סולימאן אלחמידי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3196/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3196/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית המערער: סולימאן אלחמידי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 5.3.09, בת.פ.ח. 8085/05, שניתן על ידי כבוד השופט יורם צלקובניק תאריך הישיבה: י"ג בכסלו התש"ע (30.11.09) בשם המערער: עו"ד סרוגוביץ משה בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד רוזן אפרת הגב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בתאריך 9.2.05 בשעת צהרים, הבחינו שוטרים בנתיבות בטנדר שביצע פנייה במהירות. ברור במסוף המשטרתי העלה כי רכב זה אינו מורשה לנסיעה מאז חודש אפריל 2004, ועל כן הורו השוטרים לנהגו – הוא המערער – לעצור, תוך שימוש בסירנה ומערכת כריזה. אולם המערער התעלם מאותה דרישה, ומכאן ואילך ניסה לחמוק מהשוטרים תוך שאלה מוסיפים לדלוק בעקבותיו. בכתב האישום מתוארים מספר אירועים שלפי השקפת המשיבה היתה גלומה בהם סכנה למשתמשים בדרך. נטען, כי המערער נסע בעקבות רכב אחר וניסה לעקוף אותו מימין תוך שהוא נצמד לרכב הנעקף. משלא הצליח בכך, עבר המערער לנתיב השמאלי וביצע שם את העקיפה (להלן: האירוע הראשון). בהמשך הגיע המערער לצומת רחובות, שם ביצע פניית פרסה. משגם הפעם נקלע לנסיעה בעקבות רכב אחר, הוא עקף אותו מימין תוך ששניים מגלגליו עולים על המדרכה. נטען, כי התנגשות בין שני הרכבים נמנעה רק הודות לתושייתו של נהג הרכב האחר, שסטה שמאלה ועלה על אי-תנועה (להלן: האירוע השני). בהמשך, שעט המערער לתוך השוק העירוני, שם ביצע תנועה מעגלית שבסופה ניצב מול הניידת שדלקה אחריו. נטען, כי התנגשות הרכבים נמנעה בזכות נהג הניידת שביצע בלימת חירום (להלן: האירוע השלישי). ועוד נטען, כי בהמשך המרדף נסע המערער לעבר קבוצת הולכי רגל שעמדה על הכביש, ואלה נאלצו להשליך את עצמם לצדדים כדי להינצל מפגיעה. להשלמת התמונה נוסיף, כי בהמשך בריחתו נקלע המערער לשטח בוצי, שם נאלץ לנטוש את הרכב בו נהג, והוא ואחיו שהיה עמו נמלטו רגלית, אולם נעצרו בידי השוטרים. משנעצר המערער הסתבר כי נהג ברכב ללא ביטוח ובעת שנשא בעונש פסילה. 2. בכתב אישום שהוגש לבית משפט המחוזי בבאר-שבע יוחסו למערער, בהתבסס על אותן עובדות, עבירות אחדות: סיכון חיי אדם בנתיב תעבורה, חבלה בכוונה מחמירה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הסתייעות ברכב לביצוע פשע, נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח ברכב בלתי מורשה, ונהיגה בזמן פסילה. במהלך משפטו הודה המערער כי נהג ברכב לא מורשה, ללא רישיון וללא ביטוח, אולם עמד על דעתו שלא היה בתקופת פסילה. המערער הוסיף וטען, כי עד לשלבם האחרון של האירועים הוא לא הבחין בשוטרים שדלקו אחריו, אולם אישר כי גם משהבחין בהם המשיך בנסיעה עקב היותו נוהג לא רישיון. המערער הוסיף וטען כי לא גרם לסיכון בדרך נהיגתו. 3. הטענה לפיה לא הבחין המערער בשוטרים הדולקים אחריו עד לשלביו האחרונים של המרדף, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. נקבע כי לא היה קושי לזהות את הניידת, במיוחד כאשר השוטרים שנסעו בה השתמשו בהבהוב אורות, הפעילו סירנה ואורות כחולים, ואף השתמשו במערכת הכריזה כדי להודיע למערער כי עליו לעצור. יתרה מכך, בית המשפט דחה את גרסת המערער לפיה לא היה דבר חריג בנהיגתו, וזאת בהתבסס על עדותו של השוטר דוד אסרף שנסע בניידת. לעניין זה נקבע (בלשון המקור, ראו עמ' 11 להכרעת-הדין) כי "עדותו של אסרף לעניין מכלול נהיגתו של [המערער], גם נוכח התרשמותי מעדות זו... עדיפה בעיני על פני עדותו של [המערער], המכחיש באופן גורף וכוזב, כל אירוע נהיגה יוצא דופן". עם זאת, נקבע כי רק ביחס לאחד האירועים (האירוע השני), הוכיחה המשיבה כי נעברה עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, ומאידך לא הוכחה העבירה של חבלה חמורה, ואת מקומה תפסה הרשעה בעבירה של נהיגה נמהרת, לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין. בית המשפט הוסיף והרשיע את המערער בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח. על כל אלה נדון המערער ל-30 חודשי מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, ופסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך שלוש שנים שתחילתן ביום שחרורו מן הכלא. 3. המערער מלין בפנינו על הרשעתו ועל העונש שהושת עליו. נטען, כי בפני בית המשפט המחוזי לא הובאו ראיות לכך שהוא סיכן חיי אדם בדרך נהיגתו באירוע השני, ומכל מקום בית המשפט המחוזי לא הבהיר מהו היסוד הנפשי שהתקיים בו. באשר לעונש, נטען כי הערכאה קמא לא נתנה משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער, וביניהן מצבו הכלכלי הקשה, בעיות רפואיות מהן סובלים בני משפחתו, וכן להמלצתו של שרות המבחן להסתפק בעניינו במאסר בו יוכל לשאת בדרך של עבודות שירות מלווה במאסר על-תנאי. 4. מכח ההלכה הפסוקה הוחל כלל הצפיות על העבירה לפי סעיף 332 לחוק העונשין, ובלשונו של הנשיא ברק בע"פ 217/04 חאפז אלקורעאן נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2005): "תכליתו של האיסור בסעיף 332(2) לחוק העונשין היא להגן על חייהם ובטיחותם של נוסעים המשתמשים בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה ולהבטיח את התנועה בדרך (ע"פ 1184/00 מחמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 159, 165). לדידי, השמירה על שלמות גופו, חייו ובטיחותו של האדם היא ערך המצדיק הגנה מפני פגיעה לא רק כאשר לעושה המעשה המטרה להשיג את היעד האסור, אלא גם מקום שהוא צפה כאפשרות קרובה לודאי את התממשות המטרה האסורה, ואפילו לא רצה בה... מנגד, לעומת זאת, לא ניתן להצביע, ואף המערער לא עשה זאת, על ערך כלשהו אשר עשוי להוות משקל שכנגד לפירוש זה. ואכן, קשה לחשוב על ערך ציבורי, חברתי או אחר, העשוי להביא למסקנה שאין להחיל את כלל הצפיות בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. אין הגיון אפוא, במקרה זה, בהגבלת האיסור וההרתעה אך למקרים בהם המעשים נעשים מתוך רצון להביא לנזק האסור... אין כל הצדקה להגן על נהגים הנוהגים באופן מסוכן הפועלים ברמה של צפיות בדרגה קרובה לוודאי כי חייהם של חפים מפשע יסוכנו בכביש. אין לאדם חירות לנהוג בדרך כאוות נפשו תוך סיכון חייהם של אחרים במודע. נהיגה פרועה אינה ערך הראוי להילקח בחשבון על-ידי הפרשן בבואו לפרש את העבירה לפי סעיף 332(2). על כן, יש לומר כי כלל הצפיות חל בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, שעניינה סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה" (ע"פ 217/04 חאפז אלקורעאן נ' מדינת ישראל, לא פורסם, ראו סעיף 11 לפסק הדין (29.6.2005). ולעניינו של המערער שבפנינו – הוא עקף רכב מימין תוך שהוא נוסע עם שני גלגלים על המדרכה, ותאונה נמנעה עקב תושייתו של הנהג האחר אשר סטה שמאלה ועלה על אי-תנועה. בתרחיש זה גלומה סכנה לתוצאה קטלנית, שגם אם המערער לא רצה בה היא היתה שרירה וקיימת, ואין ספק שהיה מודע לה. לא ראינו בהשגותיו האחרות של המערער נגד הכרעת-הדין דבר המצדיק דיון, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור המכוון נגד ההרשעה. 5. באשר לערעור נגד העונש – המערער חטא בעבירות נפוצות, שלמרבה הדאבה אנו שבים ונתקלים בהן בתדירות גוברת. וכאילו לא די לנו בסכנות הנשקפות ממילא בדרכים במדינת ישראל, באים נהגים פורקי עול מסוגו של המערער ומוסיפים עליהן נדבך נוסף של סכנה, תוך שהם עושים זאת ביודעין וכאשר הם צופים את הסכנה הכרוכה בדרך נהיגתם. מנקודת ראות זו לא מצאנו בעונש שהושת על המערער רכיב כלשהו של חומרה. לא זו בלבד שבדרך נהיגתו הוכיח המערער כי הזהירות בה חייב נהג היא ממנו והלאה, אלא שמדובר גם במי שככל הנראה אינו נתון למוראו של החוק, ולראיה העובדה שהוא נהג ברכב לא מורשה, וכאשר צו של בית המשפט אסר עליו את הנהיגה כליל. נוכח האמור, הערעור נדחה. ניתן היום, י"ד בכסלו התש"ע (01.12.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09031960_O05.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il