מדינת ישראל נ. יקותיאל זיני

פסק-דין בתיק ע"פ 3195/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3195/05 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: יקותיאל זיני ערעור על גזר-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 30.1.05 בת.פ. 801/02 שניתן על-ידי כבוד השופט י' אלרון תאריך הישיבה: כ"ז באב התשס"ה (1.9.05) בשם המערערת: עו"ד דניאלה ביניש בשם המשיב: עו"ד טומס נדשי פסק-דין השופט א' ריבלין: הרקע העובדתי 1. זהו ערעור של המדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' אלרון), במסגרתו נדון המשיב לששה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות, וכן שנים-עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, כשהתנאי הוא שהמשיב לא יעבור כל עבירה בה הורשע בתיק זה. עוד נגזר על המשיב קנס כספי בסך 10,000 ש"ח או 60 ימי מאסר תמורתם. 2. כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים לפי סעיפים 428 סיפא ו- 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); סחיטה בכוח לפי סעיפים 427(א) רישא ו- 29 לחוק העונשין; היזק בזדון לפי סעיפים 452 ו- 29 לחוק העונשין; וכן עבירה לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). בכתב האישום נטען כי בתחילת חודש אוקטובר 2002 רכש המשיב בית בחדרה, הסמוך לבית מגורים שבבעלותו של המתלונן. המתלונן לא התגורר בבית זה באותה עת. ביתו של המתלונן, כך הובהר, נבנה תוך חריגת בניה של 1-1.5 מטרים, עשרות שנים קודם לכן, טרם היות המתלונן והמשיב בעלי חלקות סמוכות. זמן קצר לאחר שרכש את הבית, החל המשיב לדרוש מן המתלונן שיבצע שינויים בביתו, זאת תוך הפעלת איומים ואמצעי לחץ. בין היתר, דרש המשיב מן המתלונן כי יאטום את חלונות ביתו הפונים לבית המשיב או יבנה חומה שתחסום את החלונות. משגברו איומיו של המשיב, הציע המתלונן למכור לו את ביתו תמורת 132,000$, אולם המשיב סירב להצעת המתלונן, והציע סכום הנמוך בצורה משמעותית מן הסכום המבוקש. ביום 17.11.02, כך על פי הנטען בכתב האישום, החריב המשיב יחד עם אחרים ובאמצעות כלי רכב הנדסי, חלק ניכר מביתו של המתלונן, תוך העלמת חלק מתכולת הבית וחפצי ערך שונים. בסמוך לאחר מכן בנה המשיב חומת הפרדה הפולשת לשטח חלקת המתלונן, בין ביתו לבין הריסות ביתו של המתלונן. 3. המשיב כפר בעובדות כתב האישום. גירסתו באשר להשתלשלות האירועים היתה, כי משנודע לו כי הקיר המערבי של בית המתלונן נמצא בשטח המקרקעין השייך לחלקתו, הוא יצר קשר טלפוני עם המתלונן, ששהה אותה עת בחו"ל, והציע לו לקנות את ביתו. משנודע לו במהלך אותה שיחה כי המתלונן מתעתד להשכיר את הנכס, הציע לו אף לשלם את דמי השכירות השנתיים ולהרוס את המבנה מייד. המשא ומתן בין השניים, כך נטען, נמשך ונוהלו מספר שיחות טלפון. המשיב טען כי הריסת ביתו של המתלונן נגרמה בשל טעות של הטרקטוריסט שהובא מטעמו למקום, על מנת לבצע עבודות בסביבת ביתו, וכי הוא עצמו הופתע לגלות זאת. באשר לבניית החומה, טען המשיב כי זו נבנתה על פי הנחיית רעייתו, בעוד הוא נתון במעצר. בסיכומם של דברים הכחיש, אפוא, המשיב כי בשיחות הטלפוניות שניהל עם המתלונן התבטא באופן הכולל את האיומים המיוחסים לו. כמו כן הכחיש הוא כי היתה לו כוונה כלשהי לאיים על המתלונן. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי הרשיע את המשיב, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של סחיטה באיומים ושל היזק בזדון לפי חוק העונשין, וכן בעבירה לפי חוק התכנון ובנייה. עם זאת מצא בית המשפט כי יש לזכות את המשיב מעבירת סחיטה בכוח. בית המשפט קבע, בין השאר, כי המשיב אמר למתלונן, בתגובה לסירובו לאחת מהצעותיו: "קח את הזמן, יש לך עד מחר" וכן: "אף אחד לא אוהב להיות שכן שלי". עוד אמר המשיב למתלונן: "למדתי בחיים דבר אחד, באם יש בעיה באמצע הדרך, מורידים אותה", ואף נתן, לגירסתו שלו, למתלונן להבין כי כדאי לו "לזרום" וכי "יש סיטואציה כזו לזרום...". התבטאויות אלה, כך קבע בית המשפט, נאמרו בכוונה ברורה להטיל על המתלונן מורא, ומהוות סחיטה באיומים. בית המשפט הוסיף וקבע כי הריסת מבנהו של המתלונן מקימה את העבירה של היזק בזדון, וכי הפעולות של הריסת הבית ובניית החומה ללא היתר כנדרש מהוות עבירה על חוק התכנון והבניה. "הריסת מבנה המתלונן" – כך קבע בית המשפט – "היתה המשך ישיר של התנהגות הנאשם [המשיב] שכל כולה בריונות לשמה, כבריון שכונתי הסבור כי לא ניתן להמרות את פיו ועל פיו יישק דבר, בין אם בהכנעת הזולת העומד בדרכו בדרכי נועם לכאורה, ובין 'ברמיזות מאיימות', ובסופו של דבר, בכוח הדחפור כפי שנעשה במקרה זה". 5. בבוא בית המשפט לגזור את עונשו של המשיב, עמד הוא על החומרה הרבה שיש לייחס למעשי המשיב. מאידך, נשמעו עדויות והובאו ראיות לעונש מטעם המשיב. כך העיד, בין היתר, עורך-דין פריד, שייצג את המתלונן בהליך אזרחי שניהל הלה נגד המשיב בגין הריסת ביתו. מעדותו של עורך-הדין עלה כי לאחר הרשעתו של המשיב, פנה אליו בא כוח המשיב בבקשה לנסות ליישב את הסכסוך. בא כוח המשיב הציע לרכוש את הנכס שבבעלות המתלונן במחיר גבוה מן ההצעות הקודמות שניתנו על ידו, ולאחר ניהול משא ומתן נחתם בין השניים הסכם למכירת הנכס במחיר של 125,000$. הסכם המכר הוגש לבית המשפט כראיה. כן הוגש לבית המשפט מכתב מאת המתלונן ורעייתו, המפרט כי המשיב עמד בכל התחייבויותיו לפי ההסכם ומשכך אין להם עוד תביעות ממנו והם חפצים לפתוח דף חדש ביחסיהם עימו. המתלונן ורעייתו ציינו במכתבם כי הם מבקשים להביא את הדברים לידיעת בית המשפט, בתקווה שיהיה בכך כדי להביא להקלה בעונשו של המשיב. מטעם המשיב הובאו עדים נוספים, לעניין אופיו ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות, והודגש על ידי בא כוחו כי אין למשיב עבר פלילי כלשהו וכי הוא שירת שירות צבאי מלא ללא דופי. 6. בית המשפט קמא פרט את התלבטויותיו באשר לעונש אשר מן הראוי להטיל על המשיב, ובסופו של דבר הגיע למסקנה כי רכישת המבנה על ידי המשיב על מנת למזער את נזקי המתלונן ופנייתו של המתלונן עצמו לבית המשפט בבקשה שלא למצות עם המשיב את הדין, מהווים שיקול מכריע לקולא, וכי יש בהם כדי להטות את הכף מהטלת עונש של מאסר בפועל לעונש מתון יותר. לאור האמור גזר בית המשפט על המשיב עונש של שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, וכן מאסר על תנאי וקנס כספי, כמפורט לעיל. מכאן הערעור שלפנינו. הערעור 7. המערערת סבורה כי בית המשפט קמא שגה בגזרו על המשיב עונש, שאינו הולם את חומרת מעשיו ואינו משקף במידה הראויה את טיבו של האירוע העברייני, את תוצאותיו ואת משמעותו החברתית. עמדת המערערת היא כי בנסיבות המקרה, העונש שנגזר על המשיב הוא עונש קל, שאינו מבטא את מדיניות הענישה הראויה במקרה הנדון ומחטיא את מטרת הרתעת עבריינים פוטנציאליים אחרים ואף את המשיב עצמו. עוד טוענת המערערת כי בית המשפט קמא שגה כשנתן משקל מופרז להסכם שהושג בין המתלונן למשיב. המערערת מדגישה לענין זה כי המשיב פנה למתלונן רק לאחר הרשעתו, וכי המעשים בגינם הועמד לדין מעידים על כך שהוא אדם הבוחר לפתור מחלוקות ולנהל את חייו ואת חיי אחרים לפי רצונו, באיומים ובכוח. לאור האמור מבקשת המערערת כי בית המשפט יחמיר בעונשו של המשיב ויטיל עליו עונש של מאסר בפועל. 8. לאחר ששמענו את טענות הצדדים, החלטנו, לא בלי היסוסים, לדחות את ערעור המדינה. אכן, מעשיו של המשיב כפי שפורטו בפסק דינו של בית המשפט קמא חמורים הם מאין כמותם. מדובר, כפי שמציינת המערערת בצדק, במעשי בריונות בוטים, שבוצעו אך בשל גחמותיו של המשיב, ולאחר מסכת איומים שנועדה לגרום למתלונן לנהוג לפי רצונו של המשיב. התבטאויותיו של המשיב כמו גם מעשיו מעידים כי הוא מהווה, לכאורה, סכנה לציבור ולרכושו. יחד עם זאת, כבית המשפט המחוזי אף אנו סבורים כי יש ליתן משקל לקולא להתנהלותו המאוחרת של המשיב, לניסיונו הכן לפתור את הסכסוך האזרחי תוך הצעת מחיר הוגנת עבור הנכס ולפנייתו של המתלונן לבית המשפט בבקשה שלא למצות עם המשיב את הדין. בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, ובהתחשב גם בדברים שנשמעו מפי העדים בזכותו של המשיב, בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות ובעברו הנקי, הגענו, אפוא, למסקנה כי אין מקום לשנות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הערעור נדחה. חוות דעת הממונה על עבודות שירות תוגש לבית משפט זה בתוך 30 יום. ניתן היום, ג' בתשרי התשס"ו (6.10.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05031950_P03.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il