רוברט (בן קרול) דויטש נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 3181/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3181/08 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר העותר: רוברט (בן קרול) דויטש נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים פסק-דין 1. עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר כי יבוטל, מחמת הגנה מן הצדק, כתב האישום שהוגש נגדו (ת"פ 428/02) לבית המשפט המחוזי בירושלים. עוד מבקש העותר כי יעוכבו המשך בירור המשפט וחקירת עדי ההגנה, ככל שהם מתייחסים לעותר - עד לבירור העתירה. 2. כתב האישום שהוגש נגד העותר ונגד ארבעה אחרים (להלן - "האחרים") מייחס לעותר עבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן - "החוק"), קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק, מכירת חיקוי עתיקה, או עתיקה מורכבת, עבירה לפי סעיף 21 בצירוף סעיף 37(ג) לחוק העתיקות, התשל"ח – 1978 (להלן - "חוק העתיקות"), ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 סיפא בצירוף סעיף 25 לחוק, ניסיון לקבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 בצירוף סעיף 25 לחוק וכן פגיעה בעתיקה, עבירה לפי סעיף 37(א) לחוק העתיקות. 3. בקיצור נמרץ נאמר כי על פי עובדות כתב האישום, נטען כי העותר, שהוא סוחר עתיקות, זייף, או היה שותף לזיוף של עתיקות בצורה מתוכננת ושיטתית, במטרה למכור אותן בסכומים גבוהים. כתב האישום מגולל כמה פרשות של זיופים שונים נטענים ומכירה או ניסיונות מכירה של אותם פריטים מזויפים, על ידי העותר ועל ידי האחרים. 4. העותר, שמלבד היותו סוחר עתיקות הוא גם ארכיאולוג, אפיגרף מומחה ומרצה באוניברסיטה, הגיש בתאריך 6.2.2008 בקשה לבית המשפט המחוזי בירושלים לביטול כתב האישום שהוגש נגדו בעילה של "הגנה מן הצדק". לטענתו, כתב האישום הוגש כנגדו כחלק מ"מלחמת חורמה", כלשונו, שמנהלת רשות העתיקות כנגד סחר העתיקות בארץ והעותר הינו קורבן-שווא למלחמה זו. עוד נטען בבקשה כי אין קשר בין העותר ובין האחרים וכל קישור שכזה, שנעשה על ידי התביעה, הוא מלאכותי. העותר ציין בבקשתו כי לאחר שנחקרו 70 עדי התביעה התבררה ההפליה וחוסר הטעם, ההיגיון וההגינות בהגשת כתב האישום. 5. בית המשפט קיים שני דיונים בבקשה, בתאריכים 14.2.2008 וב-21.2.2008. בתאריך 17.3.2008 נדחתה בקשתו של העותר בהחלטה מפורטת ומנומקת של בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט א' פרקש). בית המשפט המחוזי קבע במסגרת החלטת הדחייה כי לא נפלו פגמים בהליכים שננקטו כנגד העותר. בית המשפט סקר את חוות הדעת והעדויות שהיו בידי המאשימה טרם שהגישה את כתב האישום וקבע כי הגשת כתב האישום איננה עומדת "בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" במשמעות סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן - חסד"פ). בית המשפט המחוזי הנכבד ציין עוד בהחלטתו כי לא היה מקום לביטויים הקשים שנטענו במסגרת הבקשה כנגד חוקרי רשות העתיקות, וכן כנגד אחד התובעים במשפט, אשר ממלאים את תפקידם כעובדי ציבור. 6. במסגרת העתירה שבכאן, מתבקש כאמור, ביטול כתב האישום מחמת "הגנה מן הצדק" ועולות טענות הדומות, אם לא זהות, לטענות שהובאו בבקשה. מעבר לכך טוען העותר כי "לעתירה זו חשיבות ציבורית עליונה וראשונה במעלה, משמעלה (כך במקור - ח"מ) שאלות עקרוניות בנושא חדשני של הגנה מן הצדק ואשר עשויות להיות לו השלכות רוחב על ציבור רחב וגדול" (סעיף 20 לעתירה). העותר מדגיש כי אף על פי שככלל לא מתערב בית משפט זה בהליך פלילי תלוי ועומד, זהו המקום, לדעתו, לחרוג מן הכלל נוכח הנזק האדיר והבלתי הפיך שנגרם לו לטענתו בעבר ובהווה כתוצאה מניהול ההליך הפלילי. עמדת המדינה היא כי דין העתירה והבקשה לצו ביניים להידחות על הסף וזאת נוכח ההלכה הפסוקה כי בית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בהחלטות ביניים במסגרת הליכים פליליים. המדינה טוענת עוד כי גם לגופם של דברים אין ממש בטענות המועלות בעתירה וסומכת ידיה בעניין זה על נימוקי בית המשפט המחוזי הנכבד. בכל הנוגע לצו הביניים המבוקש מדגישה המדינה כי בשלב שבו נמצא ההליך (לאחר סיום פרשת התביעה) והיקפו העצום של התיק (עד כה נשמעו בו למעלה מ-70 עדים, הודפסו בו כ-4600 עמודי פרוטוקול והוגשו למעלה מ-200 מוצגים מטעם התביעה וכ-180 מוצגים מטעם ההגנה, לרבות חוות דעת של מומחים בתחומים שונים ומאמרים בשפות העברית והאנגלית) - כל סעד זמני יעכב ויקפיא למעשה - שלא לצורך - את ההליך הפלילי. 7. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה פסוקה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בהליכים פליליים המתנהלים בערכאות הדיוניות, אלא במקרים חריגים ונדירים ביותר, שבהם מועלית טענה ממשית בדבר חוסר סמכות, או מתגלית תופעה קיצונית של שרירות (ראו: בג"ץ 583/87 הלפרין נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (4) 683 (1987); בג"ץ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד, פ"ד מו (3) 501 (1992)). כלל זה חל גם בסיטואציה, כמו זו שלפנינו, בגדרה נדחתה בבית המשפט הדיוני טענת ההגנה מן הצדק, שאותה העלה העותר, בהתבסס על סעיף 149(10) לחסד"פ. תרופתו של העותר, היה וידרש להשיג על החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, תימצא במסגרת של ערעור שיוגש כנגד פסק הדין, בסופו של ההליך, אם וככל שהוא יורשע (ראו: י' קדמי, על סדר הדין בפלילים (חלק שני, תשנ"ג) 544 וכן לאחרונה: בג"ץ 7934/07 אבו יוסף נ' מדינת ישראל – רשות מס הכנסה (טרם פורסם, ניתן ביום 19.9.07); בג"ץ 11038/07 בן אריה נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, ניתן ביום 13.2.08)). 8. בחינה של הטענות הכלולות בעתירה, לאחר עיון בהחלטת בית המשפט הנכבד קמא, נשוא העתירה וכן בתגובה המיקדמית מטעם המדינה, מלמדים שאין זה המקרה בו יש לחרוג מן הכללים שהובאו לעיל באשר להתערבות בהחלטות ביניים בהליכים פליליים בכלל, ובטענה של "הגנה מן הצדק" בפרט. אין בכוונתנו להיכנס לגופם של דברים - זאת על מנת לשמור את זכויותיהם וטענותיהם של כל הצדדים בהמשך הדרך - ואולם מחובתנו להעיר שתי הערות קצרות: א. בחלק מטענותיו כלל העותר נושאים שבסיווג המקובל באים הם תחת הכותרת: "אין להשיב לאשמה". ב. טענות ההגנה מן הצדק המועלות בעתירה והמתבססות על שילוב של נתונים עובדתיים ועילות משפטיות שונות, אינן ניתנות לבחינה, בשלב זה, בבית משפט זה, מסיבות שונות, לרבות היקפו הקולוסאלי של התיק בו מדובר ויריעת המחלוקות העובדתיות שבין הצדדים. 9. נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל - העתירה נדחית על הסף. ממילא נדחית גם הבקשה לצו ביניים. ניתן היום, ז' באב התשס"ח (8.8.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08031810_K04.doc עמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il