פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3166/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3166/09 ע"פ 3704/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות המערער בע"פ 3166/09: המערער בע"פ 3704/09: פלוני איבראהים עלי נימר נ ג ד המשיבה בע"פ 3166/09: המשיבה בע"פ 3704/09: מדינת ישראל מדינת ישראל ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 25.2.09, בת.פ. 185/08, שניתן על ידי כבוד השופט יעקב צבן תאריך הישיבה: כ"ז בכסלו התש"ע (14.12.09) בשם המערער בע"פ 3166/09 בשם המערער בע"פ 3704/09 עו"ד רוזנטל אנדרה עו"ד לאה צמל בשם המשיבה: בשם שירות המבחן לנוער בשם שירות המבחן למבוגרים עו"ד יאיר חמודות גב' שלומית מרדר גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' צבן) הרשיע את המערערים, פלוני ואיברהים עלי נימר (להלן: מערער 1 ומערער 2), בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מערער 2 הורשע גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 לחוק. בעקבות הרשעתם נדון מערער 1, שהיה קטין בעת ביצוע העבירה, לשלושה חודשי מאסר על-תנאי, ביצוע שירות לתועלת הציבור והשתתפות בסדנת "חוק ומשפט" באוניברסיטה העברית בירושלים. מערער 2 נדון לחודשיים מאסר ולשלושה חודשים מאסר על-תנאי. המערערים, המוסיפים לטעון לחפותם, משיגים בפנינו כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הרקע והאישומים 2. ביום 14.2.08 בשעות הצהריים, נכנסו שני כלי-רכב של משמר-הגבול למחנה הפליטים שועפט בדרכם לפעילות מבצעית, שם נתקלו בהתקהלות וידויי אבנים שחלקן פגעו באחד הרכבים וגרמו לו נזק. במהלך האירוע רדפו השוטרים אחר שני המערערים, שזוהו כדמויות הדומיננטיות בקרב מיידי האבנים, ועצרו אותם. עוד נטען בכתב האישום, כי בעת מעצרו שהה מערער 2 מחוץ לביתו, תוך הפרת תנאיו של מעצר בית בו היה נתון אותה עת. ההליכים בבית-המשפט המחוזי 3. בבית-המשפט המחוזי העידו ארבעה שוטרי משמר-הגבול שנכחו באירוע: מפקד הצוות עאסם חצבני (להלן: חצבני), מפקד הרכב אביב תורג'מן (להלן: תורג'מן), הלוחם דוד אספה (להלן: אספה) וכן הנהג איתן גוזי (להלן: גוזי). חצבני העיד, כי כלי-הרכב נכנסו למחנה הפליטים לסיור שגרתי במטרה לאתר רכבים גנובים. ברכב הראשון נסע עימו תורג'מן, ואילו ברכב השני נסע צוות נוסף שמנה שלושה שוטרים. עם כניסתם למחנה נאספו בצידי הדרך שלושים איש, להערכתו, והחלו מיידים אבנים לעברם. לדבריו, משהבחין במערער 2, שלבש חולצה אדומה, בין מיידי האבנים והוא ניצב במרחק של כעשרים מטרים מן הרכב, החל דולק אחריו – תחילה ברכבו ובהמשך רגלית יחד עם תורג'מן, עד שהוא נלכד על-ידי תורג'מן והוכנס לאחד הרכבים. לדבריו, המתקהלים המשיכו ליידות לעברם אבנים, ובשלב זה הוא זיהה בקרב ההמון את מערער 1, שלבש חולצה אפורה, רדף אחריו יחד עם תורג'מן ועצרו בפתחה של חנות. שני העיד תורג'מן, ובניגוד לדבריו של חצבאני ציין כי בהיכנסם למחנה הפליטים הוא נסע ברכב יחד עם אספה וגוזי ואילו חצבאני נסע ברכב השני. הוא העיד, כי מיידי האבנים ניצבו במרחק של כעשרים מטרים מן הרכבים, ועל כן הצליח לזהות את שני המערערים, כאשר מערער 1 לבש חולצה "בז' לבנה או משהו כזה", ומערער 2 לבש "ג'קט שחור עם אדום" (עמ' 24 לפרוטוקול). בתום מרדף קצר במהלכו שמר על קשר עין רציף עם השניים, הם נלכדו. לדבריו, שני המערערים נעצרו בו זמנית, אולם בעוד שהוא עצמו לכד את מערער 2, לא עלה בידו לזכור מי עצר את מערער 1. תורג'מן ציין כי כל אחד מהמערערים הוכנס לרכב נפרד – מערער 1 לרכבו של חצבני ומערער 2 לרכב בו הוא נסע. שלישי העיד גוזי, שסיפר כי ברכב בו נהג ישבו תורג'מן ואספה, בעוד שחצבני נמצא ברכב השני. עם כניסתם לכפר ספגו הרכבים מטח אבנים, ובעקבות כך ירדו חצבני ותורג'מן מן הרכבים ולכדו את שני המערערים. אחרון העיד אספה ובפיו גרסה נוספת, שלישית במספר, באשר לזהות הנוסעים בכל אחד מהרכבים. הוא מסר כי ברכב בו נסע ישבו חצבני, תורג'מן וגוזי. במהלך הנסיעה החלו המתקהלים סביבם ליידות אבנים לעברם, ובעקבות כך ירדו חצבני ותורג'מן מהרכב במטרה ללכוד את המתפרעים. לאחר ירידתם של השניים הוא המשיך בנסיעה תחת מטר אבנים, שאחת מהן ניפצה את השמשה הקדמית ועיקמה את מכסה המנוע. על אף שהבחין במאות אנשים – להערכתו – מסביב לרכב, רק קבוצה קטנה מתוכם, שמנתה כארבעה עד חמישה נערים לקחה חלק ביידוי האבנים, ובהם אחד שלבש "חולצת סריג אפורה, והשני שלידו לבש מעיל שחור עם פסים אדומים" (שם, בעמ' 39). בעודו עוקב אחר המתפרעים בעיניו, ראה העד את חצבני לוכד את בעל החולצה האפורה (מערער 1) ומביאו יחד עם תורג'מן לרכב. מיד לאחר מכן זיהה העד את מערער 2, שלבש מעיל שחור עם פסים אדומים, הפנה את תשומת ליבם של חצבני ותורג'מן אליו והם פנו לעוצרו, והעלו גם אותו לרכב. 4. במאמציה להפריך את גרסת השוטרים, זימנה ההגנה לעדות את המערערים. מערער 1, כאמור, קטין בעת האירוע, העיד כי חש ברע באותו יום, ועל כן הקדים לשוב מבית-הספר לביתו. לגרסתו, הוא יצא בשליחות אמו לקנות ירקות בחנות סמוכה, ומיד הגיחו שוטרים ועצרוהו. לטענתו, הוא לא הבחין בידויי אבנים, ומכל מקום הוא לא השתתף בכך. לדבריו, רק לאחר שנעצר והוכנס לרכב החל ההמון להשליך אבנים, ובתגובה לכך ירדו השוטרים מרכבם והשתדלו "לתפוס ילדים" (שם, בעמ' 56). בהמשך, בהגיעם למחסום, צורף גם מערער 2 לרכב. מערער 1 טען כי באותו יום לבש סריג בצבע ירוק זית, והתקשה להסביר מדוע נרשם מפיו בחקירתו במשטרה כי לבש סריג אפור, תוך שהוא מוסיף: "החוקר ישב מולי אז מעניין איך הוא לא ראה" (עמ' 59 לפרוטוקול). מערער 2 העיד אף הוא להגנתו, וטען כי יצא מביתו כדי לקנות לחם, ובטרם עשה זאת נעצר בידי השוטרים, וזאת על אף שלא יידה אבנים ולא ראה אחר עושה זאת. משנשאל כיצד ידעו השוטרים לתאר את לבושו באותו יום, שכלל מעיל שחור עם פסים אדומים ולבנים שאף הוא עצמו הודה כי לבש, השיב: "כשעליתי לג'יפ הם ראו מה שאני לובש" (עמ' 66 לפרוטוקול). לדבריו, לאחר שהועלה על הרכב החלו השוטרים להכותו, וכך נהגו גם במערער 1, ואף שסיפר על כך לחוקר לא גילה הלה עניין בכך ואף נמנע מלתעד את הדבר בכתובים. באשר לאישום שעניינו הפרת תנאיו של מעצר הבית, טען מערער 2 כי יצא מביתו לאחר שעורך-דינו אישר לו לעשות כן, אולם עורך-דין זה לא זומן להעיד. 5. בית-המשפט המחוזי אימץ את גרסת המשיבה לפיה המערערים חטאו בידוי אבנים, ועמדתו נסמכה על האמון שנתן בגרסאות השוטרים. להתרשמותו, אלו היו כנות, כללו את עיקרי האירועים וכמכלול שלם – רב הדומה בהן על השונה. כך למשל, כל השוטרים העידו כי קבוצת המתפרעים עמדה במרחק של כעשרים מטרים מן הרכבים. על-פי הגרסאות כולן היו המערערים הדומיננטיים בקרב מיידי האבנים, והם זוהו על סמך לבושם. עוד נקבע, כי מאחר והאירוע התרחש לאור היום, בשטח פתוח ובתנאי ראות מיטביים, קל היה לזהות את המשתתפים. בית-המשפט עמד על כך שבעדויות השוטרים נתגלעו סתירות בכל הנוגע לסדר גודל ההתקהלות ואופן ביצוע המעצר, אולם אלו אינן יורדות לשורש העניין, וניתן להבינן על רקע הזמן שחלף מאז האירוע ועד מתן העדות, וכן נוכח העובדה שהפרות סדר מסוג זה הן שכיחות. בה בעת, מצא בית-המשפט המחוזי את גרסאות המערערים בלתי משכנעות ובלתי מהימנות. נקבע, כי עדויותיהם היו מבולבלות ונעדרות חיזוק ממקור כלשהו, ואין לקבל את הטענה שבמרכזן, היינו, כי כלל לא הבחינו ביידוי האבנים שהתרחש בסמוך להם. בנוסף, נקבע כי בעדותו של מערער 1 נתגלעו סתירות, והוא נמנע מלזמן את אמו לעדות, אף שלכאורה היא היתה יכולה לתמוך בגרסתו בדבר השליחות שהטילה עליו. טענות המערערים 6. המערערים טוענים כי עניינם נמנה עם אותם מקרים חריגים, בהם נפלה טעות מהותית בהערכת מהימנותן של העדויות בידי הערכאה הדיונית, המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. להשקפתם, נוכח הסתירות המהותיות בעדויות השוטרים – אשר ייתכן כי נבעו מאירועים דומים בהם נטלו חלק – לא ניתן להוכיח במידה הנדרשת בפלילים את אשמתם. כך למשל, נע גודל ההתקהלות במהלך האירוע בין שלושים איש, כעדות חצבני, לכחמישה אנשים, כעדות אספה; מעצר המערערים בוצע בו זמנית, כעדות תורג'מן, או בנפרד, כעדות אספה וחצבני; מערער 1 היה הראשון להיעצר, כעדות אספה, או השני, כעדות תורג'מן וחצבני; וכן, סתירות נוספות שעניינן, לבוש המערערים, סדר ישיבת השוטרים והמערערים בכלי הרכב, וכן הנזק שנגרם לאותם כלי רכב כתוצאה מיידוי האבנים. בנוסף, תנאי הסביבה בעת האירוע לא איפשרו זיהוי קל של המעורבים ביידוי, שכן מעדויות השוטרים עלה כי לא מדובר בשטח פתוח, אלא בסביבה עירונית, ולראיה – מערער 1 נעצר בפתחה של חנות. זאת ועוד, המערערים זוהו על סמך לבושם, ואולם בזירה היו צעירים נוספים שעטו לבוש דומה. לחלופין, מבקשים המערערים להקל בעונשם הקלה של ממש. מערער 1 טוען, כי נוכח היותו קטין בעת ביצוע העבירות, ללא עבר פלילי והנזק הצפוי מהרשעה, נכון לאמץ את המלצת שירות המבחן בעניינו ולבטל את ההרשעה. מערער 2 טוען, כי מאחר שלא עבר על החוק מאז מעצרו, ואף הקפיד להתייצב לכל הדיונים בבית-המשפט, מן הראוי להעדיף מאסר לנשיאה על דרך של עבודות שירות על פני מאסר מאחורי סורג ובריח. דיון 7. טענות המערערים בדבר אי-מהימנותם של שוטרי משמר-הגבול, מטרתן להשיג על ממצאים שבעובדה שנדונו בהרחבה בערכאה הדיונית. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בקביעות עובדתיות אך במקרים בהם מתגלות סתירות היורדות לשורש העניין, להן לא נתנה הערכאה הדיונית את דעתה, או כאשר מתגלה טעות מהותית ויסודית בהערכת מהימנות הראיות (ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993); ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.3.08)). כך לדוגמה נקבע, כי מקום בו השתיתה הערכאה הדיונית את פסק-דינה על שיקולים שבהיגיון גרידא, חופשית ערכאת הערעור לבחון אם אותם שיקולים עומדים במבחן ההיגיון (ע"פ 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 264 (1984); ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)). ביקורת ערעורית אף תיתכן מקום בו התבססה קביעתה של הערכאה הדיונית על ראיות שבכתב. זאת ועוד, מסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות שהוכחו, להבדיל מקביעת העובדות עצמן, נתונות לביקורתה של ערכאת הערעור. הלכה זו נקבעה לא משיקולי נוחיות של בית-המשפט הדן בערעור. בבסיסה טעם מהותי הקשור באופן ישיר לרעיון של חשיפת האמת, והוא יתרונה הרב של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור באפשרות להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מן העדים הבאים בפניה. יכולת זו נעוצה בכלים העומדים לרשות בית-המשפט לצורך קביעת מהימנות עדים, וביניהם "התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (סעיף 53 לפקודת הראיות, התשל"א-1971). במצבים רבים, ובמיוחד במצבים בהם ניצב בית-המשפט בפני עדויות סותרות שאינן נתמכות די הצורך בראיות חיצוניות, נותן הוא את אמונו בגרסה מסוימת בהתבסס על סימני האמת המתגלים במהלך המשפט, סימנים אשר על פי רוב אינם מוצאים ביטוי בפרוטוקול הדיון. ובלשונו של השופט זילברג בע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז(2) 1065, 1074 (1963): "המניע הפסיכולוגי למתן או אי-מתן אמון בדברי העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו 'שקול' ולא 'מדוד' ולא 'מנוי' אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך) – כל אלה, בגדר דק-מן-הדק – עד-אין-נבדק על-ידי בית-משפט גבוה יותר שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד". (ראו גם: ע"פ 312/67 מרדכי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(2) 63, 71 (1968); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.9.09); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)). מן הכלל אל הפרט 8. לאחר שהפכתי בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי בהרשעת המערערים לא נפל פגם. אמת, בעדויות השוטרים נתגלו סתירות ובית-המשפט המחוזי לא התעלם מהן, אולם בסופו של יום מצא כי לגרסאות מכנה משותף בעניינים מהותיים. מעדויות כלל השוטרים הצטיירה תמונה ברורה וקוהרנטית של האירועים, לפיה נכנסו שני הרכבים אל הכפר באור יום, בשעה שהראות היתה טובה, ונתקלו בהמון אדם שחלקו יידה אבנים לעברם. משזיהו את הדומיננטיים באותה קבוצה, מיהרו שניים מהם – חצבני ותורג'מן – לצאת מהרכבים, תוך שהם מקפידים לשמור על קשר עין רציף עם המערערים. אין לקבל את הסברה כי זיכרונם של השוטרים שיטה בהם, מאחר שעדויותיהם נמסרו כשלושה עד ארבעה ימים לאחר האירוע, ואף אם במהלך אותם ימים הם לקחו חלק באירועים דומים, ספק אם היה בכך כדי להשכיח מהם כליל את שאירע באותו יום במחנה שועפאט, בעיקר לאור העובדה שכניסתם אל הכפר אירעה בשעות היום, דבר שאינו נפוץ לגרסתם, שכן על פי רוב הם נוהגים לעשות זאת בשעות הערב או הלילה. באשר לסתירות, שאיש אינו חולק על קיומן, אף אני לא מצאתי כי הן מקימות חשש להרשעתם של מי שלא חטאו. לשון אחרת, עניינן של הסתירות באופן התנהלות המעצר – מי נעצר ראשון ומי שני; איזה שוטר עצר את מי מהמערערים; מי ישב באיזה רכב – ובסדר גודל הקבוצה של מיידי האבנים. הסתירות אינן מתייחסות לעצם נוכחותם של המערערים בזירה או לזיהויים כמי שנטלו חלק ביידוי האבנים. משכך מדובר בסתירות שאינן יורדות לשורש העניין, וככאלה אין בכוחן לקעקע את הבסיס העובדתי העומד ביסוד הרשעתם. יתר על כן, נוכח עצם טיבו של האירוע אליו נקלעו השוטרים – אירוע רב משתתפים באזור עוין שבמהלכו נשקפה להם סכנה, אין תימה כי עדותו של האחד אינה זהה לחלוטין לחברתה. באשר לסדר גודל ההתקהלות. עדויות השוטרים בסוגיה זו אכן מעוררות קושי. גרסתו של חצבני היתה כי קבוצת מיידי האבנים מנתה "כשלושים נערים" (שם, בעמ' 11). תורג'מן גרס כי אינו יכול להעריך את מספר התוקפים ("אני לא זוכר כמה, יותר משניים" שם, בעמ' 24). אספה טען כי מסביב לג'יפ היתה התקהלות גדולה, של "מאות אנשים" (שם בעמ' 43) אולם לא כולם נטלו חלק בהתפרעות וביידוי האבנים. יחד עם זאת, יש לזכור כי לא כל השוטרים צפו באירוע מנקודת מבט אחת. חלקם ישבו ברכבים נפרדים, וחלקם אף יצאו מהרכבים אל הרחוב ופתחו במרדף. גם בהתחשב בטיב הסיטואציה אליה נקלעו, לא ניתן לצפות כי ידעו לציין בדיוק מתמטי את כמות הסובבים אותם. באשר לסתירה בדבר אופן ביצוע המעצר - הן אספה והן חצבני העידו כי המערערים נעצרו בנפרד. טענה זו מתיישבת עם גרסת המערערים עצמם. לא מצאתי באמירתו ההססנית של תורג'מן – "אני חושב. כן הם נתפסו באותו הזמן" (שם, בעמ' 29), משום סתירה שלא ניתן להשלים עימה או כזו המעוררת ספק באשמה. זאת ועוד, אף חצבני העיד ראשית כי אינו זוכר מה היה סדר המעצרים (עמ' 16 לפרוטוקול), בהמשך שב ואמר "אני לא זוכר את הסדר בדיוק" (עמ' 22 לפרוטוקול), ורק בסיום עדותו ציין "לפי הזיכרון שלי האדום ראשון [מערער 2] השני אפור [מערער 1]" (עמ' 23 לפרוטוקול), כך שכלל לא קיימת סתירה בין עדותו לזו של אספה. יתר על כן, משהעידו חצבני ואספה כי המעצרים בוצעו בשני שלבים, ואישרו האחד את עדותו של השני באשר לזהותו של מבצע כל מעצר, הרי שהשאלה אם הראשון להיעצר היה המערער 1 או לאו היא זניחה. אף בטענה בדבר סתירה בזהות מבצעי המעצר לא מצאתי ממש, שכן שלושת השוטרים העידו כי מערער 2 נעצר בידי תורג'מן, ובעניינו של מערער 1 אין השוטרים חלוקים כלל, מאחר שאספה העיד כי המעצר בוצע בידי חצבני, שאף אישר בעדותו כי לקח חלק במעצר ("תפסתי ביחד עם אביב", עמ' 22 לפרוטוקול), ואילו תורג'מן כלל לא זכר מי היה זה שביצע את המעצר. 9. לבושם של המערערים ביום האירוע אינו שנוי במחלוקת, שכן מערער 1 העיד בחקירתו במשטרה כי לבש סריג אפור (ת/2), ואילו מערער 2 אמר בחקירתו במשטרה (ת/1) ואף בעדותו בבית-המשפט כי לבש מעיל שחור עם פסים אדומים ולבנים. משכך, הרי שתיאורו של אספה באשר ללבוש המערערים היה מדויק ("חולצת סריג אפורה, והשני שלידו לבש מעיל שחור עם פסים אדומים", עמ' 39 לפרוטוקול), וכמוהו גם תיאורו של תורג'מן באשר ללבושו של מערער 2 ("ג'קט שחור עם אדום", עמ' 24 לפרוטוקול). לא מצאתי כי הקושי הראשוני של חצבני לזכור מה לבשו השניים, ואת סברתו בהמשך כי מערער 2 לבש חולצה אדומה, וכן את אמירתו של תורג'מן לפיה לבש מערער 1 "חולצה בז' לבנה או משהו כזה" (עמ' 24 לפרוטוקול), כתיאור הפוגע פגיעה קשה בזיהוי המערערים. 10. אל מול גרסתם של השוטרים, ניצבו עדויותיהם של המערערים, אשר לא הותירו על הערכאה הדיונית רושם מהימן. כך למשל, מערער 2 טען במהלך העדות כי הוכה מכות נמרצות על-ידי השוטרים, אולם גרסה זו נשמעה לראשונה רק במהלך המשפט, ובידי המערער אף לא היתה ראיה לטיפול רפואי כלשהו לו נזקק בעקבות תקיפתו. מערער 1 אף נמנע, מטעמים השמורים עימו, לזמן את אימו להעיד לטובתו, וגם דבר זה אמר דרשני. תמוהה בעיני במיוחד היא העובדה כי שני המערערים טענו כי לא היו עדים לכל מהומה או יידוי אבנים מסביבם שעה שעל נתון זה אין כל מחלוקת. הייתכן כי המערערים – שנעצרו במהלכה של מהומה רבתי – לא הבחינו במתרחש סביבם? נדמה כי התשובה לשאלה זו ברורה. שוכנעתי, אפוא, כי לא נפל כל פגם בהרשעתם של המערערים. באשר לעונש 11. הכלל הוא כי משהוכחה אשמתו של נאשם בפלילים, ירשיעו בית-המשפט בעבירות המיוחסות לו. "חברה המבקשת להפעיל את ההליך הפלילי בדרך אפקטיבית, שוויונית והוגנת תתקשה להשלים עם גישה שיפוטית הפוטרת נאשמים, חדשות לבקרים, מהרשעה פלילית אף שאחריותם הפלילית הוכחה" (ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין (טרם פורסם, 4.9.07), וראו עוד ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, 683 (1996); ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלונים, פ"ד נד(3) 685, 689 (2000)). עם זאת, לכלל זה נקבעו מספר חריגים המאפשרים לבית-המשפט להימנע מהרשעתו של אדם שמצאו אשם בביצוע עבירה. סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד-1982, מסמיך את בית-המשפט שהרשיע אדם לבטל את ההרשעה ולהטיל עליו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה; סעיף 71א(ב) לחוק, מסמיך את בית-המשפט, אשר מצא כי אדם ביצע את העבירה, ליתן צו לביצוע שירות לתועלת הציבור בלא הרשעה; וסעיף 24 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971, מאפשר לבית-המשפט להימנע מהרשעתו של הקטין, תוך שימוש בדרכי טיפול שונות ואף מבלי להורות על נקיטה באמצעי טיפולי כלשהו. במצב הדברים הרגיל גובר השיקול הציבורי שבהרשעת העבריין על פני שיקולים שעניינם הימנעות מהרשעה, אולם מקום בו מדובר בקטין משתנה נקודת האיזון וניתן דגש רב מהרגיל לנסיבותיו האישיות של הנאשם וסיכויי שיקומו. במצב דברים זה הנכונות לסטות מהכלל בדבר מיצוי הדין גדולה יותר. מסיבה זו אף נקבעה בחוק ברירת מחדל הפוכה, היינו, כאשר בית-משפט מוצא כי בגיר העומד לדין ביצע את העבירה המיוחסת לו – עליו להרשיעו (סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982), בעוד שכאשר מדובר בקטין מסתפקים בהצהרה כי ביצע את המיוחס לו (סעיף 21 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971), וסוגית ההרשעה נבחנת רק במועד מאוחר יותר, במסגרת גזר הדין. במקרה שבפנינו, הורשעו המערערים בעבירה חמורה, שלגביה נקבע לא אחת, כי אין להלמה עם אי הרשעה, שהרי "משליך האבן אינו יודע מה תהא תוצאת מעשהו, האם תפגע האבן בפח הרכב ותטיל אימה בלא נזק פיסי לאדם, או תיפול על הכביש ולא תגרום נזק, או שמא תחדור בעד השמשה ותקפח חיים או תפגע קשות" (ע"פ 4307/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.1.07); ע"פ 5025/06 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 15.3.07); ע"פ 8927/06 אלפסי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.10.07)). העובדה כי המחוקק קבע לעבירה זו עונש מרבי חמור – 20 שנות מאסר – היא ביטוי נוסף לכך. בית-המשפט המחוזי לא מצא הצדקה להימנע מהרשעה בעניינם של שני המערערים, ואינני סבור כי שגה בכך. בעניינו של מערער 2 עמד בית-המשפט המחוזי על עברו הפלילי, הכולל שלוש עבירות של פריצה לרכב וגניבה, והעובדה כי מתסקיר שירות המבחן עולה כי הוא "אינו מודע לחומרת מעשיו, מתקשה לקחת אחריות למעשיו וניכר כי הטיל את האחריות על הסובבים אותו" (תסקיר שירות המבחן מיום 27.01.09). באשר למערער 1, הוא אומנם היה קטין בעת ביצוע העבירות, אולם עמד על סיפה של הבגרות (היה בן 17 וחצי אותה עת). בהתחשב בכך ובעובדה כי חטא בביצוע עבירה חמורה, לא נמצאה הצדקה להימנע מהרשעה גם במקרה זה. אכן, מתסקיר שירות המבחן בעניינו של מערער 1 עולה, כי מדובר באדם צעיר שהביע חרטה והפנים את חומרת מעשיו. אולם ערכם של שיקולים אלה אינו גובר בנסיבות העניין על משקלו של האינטרס הציבורי המצדיק הרשעה של מי שאחריותו בפלילים הוכחה, בעיקר מקום בו הפרת החוק נעשית כחלק ממאבק מדיני ואידיאולוגי. יחד עם זאת, שיקולים אלה שבאו לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן, השפיעו השפעה מכרעת בקביעת סוג העונש והיקפו, ומכאן העונש המתון שהושת עליו. על כך אוסיף, כי אם לא ישוב המערער 1 לסורו, הוא יוכל להסתייע במסלול המצוי בדין בעניין מחיקת הרשעות אף מחוץ לגדרו של חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, התשמ"א-1981, כך שהרשעתו לא תעמוד לו לרועץ לאורך ימים (ע"פ 4947/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.8.06)). לפיכך, ואם דעתי תישמע, כי אז נדחה את הערעורים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ד' בשבט התש"ע (19.01.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09031660_O04.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il