פלוני נ. פרקליטות המדינה (פלילי)

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3194/21 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטות המדינה (פלילי) 2. פרקליטות מחוז דרום (פלילי) 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד מור עטיה בשם המשיבות 1 ו-2: עו"ד יונתן קרמר בשם המשיב 3: עו"ד עמית ויצמן פסק-דין השופטת ע' ברון: במהלך חודש מרץ 2019 הגישה העותרת תלונה למשטרת ישראל נגד המשיב 3 בגדרה טענה כי הלה בעל אותה שלא בהסכמתה החופשית (להלן: המשיב). בסופו של יום, לאחר בחינת התלונה החליטה המשיבה 2 לסגור את תיק החקירה נגד המשיב בעילה של היעדר ראיות מספקות להגשת כתב אישום (להלן: פרקליטות המחוז והחלטת הסגירה, בהתאמה). בגין החלטת הסגירה הגישה העותרת ערר (ערר מספר 0678/20/14), וזה נדחה בהחלטת המשיבה 1 מיום 24.9.2020 (להלן: הערר ופרקליטות המדינה, בהתאמה; לשם הנוחות המשיבות 1 ו-2 יכונו יחדיו: המדינה או רשויות התביעה). העתירה שלפנינו מכוונת נגד החלטת המדינה להימנע מלהעמיד לדין את המשיב בגין בעילת העותרת שלא בהסכמתה החופשית, ובפרט נגד דחיית הערר. לחלופין, העותרת מבקשת שנורה לפרקליטות המחוז לבצע השלמת חקירה טרם שייקבע שיש לסגור את תיק החקירה בגין תלונתה. רקע עובדתי וטענות הצדדים בתמצית בליל 13.3.2019 הגיעה העותרת ל"מיון נשים" בבית החולים סורוקה והתלוננה בפני אנשי הצוות במקום כי עברה תקיפה מינית על ידי המשיב. העותרת סיפרה לאנשי הצוות כי הכירה את המשיב דרך הרשתות החברתיות, וביום 12.3.2019 הוא הגיע למקום עבודתה לפגוש אותה. בהמשך, סיפרה כי המשיב הסיע אותה במכוניתו אל ביתו ושם, כך טענה, בעל אותה שלא בהסכמתה. כך על פי דו"ח שנערך על ידי ד"ר איריס שהם בבית החולים. בעת שהעותרת שהתה בבית החולים נערכו לה בדיקות רלוונטיות וניטלו דגימות מגופה, ובכלל זה דגימה מאיבר מינה. לאחר מכן, בשעות הבוקר המוקדמות של יום 14.3.2019, העותרת מסרה תלונה מתאימה במשטרה. בעקבות תלונת העותרת, עוד באותו היום, 14.3.2019, המשיב נחקר באזהרה במשטרה, ובחקירתו טען כי המגע המיני בינו ובין העותרת נעשה בהסכמה מלאה. בתום החקירה, קצין המשטרה הממונה החליט על מעצרו של המשיב, ובהתאם הוגשה לבית משפט השלום בבאר שבע בקשה להארכת מעצרו בחמישה ימים. בתום הדיון שנערך בהארכת המעצר, הורה בית המשפט (השופטת ש' חביב) על שחרורו של המשיב למעצר בית תוך שנאסר עליו ליצור קשר עם העותרת; בהחלטתו, בית המשפט העיר כי "עדותה של המתלוננת מבלבלת ומעוררת תהיות, ונראה כי קל היה לטעות בכוונותיה באשר ללילה המדובר". כחלק מחקירת המשטרה נערך עימות בין העותרת ובין המשיב ביום 4.4.2019. וכעבור מספר ימים נחקרה גם חברה של העותרת שבפניה העותרת חשפה לראשונה את גרסתה, שעות ספורות לאחר המפגש עם המשיב. בסופו של דבר, חומרי החקירה הועברו לפרקליטות המחוז, ולאחר בחינתם נציגיה נפגשו עם העותרת ביום 26.9.2019 כדי להתרשם במישרין מגרסתה. בהמשך, לאחר בחינה נוספת של תיק החקירה, פרקליטות המחוז החליטה לסגור את תיק החקירה בשל חוסר ראיות, והודעה בעניין זה נמסרה לעותרת ביום 10.11.2019. כעבור מספר חודשים, ביום 25.3.2020, העותרת הגישה לפרקליטות המדינה ערר בגין החלטת הסגירה, במסגרתו טענה בין השאר, כי יש לבצע השלמת חקירה בהליך, המסתכמת בשליחת הדגימות שנאספו בבית החולים מגופה לבדיקת מעבדה. בחלוף כחצי שנה, ביום 29.9.2020, הודיעה פרקליטות המדינה לעותרת כי עררה נדחה. בהודעה נמסר שהמשנַה לפרקליט המדינה בחנה את הערר ואת חומרי החקירה, ולא מצאה לנכון לשנות את החלטת הסגירה. עוד צוין, שלנוכח הסתירות שהתעוררו בגרסאותיה של העותרת, פרקליטות המדינה לא ראתה לנכון לבצע את השלמת החקירה שהוצעה בערר. פרקליטות המדינה עמדה על כך שבמכלול הנסיבות בהליך, לא נמצאה ראיה שיש בכוחה כדי להכריע את הכף בין גרסת העותרת ובין גרסת המשיב בנוגע למה שאירע באותו לילה. הודגש כי מהחומר הראייתי עולה כי "ייתכן [שהעותרת] לא חפצה בחלק מהמעשים, ובמיוחד לא בבעילה, אולם לא ביטאה זאת, ואף גרמה [למשיב] להאמין, בתום לב ובאופן סביר בנסיבות העניין, כי המעשים מבוצעים בהסכמתה ומרצונה". בסיום החלטת הערר הוער שאין בחומרי החקירה כדי לשלול את גרסת המשיב ברמת הוודאות הדרושה במשפט הפלילי; עם זאת, פרקליטות המדינה הבהירה שדחיית הערר מסתכמת אך בהערכה מקצועית של דיות הראיות בהליך, ואין בה כדי להצביע על היעדר אמון בטענות העותרת, או כדי להפחית מעוצמת הטראומה שחוותה. לנוכח דחיית הערר, העותרת הגישה פנייה נוספת לפרקליטות המדינה בשל היעדר התייחסות, כך נטען, לטענה שהועלתה בערר ביחס להשלמת החקירה. בתגובה, פרקליטות המדינה מסרה לעותרת ביום 19.10.2020, כי לאחר עיון בפנייה החוזרת ובחומר הרלוונטי בעניינה, לא נמצא שיש לשנות את ההחלטה בדבר דחיית הערר. עוד יש לציין כי ביום 27.10.2020, פרקליטות המחוז דחתה בקשה מטעם המשיב לשנות את עילת סגירת תיק החקירה לעילה של "היעדר אשמה" חלף "היעדר ראיות". החלטה זו נומקה על ידי פרקליטות המחוז בכך שליבת גרסתה של העותרת, כמו גם ההתכתבויות בינה ובין חברותיה לאחר האירוע, מבססות חשד נגד המשיב; וכי עוצמת הראיות מבטאת סיכוי לא נמוך שהמשיב אכן ביצע את המיוחס לו. כאמור, בגין דחיית הערר הגישה העותרת את העתירה שלפנינו, במסגרתה טוענת העותרת כי דחיית הערר היא החלטה בלתי סבירה. כמו כן, העותרת סבורה שגרסתה מהימנה ועקבית, ושבחומר הראיות בתיק החקירה קיימים חיזוקים וסיועים לגרסתה. זאת ועוד, העותרת סבורה שבחינה מדוקדקת של גרסתה מעלה שלכל היותר היו בה "אי-דיוקים קלים" כלשונה, שנבעו מהמצב הנפשי שבו הייתה נתונה באותה עת. לטענתה, בנסיבות המקרה היה מצופה מרשויות התביעה לגבות ממנה הודעה נוספת בחלוף זמן מה, לאחר שסערת הרגשות שבה הייתה נתונה תחלוף. בהמשך לכך, העותרת מפנה לפסיקת בית משפט זה ממנה עולה שאין לדקדק בפרטי העדות של קורבן עבירת מין וכי ניתן להסתפק בגרעין האמת המצוי בה. מעבר לכך, העותרת סבורה שבמסגרת מארג הראיות בהליך, ניתן למצוא הסבר מניח את הדעת לאי-הדיוקים שנפלו בגרסתה. ביחס להערת פרקליטות המדינה בהחלטת הערר שלפיה ייתכן שהמשיב האמין שהמעשים מבוצעים בהסכמתה; העותרת סבורה שמחומר הראיות עולה שהמשיב לא טרח לברר את הסכמתה, וכי לכל הפחות התעורר בליבו חשד שלא מדובר ברצון חופשי מצידה. לבסוף, העותרת מציינת שהדגימות שנלקחו מגופה בבית החולים מעולם לא נבדקו לצורך בחינת הימצאות שרידי זרע של המשיב באיבר מינה. לטענת העותרת, השלמת בחינת הדגימה תאפשר לאשש את טענתה כי המשיב החדיר את איבר מינו לאיבר מינה. העותרת מוסיפה ומציינת שכאשר הדגימה כבר מצויה בין חומרי החקירה, התועלת בהשלמת פעולת חקירה בעניינה גבוהה מ"העלות" שבביצועה. עוד הודגש בעניין זה, שעצם העובדה שהדגימה כלל לא נבחנה מהווה מחדל חקירתי של ממש, המעיד על כך שהחלטת פרקליטות המחוז לגנוז את התיק בלתי סבירה. במסגרת תגובתה המקדמית המפורטת, המדינה מסבירה שלמרות שישנן אינדיקציות אובייקטיביות לכך שהעותרת חוותה מצוקה, ובצד ההבנה שהתוצאה המשפטית אינה נותנת מזור לכאבה ואינה משקפת את תחושותיה הקשות; התשתית הראייתית שנאספה בהליך לא מגבשת סיכוי סביר להרשעת המשיב, וכי אין בכוחן של פעולות חקירה נוספות כדי לשנות ממסקנה זו. המדינה מוסיפה ומציינת שההחלטות בעניין תיק החקירה התקבלו לאחר בחינה מעמיקה של חומרי הראיות, על ידי גורמים שונים ובכירים, וכי הן נשענות על שיקולים מקצועיים שבליבת שיקול הדעת של רשויות התביעה. המדינה מפרטת כי לאחר שחומרי החקירה הועברו לפרקליטות המחוז, התקיים תהליך סדור של בחינת התיק; ניתנה הדעת לכך שמדובר באירוע של "גרסה אל מול גרסה"; ולכך שליבת המחלוקת נוגעת לשאלת הסכמת העותרת; ובתוך כך, לשאלה אם המסרים שהעבירה העותרת למשיב היו ברורים דיים. המדינה מציינת שבעת שנערך העימות בין המשיב ובין העותרת חלה התפתחות משמעותית בגרסת האחרונה; באופן שהשפיע במישרין על ההערכה בדבר חוסר האפשרות לבסס, ברף הנדרש במשפט הפלילי, ממצא שלפיו המשיב היה מודע או חשד בכך שהוא מקיים עם העותרת מגע מיני שלא בהסכמתה. עוד צוין בתגובת המדינה, כי לאחר המפגש שנערך בין העותרת ובין גורמים בפרקליטות המחוז, התחזקה ההערכה שלפיה התביעה תתקשה לבסס אישום במקרה דנן. המדינה מוסיפה וטוענת כי לא נפל פגם כלשהו באופן הפעלת שיקול הדעת של רשויות התביעה בהליך, וכי המחלוקת העיקרית בעתירה נוגעת למשקל היחסי שיוחסו לקשיים שהתעוררו בגרסת העותרת; המדינה עומדת על כך שמחלוקת מסוג זה אינה מהווה בסיס להתערבות בית המשפט. לבסוף, ביחס להשלמת החקירה, המדינה סבורה שאין בכוחה של השלמה זו כדי לשנות את תוצאת סגירת התיק – המדינה מבהירה שגם אם יתברר שהמשיב החדיר את איבר מינו לאיבר מינה של העותרת, אין בכך כדי לבסס ברף הנדרש במשפט הפלילי את מודעותו להיעדר הסכמה מצידה של העותרת. המשיב נסמך בתגובתו על תגובת המדינה, תוך שהוא מדגיש כי לרשויות התביעה נתון שיקול דעת רחב בסוגיות מסוג זה. דיון והכרעה לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, וכן בתגובות המשיבים, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבותנו בהחלטת המדינה שלא להעמיד את המשיב לדין פלילי; אף לא בהחלטה שלא לשלוח לבדיקת מעבדה את הדגימות שנלקחו מגופה של העותרת. בהתאם להלכה הפסוקה, שאלת העמדתו של אדם לדין פלילי מצויה בליבת סמכויותיהן של רשויות התביעה, ובעניין זה נתון להן שיקול דעת מקצועי רחב. בהתאם, הביקורת השיפוטית על רשויות התביעה בעניינים מסוג זה מצומצמת ביותר, ומוגבלת למקרים חריגים שבהם הפגמים שנפלו בהתנהלותן יורדים לשורש העניין; כאשר החלטות רשויות התביעה לוקות בחוסר סבירות קיצוני או שיש בהן עיוות מהותי הדורש תיקון. בית משפט זה חזר על הלכה זו שוב ושוב באין ספור הזדמנויות: "הלכה ידועה היא מימים ימימה, עליה חזר בית משפט זה פעמים רבות, כי לרשויות התביעה מסור שיקול דעת רחב ביותר בכל הנוגע לנקיטת הליכים פליליים – בין החלטה על העמדה לדין ובין החלטה על סגירת תיק, מחוסר ראיות או בהעדר ענין לציבור – כמו גם באשר לניהול ההליך הפלילי, לרבות החלטה על הסדר טיעון. בית משפט זה אינו מחליף את שיקול דעתן של רשויות התביעה בשיקול דעתו-שלו, ולא ייטה להתערב בשיקול דעת זה אלא במקרים חריגים של החלטה משיקולים זרים או החלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי. הלכה זו כוחה יפה לכל שלביו ומרכיביו של ההליך הפלילי" (בג"ץ 6711/16 בני משפחת המנוח מנשרוב נ' פרקליטות מחוז תל אביב, פסקה 19 (9.11.2016); וראו מני רבים: בג"ץ 3358/18 בייר נ' משטרת ישראל, פסקה 7 (7.5.2019); בג"ץ 3227/18 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 4 (16.4.2019); בג"ץ 2143/19 קייטץ נ' מדינת ישראל – פרקליטות מדינה, פסקה 9 (28.3.2019); בג"ץ 1019/15 פלוני נ' פרקליטות מחוז תל אביב פלילי, פסקה 10 (14.7.2015)). הכלל האמור בדבר אי-התערבותנו בהחלטות שעניינן העמדה לדין חל ביתר שאת כאשר החלטת רשויות התביעה שלא להעמיד לדין, מבוססת על היעדר ראיות מספיקות (בג"ץ 6216/20 דרוויש נ' היחידה הארצית לחקירת סוהרים, פסקה 8 (6.12.2020); בג"ץ 6236/20 פלונית נ' פרקליטות המדינה, פסקה 12 (24.11.2020); בג"ץ 5904/20 מנאצרה נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פסקה 15 (23.11.2020)). כאמור, ענייננו אינו נופל בגדרם של אותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים התערבות בשיקול דעתן של רשויות התביעה. מהכתובים עולה כי תלונת העותרת נחקרה ונבדקה על ידי גורמים שונים ובכירים בפרקליטות המחוז ובפרקליטות המדינה, הן במסגרת החלטה הסגירה הן במסגרת דחיית הערר; וניכר כי החלטות אלה, שלפיהן אין די ראיות לביסוס סיכוי סביר להרשעת המשיב, מבוססות ונסמכות על ניסיונם ומומחיותם של הגורמים ברשויות התביעה ובהערכת הראיות שנאספו. בעניין זה יש להוסיף ולהבהיר כי "הסתברות סבירה להרשעה אין פירושה רק הסתברות סבירה כי על-פי חומר הראיות אכן ביצע הנאשם את העבירה המיוחסת לו, אלא הסתברות סבירה שבית-המשפט יפסוק שאין כל ספק סביר שהנאשם אשם בביצוע העבירה" (בג"ץ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1, 12 (1997)). מן האמור לעיל עולה כי לא נפל פגם בהחלטת רשויות התביעה שלא להעמיד לדין את המשיב, וכי לא קיימת הצדקה להתערבותנו במקרה הנדון. לסיום, וכפי שגם העירה המדינה בתגובתה, ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד המשיב – כמו גם פסק דיננו – אינה מטילה דופי במהימנות העותרת ובאמינות תלונתה. המדינה החליטה את שהחליטה מחמת היעדר ראיות מספיקות ובהתחשב ברף ההוכחה של "מעבר לספק סביר" הדרוש במשפט הפלילי, ואנו קבענו את שקבענו בהתאם לכללי הביקורת השיפוטית הנוהגים על החלטות רשויות התביעה. סופו של דבר, העתירה נדחית. אין צו להוצאות. פסק הדין יפורסם תוך הותרת שמות הצדדים חסויים. ניתן היום, ‏ט"ו באלול התשפ"א (‏23.8.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21031940_G05.docx דפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1