פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 3190/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3190/17 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט ג' קרא העותרת: פלונית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ב' בכסלו התשע"ח (20.11.2017) בשם העותרת: עו"ד ליאור בנימין; עו"ד יגאל כהן בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף פסק-דין השופט ע' פוגלמן: עניינה של העתירה שלפנינו בהשגת העותרת על החלטת השופט החוקר מבית משפט השלום בחדרה (כב' השופט א' סלאמה) (להלן: השופט החוקר או השופט) לסגור את תיק חקירת סיבות המוות של בן זוגה (להלן: המנוח). עוד משיגה העותרת על כך שלא הועברו לה מלוא חומרי החקירה הרלוונטיים. רקע עובדתי 1. ביום 18.10.2015 נעצר המנוח, לאחר שנפתחה נגדו חקירה בגין ביצוע עבירות מין בקטינות; ומעצרו הוארך עד ליום 22.10.2015. בשעות הבוקר של יום 21.10.2015 הובא המנוח לחקירה בתחנת המשטרה בזיכרון יעקב (להלן: התחנה); ובסביבות השעה 10:50 נמצא המנוח תלוי בצווארו באמצעות רצועת בד, שחוברה לסורג חלון השירותים שבתא מעצרו (להלן: תא המעצר). פעולות החייאה שבוצעו במנוח כשלו, ומותו נקבע על ידי פרמדיק ממגן דוד אדום. בהמשך, הועברה גופתו של המנוח למכון לרפואה משפטית (להלן: המכון), תוך שצוין כי המשפחה אינה מתנגדת לנתיחת הגופה. בסופו של דבר, מצא המכון באמצעות בדיקה חיצונית ומבלי שניתח את הגופה, כי קיימת אצל המנוח תעלת לחץ בשליש העליון של הצוואר. ביום 25.10.2015, לאחר שהוגשה בקשה מטעם המשטרה, פתח השופט החוקר בחקירת סיבות מותו של המנוח בהתאם לסעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח- 1958 (להלן: חוק חקירת סיבות מוות). ממצאי החקירה 2. השופט החוקר קיים מספר ישיבות שבהן השתתפו, בין היתר, העותרת ונציגי המשטרה ושבמהלכן הוצג לו חומר החקירה הרלוונטי. בתום החקירה, קבע השופט החוקר כי המנוח נטל את חייו שלו באמצעות שמיכת צמר שהייתה מצויה בתאו; כי אין חשד שמותו נגרם בעבירה; וכי אין מקום להוסיף ולחקור את נסיבות המוות. נקבע, כי המנוח לא שידר אותות מצוקה חריגים בטרם נטל את חייו, תוך שהודגש כי דברים ברוח זו מסרו גם העותרת עצמה ובאת כוחו של המנוח לשופט החוקר. בנוסף, צוין כי במהלך שהותו בבית המעצר, נבדק מצבו של המנוח 6 פעמים, כשהביקורת האחרונה שבה נמצא המנוח במצב בריאותי תקין נערכה בשעה 10:31 (להלן: הביקורת האחרונה), כ-20 דקות טרם נמצא המנוח כשהוא תלוי. את קביעתו זו ביסס השופט החוקר, בין היתר, על רישומי מערכת המחשב המשטרתית, שבה נרשם בתום כל אחת מן הביקורות האמורות כי מצבו של המנוח כשורה. 3. על פי קביעתו של השופט החוקר, המנוח נטל את חייו בתלייה, לאחר שקרע שמיכת צמר שהייתה מצויה בתא המעצר (להלן: השמיכה); ואין "שמץ ראיה" לכך שאדם אחר היה מעורב במותו. ראוי לציין כי השופט החוקר בחן במו ידיו את האפשרות לקרוע את השמיכה באמצעות הידיים בלבד ומצא כי הדבר אפשרי, וכי לאחר קריעת השמיכה נמצאה היא במצב דומה למצבה של השמיכה ששימשה את המנוח. לפיכך, נקבע כי אין ראיות לכך שברשות המנוח היה מצוי כלי חד שבעזרתו חתך את השמיכה. עוד הוסף, כי במזכר שנערך ביום 22.10.2015 צוין כי המכון לרפואה משפטית מסר למשטרה שנוכח ממצאי הבדיקה החיצונית המאשרים את מותו של המנוח מתלייה, לא נערכה נתיחה לגופתו, חרף הסכמת המשפחה לעשות כן. 4. עוד קבע השופט החוקר כי שעת המוות הייתה בין השעה 10:30 – שבה נערכה הביקורת האחרונה – לבין השעה 10:50, שבה נמצא המנוח תלוי בתאו. לצורך קביעה זו, התבסס השופט החוקר, בין היתר, על תיעוד ממצלמות האבטחה שצילמו את אזור תאי המעצר בתחנה (להלן: תיעוד מצלמות האבטחה), לאחר שקבע כי השעה המופיעה בתיעוד האמור לא תואמת את הקביעה בנוגע לשעת המוות, מחמת חוסר סנכרון של שעון המצלמה ל"זמן האמת". 5. בהמשך לאמור פנה השופט החוקר לבחון אם מותו של המנוח נגרם כתוצאה מעבירת גרם מוות ברשלנות. השופט ציין כי לא ניתן להטיל אחריות פלילית על המשטרה כארגון, ולכל היותר יש לבחון אם מי מהשוטרים שהיה אמון על שלומו של המנוח התרשל בהשגחה עליו. לעניין זה נקבע כי אין כל בסיס לקביעה כאמור, וכי איש מבעלי התפקידים שהמנוח היה תחת אחריותם לא יכול וצריך היה לצפות שהמנוח ייטול את חייו. זאת, בין היתר, נוכח הקביעה האמורה שלפיה לא היה בהתנהלות המנוח כדי לרמז על כך שהאחרון היה שרוי במצוקה שעלולה להוביל לסיכון עצמי; וכי טיב החשדות שיוחסו למנוח לא מקימות חשש קונקרטי לכך שהיה עתיד ליטול את חייו. השופט ציין כי התנהגותו של השוטר ירדן נגולה (להלן: השוטר נגולה), שערך את הביקורות בתאי העצורים בתחנה ביום 21.10.2017, עלתה בקנה אחד עם נהלי המשטרה בדבר בדיקת תאי מעצר; וכי הגם שלעיתים עברה יותר ממחצית השעה בין ביקור אחד שערך השוטר נגולה לבין משנהו – דבר העומד בניגוד להוראות הנוהל – הרי שבין הביקורת האחרונה לבין שעת המוות עברו לכל היותר כ-20 דקות. השופט ציין כי אמנם יש מקום לתהות כיצד ניתנת לאסירים גישה לשמיכה שאותה ניתן להפוך לכלי לפגיעה עצמית, אך קבע כי שאלה זו מצויה ברמה הארגונית, ולא מופנית לאדם קונקרטי שעליו ניתן להטיל אחריות פלילית. נוכח מסקנותיו של השופט החוקר שלפיהן המנוח נטל את חייו וכי מותו לא נגרם כתוצאה מעבירה, נקבע כי אין להוסיף ולחקור את סיבות מותו של המנוח. להשלמת התמונה יצוין, כי בטרם הוגשה עתירה זו, פנתה העותרת בהליך ערעור פלילי על החלטת השופט החוקר לבית המשפט המחוזי. ביום 5.2.2017 פסק בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא ר' שפירא והשופטים ב' טאובר ות' נאות פרי) כי השגה על קביעתו של שופט חוקר שמונה מכוח סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות בדבר סגירת תיק חקירה צריכה להיעשות בדרך של פנייה לבית המשפט הגבוה לצדק, ומשכך נקבע כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות עניינית. הערעור נמחק אפוא על הסף. מכאן העתירה שלפנינו. טענות הצדדים 6. לטענת העותרת, נפלו פגמים רבים בהחלטתו של השופט החוקר, המצדיקים להורות על חידוש החקירה לפי חוק חקירת סיבות מוות. במיוחד עומדת העותרת על כך שגופתו של המנוח לא נותחה חרף הסכמתה לכך, והיא סבורה שלא ניתן היה לקבוע את סיבת מותו של המנוח אך על סמך ממצאי הפרמדיק שהגיע למקום. עוד סבורה העותרת, בעיקרם של דברים, כי בניגוד לקביעת השופט החוקר, עלה חשש ממשי למצוקה נפשית של המנוח; וכי המשטרה פעלה בניגוד לנהלים בכך שלא ערכה למנוח בדיקה רפואית ובכך שהמנוח הושאר בתא המעצר בתחנת זיכרון יעקב חלף העברתו לבית המעצר קישון. העותרת מלינה גם על כך שלא נגבו עדויות מהעצורים שהיו בתא המעצר השכן לזה שבו שהה המנוח; על כך שלא הובהר הזמן שחלף מהרגע שבו הבחין נגולה במנוח עד שבוצעו פעולות החייאה במנוח והאם פעולות ההחייאה בוצעו על ידי אדם מיומן; ועל כך שלא ברורה שעת מותו המדויקת של המנוח. לפיכך נטען כי האחראים על שלומו של המנוח התרשלו בפיקוח, בטיפול ובהשגחה עליו עת שהה במעצר. לבסוף דרשה העותרת כי יועברו לעיונה חומרי חקירה שונים, ובהם קרע מהשמיכה, סרט ממצלמת האבטחה המוצבת בבית המעצר (להלן: תיעוד מצלמות האבטחה) אשר העותרת סבורה כי מתעדת את כניסת העותר אל תא המעצר ומחוצה לו וצילומי גופת המנוח. נוכח טענותיה האמורות, סבורה העותרת כי יש להשיב את הדיון לשופט החוקר כדי שימשיך את החקירה, תוך הנחיה למשיבה להעביר את חומרי החקירה לידי העותרת. 7. המשיבה סבורה כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה, בהיעדר עילה להתערב בהחלטת השופט החוקר. בתמצית נטען כי לא נפל כל פגם בהחלטה שלא להורות על נתיחת גופת המנוח שכן המכון לרפואה משפטית קבע שהמנוח נפטר מחנק גם ללא צורך בנתיחה פולשנית; וכי ישנן ראיות מספיקות לקביעת שעת המוות גם מבלי שנערכה נתיחה כאמור. עוד מוסיפה המשיבה, כי אמת המידה להתערבות בהחלטתו של שופט חוקר במסגרת חקירת סיבות מוות היא מחמירה; בפרט נוכח ממצאי החקירה, המבוססים על חומר הראיות שהונח לפני השופט החוקר, שמהם עולה כי המשטרה ערכה ביקורות לבדיקת מצבו של המנוח; וכי לא ניתן היה לצפות את התאבדותו של האחרון. לדברי המשיבה, עיון בתיעוד מצלמות האבטחה, מגלה כי חלפו כ-34 דקות ממועד הבדיקה האחרונה ועד שהתגלתה גופת המנוח. קביעתו של השופט החוקר, שלפיה חלפו רק כ-20 דקות מרגע הביקורת האחרונה ועד לגילוי הגופה התבססה על הערכותיו ועל רישומי מערכת המחשב המשטרתית, שבה נרשמה שעת הביקורת האחרונה באיחור, משום שהשוטר נגולה עסק בעניינים נוספים בטרם עדכן את שעת הביקורת האמורה. מכל מקום, המשיבה סבורה שגם אם חלפו כ-34 דקות משעת הביקורת האחרונה ועד לגילוי גופת המנוח – בניגוד לנוהל המחייב בדיקה כל 30 דקות – אין בכך כדי לבסס את רשלנות השוטר נגולה במידה שתצדיק את הקביעה שגרם למות המנוח ברשלנות. אשר לחומרי החקירה, טוענת המשיבה כי העברתם לעותרת נשקלה בהתאם להנחיות פרקליט המדינה ("בקשה מצד גורמים שונים לעיין במידע המצוי בתיק חקירה" הנחיות פרקליט המדינה 14.8 (התשנ"ד)); וכי אין בטענותיה של העותרת בהקשר זה כדי להצדיק התערבות בהחלטת השופט החוקר, שקיבל את החלטתו בהתבסס על החומרים האמורים. על כך הוסף כי המשיבה לא מתנגדת להעביר לעותרת דיסק המכיל את תיעוד מצלמות האבטחה; וכי לא ניתן למסור את השמיכה לעותרת, משמדובר במוצג שעריכת ניסויים בו עלולה לכלותו. 8. בדיון שנערך לפנינו, מסרה המשיבה את תיעוד מצלמות האבטחה לעותרת, וניתנה לאחרונה האפשרות להגיש השלמת טיעון בהתבסס על ממצאי התיעוד האמור. בהשלמת הטיעון מיום 26.11.2017, מציינת העותרת כי בתיעוד מצלמות האבטחה לא מופיעה שעת הגעתו של המנוח לתחנת המשטרה בזיכרון יעקב; וכי השעה המופיעה בשעון מצלמות האבטחה לא תואמת את קביעות השופט החוקר בדבר שעת הביקורת האחרונה ובדבר מועד הגעתו של צוות מגן דוד אדום לטפל במנוח. העותרת ביקשה כי יועברו לידיה תיעוד מחקירתו של המנוח, תיעוד נוסף שבו תופיע כניסתו של המנוח לתחנה ותיעוד ממצלמות אבטחה נוספות בתחנה – ככל שאלו קיימות. 9. המשיבה, בתגובתה מיום 5.12.2017, מוסרת כי מלבד החומר שנמסר למשיבה, לא קיים בידיה תיעוד רלוונטי של שעות אחרות או מקומות אחרים בתחנה. המשיבה הוסיפה כי פער הזמנים הנטען על ידי העותרת נובע מכך ששעון המצלמה לא היה מסונכרן, וכי יש לקחת בחשבון פער קבוע, בן שעה ו-28 דקות, בין הזמן המופיע בשעון המצלמה לבין "זמן האמת". בנוגע לבקשה למסירת תיעוד מחקירת המנוח שהועלתה לראשונה בהשלמת הטיעון, טוענת המשיבה כי העברתו התבקשה על ידי העותרת לראשונה בהליך שלפנינו; כי החקירה האמורה התקיימה שלושה ימים לפני מות המנוח, כך שאין היא רלוונטית לבחינת מצבו הנפשי של האחרון ביום שבו נפטר; וכי תוכן החקירה עשוי לפגוע בפרטיותן של הקטינות שהתלוננו על המנוח. נוכח האמור, מתנגדת המשיבה להעברת תיעוד חקירת המנוח לעותרת. דיון והכרעה 10. עיינו בעתירה ובנספחיה ובהשלמת הטיעון מטעם הצדדים ושקלנו את טיעוני באי כוח הצדדים בדיון שנערך לפנינו. מצרים אנו על נסיבות מותו הטרגיות של המנוח ומשתתפים בצערה של המשפחה. אולם משלא הונחה עילה להתערבותנו באנו למסקנה כי דין העתירה להידחות. כידוע, ההתערבות במסקנותיו של שופט חוקר שמונה מכוח חוק חקירת סיבות מוות שמורה למקרים חריגים בלבד, שבהם ברור על פניו כי נפל בהכרעותיו של השופט החוקר פגם מהותי או שאין הן סבירות באורח קיצוני (בג"ץ 1952/06 שרייבר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 (27.7.2006) (להלן: עניין שרייבר); כמו כן ראו בג"ץ 2447/96 דוגמא נ' מדינת ישראל (5.1.1998); רע"פ 3542/93 אזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 705, 731 (1994) (להלן: עניין אזוב)). בעניין שרייבר שבו נקבעה אמת המידה האמורה דן בית המשפט במקרה שבו בחר השופט החוקר שלא לערוך חקירה כלל, אך נראה שאמת מידה זו חלה, מקל וחומר, על המקרה דנא. בענייננו קיים השופט החוקר חקירה יסודית ומקיפה שממצאיה פורטו בהרחבה לעיל. אלה לימדו כי המנוח לא שידר אותות מצוקה באופן שאמור היה לעורר חשש לפגיעה עצמית. את קביעתו זו ביסס השופט החוקר על עדויות השוטרים שבאו במגע עם המנוח. כפי שהדגיש השופט החוקר בהחלטתו, מסקנתו זו נסמכה גם על דברים שמסרה באת כוחו של המנוח, שלפיהם משיחה שערכה עם המנוח טרם הדיון בהארכת מעצרו (שהתקיים ביום 19.10.2017) לא התרשמה כי המנוח היה מצוי במצוקה אובדנית; ואף על דבריה של העותרת עצמה שאמרה כי ראתה את המנוח ביום שבו נערך הדיון האמור בהארכת המעצר, וכי לא קיבלה את הרושם שהמנוח מסוכן לעצמו. דומה כי גם המסקנה שלפיה המנוח תלה עצמו באמצעות קרע השמיכה וכך מצא את מותו בוססה כדבעי, הן נוכח קביעת השופט החוקר שהמנוח היה לבדו בתא המעצר לאורך כל זמן שהותו בתחנה, הן נוכח בדיקתו של השופט שלפיה ניתן לקרוע את השמיכה באמצעות הידיים. על כך יש להוסיף כי נראה שאף העותרת עצמה אינה חולקת על כך שהמנוח היה זה שפגע בעצמו. מעבר לכך, ממצאי השופט החוקר בדבר הביקורים שנערכו בתא המעצר מבוססים על תיעוד מצלמות האבטחה ועל רישומי מערכת המחשב המשטרתית; וקביעותיו בדבר שעת המוות המשוערת וסיבת המוות אף הן נתמכות בתיעוד מצלמות האבטחה ומסמכי מגן דוד אדום והמכון לרפואה משפטית. ממילא, לא ראינו להתערב גם במסקנות השופט החוקר, שלפיהן לא ניתן לקבוע כי מות המנוח נגרם מעבירה – הנגזרות באופן ישיר מממצאי העובדה שאליהם הגיע. זאת, אף אם נקבל את גרסתה המחמירה של המשיבה, שלפיה חלפו כ-34 דקות מהביקורת האחרונה ועד שנמצאה גופת המנוח. לפיכך, לא מצאנו כי קמה עילה להתערבותנו בהחלטת השופט החוקר, בנתון לאמת המידה המצמצמת שהוזכרה לעיל. לא ראינו להיעתר לבקשת העותרת כי יימסר לה חומר ראיות נוסף, מהטעמים עליהם עמדה המדינה, ומשנמצא שאין בכך כדי לשנות את ההכרעה במחלוקת. העתירה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, איננו רואים לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ‏י"ד בטבת התשע"ח (‏1.1.2018). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17031900_M07.doc אש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il