יוסף טיקולסקר נ. קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא

פסק-דין בתיק ע"א 3186/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3186/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערער: יוסף טיקולסקר נ ג ד המשיבים: 1. קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל 2. משרד הבריאות- מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 13.02.2012 בת"א 1286/04 שניתן על ידי כבוד השופט נ' מוניץ תאריך הישיבה: ג' בחשון תשע"ד (7.10.13) בשם המערער: עו"ד י' פלוצקי, עו"ד ח' מן נון בשם המשיבים: עו"ד ש' כץ, עו"ד מ' עציוני, עו"ד נ' עזאם פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 13.2.2012 (כבוד השופטת נ' מוניץ) ב-ת"א (נצרת) 1286/04, בגדרו נדחתה תביעת המערער לפיצוי בגין נזק שנגרם לו על-פי הנטען כתוצאה מרשלנות רפואית של המשיבים. רקע 1. המערער, יליד 1953, עבד כמנהל ייצור במפעל בשם קלדרון, בין השנים 1998-1993. בשנת 98' נאלץ המערער לפרוש מעבודתו, בהמלצת רופאה תעסוקתית, כתוצאה ממחלת ה"גושה" בה חלה מספר שנים קודם לכן. 2. המערער ביקר בקופת חולים כללית לצורך בדיקת התסמינים שמאוחר יותר הסתברו כתסמיני המחלה לראשונה בשנת 1995. באותה עת היה בטיפולו של רופא משפחה בשם ד"ר טיאר, שהפנה אותו לבדיקות דם אשר תוצאותיהן יצאו לכאורה תקינות. תוצאות תקינות התקבלו גם חודש לאחר מכן, כשחזר המערער פעם נוספת לד"ר טיאר מאחר שהמשיך לסבול מאותם תסמינים. בשנת 1996 פנה המערער לראשונה לחדר המיון בבית החולים "זיו" בצפת, שבבעלות המשיבה 2, לשם קבלת טיפול רפואי בשל תסמינים דומים. גם בהזדמנות זו יצאו תוצאות הבדיקות שנערכו לו תקינות. בשלב מסוים עבר המערער לטיפולו של ד"ר אלדר בקופת חולים כללית בראש פינה. לאחר קבלת תוצאות של בדיקות אליהן הפנה אותו ד"ר אלדר, הלה הפנה את המערער לבדיקות נוספות בבתי חולים שונים בארץ. בסופן של בדיקות אלו התגלתה אצלו מחלת ה"גושה". בעקבות אבחון זה נקבעה למערער נכות קבועה של 50% על-ידי המוסד לביטוח לאומי. המערער הגיש תביעה נגד קופת חולים כללית וכן נגד המשיב, כבעליו של בית החולים "זיו". תביעתו התבססה על הטענה כי גילוי מוקדם יותר של המחלה היה מונע את ההידרדרות במצבו שהביאה לכך שנאלץ לעזוב את עבודתו במפעל. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 3. בראש ובראשונה דחה בית המשפט המחוזי את טענת ההתיישנות של המשיבות. התביעה נגד המשיבה 1 הוגשה בשנת 2004. בשנת 2006 תוקן כתב התביעה כך שמדינת ישראל צורפה כמשיבה 2. המשיבות העלו טענות התיישנות, שכן המערער היה מטופל אצלן בשנים 1996-1995. בית המשפט קבע כי מקום שקיים פער זמנים בין האירוע הרשלני אשר גרם לנזק לבין גילוי הנזק על-ידי הניזוק, יחל מרוץ ההתיישנות מהמועד בו נתגלה הנזק ולא ממועד התרחשותו. כמו כן, לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, במקרה כזה ההתיישנות תחל רק לאחר 10 שנים (ולא לאחר 7 שנים). 4. שנית, דחה בית המשפט את התביעה נגד המשיבה 1 בקובעו כי לא הייתה כל התרשלות מצידה. בשלב הראשון נדחתה גרסת המערער באשר לביקורו השני אצל ד"ר טיאר (8.8.95), לפיה התרשל הרופא בכך שמצא שהבדיקות תקינות ולא שלח את המערער להמשך טיפול. התקבלה גרסת המשיבה, המבוססת על עדותו של ד"ר טיאר ועל רשומות רפואיות, לפיה הפנה ד"ר טיאר את המערער למספר בדיקות, שלא בוצעו. יצוין כי לאחר הצגת הרשומות הרפואיות למערער, שינה הלה את גרסתו וטען כי לא זכור לו מה אירע בפגישה השנייה עם הרופא. בשלב השני, דחה בית המשפט את טענתו החלופית של המערער לפיה ד"ר טיאר התרשל בכך שלא ניהל מעקב אחר המערער ווידא שהוא אכן מבצע את הבדיקות שהורה לו לבצע. נקבע כי מדובר בגרסה עובדתית הסותרת את גרסתו הראשונה של המערער, ועל פי תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), הוא מנוע מלהעלותה. על אף האמור, בחן בית המשפט את התנהלותו המקצועית של ד"ר טיאר, וקבע כי לא התרשל, שכן רופא משפחה סביר אינו מחוייב לעקוב אחר כל מטופל ולוודא את ביצוע הוראותיו, בין היתר נוכח כמות המטופלים המצויים באחריותו. נקבע כי התנהלותו של ד"ר טיאר הייתה סבירה לחלוטין וכי לא היה מקום, על בסיס הבדיקות הראשוניות שביצע המערער, ליידעו בדבר הסיכוי כי חלה במחלת הגושה. 5. שלישית, באשר למשיבה 2 נקבע כי הוכחו יסודות ההתרשלות וחובת זהירות, אולם לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין האיחור בגילוי המחלה לבין הנזק שנגרם למערער. לעניין יסוד ההתרשלות. ד"ר פאטציאנסקי, אשר טיפל במערער בבית החולים "זיו", הודה בעדותו כי התרשל בכך ששחרר את המערער לביתו מבלי להפנותו להמשך בדיקות שנדרשו לאור תוצאות הבדיקות הראשוניות שנערכו למערער. לפי עדותו, ד"ר פאטציאנסקי הסתפק בכך שתוצאות הבדיקות הראשוניות שללו את החשש המרכזי שעלה מתלונותיו של המערער, אולם אין לומר כי הן היו ככלל תקינות. לעניין הקשר הסיבתי. בית המשפט קבע כי לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין הגילוי המאוחר של המחלה, והטיפול המאוחר בה כתוצאה מכך, לבין הידרדרות במצבו של המערער עד כדי שנאלץ לפרוש מעבודתו. בבסיס קביעה זו עומדים שני נימוקים. האחד, כי לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין הגילוי המאוחר של המחלה לבין העייפות ממנה סבל המערער בשנת 1998, אשר הובילה לפרישתו. בשלב ראשון בית המשפט קבע, בהתבסס על עדויות וראיות אובייקטיביות, כי המערער לא התלונן על עייפות וטשטוש כאשר טופל בבית החולים "זיו". המערער התלונן על תסמינים אלו רק בביקוריו במרפאת המטולוגיה בשנת 1998. בשלב השני קבע בית המשפט כי לא הוכח שגילוי מוקדם של המחלה יכול היה למנוע את הסימפטומים הללו. בית המשפט דחה את התיאוריה שהציג המומחה מטעם המערער לפיה עייפות אינה תלונה מרכזית בקרב חולי גושה אשר מקבלים טיפול בשלב מוקדם של המחלה. כמו כן הפנה בית המשפט לספרות הקובעת כי עייפות קשה, כזו המורידה את איכות החיים, אינה מתיישבת עם מחלת גושה קלה, כאשר במקרה דנן קבעו המומחים כי מצב מחלתו של המערער קל. לבסוף, ציין בית המשפט את טענתו של המומחה מטעם המערער לפיה השפעתו של הטיפול על התפתחות המחלה משתנה בין חולה לחולה, ויכול שטיפול יביא לשיפור במצבו של החולה רק זמן רב לאחר מתן הטיפול. כן נקבע כי הוכח שגילויה המאוחר של המחלה לא גרם למערער נזק בלתי הפיך, שכן כיום מוסכם על הכל שמצבו קל. 5. נקודה נוספת אליה התייחס בית המשפט המחוזי היא העובדה כי בהתאם לקריטריונים של משרד הבריאות לקבלת טיפול באנזימים (אותו מקבל המערער משנת 1998), מצבו של המערער בשנת 1996 לא היה "מזכה" אותו בטיפול זה, גם לו היה מאובחן כבר אז. נוכח האמור, נדחתה גם תביעת המערער נגד המשיבה 2, ומכאן הערעור שלפנינו. 6. המערער טוען כי ד"ר טיאר אכן התרשל בתפקידו. לדבריו, ד"ר טיאר עצמו הגדיר בעדותו את תמונת הדם שעלתה מהבדיקות שנערכו למערער על פי הוראתו, כעניין שיש להתייחס אליו בדחיפות. אלא שכל תגובתו של ד"ר טיאר הסתכמה בזימון המערער לביקור נוסף ולא מוגדר בזמן. כמו כן, נטען כי ד"ר טיאר התרשל בכך שלא ערך למערער בדיקה גופנית מקיפה, על פי הודעתו, למרות חומרתן של תוצאות בדיקותיו כאמור; בכך שלא עידכן את המערער שתוצאות בדיקותיו מצריכות התייחסות דחופה; ובכך שלא עקב אחר ביצוע הבדיקות אותן המליץ למערער לבצע. כן נטען כי בית המשפט המחוזי התבסס בקביעותיו על התיעוד שערך ד"ר טיאר בתיק הרפואי של המערער, אלא שהתיעוד דל וחסרים בו פרטים מהותיים, דוגמת תלונותיו של המערער על עייפות, אותן העלה, לטענתו, בפני ד"ר טיאר כבר בשנת 1995. יתר על כן, טוען המערער כי מהימנותם של המומחים מטעם המשיבים מוטלת בספק שכן הללו ניסו לדבריו להטעות את בית המשפט. 7. המערער מלין גם על קביעותיו של בית המשפט לעניין הקשר הסיבתי העובדתי בין גילויה המאוחר של המחלה והתרשלות ד"ר טאטציאנסקי לבין הנזק שנגרם לו בעקבות זאת. בראש ובראשונה תוקף המערער את העדפת חוות הדעת של המומחים מטעם המשיבים על פני חוות דעתו של המומחה מטעמו, אשר להשקפתו היה עקבי בעמדותיו והינו בעל ניסיון רב יותר מהמומחים האחרים בכל הנוגע למחלת הגושה. כן נטען כי אם היה המערער מתחיל לקבל את הטיפול האנזימטי – לו הוא מגיב באופן חיובי למדי – מספר שנים קודם לכן, ניתן היה למנוע את החמרת המחלה ואת הנזקים שנגרמו למערער בעקבותיה. לעניין הנזק גופו נטען כי אין הכרח בקיומו של נזק בלתי הפיך, וקביעה כי נגרם למערער נזק כלשהו מצדיקה פיצוי, גם אם הנזק כבר תוקן. לטענת המערער, מוסכם על הכל שמצבו בשנת 1998 היה קשה. העובדה שבעקבות שנים של טיפולים מצבו השתפר כך שכיום הוא במצב קל יחסית, אינה מפחיתה מהנזק שנגרם לו ומהעובדה כי אם היה מקבל את הטיפול בזמן, דהיינו בשנת 1996, הוא לא היה מגיע למצב כל כך קשה בשנת 1998. זאת ועוד. המערער סבור כי הוא זכאי לפיצוי בגין נזקים שהיו נמנעים לולא איחרו המשיבים בגילוי המחלה. כיום, נקבע על-ידי רופאים תעסוקתיים כי יכולתו לעבוד מוגבלת ביותר. לאחר תקופה ארוכה של טיפולים, המערער לא יכול לחזור לעבוד באותה עבודה פיזית שביצע קודם לכן, ובשל עזיבתו את המפעל הוא נאלץ לעצור את הקריירה שלו, שהייתה בתנופה. לדבריו גם אם מצבו היום טוב יותר מבעבר, הוא בכל זאת זכאי לפיצוי עבור התקופה בה לא יכול היה לעבוד כלל. 8. המשיבה 1 טוענת כי די היה בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המערער הציג גרסאות חלופיות סותרות, שאחת מהן הוכחה כשקרית, בכדי לדחות את תביעתו של המערער נגדה. למעלה מן הצורך ולשם הזהירות העלתה המשיבה 1 טענות נוספות המצדיקות דחיית הערעור נגדה: ראשית, טענתו המרכזית של המערער נגד ד"ר טיאר, לפיה הוא התרשל בכך שנמנע מלעקוב אחר המערער ומלוודא כי הוא מבצע את המלצותיו הרפואיות, עלתה לראשונה בסיכומיו, לאחר שנדחתה גרסתו העובדתית הראשונה. טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה המקורי וגם לא בכתב התביעה המתוקן שהוגש שנתיים לאחר מכן. המשיבה 1 סבורה כי יש לאמץ את קביעותיו של בית המשפט קמא לפיהן לא חלה על ד"ר טיאר חובה לנהל מעקב אחר המערער וכי האבחנה שנתן ד"ר טיאר למצבו של המערער על בסיס הבדיקה הראשונית שהייתה בידיו הייתה סבירה בנסיבות העניין. בכל הנוגע לקשר הסיבתי בין הנזק לבין התנהלות המשיבים, נטען כי בית המשפט המחוזי ערך ניתוח עובדתי מקיף של העדויות והראיות שהובאו לפניו וקבע כממצא, כי אין לקבל את התיאוריה שהציג המומחה מטעם המערער בעדותו. לשיטתה, אין כל הצדקה להתערבות בממצא זה. 9. המשיבה 2 בטענותיה חוזרת על קביעותיו של בית המשפט קמא. נוסף על כך, טוענת המשיבה 2 כי בית המשפט ערך בחינה מעמיקה של חוות דעת המומחים אשר העידו בפניו, לצד בחינת חומר הראיות בתיק, ספרות מקצועית ועוד. בהתבסס על נתונים אלו קבע בית המשפט קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן. לעניין הקשר הסיבתי בין מועד גילוי המחלה לבין העייפות ממנה סובל המערער כיום – המשיבה 2 מבקשת להדגיש את דבריו של המומחה מטעמה בעדותו, לפיהם העובדה שהמערער טוען כי עדיין סובל מעייפות, גם לאחר שתיים עשרה שנות טיפול באנזים, מלמדת כי קבלת הטיפול שנתיים קודם לכן לא הייתה משנה את מצבו בהיבט זה. 10. לאחר שבחנו את הטענות המפורטות שהעלו בפנינו הצדדים בכתב ובעל-פה, לא מצאנו כל טענה המצדיקה התערבות בפסק דינו של בית המשפט קמא. הגענו למסקנה כי אין מקום להתערב בנסיבות העניין בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא בפסק דינו, אשר ככלל מידת ההתערבות בהם במסגרת ערעור היא מצומצמת. מצאנו כי הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע בית המשפט, וכי לא נפלה בפסק הדין כל טעות שבדין. לפיכך, מתקיימים התנאים לדחיית הערעור מכוח תקנה 460(ב)לתקנות, תוך אימוץ ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא מנימוקיו. הערעור נדחה. המערער ישא בשכר טרחת עורכי דין של כל אחד מהמשיבים בסך 10,000 ₪. ניתן היום, ‏ח' בשבט התשע"ד (‏9.1.2014). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12031860_B05.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il