פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3192/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3192/08 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: גולן חדד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 20.3.08 בת.פ.ח. 20/04 שניתנו על ידי כבוד השופטים: מ' בן-דוד – נשיא, נ' ממן – סג"נ וא' אברהם תאריך הישיבה: ז' בתשרי התשס"ט (6.10.2008) בשם המערער: עו"ד יורם שפטל בשם המשיבה: עו"ד זיו אריאלי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: עניינו של המערער מובא, זו הפעם השלישית במספר, לפתחו של בית משפט זה. המערער מערער בשלישית על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בתיק פ"ח 20/04, לפיה הורשע בעבירת אינוס ובעבירה של מעשים מגונים בגין אותו כתב אישום. עובדות המקרה 1. כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת בשנת 2004, כתב אישום (תיק פ"ח 20/04), במסגרתו הואשם בעבירה של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירה של מעשים מגונים, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין. 2. מעיון בכתב האישום ובמקביל בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מיום 25.5.2005 עולה מסכת עובדתית שונה במקצת. מחמת חשיבותן במסגרת הליך זה, נציג את העובדות בפירוט כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי אשר במרכזן עמדה עדות המתלוננת, ועניינו של המערער יידון על בסיס קביעות אלו. 3. כעולה מאותה הכרעת דין, ביום 19.7.2004 החליטה המתלוננת, ילידת 1986, אשר זה עתה סיימה את לימודיה התיכוניים ואשר מתגוררת בתל-אביב, לנסוע לכנרת בליווי שתיים מחברותיה, ושלושתן הגיעו בשעת לילה של אותו יום לחוף לבנון שבטבריה ולנו בחוף. 4. המערער הוא שוטר, המשרת בתחנת משטרת טבריה. מדי פעם, כשאינו בתפקיד, נהג להגיע לחוף לבנון, ליטול קיאק ולשוט בו. כך היה ביום 20.7.2004, כשהגיע לחוף לבנון, נטל קיאק כהרגלו והחל לשוט בו. 5. אותה עת, לקראת שעות הצהריים של יום 20.7.2004 שהו בחוף, בתוך המים, המתלוננת וחברותיה אשר הגיעו לחוף כאמור לילה קודם לכן. שתי החברות צפו על מזרוני ים, אותם שאלו מצעירים בחוף; ואולם המתלוננת אשר נותרה ללא מזרן, שהתה ליד חברותיה בתוך המים. בעת שהמערער עבר במקום עם הקיאק, פנתה אליו המתלוננת ו"ביקשה ממנו סיבוב"; המערער נענה לבקשתה והיא עלתה על הקיאק והשניים החלו שטים. 6. לאחר שיט שארך בין חמש לעשר דקות, שאל המערער את המתלוננת אם היא רוצה שיחזירה לחוף ותשובתה היתה "לא כזה סיבוב קצר". השניים המשיכו לשוט, הגיעו למצוף כלשהו, קפצו למים ושחו יחדיו. לאחר מכן הציע המערער למתלוננת להראות לה את "המקום הכי יפה בכנרת". לאחר התלבטות אשר נבעה מהחשש שמה חברותיה ידאגו לה, הסכימה המתלוננת להצעת המערער והשניים המשיכו לשוט לעבר אי כלשהו המרוחק מעין אדם, ומכל מקום, מרוחק מחוף לבנון. השניים ירדו מהקיאק והתיישבו על הסלעים זה ליד זו, ואז אמר המערער למתלוננת כי הוא "חייב לנשק אותה", אולם היא השיבה כי לא בשביל זה היא עלתה עימו לקיאק וכי יש לה חבר. המערער ניסה לנשקה בכל זאת. היא הדפה אותו ממנה, והוא חזר על דבריו כי הוא חייב לנשקה והוסיף כי זו תהיה לה לחוויה של פעם אחת בחיים להיות עם בחור כמוהו. כשהשיבה כי אין היא מכירה אותו כלל, מסר לה המערער פרטים שקריים אודותיו. משהבינה כי היא רחוקה מהחוף, סברה המתלוננת כי אם תסכים לנשק את המערער ותיתן לו מספר טלפון שגוי על מנת שיהיה איתה בקשר, כי אז יניח לה. השניים אמנם התנשקו, אלא שלאחר מספר שניות היא דחפה אותו ממנה, בכתפיו, כיוון שנגעלה ממנו. המערער ביקש ממנה "לזרום" ולא להיות "ילדה קטנה" ומשך בחזיית בגד הים שלה כלפי מטה והחל מנשק את שדיה. הוא אף נשך אותה בפטמתה ומשאמרה לו כי הוא מכאיב לה, השיב כי יהיה עדין יותר, אולם היא אמרה לו "אל תיגע בי בכלל". 7. לאחר מכן נטל המערער את ידה של המתלוננת והוביל אותה אל המים, הצמיד את גופו לגופה וכששניהם עומדים הזיז את תחתוני בגד הים שלה והכניס את אצבעותיו לתוך איבר מינה. המתלוננת התנגדה, אולם הוא נטל את שתי רגליה וכרך אותן סביב מותניו והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. היא דחפה אותו בכתפיו והשתחררה מאחיזתו, אלא שהוא שב והצמידה אליו וחדר אליה שוב. המתלוננת שבה והתנערה מאחיזתו והוא חזר והצמיד אותה אליו וחדר אליה בשלישית, שאז השתחררה ממנו וניגשה אל הקיאק ועלתה עליו. המערער בתגובה אמר לה "אין בעיה, שום דבר לא נעשה בניגוד לרצונך". 8. השניים שטו בחזרה לחוף ובדרכם שאל המערער את המתלוננת אם היא מתכוונת לספר לחברותיה את אשר אירע. תחילה היא השיבה בשלילה, אולם לאחר מכן אמרה לו כי היא תספר, והוא בתגובה אמר לה שתספר להן בדרכן חזרה לתל-אביב כי "היה לה קטע עם בחור בחוף". כשהגיעו לחוף קפצה המתלוננת מהקיאק אל עבר חברותיה. השתיים שאלו היכן נעלמה, וציינו כי דאגו לה. היא סיפרה להן, כשהיא בוכייה ומבוהלת, את אשר אירע לה עם המערער. השלוש עזבו מיד את החוף ושבו לתל-אביב. 9. במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי, אישר המערער את מסגרת העובדות שתוארו לעיל, אלא שגרסתו באשר להתרחשויות באי הבודד היתה שונה. הוא אומנם אישר כי התנשק עם המתלוננת, אולם טען כי הכל נעשה בהסכמתה, ומכל מקום כפר בטענה כי בעל אותה, בין בעזרת אצבעותיו ובין בעזרת איבר מינו, שכן לטענתו כלל לא הגיע לידי זקפה באותו מעמד. למען שלמות התמונה יוער, כי בשלב זה של ההליך, במסגרת הדיון הראשון בפני בית המשפט המחוזי בעניינו, בחר המערער להעיד ולמסור את גרסתו לאירוע המתואר בכתב האישום, בפני בית המשפט המחוזי. פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי 10. ביום 25.5.2005 הרשיע בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד הנשיא בפועל מ' בן-דוד, סגן הנשיא נ' ממן והשופט א' אברהם) את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום (להלן: הכרעת הדין הראשונה). 11. בית המשפט ביסס את עיקר הכרעתו על עדותה של המתלוננת, אותה מצא מהימנה, שכן התרשם כי היא מספרת במר ליבה את שארע לה באותו אי מבודד. בית המשפט התרשם אף מהעובדה שהיא לא היססה לומר דברים שלכאורה אינם מטיבים עם גרסתה, כגון שסיפרה כי לאחר שיט קצר הציע לה המערער לחזור אל החוף, אלא שהיא ביקשה ממנו להאריך את השיט, העובדה כי בשלב מסוים היא הסכימה להתנשק עימו ותשובתה הכנה והפשוטה, כי התנגדה על דרך הדיבור בלא שצעקה או שרטה את המערער. 12. בית המשפט מצא חיזוק לגרסת המתלוננת בעדויותיהן של חברותיה שאישרו את התיאור שבא מפי המתלוננת ושהעידו כי בעת שחזרה אל החוף, קפצה המתלוננת מן הקיאק, עדות אשר סתרה את עדותו של המערער לפיה עצר את הקיאק וביקש מהמתלוננת לרדת ממנו, כיוון שהוא ממהר לעבודה. בית המשפט קבע כי עדויות אלו משתלבות היטב עם הלך הרוח הנסער מאוד של המתלוננת בעת שפגשה את חברותיה ובכך יש ללמד על שארע לה עם המערער קודם שהגיעה לחוף. עוד למד בית המשפט מעדויות אלו על התנהגותה של המתלוננת בדרך לתל-אביב, כמו גם בשבועות הראשונים שבאו לאחר המעשה, התנהגות שמתיישבת עם אירוע קשה שחוותה המתלוננת באותו אי בודד עם המערער. 13. חיזוק נוסף לעדותה של המתלוננת מצא בית המשפט בעדויותיהם של עדים מספר, אשר להם סיפר המערער כי קיים יחסי מין עם המתלוננת. הראשון מבין אלה היה אחד מעובדי החוף, לו אמר המערער, מיד כשיצא מהקיאק אל החוף, כי "עקץ" את המתלוננת, ביטוי שמשמעו בעגה כי קיים עימה יחסי מין. לאחר מכן הגיע המערער למקום עבודתו (תחנת המשטרה בטבריה), שם פגש את השוטר יוסי כהן (להלן: השוטר כהן) וסיפר לו שהיה לו "מספר טוב בחוף". שוטר אחר ששמע את דבריו אלו של המערער העיד על ניסוח אחר של הדברים, לאמור "גולן אמר ליוסי ש"היה לי זיון טוב בחוף". המערער פגש שוטרת נוספת שהיה ביחסים קרובים איתה שהעידה כי אמר לה כי "היה לי את הזיון של החיים שלי". בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה דבריו אלו לא היו אלא דברי התרברבות, על שעלה בידו לכבוש את ליבה של מי שהיתה צעירה ממנו בשנים רבות, זאת לאור העובדה כי דברים אלו עומדים בסתירה עם חלק אחר מעדותו, לפיו זו הפעם הראשונה בה הוא בוגד באשתו וכי בגידה זו גרמה לו להרגיש רע; שכן האם הבוגד באשתו, ודאי לראשונה, יקום ויספר לכולי עלמא, לקרוב ולרחוק, כי קיים יחסי מין עם צעירה בחוף? אף את טענתו כי אמר דברים אלו במקום עבודתו בכדי שהשוטר כהן "ירד ממני [מהמערער, ס'ג''] מהקטע של האיחור ושלא עניתי לטלפון" נדחתה על ידי בית המשפט, שכן השוטר כהן מסר בעדותו כי המערער כלל לא איחר לעבודה באותו יום, תוסיף לכך את העובדה כי להסביר את איחורו (באם היה) בכך ששכב עם צעירה בחוף הוא הסבר שלא מתקבל מאדם שמנסה להצטייר כאיש משפחה שאוהב את אשתו ומעולם לא חשב לבגוד בה. 14. עוד קבע בית המשפט כי עם כל החומרה שבהצהרה הכוזבת שנתנה המתלוננת לשלטונות הצבא, לפיה ביקשה לא להתגייס לאחר שהצהירה כי הינה דתיה על אף שאינה דתיה, אין בהצהרה זו כדי לשמוט את הקרקע מתחת למהימנות הסיפור שבא מפיה בבית המשפט, כפי שניסה בא כוח המערער לטעון. 15. עוד ציין בית המשפט כי גם אם היה המערער סבור, כפי שניסה לטעון, כי יש מעצם פנייתה של המתלוננת אליו כי יקח אותה לסיבוב, ומבקשתה כי יאריך בשיט ומהסכמתה להגיע איתו לאי מבודד, משום הוכחה כי הינה מעוניינת בקשר אינטימי עימו, הרי שמיד כשביקש לנשקה, היא הבהירה לו את עמדתה באופן שאינו משתמע אחרת. 16. בית המשפט הדגיש כי אמירתו של המערער "אין בעיה, שום דבר לא נעשה בניגוד לרצונך" לא יכולה היתה להיאמר, אלא אם ידע במפורש כי את מעשיו במתלוננת הוא עשה בניגוד לרצונה; וכי בשאלתו אם היא הולכת לספר לחברותיה על שאירע יש משום התנהגות מפלילה המצביעה על ידיעה כי מעשיו לא היו כשרים. 17. בית המשפט אף דחה את טענת המערער לפיה המתלוננת בדתה את דבר האונס מליבה, משום שכאשר חזרה מן השיט התנפלו עליה חברותיה בצעקות ובקללות והדרך שמצאה להצדיק את היעדרותה היתה אותה בדות שבדתה אודות האונס, שכן טענה זו לא אוששה בראיות, מה גם שפנייתן זו של החברות לא יכולה היתה להביא את המתלוננת למצב הנפשי בו שרתה מיד עם רדתה מהקיאק. עוד ציין הנשיא בן-דוד בפסק דינו כי העובדה שלמתלוננת ניסיון מיני והיא יודעת טיבן של בעילה וחדירה מסלקת כל חשש שמה היא פירשה שלא כהלכה את אשר נעשה בגופה ובעיקר אמורים הדברים ביחס למחלוקת בשאלה אם בוצע בגופה מעשה של חדירה ובעילה, אם לאו. 18. ביום 6.7.2005 גזר בית המשפט המחוזי על המערער שש שנים וחצי מאסר בפועל; שנתיים וחצי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה לפי סימן ב' לפרק י' לחוק העונשין; ופיצוי למתלוננת על סך 10,000 ש"ח. יוער כי במסגרת הטיעונים לעונש, העידה אשתו של המערער כי "גולן לא יכול לעשות את זה. יש לנו בעיות בתחום המיני. זה לא מהיום ולא מאז המקרה. המקרה רק הרע את המצב..." (ההדגשה אינה במקור, ס'ג''). ובהמשך "פשוט אין לו זקפה. זה לא מהיום. זה כבר כמה שנים" (להלן: עדות האישה). על חשיבות אמירה זו נעמוד בהמשך. 19. על הכרעת הדין הראשונה הגיש המערער ערעור בפני בית משפט זה (ע"פ 6854/05), במסגרתו הגיש בקשה לקבלת ראיות חדשות, אשר עניינן קשור בטענה כי המערער סבל במשך שנים מאין-אונות, ולכן לא יכול היה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי. בהחלטה מיום 15.5.2006 הורה בית משפט זה, בהסכמת המדינה, על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לשמיעת הראיה הנוספת, ללא ביטול הכרעת הדין, בכפוף לאפשרות שבידי בית המשפט המחוזי לשנות מהכרעת הדין בעקבות הדיון שייערך. יוער כי בקשת המערער לשחררו נדחתה כל עוד לא לובנה הראיה הנוספת במסגרת שאר הראיות, ולא נקבעו ממצאים חדשים באשר להרשעה. פסק דינו השני של בית המשפט המחוזי 20. ביום 13.7.2006 קבע בית משפט המחוזי כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי הוא סובל מזה שנים מאין-אונות, וכי לא היה מסוגל להגיע לזקפה ולקיים חדירה בעת הרלוונטית לכתב האישום. על כן, הותיר בית המשפט את הכרעת הדין הראשונה ואת גזר הדין שבא בעקבותיה על כנם (להלן: הכרעת הדין השניה). 21. כעולה מפסק דינו השני של בית המשפט, אותה ראיה נוספת שניסה המערער להיתלות בה היתה חוות דעת מאת ד"ר קוריטני, אורולוג במקצועו (להלן: חוות דעתו של ד"ר קוריטני). המערער פנה לאותו ד"ר קוריטני שלושה ימים אחרי מתן עדות האישה, והתלונן בפניו כי הוא סובל מאין-אונות מזה שלוש-ארבע שנים, ללא שהוא מציין כי זה עתה הורשע באונס ובמעשים מגונים. ד"ר קוריטני ערך סדרת בדיקות, תחילה בדיקה גופנית ויזואלית שאחריה נתן למערער תרופות העשויות לסייע בזקפה. אודות השפעת (או אי השפעת) התרופות למד ד"ר קוריטני מהמערער, וקבע כי הן לא שיפרו את מצבו. על כן, הפנה ד"ר קוריטני את המערער לבדיקה שנועדה לוודא כי מקור אין-האונות הוא אורגני ולא נפשי. המערער ביצע, בעצמו, בדיקת זקפה לילית (Rigi Scan), אשר נערכה על ידי מכשיר אליו חובר הוא בזמן שינה ואשר רשם את זקפותיו הליליות. בחוות דעתו מציין ד"ר קוריטני כי בדיקה זו הציגה והדגימה הפרעה אורגנית (גופנית) משמעותית במנגנון הזקפה, וכי התהליך ללא ספק התחיל לפני זמן ארוך (כמה שנים). לסיכום חוות דעתו מציין ד"ר קוריטני כי לאחר עיון בתיאור מקרה האונס המיוחס למערער, לדעתו המערער לא היה מסוגל לבצע את הפעילות המינית כפי שהיא מתוארת. 22. בית המשפט קבע כי ד"ר קוריטני נשען בחוות דעתו על דברי המערער בפניו ועל דברי אשתו. על כן, משבחר המערער שלא להעיד בעצמו ולא להעיד את אשתו במהלך הדיון השני בפני בית המשפט המחוזי בעניינו, כי אז נותרו עדויות אלה בבחינת עדויות שמיעה שאינן קבילות. תוכנם של דברי המערער ואשתו לא הוכחו ולכן אין להשתית עליהם את חוות הדעת, ואין על כן אפשרות להוכיח את הרובד העובדתי שבחוות הדעת. 23. בפני בית המשפט העיד מומחה נוסף, ד"ר גרינולד, אשר ניתח את תוצאות בדיקת הזקפה הלילית שצורפו לחוות דעת ד"ר קוריטני. ד"ר גרינולד הסביר בעדותו את המניפולציות שיכול היה המערער לבצע בבדיקת הזקפה הלילית ה-Rigi Scan, וציין כי ישנה בדיקת זקפה לילית אשר מתבצעת במעבדת שינה תוך השגחה, אשר תוצאותיה עומדות במבחן האובייקטיביות, להבדיל מאותה בדיקת Rigi Scan אשר נתונה, כאמור, למניפולציות. 24. בית המשפט העיר כי אפילו אם היה המערער מעיד כי הוא זה שביצע את בדיקת ה-Rigi Scan וכי דקדק אחר כל ההנחיות שקיבל מאת הצוות הרפואי בטרם התחבר למכשיר, לא היה בכך כדי לבסס את טענתו, כאשר יש בנמצא בדיקה אובייקטיבית של ממש, משמע אותה בדיקת זקפה הנעשית במעבדת שינה, תחת פיקוח מתאים. 25. בית המשפט אף דחה את אבחנתו של ד"ר קוריטני לפיה המערער סובל מדלקת כרונית בערמונית המסבירה את אין-האונות שלו, שכן אבחנה זו לא הופיעה בחוות דעתו, תוסיף לכך את העובדה שזו אחת מבין סיבות רבות אפשריות לאין-אונות האורגנית שטען לה המערער. 26. נוסף על כך דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה כבש את טענתו בדבר אין-האונות מתוך אמונה כי דבריו יימצאו אמינים בבית משפט, בין היתר לאור היותו איש משטרה וכן מתוך בושה להשמיע ברבים את דבר אין-אונותו. בית המשפט הדגיש בענין זה את עדות האישה, לפיה חלה הרעה במצבו של המערער לאחר המשפט, ומכך גזר בית המשפט כי מצבו של המערער עובר לתיק שהתנהל נגדו לא היה באותה רמת חומרה כפי שאולי עולה מחוות דעת ד"ר קוריטני. 27. לסיכום קבע בית המשפט כי לא היה פגם בכך שהמדינה לא הגישה חוות דעת נגדית ולא ביקשה לבדוק את המערער במעבדת שינה, שכן הנטל רבץ על שכמו של המערער להוכיח את דבר אין-האונות, נטל אשר הוא לא הרים. עוד הוסיף בית המשפט כי רק בדיקת לילה במעבדת שינה עשויה היתה לשכנע בדבר קיומה של אין אונות-אורגנית, בדיקה שכאמור לא בוצעה. 28. על פסק דין זה הגיש המערער ערעור בפני בית משפט זה (ע"פ 6854/05; ע"פ 6607/06). במהלך הדיון החליט בית משפט זה לקבל את בקשת בא כוח המערער ולהפנות את המערער לבדיקת אין-אונות לילית במעבדת שינה, במכון מוכר. בעקבות חוות דעת שהוגשה בענין בידי ד"ר גרינולד ביום 21.5.2007, נקבע כי יש מקום להערכה מחודשת של הראיות והגרסאות שהוצגו במשפט מבחינת מהימנותן ומשקלן. על כן, הדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי, שיקיים בפניו דיון נוסף, יקבל לידיו את חוות הדעת ויתיר, במידת הצורך, חקירה של עורך חוות הדעת והבאת ראיות נוספות ככל הנדרש. זאת ועוד, בנסיבות שנוצרו, נוכח הראיה החדשה שהוגשה, המערער שוחרר לחלופת מעצר עד לסיום משפטו. חוות דעתו הראשונה של ד"ר גרינולד 29. כעולה מחוות דעתו זו של ד"ר גרינולד, לא היתה עדות לזקפות ספונטאניות כלל, ופירושו של דבר שהתרשים מאוד פתולוגי ומצביע על הפרעה אורגנית משמעותית ועל פגיעה קשה במנגנון הזקפה. עוד הוסיף ד"ר גרינולד כי תוצאות בדיקה זו מתיישבות היטב עם תוצאות בדיקת הזקפה הלילית הקודמת (שהופיעה בחוות דעת ד"ר קוריטני). לסיכום, ציין ד"ר גרינולד כי: "על בסיס תוצאות בדיקה זו האפשרות לקיים יחסי מין עם חדירה איננה סבירה וכמעט בלתי אפשרית. ניתן להניח שמצבו [של המערער, ס'ג''] לא היה שונה באופן משמעותי גם בתאריך המדובר, (למרות שאין בידי כל פרט על מצבו הרפואי של הנ"ל בעבר ובמיוחד בתקופה המדוברת) היות ומדובר במצב מתקדם של הפרעה אורגנית משמעותית." (ההדגשות אינן במקור, ס'ג'') הדיון השלישי במספר בבית המשפט המחוזי 30. במהלך חקירתו של ד"ר גרינולד בפני בית המשפט המחוזי טען הוא, בניגוד לעולה מפורשות מחוות דעתו הראשונה, כי העיון בתיק הרפואי של המערער הנו חיוני מאין כמותו לשם קביעת אין-האונות במועד הרלוונטי לכתב האישום. על כן התקבלה החלטה, ברוב דעות (הנשיא מ' בן דוד והשופט א' אברהם כנגד דעתו החולקת של סגן הנשיא נ' ממן), על הפסקת חקירתו של ד"ר גרינולד, על הפנייתו לעיון בתיקו הרפואי של המערער ועל עריכת בדיקות נוספות ככל שיראה לנכון, כל זאת בניסיון לקבוע האם סבל המערער מאין-אונות במועד הרלוונטי לכתב האישום. 31. ואמנם, ד"ר גרינולד הגיש חוות דעת שניה ביום 23.12.2007 (להלן: חוות דעתו השניה של ד"ר גרינולד), ממנה עלה כי לא יכולה להיות תשובה חד משמעית לשאלה האם ביום האירוע היה המערער מסוגל פיזית להגיע לזקפה, שכן תהליך אורגני הפוגע בזקפה הוא תהליך הדרגתי, וקצב ההידרדרות אינו קבוע. יחד עם זאת ציין הוא כי מצב אורגני קשה כפי שמתבטא בתוצאת הבדיקה במעבדת השינה הוא איננו, בדרך כלל, תוצר של תהליך קצר. במקום אחר בחוות דעתו ציין ד"ר גרינולד כי על פי תיאור האירוע לא מתקבל על הדעת ביצוע פעולה "מקדימה" (של שימוש באמצעים תרופתיים בכדי להביא לזקפה), ועל כן אפשרות זו יורדת מהפרק. לבסוף סיכם ד"ר גרינולד כך: "למרות הרקע הרפואי של אדם בריא ללא גורמי סיכון לפתח פגיעה במנגנון הזקפה, הבדיקות האובייקטיביות הן משמעותיות וכבדות משקל ומצביעות על הפרעה קשה במנגנון הזקפה. אין מקום לבצע בדיקות נוספות שיכולות להוסיף מידע ולהשלים את ההכרעה על מצבו התפקודי המיני [של המערער, ס'ג''] היות וכל תוספת תיתן אינפורמציה על מצבו היום ולא יתנו מידע נוסף על מצבו לפני 3 שנים. קיימת התאמה בין סיפור המקרה כפי שידע לספר מר גולן, בדיקת הזקפה בהזרקת פפוורין ע"י ד"ר קוריטני, בדיקת הזקפה הלילית הראשונה ובבדיקת הזקפה הלילית בשני הלילות במעבדת השינה. התאמה זו מובילה אותי להערכה כי קיימת הפרעה קשה בזקפה ושהיא קיימת כבר זמן מסוים ולא מוגדר. הערכת מצבו התפקודי ביום האירוע איננה אפשרית בצורה חד משמעית על בסיס התמונה הרפואית העכשווית. לא ניתן על פי הנתונים היום, המצביעים על מצב תפקוד מיני לוקה, ומתבססים על בדיקות שנותנות מידע על מצב עכשווי, להכריע אם מבחינה גופנית היה כשיר להגיע לזקפה ביום האירוע ביולי 2004". 32. יוער כי המערער הגיש חוות דעת משלימה מטעם ד"ר קוריטני, אשר שב על המסקנות אליהן הגיע בחוות דעתו הראשונה, תוך שהוא מציין כי על בסיס שתי בדיקות הזקפה שבוצעו בשנת 2005 ו-2006 אפשר בהחלט לקבוע בסבירות גבוהה, על פי אמות מידה רפואיות, שמצב אין-האונות האורגנית של המערער היה זהה גם שנתיים קודם למועד הבדיקה הראשונה וזאת על בסיס אקסטרפולציה פשוטה. ד"ר קוריטני שב וציין כי מקור אין-האונות, לדידו, הנו בדלקת כרונית של הערמונית וכך היה גם בקיץ 2004. פסק דינו השלישי של בית המשפט המחוזי 33. בפסק דינו מיום 20.3.2008, הותיר בית המשפט המחוזי את הרשעתו של המערער על כנה, וכן שב וגזר על המערער את העונש אשר נגזר עליו במסגרת הכרעת הדין הראשונה (שנותר על כנו גם במסגרת הכרעת הדין השניה). 34. השופט א' אברהם קבע בפסק דינו כי טענת אין-האונות במועד הרלוונטי לכתב האישום היא טענת הגנה של המערער, וככזו עליו לשכנע בה על פי מאזן ההסתברויות. עוד הוא הוסיף כי בנסיבות אלו של התיק שבפנינו, לא ניתן להסיק את הוכחת אין-האונות במועד הרלוונטי לכתב האישום, כאשר אנו נסמכים על חוות דעתו של ד"ר קוריטני ומתעלמים מחוות דעתו של ד"ר גרינולד. בין היתר הדגיש השופט אברהם את המחלוקת שהיתה בין שני הרופאים בשאלת מקור אין-האונות של המערער, כשד"ר קוריטני טען בחוות דעתו כי היא אותה דלקת כרונית בערמונית, לעומתו, דחה ד"ר גרינולד השערה זו מכל וכל. בעיה נוספת שציין השופט אברהם היתה עצם קביעתו של ד"ר קוריטני כי ההידרדרות במצבו של המערער היתה הדרגתית, שכן אין ידיעה וודאית כי במועד הרלוונטי לכתב האישום היה מצב המחלה כזה שמנע מהמערער כל זקפה, תוסיף לכך את עדות האישה לפיה הורע מצבו של המערער עקב המשפט שהתנהל נגדו. 35. בקבלו את ממצאיו ומסקנותיו של השופט אברהם, הוסיף סגן הנשיא נ' ממן כמה הערות, כדרך אמרות אגב, בהן העובדה כי כל אחת מחוות הדעת שהוגשו בידי שני המומחים לוקה במידה כזו שלא ניתן להסיק ממנה מסקנות מהימנות או חד משמעיות, במיוחד חוות דעתו של ד"ר גרינולד אשר השתנתה באורח כה קיצוני. לדידו, היה מוטל על המערער אך לעורר ספק סביר האם יסוד כזה או אחר של העבירה הוכח, אולם אף במטלה זו לא עמד המערער. שכן, חוות דעת המומחה לעולם אינה תיאורטית, היא נוגעת למקרה מסוים ולנסיבות מסוימות. מסקנה רפואית בשאלה אם בשנת 2004 היה המערער במצב של אין-אונות טעונה תשתית עובדתית, כזו שרק המערער יכול היה לספק באם היה בוחר להעיד. חוות דעת רפואית, שאינה עדות ראיה, ואינה מגובה בעדות המערער, אין בה כדי להביא לביטול אוטומטי של ההחלטה כי עדות המתלוננת הייתה מהימנה. תוסיף לכך את העובדה שגם אם היינו יוצאים מתוך הנחה כי הוכחה אין-אונותו של המערער, הרי שהוא הורשע באונס אף בגין החדרת אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת, עובדה אשר נמנע המערער מלהעיד לגביה, דבר שהיה עוזר לו לנסות ולסתור אותה. יוער כי הנשיא מ' בן דוד הסכים לאמור בחוות דעתם של חבריו להרכב, בעמדו על כך שטענת אין-האונות אותה העלה לראשונה המערער לאחר הרשעתו, הינה טענה עובדתית מובהקת, שאינה מעידה במישרין על מצבו במועד ביצוע העבירה; וכי ממילא אין בה כדי להצביע על כך שהמערער סבל מאין אונות מוחלטת במועד האמור. 36. לסיום יוער כי שלושת שופטי ההרכב הדגישו את חשיבות עדותו של המערער והצורך שהיה בקיומה, וכי סירובו של המערער להעיד ולהיחשף לחקירה נגדית יש בהם כדי להתפרש לחובתו ולתמוך בעובדה כי ידע שהתייצבותו לעדות תפעל לחובת גרסתו. טענות הצדדים 37. המערער חוזר ובא בפנינו בפעם שלישית במספר, ובפיו מספר טענות המופנות כנגד התנהלותו וקביעותיו של בית המשפט המחוזי. ראשית מבקש הוא להדגיש, כי הסיטואציה בה עמד הרכב השופטים בבית המשפט המחוזי, לפיה נאלץ הוא להכריע בענין אשמתו זו הפעם השלישית במספר, הינה תרחיש שהוא כמעט בלתי אפשרי, במיוחד מקום שאותו הרכב, בהכרעת הדין השניה, קבע כי המערער הוא בבחינת רמאי המנסה, בסיוע מעשה מרמה, להימלט מהרשעה וכי טענה זו של אין-אונות נטענה בדיעבד בכדי שתרמיתו לא תתגלה בזמן אמת באמצעות בדיקת זקפה לילית. באותו הקשר טוען המערער כי לא היה צורך או הכרח בהשמעת עדותו בפני בית המשפט המחוזי, לאור עדותו אותה ניתן לדלות מהפרטים אותם מסר לד"ר גרינולד ואשר מופיעים בחוות דעתו השניה. 38. המערער טוען כי המבחן הראוי שתיבדק לפיו טענתו בדבר אין-האונות הוא מבחן הספק הסביר, כפי שציין סגן הנשיא ממן, ולא בראי מאזן ההסתברויות, כפי שנקבע בפסק דינו של השופט אברהם, שכן עסקינן בהליך פלילי אשר בגדרו מספיק שהנאשם יעורר ספק סביר בדבר אשמו בכדי שיזוכה מההאשמות המופנות נגדו. 39. עוד טוען הוא כי שגה בית המשפט המחוזי משדחה את הטענה כי המילים "בתאריך המדובר" אשר הופיעו בחוות דעתו הראשונה של ד"ר גרינולד מכוונות ליום ביצוע העבירה ולא ליום עריכת חוות הדעת והבדיקות, שכן אף על פי רישומי הפרוטוקול, ד"ר גרינולד בעצמו מסר כי התכוון ליום ביצוע העבירה. עוד טוען המערער כי אף מחוות דעתו השניה של ד"ר גרינולד עולה כי המערער סבל מאין-אונות שלא אפשרה לו לקיים חדירה עובר לשנת 2005, וכי בפועל לא היה שוני משמעותי בין קביעותיו של ד"ר גרינולד בחוות דעתו הראשונה לבין קביעותיו בחוות דעתו השניה. עוד בענין זה טוען המערער כי משחזר בו ד"ר גרינולד בעדותו בדיון השני בבית המשפט המחוזי ובחוות דעתו השניה מהדברים אותם מסר בחוות דעתו הראשונה, הרי שהיתה חובה על בית המשפט, לאור סעיף 10(א)(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, לבחון את האפשרות להעדיף את אמרתו בכתב על פני עדותו בבית המשפט או על פני דבריו באמרת חוץ אחרת, הלא היא חוות דעתו השניה. 40. נוסף לכך טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי כשתמך יתדותיו בסירובו לאמץ את חוות דעתו של ד"ר קוריטני, בכך שהאחרון לא ציין בחוות דעתו הראשונה שהמערער סובל מדלקת בערמונית שכן כבר במהלך עדותו הראשונה בדיון השני בבית המשפט המחוזי הוגש נ/3 שהוא מסמך רפואי בחתימת ד"ר קוריטני מיום 14.7.2005, בו נאמר מפורשות כי המערער סובל מדלקת כרונית בערמונית, וזאת שישה שבועות עובר לכתיבת חוות דעתו הראשונה של ד"ר קוריטני. 41. עוד מוסיף המערער וטוען כי אותה תשתית עובדתית נדרשת לשם ביסוס חוות הדעת הרפואית של ד"ר קוריטני סופקה על ידו, זאת באמצעות שתי בדיקות הזקפה הלילית בשנים 2005 ו-2007, מה גם שהמערער, כשהעיד בדיון הראשוני בבית המשפט המחוזי בתיק, אמר מפורשות כי לא היתה לו זקפה במהלך האירועים המתוארים בכתב האישום, ועל כן לא היתה חדירה לאיבר מינה של המתלוננת וכי אף לא היתה חדירה באמצעות אצבעותיו. 42. המערער טוען כי בענייננו, עדותה של המתלוננת לפיה נבעלה שלוש פעמים על ידיו, וכי החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, כל זאת ללא הסכמתה, הינה מקשה אחת מובהקת. לפיכך, משהוכח שמרביתה של עדות זו שקרית, שכן שלושת הבעילות לא היו ולא נבראו, שאז, לפי ההלכה הפסוקה, אין מקום שלא לקבל את עדותו של המערער, הן לגבי הכחשת החדרת האצבעות והן לגבי הסכמת המתלוננת לגיפופים שהתרחשו בינו לבינה. 43. מנגד טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי משקבע כי המערער לא הרים את הנטל להוכחת טענתו בדבר אין-האונות שלו; וכי צדק הוא בקובעו כי לא הוכחה התשתית העובדתית להוכחת אותה טענה בדבר אין-האונות, זאת בעיקר, כעולה מפסק הדין, לאור סירובו של המערער להעיד בדיון השני והשלישי בפני בית המשפט המחוזי, עדות אשר רק היא היתה יכולה להשליך אור, באם היתה נמצאת אמינה, על מצבו הרפואי של המערער בקיץ 2004. כל זאת כמובן, לאור העובדה כי לא היה תיעוד רפואי בזמן אמת אודות מצבו הרפואי של המערער, קרי כבר בשנת 2004, תוסיף לכך את העובדה כי לא היו תלונות קודמות או כל רישום אודות אותה דלקת נטענת בערמונית עובר להעלאת הטענה בדבר אין אונותו של המערער בשלב הערעור הראשון בפני בית משפט זה. עוד מדגישה המשיבה את עדותה של אשת המערער, אשר כאמור, העידה כי חלה הרעה במצבו של המערער בעקבות ההליכים המשפטיים שהתנהלו נגדו. לבסוף מבקשת המשיבה להפנות להכרעת הדין הראשונה, לאמינות הגבוהה שיוחסה למתלוננת, לחיזוקים שניתנו על ידי עדים מספר לדברי המתלוננת והן לאמירותיו הרבות של המערער באותו יום של ביצוע העבירה, אמירות לפיהן הוא אכן בעל את המתלוננת. דיון 44. ערעורו של המערער מתמקד בתקיפת קביעותיו העובדתיות וקביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי, קביעות אשר הובררו על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו המפורט והמנומק היטב. הלכה היא, כי בית המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). 45. הלכה זו נכונה אחת כמה וכמה, שעה שמדובר בממצאים עובדתיים שנקבעו בהתבסס על המהימנות אותה ייחסה הערכאה הדיונית לעדים שהעידו בפניה. בהתאם נקבע, כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים בפניה, התרשמה מדבריהם ומהתנהגותם בעת מתן העדות, והתרשמה באופן בלתי אמצעי מיתר אותות האמת שנתגלו ביחס לעדים אלו בהמשך המשפט (ראו, למשל, ע"פ 5905/04 סולומון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.2007); ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נ' אלדנקו (לא פורסם, 6.2.2006)). בפרט נכון הדבר כאשר עסקינן בהערכת מהימנותו של עד שעל פי הנטען הינו קורבן לעבירת מין. כפי שנקבע, "במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר לעתים קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן – כל אלה מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425-426 (2004)). בענייננו לא מצאתי טעם לחרוג מהלכות אלו, וזאת בהתייחס לממצאים העובדתיים ככל שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, ובראשם עדותה של המתלוננת, אשר יצרו את מסכת הראיות כנגד המערער. משכך, יתמצה הדיון להלן בבחינת השפעתה של הראיה הנוספת בדבר אין אונותו של המערער על מסכת הראיות כפי שנקבעה. הגדרת הראיה הנוספת 46. בפנינו מקרה שהוא בבחינת חריג לערעורים הרגילים המוגשים בפני בית משפט זה. כאמור, עניינו של המערער שב לפתחו של בית משפט זה זו הפעם השלישית במספר, לאחר שבית המשפט המחוזי בנצרת בחר להרשיעו בשלישית בגין אותה מסכת עובדתית, זאת חרף הראיה החדשה אשר הציג המערער בפני בית משפט זה ואשר בעקבותיה הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן אותה ראיה. ראוי הוא, כבר בשלב זה של הדיון, להגדיר את מקומה של אותה ראיה במסכת הראייתית ולהגדיר את מידת השפעתה על ההליך המתנהל בפנינו, זאת מפאת חשיבותה של ראיה זו אשר הטתה את הכף לזכותו של המערער בפעמיים הראשונות בהן הוא ערער בפני בית משפט זה. 47. אפשרות אחת תהא לראות בחוות דעת המומחה אשר הוספה כראיה חדשה בעניינו של המערער כראיה נסיבתית, המצטרפת למכלול הראיות בעניינו. נזכור כי לא מדובר בעדותה של המתלוננת או של אחר המעורב בפרשה, ולא בהודאתו של המערער (ע"פ 144/93 הדס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.9.1995)). עסקינן בחוות דעת אשר נכתבה על ידי מומחה, אשר שמע את תלונותיו של המערער, בדק אותו והתרשם ממנו, ורק לאחר מכן ערך את חוות דעתו ובא להגן עליה בפני בית המשפט המחוזי. ככזו, אין מדובר בראיה ישירה בדבר המעשה המיוחס למערער, אלא בעדות הסתברותית-נסיבתית, שאינה שונה מראיות פורנזיות המוצגות לא אחת בהליכים פליליים, המצטרפת אל מכלול הראיות ככל ראיה נסיבתית אחרת, לחובת או לזכותו של הנאשם. 48. יצוין כי מתן עדות מטעם המערער בפני בית המשפט המחוזי במהלך הדיון השני והשלישי בעניינו יכול היה לאמת את חוות הדעת (או לפסול אותה באם היתה נופלת בחקירה הנגדית) ובכך למנוע ממנה להוות ראיה המתבססת על עדות שמיעה מפי ד"ר קוריטני. אולם כאמור עדות כזו לא ניתנה בשלבים אלו של ההליך, לא מטעמו של המערער ולא מטעם אשתו אשר העלתה לראשונה את ענין אין-האונות של המערער בשלב הטיעונים לעונש ואשר יכולה היתה לשפוך אור על מצבו של המערער עובר למועד ביצוע העבירה. אשר על כן, עסקינן כאמור בראיה נסיבתית. 49. אפשרות אחרת לבחון את מהותה של הראיה האמורה הינה לדמות את טענתו של המערער לטענת "אליבי" או לטענת "מעין אליבי". ובמה אמורים הדברים? אמנם אין מדובר בטענת "אליבי" כמשמעותה הרגילה, בהתאם לסעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, דהיינו "במקום אחר הייתי", שכן המערער אינו טוען להימצאותו במקום אחר בעת שבוצע האונס. אלא שטענתו היא כי לא היה מסוגל פיזית לבצע אקט של חדירה, וכמובן שלא שלוש פעמים רצופות, ולכן לא ייתכן שבוצעה העבירה על ידו כפי שתוארה על ידי המתלוננת (להשוואה ראו ע"פ 10000/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.10.2008), בו נתקבלה טענת "מעין אליבי", מקום שהמערער שם טען כי המתלוננת נמצאה במקום אחר, דבר אשר מפריך את התיאור שנתנה לביצוע העבירה). כפי שציין בית המשפט בע"פ 6289/94 דזנשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 157, 169 (1998): "טענת אליבי הינה טענת הגנה מיוחדת – אין היא מסתפקת בהצבת ספק לצד עדותם של העדים המזהים את הנאשם כמי שעשה את המעשה המיוחס לו בכתב-האישום, אלא, היא מזמינה את בית-המשפט לקבוע מימצא פוזיטיבי, השולל לחלוטין את האפשרות שהנאשם הוא אותו אדם. בתור שכזו, טענת האליבי מכוונת כנגד האישום, בעוד שטענה של טעות בזיהוי מכוונת כנגד היכולת לסמוך על העדים המעידים עליו." [התוספת הינה שלי, ס' ג''] 50. בדומה לטענת אליבי, גם בענייננו מדובר בטענה של המערער דרכה מנסה הוא לקבוע ממצא פוזיטיבי המכוון כנגד כתב האישום, קרי, כי הוא לא יכול היה, אובייקטיבית לבצע את מעשה החדירה (בדומה לטענת "במקום אחר הייתי" לפיה טוען המערער כי לא יכול היה אובייקטיבית לבצע את העבירה שכן לא נכח פיזית במקום ביצוע העבירה). הערכת הראיה הנוספת והשלכותיה 51. נשאלת השאלה, האם ראיה זו כשלעצמה, יכולה להפריך את האישומים אשר נטענו כנגד המערער בכתב האישום בתורת טענת "מעין אליבי".לשם זאת הרי שעליה לעורר ספק סביר באשר לאפשרות ביצוען של העבירות על ידי המערער. כאמור, חוות דעתו של ד"ר קוריטני התמקדה בבדיקת מצבו הבריאותי של המערער בשנת 2005, בסמוך למתן הכרעת הדין הראשונה בעניינו. ככזו, הרי שהאבחנה באשר למצבו הבריאותי של המערער דנה במצבו בשנת 2005 וכל אקסטרפולציה לאחור אשר מנסה לשפוך אור על מצבו של המערער בקיץ 2004, הלא הוא מועד ביצוע העבירה, היא בגדר השערה בלבד. ד"ר קוריטני אמנם מציין בחוות דעתו כי מדובר באין-אונות אורגנית אותה חווה המערער בשנים האחרונות, אולם אין הוא מציין מועד ספציפי בו החלה הבעיה או מועד כזה שממנו והלאה סבל המערער מהחמרה כה קיצונית במצבו שהגיעה לכדי אין-אונות מוחלטת ללא שום יכולת להגיע לזקפה. ברי כי כראיה מדעית, הבוחנת את מצבו של המערער ברגע נתון, אין בה אלא כדי לשער, ברמת הסתברות כזו או אחרת, בדבר מצבו בכל רגע אחר, עובר לביצוע הבדיקה. 52. על כן, מקום שאנו נותרים עם חוות דעתו של ד"ר קוריטני, ואף בהתעלם מחוות דעתו של ד"ר גרינולד השניה אשר באה לסתור חוות דעת זו, הרי שבלי עדותו של המערער, שהיתה יכולה לשפוך אור על מצבו הבריאותי עובר לבדיקות הזקפה הליליות שביצע (הן בשנת 2005 והן בשנת 2007), אין אנו יכולים לקבוע כי ראיה נסיבתית זו וההשערות העולות ממנה באשר למצבו של המערער בקיץ 2004 מעוררות אותו ספק סביר אשר יפריך את העובדות שהוכחו על ידי המשיבה, במיוחד לאור קביעותיו העובדתיות וקביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי באשר לעדותה של המתלוננת וכן כלל ראיות החיזוק אשר הביא בחשבון בית המשפט המחוזי עת שהרשיע את המערער, ועל כך יבוא פירוט להלן. משנקבע כי אותה ראיה נוספת לא יכולה, לכשעצמה, להביא לזיכויו של המערער, נפנה לבדוק האם היא יכולה להביא לערעור אותו אמון שנתן בית המשפט המחוזי בעדותה של המתלוננת. 53. הראיה העיקרית אשר לפיה הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער הנה, כאמור, עדותה של המתלוננת. בא כוחו של המערער טען בחריצות כי משהובאה ראיה לפיה המערער סבל מאין-אונות אף בקיץ 2004, ראיה אשר לדידו אף הוכחה הן על ידי חוות דעתו של ד"ר קוריטני והן על ידי חוות דעתו הראשונה והשניה של ד"ר גרינולד, הרי שאין מנוס מלזכות את המערער מהעבירות אשר יוחסו לו, מהסיבה הפשוטה כי ראיה זו מהווה סתירה חד משמעית לעדותה של המתלוננת. על כן, מקום שעדותה של המתלוננת בנוגע לשלוש ההחדרות של איבר מינו של המערער לאיבר מינה נופלת, אין עוד מקום להרשעתו, שכן היא התבססה בחלקה הארי על עדות זו לפיה נאנסה המתלוננת על ידי המערער באופן כזה שהוא החדיר את איבר מינו לאיבר מינה שלוש פעמים. 54. אין בידי לקבל טענתו זו של המערער. כזכור, בראשית הדיון הגדרנו את חוות דעתו של ד"ר קוריטני כראיה נסיבתית. ככזו, ומשנקבע כי היא כשלעצמה אינה יכולה להפריך את ההאשמות שהופנו כנגד המערער, הרי שיש לשקול את מידת השפעתה על מהימנות עדות המתלוננת בראי מכלול הראיות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי. 55. כאמור, כבר בהכרעת הדין הראשונה, התקבלה עדות המתלוננת על ידי בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי היא מהימנה עליו. אולם, בית המשפט המחוזי לא עצר בנקודה זו, ובפסק דינו המפורט הביא חיזוקים לעדות זו, חיזוקים אשר נמצאו בחומר הראיות שהוצג בפניו. חיזוק אחד מצא בית המשפט בעדויותיהן של חברותיה של המתלוננת שהעידו כי בעת שחזרה אל החוף המתלוננת קפצה מן הקיאק, עדות אשר סתרה את עדותו של המערער לפיה עצר את הקיאק וביקש מהמתלוננת לרדת ממנו, כיוון שהוא ממהר לעבודה; וכן אישרו את דבר התיאור שנמסר להן מפי המתלוננת על מעשי המערער, מייד לאחר מכן. עוד למד בית המשפט מעדויות אלו על התנהגותה של המתלוננת בדרך לתל-אביב, כמו גם בשבועות הראשונים שבאו לאחר המעשה, התנהגות שמתיישבת עם אירוע קשה שחוותה המתלוננת באותו אי בודד עם המערער. חיזוק נוסף לעדותה של המתלוננת מצא בית המשפט בעדויותיהם של העדים האחרים מטעם המשיבה, אשר להם סיפר המערער כי קיים יחסי מין עם המתלוננת, לרבות אחד מעובדי החוף, לו אמר המערער, מיד כשיצא מהקיאק אל החוף, כי "עקץ" את המתלוננת, השוטר כהן שלו סיפר המערער שהיה לו "מספר טוב בחוף" ושוטרת נוספת שהיה ביחסים קרובים איתה שהעידה כי אמר לה כי "היה לי את הזיון של החיים שלי". בנוסף, מצא בית המשפט חיזוק להכרעתו באמירתו של המערער למתלוננת כי "אין בעיה, שום דבר לא נעשה בניגוד לרצונך" והעובדה כי שאל אותה אם היא מתכוונת לספר לחברותיה על אשר אירע. זאת ועוד, בהכרעת דינו השניה של בית המשפט המחוזי, זאת כאמור לאחר העלאת הטענה בדבר אין-אונותו של המערער, מצא בית המשפט חיזוק לקביעתו לפיה המערער לא סבל מאין-אונות מוחלטת במועד הרלוונטי לכתב האישום בעדותה של אשתו, אשר נמסרה בשלב הטיעונים לעונש לאחר הכרעת הדין הראשונה. בעדות זו מסרה האישה כי חלה הרעה במצבו של המערער בעקבות ההליך שהתנהל נגדו. מכאן, שניתן לגזור כי ייתכן והמערער לא היה בשיא תפקודו המיני באותה תקופה, אך במקביל, ניתן לגזור כי הוא לא היה במצב של אין-אונות מוחלטת, שכן היתה הרעה במצבו. 56. עינינו הרואות, כי מכלול הראיות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי, בנוסף לעובדה כי המערער בחר שלא להעלות את הטענה לפיה הוא אימפוטנט או להביא בפני בית המשפט המחוזי ראיה זו כבר בשלב ההתחלתי של הדיון בעניינו, עובדה שמשחקת אך לרעתו; כל אלה מחלישים את אותה ראיה נסיבתית שהובאה על ידי המערער, עד כדי שאין בה כדי לסתור את מכלול הראיות ומכלול העדויות שהתקבלו על ידי בית המשפט המחוזי. 57. למעלה מהנדרש אוסיף, שאף אם נרצה, לצורך הדיון, וכדי שלא להותיר ספק קל שבקלים בדבר צדקת הרשעתו של המערער, לצאת מתוך האפשרות כי בעת הרלוונטית לכתב האישום המערער אכן היה אימפוטנט מוחלט וכי הוא הציג ראיה חד משמעית וחותכת שמאמתת טענה זו, הרי שאף בזה אין כדי להביא בהכרח לזיכויו מהעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. כעולה משלושת הכרעות הדין בעניינו, הרי שהרשעתו בעבירת האינוס התבססה, בין היתר, על החדרת אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת. את קביעותיו אלו של בית המשפט המחוזי כלל לא סתר המערער, לא נוכח הראיה החדשה שהציג (אשר כמובן אינה שופכת אור על מעשה החדרת האצבעות) ולא על ידי העלאתו לדוכן העדים בכדי לשפוך אור אודות הראיה החדשה אותה הציג ולהצביע על השלכותיה בנוגע להרשעתו. זאת ועוד, אף אם נניח כי ראיה זו סותרת את עדותה של המתלוננת בבית המשפט המחוזי בחלקה הרלוונטי, הרי שעדותה, כאמור לעיל, נמצאה מהימנה על ידי בית המשפט, ואף אם נמצאה סתירה בעדותה, הרי שנותר אותו חלק בעדות שנותר מהימן בעיני בית המשפט, במיוחד לאור כל ראיות החיזוק שהוזכרו לעיל. סוף דבר 58. כאמור לעיל, לא שוכנעתי כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים אשר בהם יש מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות ובקביעות המהימנות של בית המשפט בערכאה הדיונית, נוכח העילות שנמנו לעיל. בנוסף, לא מצאתי שיש בראיות הנוספות אותן הביא המערער כדי לשנות מהרשעתו. אשר על כן, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ב באדר התשס"ט (18.3.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08031920_H04.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il