערים היא גילם הצעיר - אך קבע כי "נסיבה זו מתמוססת לה בים הנסיבות המחמירות" (עמ' 19). בערעורו טוען המערער 1 כי קיימת חוסר מידתיות בין העונש שנגזר עליו לעונש שנגזר על נאשם 1 (15 שנות מאסר), אף שמעמדו של האחרון בארגון היה בכיר יותר, ושהוא הורשע בשלושה אישומים נוספים. המערער 2 טוען כי שגה בית המשפט בכך שלא הפנה אותו לקבלת תסקיר לפני גזירת עונשו, ושנוכח גילו הצעיר של המערער 2 יש בעובדה זו עצמה כדי להביא לביטול גזר הדין. עוד נדרש בא כוח המערער לכך שמדובר היה - כך נטען - בירי "הרתעתי" בלבד, שתוצאותיו אינן חמורות. מ"ז. מנגד טוען בא כוח המשיבה, כי חרף גילם הצעיר בחרו המערערים בפשע כדרך חיים, ושאופי העבירות בהן הורשעו - הן בעבר והן במסגרת תיק זה - מעיד על היותם "סיכון של ממש לחברה הישראלית". עוד נטען כי יש לראות את אירוע הירי כחלק ממכלול הסחיטה והאיומים, המחייב נקיטת יד קשה, הן בשל השפעתו הקשה על החברה, והן בשל הקושי בחשיפתו. ההשלכות של אי קבלת תסקיר מבחן מ"ח. המערער 1 הוא יליד שנת 1982, והמערער 2 יליד 1981, קרי, בעת ביצוע העבירות (2001) היו שניהם מתחת לגיל 21, ולפיכך לפי הוראת סעיף 38(א) לחוק העונשין בתנאי סעיף 1(1) לאכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן), תשכ"ד - 1964 היה על בית המשפט לקבל תסקיר בטרם הטלת עונש מאסר בפועל. אין חולק כי תסקיר כאמור לא נערך; תשומת לב בית המשפט לא הופנתה, וגזר הדין ניתן ללא תסקיר. והנה ביום 2.7.07 (כשלושה שבועות לפני הדיון שנערך בפנינו ביום 23.7.07) הגישה המשיבה "בקשה דחופה להפניית המשיבים לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר". בתגובת המערער 2 שצורפה לבקשה התנגד בא כוח המערערים. נטען כי (1) עיקר הערעור מכוון כלפי הכרעת הדין, ויתכן אפוא שדיון בגזר הדין לא יהיה רלבנטי; (2) הבעייתיות שבהעדר התסקיר היתה ידועה למשיבה למצער מיום 11.4.07 (מועד הגשת הודעת הערעור), ונזכרה גם בהחלטת השופטת חיות בבקשת המערער 2 לעיכוב ביצוע (מיום 1.5.07), ולפיכך הוגשה הבקשה כנטען באיחור – ובאופן שיביא לדחייה נוספת של מועד הדיון. ביום 8.7.07 הועברה הבקשה להכרעת ההרכב. מ"ט. בעיקרי הטיעון שהגישה ביום 17.7.07 הודתה המשיבה כי אכן היתה חובה לקבל תסקיר בעניינם של המערערים, אך שבנסיבות אין בהפרתה משום עילה לביטול גזר הדין. הוזכר כי "בית המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין" (סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982), ונטען כי אי קבלת תסקיר אינה מביאה באופן גורף לביטול גזר הדין - ושיש לשקול את השלכותיו האפשריות של התסקיר בנסיבות הקונקרטיות (ע"פ 455/74 רביבו נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 778; להלן פרשת רביבו). בנסיבות, כך נטען, אין מתעורר חשש כי אי קבלת התסקיר גרמה עיוות דין למערערים. עוד נטען כי המערערים היו מיוצגים בבית המשפט קמא - ובאי כוחם לא העלו את עניין התסקיר בפני בית המשפט. נ. "הרעיון, הגלום בהוראת סעיף 38 לחוק העונשין, הוא, שבהתחשב בגילו של הנאשם אין על בית המשפט לשלחו למאסר, כל עוד לא קיבל את דו"ח שירות המבחן אודותיו, אשר יספק לו את הנתונים הדרושים, כדי שיוכל להגיע למסקנה מבוססת בדבר ההצדקה או חוסר ההצדקה בהטלת עונש מאסר על הנאשם" (ב"ש 1026/82 שטרית נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 101, 104 - השופט בך). במקרים מסוימים הפרת חובה זו יכול שתביא לביטול גזר הדין (ע"פ 5206/98 עבוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 185). נ"א. אכן בפרשת רביבו עשה בית המשפט שימוש בסמכותו לפי סעיף 215 כדי להתגבר על הפגם של הטלת עונש מאסר בפועל ללא קבלת תסקיר. ברם, אמת המידה שנקבעה באותה פרשה היתה "משוכנעים אנו שאפילו היה דין-וחשבון של קצין המבחן לפני השופט, לא היה בכך כדי להשפיע על בית-המשפט להקל בענשו של המערער יותר מאשר עשה" (עמ' 780; ההדגשה הוספה - א"ר). במקום אחר הגביל השופט זמיר את האפשרות לעשות שימוש בסעיף 215 לאותם מקרים בהם "עשוי בית המשפט לערעורים לקבוע כי בנסיבות המקרה לא היה סיכוי שתסקיר של שירות המבחן יוביל להקלה בעונש" (בש"פ 6308/94 בורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ההדגשה הוספה - א"ר). נוסחת איזון זו יפה היא, וכוחה עמה. ההקפדה על זכויות העומד לדין היא אבן הראשה של הוגנות ההליך, גם אם בעבריין קשה עסקינן, הצפוי לעונש קשה; הוא עומד מול עוצמתה של מערכת האכיפה. מסיבה זו ראוי כי בבואה לעשות שימוש בסמכותה להכשיר חריגות – במקרה דנא בלא משים – של הערכאה הדיונית, תנקוט ערכאת הערעור גישה מצמצמת, וכדברי בית משפט זה, תוודא כי "משוכנעים אנו", "לא היה סיכוי" לשינוי בגזר הדין אף על-ידי תסקיר. התסקיר הוא כלי רב חשיבות, ששירותי המבחן לנוער ולמבוגרים, מערכות רבות חשיבות – אפשר לומר בפה מלא, חיוניות – מסייעים בו לבתי המשפט בגזירת הדין. מעבר לעצם ההגנה על זכויות הנאשם, גישה מצמצמת זו מתמרצת את התביעה להקפדה יתירה לדאוג לנחוץ – בידעה כי חריגות בהליך הראשוני לא יתוקנו כעניין שבשגרה בהליך הערעור (ואין בכך כדי לפטור את באי כוח המערערים מאחריותם כ"קציני בית המשפט" וכבאי כוח שולחיהם). האם עומד המקרה שבפנינו באמת מידה מחמירה זו? האם "לא היה סיכוי" לתוצאה אחרת כל עיקר? קשה לומר זאת בודאות, כמובן מבלי שאטע מסמרות, ומבלי שאפחית מחומרת העבירות בהם הורשעו, מהיעדר הבעת חרטה, ומעברם הפלילי הלא פשוט כל עיקר, ובלא שאביע לעת הזאת מטעמי נקיון הדעת דעה פרטנית בדבר העונש שנגזר; זאת - למעט האמירה כי מובנת החומרה בה ראה בית המשפט קמא את הפרשה, והצורך הבסיסי בענישה מחמירה בכגון אלה. נ"ב. הן נוכח האמור והן כיוון שזיכויו של מערער 1 מאחת העבירות מחייב לעיין שוב בגזר דינו אציע כי ייערך בעניינו על ידי שירות המבחן למבוגרים תסקיר, שיונח בתוך 45 יום לפני בית המשפט המחוזי, אשר ישוב ויגזור את דינו. יוזמן גם תסקיר, בלוח זמנים דומה. לגבי המערער 2, ואף הוא יונח בפני בית המשפט המחוזי, אשר ישוב ויידרש לגזר הדין. סוף דבר נ"ג. אציע על פי האמור לזכות את המערער 1 מחמת הספק מההרשעה בגין הירי בעיסאוי (באישום מס' 12); ולמעט בעניין זה אציע כי לא ניעתר לערעורים על ההרשעה. עוד אציע, כי גזר הדין ישוב ויידון לאחר שיונחו בפני בית המשפט המחוזי – בתוך 45 יום - תסקירים בעניינם של שני המערערים; לעניין זה אציע להורות על מעצר המערערים למשך תשעים יום מהיום או עד לגזר הדין, הכל לפי המוקדם. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: מסכים אני עם התוצאה אליה הגיע חברי, השופט א' רובינשטיין, בפרשיות הירי לעבר אנואר מסארווה ובית הקפה בחדרה. חולק אני על התוצאה אליה הגיע חברי בפרשת הירי לעבר יוסף עיסאווי. נקודת המוצא של חברי, המקובלת גם עלי, היא זו שהובאה בסעיף י' של חוות דעתו, לאמור: "המערערים לא העלו בפנינו עילה להתערבות בממצאי מהימנות שקבע בית המשפט ביחס לעדות עד המדינה כשלעצמה". מדעתו זו לא שינה חברי גם בבואו לדון בפרשת הירי לעבר עיסאווי, אולם בחר לזכות את מערער 1 מחמת הספק משני טעמים עיקריים. האחד - עד המדינה טען בהודעה הראשונה שנרשמה מפיו במשטרה כי הירי שביצע מערער 1 כוון לאחד – נביל מראר, ורק לאחר זמן שינה את טעמו והזכיר את השם יוסף עיסאווי. השני - מערער 1 העלה טענת אליבי אותה לא טרחו החוקרים לבדוק. אכן, הבלבול הניכר בגרסתו של עד המדינה בשאלת שמו של קורבן הירי, ראוי היה כי יעורר תמיהה. אולם, כאמור, חברי לא שינה מעמדתו הבסיסית לפיה לא הוכחה עילה לדחות את ממצאיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע למהימנות גרסתו של באסל. ובמלים אחרות, ניתן אמון בטענתו של עד המדינה לפיה בתאריך 4.7.01 הגיע טארק בן מוחמד ג'אבר (נאשם 10 בכתב האישום) לביתו של ג'מאל עיאט (נאשם 1), שעה שעד המדינה היה שם, וסיפר לו על החשד שאישה נשואה מבנות משפחתו מקיימת קשרים עם גבר אחר. בעקבות כך צוידו מערער 1 ועאטף מרעב (נאשם 6) באקדח ונשלחו לירות ב"אחר", ביחס אליו התקבל מידע כי הוא שוהה בקנטרי קלאב בג'לג'וליה, שם התקיימה מסיבת חתונה. יתרה מכך, עד המדינה נכח גם בשובם של השניים מ"שליחותם", והוא גם שמע את מערער 1 מדווח לג'מאל עיאט כי הוא חושב שפגע בצווארו של הקורבן. כזכור, אין מחלוקת כי בתאריך 4.7.01, בשעת לילה, בסמוך לקנטרי קלאב בג'לג'וליה, נורו מספר יריות לעבר רכב בו נהג נביל מראר. לצידו, במושב הימני, ישב אותה שעה עיסאווי, ועובדה היא כי היריות נורו לעבר הדופן הימני של הרכב. זאת ועוד, עיסאווי ומראר אמנם לא הצליחו לזהות את היורה, אולם הם ציינו כי ברכב ממנו בוצע הירי היו שני נוסעים. נתון נוסף שיש בו כדי לתמוך בגרסתו של עד המדינה, הם דברים שבאו מפיו של עיסאווי, שאישר כי אותה עת התהלכה שמועה בדבר קשרים שהוא מקיים, כביכול, עם אשה נשואה. הנה כי כן, אירוע הירי אינו מוטל כלל בספק. לפיכך, משנתן בית המשפט המחוזי אמון בעדותו של עד המדינה, היינו, שהוא נכח בעת שמשימת הירי הוטלה על שכמם של מערער 1 ועאטף מרעב, וגם כאשר חזרו שני אלה ודיווחו על ביצוע משימתם, שוב אין ספק כי למעט אותה שגיאה בשמו של הקורבן, שגיאה שמשקלה הפך להיות זניח, יתר פרטי עדותו של עד המדינה מהווים בסיס איתן לממצא לפיו הסכים מערער 1 לירות לעבר אחר, ואף עשה זאת בפועל. באשר לעונש – מקובלת עלי השקפתו של חברי כי ראוי שגזר הדין יידון מחדש בפני בית המשפט המחוזי, לאחר שיונחו בפניו תסקירים של שירות המבחן. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת לפסק דינו של חברי, השופט א' רובינשטיין, באשר להרשעת שני המערערים בפרשיית הירי לעבר אנואר מסראווה ובאשר להרשעת המערער 1 בפרשיית הירי לעבר בית הקפה בחדרה. יחד עם זאת, לצערי לא אוכל להצטרף לקביעתו באשר לזיכויו מחמת הספק של המערער 1 בפרשיית הירי ביוסף עיסאווי, ודעתי כדעתו של השופט לוי כי יש להרשיעו גם באישום זה. מוסכמת עלי קביעת השופט רובינשטיין כי "המערערים לא העלו בפנינו עילה להתערבות בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט ביחס לעדות עד המדינה כשלעצמה" (פסקה י' לחוות-דעתו). עדותו של עד המדינה נבחנה על-ידי בית המשפט קמא בזהירות יתרה, תוך שנערכה בדיקה מוקפדת של ההשגות שהועלו על-ידי המערערים ושל הסתירות אליהן הפנו, ותוך שנמצאה לעדותו תמיכה ראייתית חיצונית ובעלת משקל משמעותי. כך באשר לשתי הפרשיות הראשונות שהוזכרו לעיל וכך גם באשר לפרשיית הירי בעיסאווי. עד המדינה מסר גרסה עקבית לגבי השאלה מי הכין את האקדח. לדבריו, ראה את הנאשם 1 מורה למערער 1 ולנאשם 6 לבצע ירי כלפי אדם החשוד בקשר רומנטי עם אשת אחיו של הנאשם 10. עד המדינה גם ראה את השניים בשובם, כאשר המערער 1 דיווח לנאשם 1 על הביצוע. עדותו זו של עד המדינה לוותה בראיות חיצוניות בדבר נוכחות הנאשמים בבית המשפחה בזמן הרלוונטי, באופן המגבש לכאורה את מבחן ההזדמנות. עם זאת, בית המשפט המחוזי, בזהירות יתרה, לא היה מוכן לקבל את מבחן ההזדמנות הכפול ולראות בעדויות שתמכו בפרטים הרבים בעדותו של עד המדינה, כמו גם ב"הרכב הנוכחות", משום חיזוק לעדותו, ומצא שיש לראות בעדותו עדות יחידה של מי שלא היה שותף למעשים אלא עד למהלך העניינים בעת ששהה בביתו של הנאשם 1. גם בשתיקתו של המערער 1 במשטרה בשנת 2005 לא ראה בית המשפט חיזוק לגרסתו של עד המדינה. בנוסף, לא התעלם בית המשפט מהעובדה כי עד המדינה מסר כי המערער 1 והנאשם 6 נשלחו לפגוע במראר וכי החוקרים הם "שהכניסו לפיו" את שמו של עיסאווי, מה שלכל הדעות מקשה ומעורר תמיהה, כפי שציינו חבריי שניהם. ואולם, בסופו של יום, כפי שגם ציין בית המשפט, עד המדינה מסר הודעות רבות (חמישים ושש במספר), לאורך תקופה ארוכה, ועדותו התייחסה לאירועים רבים מאוד שהתרחשו לאורך שנים, בהן פעל יחד עם הנאשמים השונים. בית המשפט, אשר לאוזניו מסר עד המדינה את עדותו במשך למעלה מ-10 ישיבות, ציין בפסק דינו כי הזמן הממושך שבו עמד עד המדינה על דוכן העדים ומסר את עדותו הוא שהיה בבסיס התרשמותו מאישיותו וממהימנות עדותו. כך, ציין הוא באופן נחרץ בהקשר זה כי: "גם אם היה באסל (עד המדינה - ע.א.) דבק בגרסתו הראשונית לפיה מראר הוא שהיה היעד לירי לא היה בכך כדי לפגום במהימנות עדותו", והוסיף "המדובר בנושא שמחמת רגישותו נזהרים הנאשמים בדבריהם לגביו והוא עצמו שמע את הדברים כמי שהיה נוכח בבית באותה עת, אך לא שותף בהם על ידי הנאשמים. גם העובדה כי הודעתו נמסרה ממרחק של ארבע שנים אחרי האירוע המדובר יכולה להסביר זאת" (עמ' 129 להכרעת הדין). לבסוף סיכם בית המשפט את העניין בקבעו: "בחינה מדוקדקת של עדותו של באסל, מעלה כי חרף הפגמים, עדותו מהימנה בעיני ואינה נפגמת במידה כזו המונעת שימוש בה כבסיס להרשעת הנאשמים" (עמ' 131 להכרעת הדין). עינינו הרואות, החלטת בית המשפט ליתן אמון בעדותו של המדינה באה לאחר בחינה מדוקדקת ומדויקת של כל פרט בעדותו ושל כל פרכה שנטענה לגביה. בנסיבות אלו, איני רואה לנכון להתערב בקביעותיו ובמסקנותיו של בית המשפט או לשנות מהכרעתו. לכך יש להוסיף כי בסיכומו של דבר, ועל כך אין מחלוקת, הירי בוצע לעבר רכבו של נביל מראר, בשעה שמראר ועיסאווי היו ברכב בדרכם מהחתונה בג'לג'וליה. אין גם מחלוקת כי הירי בוצע על רקע הפגיעה הנטענת בכבוד המשפחה בהתייחס לאשת אחיו של הנאשם 10. באלו יש כדי לתמוך בגרסתו של עד המדינה. על בסיס כל האמור, אני סבורה כי יש לדחות את הערעור גם בהתייחס לפרשיית הירי בעיסאווי. באשר לעונש, מקובלת עליי עמדת שני חבריי כי גזר הדין ישוב ויידון בפני בית המשפט המחוזי, לאחר שיונחו בפניו תסקירים בעניינם של שני המערערים. ש ו פ ט ת הוחלט פה אחד שלא להיעתר לערעור באשר להרשעת שני המערערים בפרשיות הירי לעבר אנואר מסראווה והירי לעבר בית הקפה בחדרה, וברוב דעות (השופטים לוי וארבל) שלא להיעתר לערעור מערער 1 בענין הירי בעיסאוי. הערעורים על ההרשעה נדחו איפוא. באשר לגזר הדין הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט רובינשטיין. ניתן היום, ט"ז בכסלו התשס"ח (26.11.07) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07031970_T09.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il