בבית המשפט העליון בירושלים
בש"פ
3166/00
בפני: כב' השופטת א' פרוקצ'יה
המבקשת: מדינת
ישראל
נגד
המשיבים: 1.
כמאל תורכ
2.
סמי תורכ
3.
יחיא תורכ
4.
פאול רוזנצוויג
5.
מוחמד תורכ
בקשה
להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי
סעיף
62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות
אכיפה-מעצרים)
תשנ"ו1996-, בתיקי תפ"ח
40314/99,
40313/99 (ב"ש 91908/99 91904/99)
בבית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
תאריך
הישיבה: ל' בניסן תש"ס (5.5.00)
בשם
המבקשת: עו"ד הדס פורר-גפני
בשם
המשיבים 5,1: עו"ד ירום הלוי
בשם
המשיבים 4,2: עו"ד אלי כהן וזילברשטין גיורא
בשם
המשיב 3: עו"ד ישראל קליין
החלטה
1. לפני בקשה להאריך את מעצרם של חמשת המשיבים
בתשעים ימים מיום 12.5.00 או עד למתן פסק דין, לפי המוקדם, בת.פ. 40313/99,
40314/99, המתנהל בעניינם בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.
2. נגד המשיבים הוגשו ביום 12.8.99 כתבי אישום
המייחסים להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות וגניבות והיזק בזדון
הקשורות בשוד כספות בבנק המזרחי בחולון ביום 2.7.99. כתב האישום מייחס למשיבים
ביצוע בצוותא של פריצת הכספות וגניבת רוב תכולתן שכללו כסף מזומן בסכומים של מליוני
דולרים, 4 אקדחים, וכן תכשיטים רבים בשווי רב. בסיום הפריצה חולק השלל, המשיבים
קבלו את חלקם בכסף המזומן, ואילו התכשיטים והאקדחים הוחבאו במקום לא ידוע.
המשיבים נעצרו עד תום ההליכים לאחר שנמצא כי
מצויות ראיות לכאורה כנגדם, וכי לאור העבירות המיוחסות להם בהליך זה ונוכח עברם
הפלילי המכביד ביותר, מסוכנותם לציבור ברורה על פניה ואין לשחררם בחלופת מעצר.
במסגרת המשפט המתנהל נגדם, כפרו המשיבים
בהאשמות המיוחסות להם, ובין התאריכים 26.12.99 ועד 9.4.2000 נתקיימו 11 ישיבות
הוכחות. בישיבות אלה נשמעו עדויותיהם של 38 עדי תביעה מתוך 201 עדי תביעה המנויים
בכתב האישום.
3. הן המדינה והן הסניגורים המופיעים בשם המשיבים
תמימי דעים כי המשפט מתנהל בקצב ראוי ויעיל מכל בחינה שהיא וכי ישיבות ההוכחות
מנוצלות כדבעי. עוד מוסכם כי מדובר במשפט המצריך זמן דיונים בלתי מבוטל נוכח
מורכבות הארועים, מספר הנאשמים, ומספר עדי התביעה הרב כמפורט בכתב האישום. אכן, לא
היתה מחלוקת של ממש כי הנסיבות האובייקטיביות הכרוכות בניהול תיק מורכב זה מחייבות
מתן שהות מספקת להמשך ניהולו עד לסיומו, כאשר ברקע הדברים ניכר כי הן הצדדים והן
בית המשפט מקצים להליך זה את הזמן והמשאבים הדרושים על מנת לקדמו ביעילות.
4. באשר לעניינם של משיבים 4,2,1 ו5-, לא העלו
הסניגורים דרישה לשחרורם מן המעצר בשים לב לאופי האישומים נגדם ולעברם הפלילי אולם
הם עתרו לקצר את תקופת ההארכה המבוקשת ולהעמידה רק על חלק מהתקופה המבוקשת, בהיותה
בבחינת חרג לכלל כי על המשפט להסתיים בתוך 9 חודשים.
5. שונה היא גישתו של משיב 3 במובן הבא:
טענתו היא כי לגופם של דברים עניינו נכרך עם
עניינם של שאר המשיבים בלא שקיימת תשתית ראייתית של ממש המערבת אותו בעבירות
המיוחסות להם. על פי הטענה, חלקו של המשיב 3 כפי שמיוחס לו על ידי התביעה הינו
שולי. יתר על כן, גם אם בשלב ההליכים הקשורים למעצר עד תום ההליכים ניתן היה
להתבסס כראיות תביעה עיקריות על שיחותיו של אמיר כהן, נאשם נוסף בפרשה, עם מדובב
במשטרה, מתוכן עשויה לעלות טענת מעורבות מסוימת של משיב 3 בביצוע העבירות המיוחסות
לשאר הנאשמים, הרי לא כך הדבר היום, וזאת נוכח ההתפתחות הבאה:
אמיר כהן שוחרר בזמנו ממעצרו, בכפוף לתנאים
מגבילים, ולאחר מכן נעלם. בכך נשמט, על פי הטענה, עד תביעה מרכזי מידי התביעה,
ועמו הבסיס הראייתי היחידי שעשוי היה להיות קיים כנגד משיב 3. בתנאים אלה, ולאור
משך זמן ניהול המשפט עד כה, נטען כי ראוי כיום לשחרר משיב זה ממעצרו ויש לבחון את
עניינו בשונה מזה של המשיבים האחרים.
6. נתתי דעתי לנסיבות הענין ולטיעוני הצדדים
ובאתי לידי מסקנה כי אין מנוס במקרה זה מלהיענות לבקשת המדינה להאריך את מעצר
המשיבים למלוא התקופה הנוספת המבוקשת של תשעים יום, ולהחיל זאת על המשיבים כולם,
ובכלל זה על משיב 3, וזאת מהטעמים הבאים:
(א) מושכלות ראשונים הם כי דרך כלל
משפטו של נאשם צריך להסתיים בתוך 9 חודשים ממועד הגשת כתב האישום. הסמכות הנתונה
לשופט בית המשפט העליון ליתן הארכה נוספת הינה בבחינת חריג, ולא אחת הודגש כי ראוי
להקפיד מטעמים של הגנה על חירות הנאשם, שלא להפוך את החריג לכלל ואת הכלל לחריג,
ולהגביל את מתן ההארכה למצבים מיוחדים בהם מכלול הנסיבות והאיזון הנדרש בין ערך
ההגנה על זכויות הנאשם מול ההגנה על שלום הציבור וצרכי ניהול המשפט מצדיקים זאת.
במכלול השיקולים להפעלת סמכות ההארכה נלקחים בחשבון בין היתר, חומרת העבירה
והסיכון לציבור משחרור הנאשם, הזמן הנותר לסיום המשפט, משך תקופת המעצר הכוללת,
הסיבה להתמשכות ההליכים, וכיוצא באלה. (בש"פ 3668/93 מדינת ישראל נ' קדרון,
פד"י מז(3) 529, 532).
(ב) בענייננו מדובר במשפט מורכב, במספר
נאשמים ובתשתית ראייתית המצריכה השקעת זמן שיפוטי ניכר. הנתונים מעידים על כך
שהגורמים המעורבים בניהול המשפט עושים את הנדרש על מנת לקדמו ביעילות. מצד שני,
מסוכנותם של המשיבים לציבור אינה צריכה הדגשה והיא ברורה על פניה, הן על שום עברם
הפלילי והן נוכח העבירות המיוחסות להם בהליך זה, שתשתית ראייתית לכאורית נמצאה
להן. יתר על כן, אין לשלול קיומה של סכנה להימלטות מי מן המשיבים מן הדין באם
ישוחררו לאחר שאחד הנאשמים בפרשה זו שוחרר ונעלם, ומוצאותיו לא נודעו. כמו כן,
מרבית הרכוש שנשדד לא נתפס ושחרור המשיבים עלול לגרור פגיעה נוספת בסיכויי איתורו.
לאור כל אלה, ובנתונים האוביקטיביים הקיימים, אין מנוס ממתן הארכה נוספת כמבוקש על
ידי התביעה, על מנת לאפשר קידומו של ההליך לקראת סיומו, ויש לקוות כי גם להבא
יימשך ניהול המשפט בקצב מואץ עד להשלמתו.
(ג) ואשר לעניינו של משיב 3:
אינני מוצאת כי יש להבחין בינו לבין שאר
המשיבים בענייננו. הראיות בדבר חלקו בפרשה לצורך מעצרו עד תום ההליכים נגדו נבדקו
ונשקלו בהליכים קודמים הן בבית המשפט המחוזי והן בערר בפני בית המשפט העליון בפני
כב' השופטת דורנר בהחלטתה מיום 9.2.00. בתי המשפט שדנו בענין מצאו כי קיימות ראיות
לכאורה למעורבותו בעבירות המיוחסות לו וכי אין לשחררו בחלופת מעצר נוכח מסוכנותו,
לאור עברו המכביד והחשש כי ינקוט צעדים להעלמת הרכוש שנגנב.
בעיון חוזר בבש"פ 90230/00 בפני כב'
השופט הרטל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב נבחנה השפעת היעלמו של אמיר כהן על תשתית
הראיות כנגד המשיבים כולם, ןבכללם משיב 3. בית המשפט באותו ענין הגיע למסקנה כי
אין בעובדה זו כדי לערער מיסודה את התשתית הראייתית של התביעה ולו מן הטעם כי עשוי
להיות שבית המשפט בפניו מתנהלים ההליכים יקבל את אמרותיו מחוץ לבית המשפט במסגרת
סעיף 10 א(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א1971-. על החלטה זו לא הוגש
בזמנו ערר על ידי מי מן המשיבים, לרבות משיב 3, ומשמעות הדבר היא כי הם לא ראו
לנכון להעמיד החלטה זו במבחן ביקורת עררית. ואכן, החלטת בית המשפט המחוזי בהליך
העיון החוזר מבוססת, על פניה, על נימוקים טובים לגופם של דברים.
יתירה מכך: טענות נאשמים בדבר כרסום בראיות
התביעה מועלות דרך כלל במסגרת הליך עיון חוזר ולא במסגרת בקשה להארכת תקופת מעצר
מעבר לתשעה חודשים שהרי מוקד הענין העומד לבירור בבקשה כזו נוגע לגורמי התמשכות
ההליכים וההשלכות מכך (ב"ש 422/82 מדינת ישראל נ' גורמן, פד"י לו(3) 27,
30; קדמי, סדר הדין בפלילים, חלק ראשון, עמ' 308).
7. לאור כל האמור, נחה דעתי כי יש להיענות לבקשת
המדינה במלואה. הגורם להתמשכות ההליכים נעוץ בטיבו המורכב של הענין ולא במעשה או
מחדל של מי מן הגורמים הנוטלים חלק בהליך השיפוטי. עובדה זו, כשהיא מצטרפת לחומרת
העבירות נשוא כתב האישום ומסוכנותם של המשיבים כמו גם החשש להימלטותם ולנקיטת
פעולות להעלמת רכוש שטרם נתפס באם ישוחררו, מצדיקים במכלול את הארכת המעצר
המבוקשת.
אני מחליטה, איפוא, להאריך את מעצרם של
המשיבים ל90- יום מיום 12.5.00 או עד למתן פסק הדין בענין, לפי המוקדם.
ניתנה היום, ב' באייר תש"ס (7.5.00).
ש
ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00031660.R03