אביטל נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3190/20 לפני: כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרת: אביטל אביטל נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. ידיעות אחרונות בע"מ 3. הסתדרות העובדים הכללית החדשה 4. ארגון העיתונים בישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד גל גולדווסר פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו עתירה המכוונת לביטול פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 26530-04-19 ובע"ע 36068-04-19 שקיבל ערעור שהגישה המשיבה 2 (להלן: "ידיעות אחרונות"), ודחה ערעור שהגישה העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו במסגרת סע"ש 55006-09-16, אשר קיבל בחלקה את תביעת העותרת נגד ידיעות אחרונות. העותרת, גרפיקאית במקצועה, עבדה בידיעות אחרונות החל משנת 1987 במעמד של עיתונאית קבועה. באוגוסט 2012 ביקשה ידיעות אחרונות להפחית את היקף משרתה של העותרת על רקע קשיים כלכליים אליהם נקלעה, ובשל עמדתה לפיה לא היה צורך בעבודת העותרת במשרה מלאה. ואולם, העותרת התנגדה. חודש לאחר מכן, בספטמבר 2012 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין ידיעות אחרונות לבין ארגון העובדים של ידיעות אחרונות (להלן: "ארגון העובדים"), אשר כלל הפחתת שכרם של העיתונאים ב-10% למשך 18 חודשים, וצמצום האפשרות לצבור חופשה שנתית. מן הצד השני, ידיעות אחרונות התחייבה שלא לפטר עיתונאים עליהם חל ההסכם (להלן: "ההסכם הקיבוצי הראשון"). כחצי שנה לאחר חתימת הסכם הקיבוצי הראשון, באפריל 2013 זומנה העותרת לשימוע לפני פיטורים. ארגון העובדים התנגד לפיטורים ובסופו של דבר העותרת לא פוטרה. יחד עם זאת, זומנה העותרת לשימוע בקשר להתאמת שכרה להיקף משרתה בפועל. בהמשך לכך, לאחר קיום השימוע, החליטה ידיעות אחרונות להפחית את שכרה של העותרת ב-25%. על רקע זה, הגישה העותרת בפברואר 2014 תביעה נגד ידיעות אחרונות בגין ההפחתה בהיקף משרתה וכן עתרה לקבלת פיצוי בגין הפליה מחמת גיל ובגין עוגמת נפש (להלן: "התביעה הראשונה"). בספטמבר 2014 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד נוסף בין ידיעות אחרונות לבין ארגון העובדים המאריך את הפחתות השכר לתקופה נוספת ומונע את האפשרות לבצע פיטורי צמצום. יחד עם זאת, ביחס לעיתונאים מסוימים (ששמם פורט בנספח א' להסכם), עמם נמנית העותרת, נקבע מנגנון לפיטורים מחמת אי התאמה או תפקוד לקוי או בשל נימוקים משמעתיים. לצד זאת, הוסכם כי על עובדים אלה יחולו הוראות ההסכמים הקודמים. ביום 28.5.2015 נחתם עוד הסכם קיבוצי מיוחד בין ידיעות אחרונות לבין ארגון העובדים היציג החדש, במסגרתו הוסכם על סיום עבודתם של 60 עובדים, בפרישה מרצון או בפיטורים, כנגד תנאי פרישה מוגדלים (להלן: "ההסכם הקיבוצי החדש"). כן נקבע במסגרת ההסכם כי קבלת תנאי הפרישה המוגדלים תעשה בכפוף לחתימה על כתב ויתור, כך שהדבר יהווה סילוק סופי ומוחלט של כל המגיע לעובדים מידיעות אחרונות בגין תקופת עבודתם וסיומה (להלן: "כתב הויתור". ראו סעיפים 12-10 ונספח ג' להסכם הקיבוצי החדש). העותרת ביררה את זכאותה לפרישה מרצון על פי ההסכם הקיבוצי החדש ונמסר לה כי עליה לחתום על כתב הויתור – חתימה אשר משמעותה היא ויתור גם על זכויותיה בתביעה הראשונה שהגישה. העותרת הסכימה לחתום על כתב הויתור, אך בתנאי שתוחרג ממנו התביעה הראשונה. מגעים בין הצדדים לא צלחו, ולבסוף במהלך חודש מאי 2016 פוטרה העותרת על ידי ידיעות אחרונות, מבלי שקיבלה מענק פרישה מוגדל. שלושה חודשים לאחר ניתוק יחסי העבודה, ביום 21.8.2016 ניתן פסק דין בתביעה הראשונה בו התקבלו טענותיה של העותרת בגין ההפחתה שבוצעה בהיקף משרתה, ונדחו טענותיה לפיצוי בגין הפליה מחמת גיל עוגמת נפש. אשר על כן, חויבה ידיעות אחרונות לשלם לעותרת פיצויים בסך של כ-160,000 ש"ח. בספטמבר 2016 הגישה העותרת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה (להלן: "בית הדין האזורי") נגד ידיעות אחרונות בגין פיטוריה. במסגרת התביעה טענה העותרת כי היא זכאית לקבל את מענק הפרישה המוגדל מכוח ההסכם הקיבוצי החדש. כן עתרה לקבלת פיצויים נוספים בטענה שפיטוריה היו שלא כדין. ביום 19.3.2019 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי בגדרו נקבע כי העותרת זכאית לקבל את מלוא מענק הפרישה המוגדל לפי ההסכם הקיבוצי החדש, וזאת במנותק מהפיצויים להם היא זכאית מכוח התביעה הראשונה. יחד עם זאת, קבע בית הדין האזורי כי אין מקום לפסוק לעותרת פיצויים בגין פיטורים שלא כדין משום שיש לראותה כמי שפרשה מרצון, וזאת למרות שסבר כי יש יסוד לטענות העותרת לפיהן נפלו פגמים בהליך פיטוריה. על פסק הדין של בית הדין האזורי הוגשו ערעורים, הן על ידי העותרת והן על ידי ידיעות אחרונות: העותרת ערערה על דחיית תביעתה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין ואילו ידיעות אחרונות ערערה על חיובה בתשלום מענק הפרישה המוגדל. ביום 27.2.2020 ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (להלן: "בית הדין הארצי") אשר קיבל את ערעורה של ידיעות אחרונות, וקבע כי על העותרת היה לבחור בין קבלת התנאים שנקבעו בהסכם הקיבוצי החדש, לרבות ויתור על תביעותיה, ובכללם התביעה הראשונה, לבין מיצוי זכויותיה מחוץ להסכם הקיבוצי החדש. משבחרה העובדת בחלופה השנייה, אין היא זכאית למענק הפרישה המוגדל. כן דחה בית הדין הארצי את ערעורה של העותרת. מכאן העתירה שלפנינו. העותרת טוענת כי לא הייתה הצדקה לשלול ממנה את מענק הפיצוי המוגדל שהובטח על פי ההסכם הקיבוצי החדש. לשיטתה, לא הייתה כל כוונה שההסכם הקיבוצי החדש יחול על תביעות קיימות שהחלו להתברר עובר לחתימתו, לא כל שכן שהיו בשלבים מתקדמים של ניהולן, אלא תחולתו של ההסכם היא צופה פני העתיד. כן גורסת העותרת כי פרשנות נכונה של הוראות ההסכם ונוסח כתב הוויתור מביאה למסקנה שהוויתור אינו חל על תביעות שעניינן שכר עבודה, וגם לא על תביעות תלויות ועומדות בשעת חתימת ההסכם הקיבוצי החדש. עוד טוענת העותרת כי שגה בית הדין הארצי עת קבע שמענק הפרישה הוא זכות עודפת ולא פיצוי בגין הפסקת העבודה המיידית, משום שהדבר מנוגד לתכליתו של ההסכם. לשיטת העותרת, התוצאה של פסק דינו של בית הדין הארצי היא פגיעה בזכות הגישה לערכאות שלה ושל עובדים אחרים בידיעות אחרונות. לבסוף, מעלה העותרת גם את הטענות הבאות: כי בית הדין הארצי התעלם מנסיבותיה המיוחדות של העותרת אשר עולות לכדי הפליה פסולה; כי קביעותיו של בית הדין הארצי מטילות נטל משמעותי על ארגון העובדים בעת כריתת הסכם קיבוצי עם המעסיק; וכי שגה בית הדין הארצי בקביעתו כי לא נפגעה זכות השימוע של העותרת. לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, ללא צורך בתגובות. כלל מושרש וידוע הוא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי. משכך, התערבות בפסקי הדין של בית הדין הארצי תעשה במשורה, במקרים בהם נפלה טעות משפטית מהותית ושיקולי הצדק מחייבים התערבות בנסיבות העניין (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 694-685 (1986); בג"ץ 8578/19 דז'אלובסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (12.1.2020)). זאת ועוד, בבחינת התערבות כאמור, יש ליתן משקל לשאלה האם הטענות המועלות בעתירה נסבות על שאלות בהן לבית הדין לעבודה קיימת מומחיות מיוחדת (ראו: בג"ץ 5195/10 טיבי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 3 (19.7.2010); בג"ץ 6428/19 בילנקו נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 7 (16.12.2019)). בענייננו, מדובר בפרשנות ההסכם הקיבוצי החדש, נושא המצוי בליבת סמכותו של בית הדין לעבודה (בג"ץ 1407/90 נבעה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מה(1) 152, 154 (1990); בג"ץ 3497/17 ד"ר רינג נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 7 (4.7.2017); בג"ץ 10076/17 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' פלונית, פסקה 16 (27.3.2018)). העתירה שלפנינו אינה צולחת את המשוכות האמורות. כפי שניתן להיווכח מהתיאור המפורט שלעיל, טענותיה של העותרת הן 'ערעוריות' במהותן וקשורות לנסיבות עניינה הפרטני, ולפרשנות הסכם קיבוצי מסוים. ודוק, אין הן מגלות כל טעות משפטית מהותית שנפלה בפסק דינו של בית הדין הארצי, לא כל שכן מעלות שאלה עקרונית החורגת מגדר עניינה הפרטני של העותרת (ראו, למשל: בג"ץ 2449/11 ניב נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 6 (23.5.2011); בג"ץ 6283/19 צדקה נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 12 (17.5.2020)). אשר על כן, העתירה נדחית. העותרת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 2,500 ש"ח. ניתן היום, ‏א' בסיוון התש"ף (‏24.5.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 20031900_Y01.docx מב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il