בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט לערעורים פליליים
ע"פ
3168/98
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
השופטת ד' ביניש
כב'
השופט א' א' לוי
המערער: בצלאל
עמרני
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על הכרעת וגזר הדין של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב מיום 8.4.98 בתיק פ"ח 3099/97 שניתנו על ידי כבוד השופטים: א'
סטרשנוב, ז' המר וש' טימן
תאריך הישיבה: ג' בכסלו תשס"א
(30.11.00)
בשם
המערער: עו"ד אייל שמחוני; עו"ד עובד לוי
בשם המשיבה: עו"ד
נעמי גרנות
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
עובדות כתב האישום
1. המערער הובא לדין באשמת ביצוען של מספר עבירות
: רצח, קשירת קשר לבצע פשע ושוד, עבירות לפי סעיפים 300(א)(3), 499(1) ו402-(ב)
לחוק העונשין.
להלן העובדות שיוחסו למערער.
טובה שטטלר ז"ל, ילידת 1919 (להלן-
"הקשישה" או "המנוחה"), התגוררה בדירה שבקומה השניה, ברח'
איכילוב 10, בפתח תקוה (להלן- "הדירה").
במועד בלתי ידוע, בחודש יולי 97, או בסמוך
לכך, סיפר אחד, ג'קי אוחנה (להלן- "אוחנה") למערער, כי הקשישה מחזיקה
בארון שבדירתה, סכום של 100,000 דולרים במזומן (להלן- "הכסף"). על רקע
מידע זה, קשרו השניים לפרוץ לדירה, ולשדוד את הכסף.
במסגרת הקשר ולשם קידומו ומימושו, ביצעו
המערער ואוחנה, בתקופה שבין סוף חודש יולי 97 ו13.8.97-, פעולות הכנה ותכנון,
שהתבטאו בעיקוב אחר הקשישה, תצפית לעבר הדירה, ובדיקת האפשרות לפרוץ לשם בשעות
היום. לבסוף, סיכמו המערער ואוחנה לפרוץ לדירה בשעות הלילה, כאשר המערער יטפס אל
הדירה ויפרוץ לתוכה מבעד למרפסת האחורית, ויפתח לאוחנה את דלת הכניסה.
בתאריך 13.8.00 בשעה 02:30, או בסמוך לכך,
הגיעו המערער ואוחנה לדירה, כשהם מצוידים בכובעים ובגרבי ניילון שנועדו להסוואת את
פניהם. המערער טיפס על צינור הביוב המוליך למרפסת האחורית של הדירה, כשהוא חובש
כובע וידיו נתונות בגרבי ניילון, הוא חדר לדירה לאחר שהזיז את התריס הקבוע שם.
אוחנה המתין למערער שיאותת לו על מנת שיצטרף אליו, אולם המערער לא מצא את המפתח
לדלת הכניסה, ולפיכך נותר אוחנה בחוץ.
המערער פנה לחדר השינה בו נמה הקשישה את שנתה,
והחל לחפש אחר הכסף, אך הקשישה התעוררה, ובראותה את המערער, פרצה בקריאות לעזרה.
המערער הורה לקשישה לשתוק, ומשזו המשיכה בצעקותיה, ניגש אליה וניסה לחסום את פיה
בידיו, אך התנגדה וניסתה לנשוך ולשרוט את המערער. בשלב זה הוא נטל את הסדין שהיה
על מיטתה של קורבנו, וכרך אותו מספר פעמים סביב ראשה.
גם בשלב זה לא הרפתה הקשישה והוסיפה להתנגד,
ואז נטל המערער את קצוות הסדין, יצר מהם עניבה, קשר והידק את הקצוות בחוזקה סביב
צווארה של הקשישה, באופן שמנע ממנה לדבר או לנשום. בהמשך, הצמיד המערער את ידיה של
הקשישה לגבה, וקשר אותן בחוזקה זו לזו, בעזרת גרב ניילון, ובהמשך הוא הרים אותה
והניחה על גחונה, על הרצפה, מתחת למיטתה. המערער המשיך בחיפושיו אחר הכסף, ולבסוף
מצא 5000 דולרים, נטלם עמו ונמלט.
בשעה 03.00 לערך, ובעודה מונחת מתחת למיטתה
והסדין כרוך סביב ראשה ומהודק לצווארה, נפטרה הקשישה, ובהמשך נקבע כי מותה נגרם
מחנק, כתוצאה מהידוק לולאת הסדין סביב הצוואר.
העובדות השנויות במחלוקת
2. בהיפתח הדיון בפני בית משפט קמא, הודה המערער,
באמצעות בא-כוחו, במרביתן של העובדות שיוחסו לו, והוא כפר רק באותן עובדות, שעל פי
טענת המשיבה, יש בהן כדי לבסס הרשעה בעבירת רצח.
המערער הכחיש את הנטען על ידי המאשימה, כי על
מנת להשתיק את קורבנו, הידק את קצותיו של הסדין סביב צווארה, "באורח שמנע
מבעדה לדבר או לנשום" (כלשון סעיף 14 של כתב האישום). כמו כן כפר המערער
בטענת המשיבה, כאילו מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מ"הידוק לולאת הסדין סביב
צווארה" של הקשישה (סעיף 23 של כתב האישום).
לנוכח כל אלה, הודיעה בא-כוח המאשימה לבית
משפט קמא, כי "המחלוקת מצטמצמת לעניין הכוונה של הנאשם להמית את המנוחה אגב
ביצוע השוד", ועל כך הוסיף בא-כוח המערער את גרסת שולחו, לאמור :
"כל
כוונתו הייתה שדיבר עם המנוחה לפני שכפת אותה, וביקש ממנה לשבת בשקט והשאיר לה
אפשרות לנשום, הוא הסיט את המיטה מעליה וכוונתו הייתה שלא תהיה תוצאה
קטלנית".
מכוח הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים, הוגשו
מרבית הראיות בכתב, ובכללן קלטות שבהן תועדו שיחותיו של המערער עם מדובב שהוכנס
לתאו. באי-כוח הצדדים הסתפקו בהעדתם של פרופ' היס, מנהלו של המכון לרפואה משפטית,
רפ"ק חגי וקס, איש המעבדה הניידת של משטרת ישראל, וכן השוטר אבשלום חסיד,
שהיה בניידת הראשונה שהגיעה לזירה. מטעם ההגנה העיד המערער בלבד.
הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי
3. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות
המיוחסות לו. את ההרשעה בעבירת הרצח ביסס בית המשפט על מספר נדבכים : עדותו של
פרופ' היס, ממצאים בזירה, ואמרות של המערער בהזדמנויות שונות : פני מדובב, במהלך
חקירתו במשטרה, ובעדותו בבית המשפט.
בהתבססו על חוות דעתו של פרופ' היס, קבע בית
המשפט כי מותה של המנוחה נגרם בשל חנק עקב הידוק לולאת הסדין סביב צווארה של
המנוחה, הידוק שנעשה על ידי המערער. עוד קבע בית המשפט, כי המערער שהה בדירת
המנוחה מעל לשעתיים, והמנוחה נפטרה בעודו שוהה שם.
באשר להלך הנפש של המערער, קבע בית המשפט כי
המערער תכנן מראש להתגבר על התנגדות אפשרית של המנוחה או הפרעה מצדה לביצוע עבירת
הרכוש, ולאור זאת הוא גם צפה את התוצאה הקטלנית והיה אדיש לה, ובכך היה די לבסס את
רכיב ה"מזיד" בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) של חוק העונשין.
הטענות בערעור
4. המערער העלה בפנינו שורה של טענות. על פי
השקפתו, לא הוכח, במידה הנדרשת בפלילים, כי המערער הידק את הסדין על צווארה של
המנוחה, ושזו הייתה סיבת המוות. המערער הוסיף, כי בחוות דעתו של פרופ' היס אין כל
הסבר לעובדה שכאשר נתגלתה גופתה של המנוחה נמצא כי הסדין לא היה מהודק לצווארה,
ונותר רווח כדי שתי אצבעות בין הסדין לצוואר. עוד נטען, כי הקביעה שהמנוחה נפטרה
בשל הידוק הסדין מסביב צווארה, אינה עולה בקנה אחד עם העדר תעלת לחץ מצד ימין של
הצוואר.
על פי השקפת המערער, טעה בית משפט קמא משקבע
כי הוא צפה ואף תכנן מראש השתלטות על המנוחה, במידה וזו תתעורר ותתנגד לשוד. על פי
גרסתו, הוא פעל באופן אינסטנקטיבי כדי להשתיק את המנוחה, ולראיה העובדה כי לא הגיע
לדירה כשהוא מצויד באמצעים שנועדו כדי להשתלט על הקורבן. לעניין זה הוסיף המערער,
כי גרבי הניילון נועדו מלכתחילה כדי להימנע מהשארת טביעות אצבע בדירה, ורק בדיעבד
שימשו לקשירת ידיה של המנוחה.
לנוכח כל אלה טען המערער, כי לא הוכח קיומו של
היסוד הנפשי להרשעה בעבירת רצח במזיד, הואיל ולא הוכח כי המערער אכן צפה את התוצאה
הקטלנית של מעשיו.
דיון
5. המערער התגונן באומרו שכאשר החלה המנוחה
להתנגד ולצעוק, הוא עטף את ראשה בסדין, ודחף אותה אל מתחת למיטה, ואף טרח להניח כר
למראשותיה, ובלשונו (בעמ' 23 של פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא) "היא הייתה
על הבטן והידיים היו קשורות מאחורי הגב". בעמ' 25 הוסיף באותו עניין
"עטפתי לה את הראש בסדין לא זוכר אם פעם או פעמיים. לא קשרתי את הקצוות סביב
הצוואר שלה אבל אני זוכר שסביב הראש. הראש והצוואר צמודים אחד לשני. עטפתי לה את
הראש אבל לא את הצוואר".
אך גרסה זו של המערער נתקלה בקושי הנובע מכך
שהיא לא תאמה לממצאים בזירה, וגם לא לחוות הדעת שנערכה בעקבות נתיחת גופתה של
המנוחה, כפי שיפורט להלן.
ממצאים בזירה
6. השוטר אבשלום חסיד היה בין הראשונים שהגיע
לדירתה של המנוחה, ואת אשר ראו עיניו תאר כך :
"ראיתי
שהמיטה הוזזה קצת באלכסון, מאחורי המיטה... שכבה המנוחה. הגופה היתה על הבטן, היתה
בלבוש עם תחתונים, יד אחת היתה קשורה עם חבל, הידיים היו מאחור, הראש היה עטוף
בסדין. הסדין היה מלופף סביב הראש כמו חבילה" (עמ' 20).
רפ"ק חגי וקס, איש המעבדה הניידת, סיכם
את ממצאיו בדו"ח ת13/, וממנו עולה, כי בבואו לדירה הייתה מוטלת גופתה של
המנוחה כשהיא שרועה על בטנה, ושני סדינים כרוכים סביב הראש. חגי וקס הוסיף, כי
הגופה הועברה כמו שהיא למכון לרפואה משפטית.
סיבת המוות - ממצאיה של הנתיחה
7. התמונה העולה מעיון בחוות הדעת ת10/, שנערכה
בעקבות נתיחת גופתה של המנוחה היא זו :
"סביב
לצוואר מלופפת לולאת סדין... הלולאה מלופפת פעמיים עם קצה חופשי ימני מתחת ללולאה
באורך כ15- ס"מ, וקצה שמאלי נמצא חופשי לאורך קדמת גוו משמאל. קוטר כולל של
לולאת הסדין כ5-6- ס"מ... משמאל הלולאה הדוקה היטב לעור הצוואר ומימין ניתן
להכניס 2 אצבעות בין לולאה לבין העור" (עמ' 2).
בעמ' 4 של חוות הדעת נאמר כי נמצאה תעלת לחץ
"שטחית עם שוליים עליונים מודגשים ומעט שקועים", כאשר "מקדימה
התעלה מתמשכת כמעט עד לקו אמצעי קדמי של צוואר, ומאחורה תעלה עוברת עד לצד עורפי
של צוואר. בצוואר מימין ובעורף התעלה נעלמת".
בעמ' 9 של חוות הדעת, סיכמו הרופאים את מסקנתם
בשאלת סיבת המוות, לאמור, הוא "נגרם בגלל חנק (תשניק) בעקבות הידוק לולאת
סדין סביב לצוואר ע"י אחר/אחרים".
העובדה כי בבדיקה שלאחר המוות נמצאה הלולאה על
צווארה של המנוחה הדוקה בצידה האחד בלבד, שימשה בסיס לטענתו של המערער כי לא
התכוון לגרום לתוצאה קטלנית, אלא רק לגרום לכך שהקשישה לא תצעק. דא עקא שהשקפתו של
פרופ' היס ביחס להידוק של אותה לולאה הייתה שונה, ואביא את הדברים בשם אומרם :
"נכון
שנמצאה תעלה בצד שמאל ואילו בצד ימין לא היה לחץ. בשלב מסוים הלולאה הייתה מהודקת
סביב לצוואר עם לחץ גדול יותר מצד שמאל וזאת מכיוון שלא ניתן ליצור לולאה כפולה או
בודדה ע"י הידוק הקצוות מבלי שיהיה לחץ היקפי (כ)שיכול להיות חזק יותר מצד
אחד וחלש יותר מצד שני. לגבי הרווח בגופה מדובר בגופה במצב ריקבון התחלתי שהועברה
למכון ולכן הריקבון הגורם לשינויים ברקמות המתבטא באיבוד נוזלים והן בנפיחות מגזים
מצד שני, אינם מאפשרים לנו להשתמש בנתונים שנמצאו אחרי שהגופה עברה את שינויי
הריקבון כראיה למה שהיה בזמן אמת ואנו רק יכולים להסתמך על המצאות הלולאה עצמה
ותעלת הלחץ בצד אחד של הצוואר" (עמ' 7).
במהלך חקירתו הנגדית, דחה פרופ' היס את הסברה
כי תעלת הלחץ שנמצאה בחלק מהצוואר נגרמה כתוצאה מהתנוחה בה נמצאה הגופה, ולא עקב
לחץ שהופעל על ידי לולאה (עמ' 10), והוא הוסיף:
"אין
לנו אמצעי של לחץ חיצוני המאפשר להטביע לולאה כזאת... איני רואה אפשרות פיזיקלית
ליצירת לחץ כזה המטביע באופן מושלם את הלולאה ומקיף את הצוואר מקדימה אחורה לצד
שמאל... זהו דבר שכיח ביותר במקרי לחץ על הצוואר בעיקר בגופות בריקבון התחלתי
ומתקדם. הריקבון מתפתח באזורים שונים של הגוף בצורה ובמהירות שונה. גם אם מדובר
בלחץ היקפי על הצוואר יתכן שאזור אחד בולט פחות מאזור שני בגלל ריקבון. איני יכול
אלא לקבוע שהממצאים מהנתיחה כולל המצאות הסדין על הצוואר מתיישבים עם הידוק
הלולאה" (עמ' 11).
8. ממצאיו של פרופ' היס, שתועדו גם בתצלומים (ראה
במיוחד תצלומים 3-1 בת12/), מפריכים מכל וכל את טענתו של המערער, כאילו הוא הסתפק
בעטיפת ראשה של המנוחה, מבלי להדק לולאה על צווארה. זאת ועוד, בהעדר ראייה סותרת,
רשאית הייתה הערכאה הדיונית לאמץ גם את הסברו של פרופ' היס, שהמוות נגרם כתוצאה
מחנק, בעקבות הידוק הלולאה על הצוואר, חרף העובדה כי לא נמצאה תעלת לחץ במלוא
היקפו של הצוואר.
אך לא עניין זה לבדו עומד לחובתו של המערער,
הואיל ונדמה כי גם לו היה ברור, עוד בעת היותו בדירתה של המנוחה ובטרם עזב אותה,
כי המנוחה שרויה במצוקה ואף למעלה מזה. מסקנה זו נובעת מתשובתו של המערער, לפיה
בעת ששהה בדירה שמע כל הזמן את גניחותיה של המנוחה (עמ' 27), וכאשר חזר לחדר השינה
על מנת להתיר את ידיה שהיו קשורות, כבר לא שמע את הגניחות.
מי שלא צפה ולא התכוון לגרום למותו של קורבנו,
המעט שאתה מצפה ממנו כי יעשה, הוא לבדוק אם הקורבן עדיין בחיים, ואין כמו התשובה
שתצוטט להלן, כדי להצביע על האדישות והזלזול שהפגין המערער לחייה של קורבנו. הוא
נשאל על ידי בא-כוח המשיבה, מדוע לא הגיש עזרה לקשישה, ועל כך השיב: "נכנסתי
לא לבצע משחק ילדים אלא לגנוב כסף מה באתי לטפל בה? אם באתי לטפל בה לא הייתי נכנס
לדירה" (עמ' 28). ולא מן הנמנע שהמערער נהג כך גם משום שידע שהמנוחה כבר אינה
בחיים, ואפשרות זו מסתמנת מדברים שהשמיע באוזניו של המדובב, בעת שסיפר לו על שיחתו
עם שותפו, אוחנה, ("יש עוד דבר אחד שאמרתי לו : היא הלכה, היא גמרה הזקנה,
היא גמרה", ראה תמליל ת2/, עמ' 25). ובמענה לשאלת המדובב כיצד נגרם מותה של
המנוחה, השיב המערער : "מהסדין, רצחתי אותה עם הסדין" (עמ' 26 של ת2/).
9. סיכום האמור עד כה מלמד, כי מותה של המנוחה
נגרם בחנק, על ידי אותה לולאה שכרך המערער סביב צווארה, והרי אין זה סביר, וכך
סברה גם הערכאה הראשונה, שכריכת הלולאה נעשתה על ידי אחר. מכאן המסקנה, שבניגוד
לגרסת המערער בבית המשפט, הוא לא הסתפק בעטיפת ראשה בסדין בלבד. יותר מכך, עתה ברור
כי המערער היה ער גם לכך שגניחותיה של המנוחה פסקו עוד כששהה בדירתה, והוא ידע
שהיא כבר אינה בחיים, שהרי לולא זה היה המצב, לא היה מספר לשותפו, אוחנה, כי
המנוחה "גמרה" ו"הלכה".
המערער הגיע לדירה כשפניו רעולות, ובצדק סבר
בית משפט קמא כי הוא נהג כך, משום החשש שזהותו תיחשף, אם הקשישה תתעורר ותבחין בו.
מכך נגזר עניין נוסף, לאמור, מי שחושש כי קורבנו תקיץ משנתה ותזהה אותו, גם מניח
כי יצטרך להתגבר על התנגדות אפשרית, שהרי אין זה ברור מאליו כי הקורבן ייתקף באלם,
ויתיר לו לגנוב את רכושו באין מפריע.
עבירת "רצח" לפי סעיף 300(א)(3) של
חוק העונשין, עניינה המתה, ללא תכנון מראש, המתבצעת על ידי הנאשם במהלך ביצועה של
עבירה אחרת, או במהלך התכנון או על מנת להקל על ביצועה של העבירה. עד לתיקון מס'
39 של חוק העונשין, קבעה ההלכה הפסוקה כי לצורך הוכחת ה"זדון" שבעבירה,
די בידיעת הנאשם שמעשהו עלול לגרום למותו של הקורבן, גם אם אין הוא רוצה במותו
(ע"פ 1258/90, חמידה נגד מדינת ישראל, פד"י מו[3], 731, 737; ע"פ
403/89, 542, עבדול חי נגד מדינת ישראל, פד"י מו[4], 610, 621). המבחן לעניין
זה אינו אובייקטיבי, הואיל ויש להוכיח כי הנאשם, מבחינתו הסובייקטיבית, חזה מראש
שמעשהו עלול לגרום למות הקורבן, אף אם לא חפץ בתוצאה זו (ע"פ 3124/91, 3398,
3644, כהן ואח' נגד מדינת ישראל, פד"י מז[3], 406, 415).
בינתיים חוקק סעיף 90א' של חוק העונשין, וזה
מורה כי בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של תיקון מס' 39, ושבו היסוד הנפשי שבעבירה בא
לידי ביטוי במונח "זדון" או "מזיד":
"יהיה
היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירה - מודעות כאמור בסעיף 20(א) רישה, ולענין תוצאת
המעשה
הנמנית עם פרטי העבירה - גם פזיזות".
סעיף 20(א) הגדיר את המחשבה הפלילית
כ"מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, ועל פי
השקפתי כל אלה התקיימו בעניינו של המערער שבפנינו, ועל כן התוצאה אליה הגיע בית
המשפט המחוזי, הייתה בלתי נמנעת.
כאמור, המערער היה מודע לזהות הקורבן, וכן
שמדובר באשה קשישה, שהרי הוא וחברו אוחנה עקבו אחריה בשלבי התכנון שקדמו להתפרצות
לדירתה. אך לא רק לגילה של הקורבן היה מודע המערער, אלא גם למה שכל אדם מן הישוב
מודע לו, היינו, כי נשקפת סכנה של ממש למי שעוטפים את ראשו בסדין, מהדקים לולאה
לצווארו, כופתים את ידיו מאחור מבלי יכולת לזוז, ומניחים אותו על גחונו, במשך זמן
ממושך, מתחת למיטה. גרימת המוות בנסיבות אלו, ובמיוחד אם הקורבן היא אשה קשישה,
היא תוצאה כמעט בלתי נמנעת.
מכאן, שהעובדה כי המערער עשה שימוש בכל אלה
מלמדת, כי חרף היותו מודע לטיב מעשיו, גורלה של קורבנו היה ממנו והלאה. כאמור, הוא
שמע את גניחותיה של המנוחה, ומשאלה פסקו הוא לא מצא צורך לבדוק את מצבה, ונדמה שלא
היה מקום לצפות להתנהגות אחרת ממי שהשקפתו על השאלה מדוע לא הושיט עזרה למנוחה,
היא :
"נכנסתי
לא לבצע משחק ילדים, אלא לגנוב כסף, מה באתי לטפל בה?".
10. לנוכח כל אל האמור, סבורני כי נתקיימו במערער
כל יסודותיה של העבירה לפי סעיף 300(א)(3) של חוק העונשין, וכן העבירות האחרות
שיוחסו לו, ומכאן דעתי שדינו של הערעור להידחות.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט א' א' לוי.
ניתן היום, כ"ד בכסלו תשס"א (21.12.00).
ה נ ש י א ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
נוסח זה אינו סופי, והוא כפוף לשינויי עריכה.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98031680.O03