דומוס כריסטיאן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3160/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3160/12 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר המערערים: 1. דומוס כריסטיאן 2. הבטאמרי טאבפגבר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.03.2012 בת"פ 18537-03-11 שניתן על ידי כבוד השופטת י' אמסטרדם תאריך הישיבה: כ"ט באדר תשע"ג (11.3.13) בשם המערערים: עו"ד טל ליטן בשם המשיבה: עו"ד עידית פרג'ון פסק-דין השופט י' דנציגר: מהו העונש ההולם למעשה שוד שבוצע בקרבת גינת לוינסקי בתל-אביב על ידי שני מבקשי מקלט מאריתריאה, זוהי השאלה הניצבת לפתחנו בערעור דנן. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' אמסטרדם) בת"פ 18537-03-11 מיום 14.3.2012, בו הושתו על כל אחד מהמערערים – בהמשך להרשעתם בשוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בתום שמיעת ראיות – 50 חודשי מאסר בניכוי תקופת מעצרם; 15 חודשי מאסר מותנה, והתנאי הוא שהמערערים לא יעברו תוך שלוש שנים מיום שחרורם ממאסר את העבירה בה הורשעו או כל עבירת אלימות מסוג פשע נגד גופו של אדם; קנס בסך 1,500 ש"ח או שלושים ימי מאסר תמורתו; פיצוי למתלונן בסך 1,500 ש"ח. עובדות כתב האישום 1. ביום 4.3.2011 בשעה 02:00 לערך הלך המתלונן בסמטה בסמוך לגינת לוינסקי בתל-אביב. המערערים, אזרחי אריתריאה, אשר ראו את המתלונן בגפו, הכו אותו בראשו וניסו לשדוד אותו אך הוא הצליח להימלט. המערערים רדפו אחר המתלונן, חנקו אותו, תקפו אותו בבעיטות ובאגרופים וגנבו ממנו טלפון נייד וארנק ובתוכו 120 ש"ח. לפיכך הואשמו המערערים בשוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי וגזר דינו 2. המתלונן פירט בעדותו בבית המשפט המחוזי את תחושת הפחד והאימה שאחזו בו כאשר המערערים התנפלו עליו. המתלונן הוסיף כי בשל המכות שקיבל הוא טופל בבית החולים שם קיבל זריקת הרגעה נגד כאבים וחודש שלם לאחר מכן סבל מכאבי גב. בית המשפט המחוזי הדגיש כי המתלונן הוא אדם חולה, נכה בעינו האחת המתקיים מקצבת ביטוח לאומי ומעבודות מזדמנות. בית המשפט המחוזי הדגיש עוד כי המערערים לא הודו בביצוע העבירות גם לאחר מתן הכרעת הדין המרשיעה. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי המערערים לא יוכלו ליהנות מאותה הקלה בעונש שזוכה לה מי שמודה ומביע חרטה. 3. בית המשפט המחוזי ציין כי המערערים הם בני אריתריאה ששהותם בישראל הותרה עד לבירור מעמדם כפליטים. במקום להיות אסירי תודה למדינה שהתירה שהייתם בתחומה הם ביצעו עבירת שוד שבמהלכה נקטו אלימות נגד עובר אורח שעבר לתומו ליד גן לוינסקי. בכך מעלו המערערים באמון שניתן בהם. בית המשפט המחוזי הטעים כי מטבע הדברים מי שהפרוטה מצויה בכיסו איננו מהלך בתחומי התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב אלא נוסע ברכב. למקום נקלעים עוברי אורח בדרכם לתחנות האוטובוס. בית המשפט המחוזי ציין כי המתלונן הוא נכה המסתמך לפרנסתו על קצבת ביטוח לאומי ועל עבודות מזדמנות. בית המשפט המחוזי ציין לחומרה כי בהיותו נכה וחלש בחרו המערערים במתלונן כטרף קל ובמהלך השוד נטלו ממנו את כל כספו בסך 120 ש"ח ואת הטלפון הסלולארי שלו וזאת לאחר שהפליאו בו מכותיהם והפילוהו ארצה. בית המשפט המחוזי קבע כי טענת בא כוח המערערים לפיה השוד בוצע בהיותם בגילופין איננה מקלה על אחריותם שהרי הם הכניסו עצמם למצב זה. 4. בית המשפט המחוזי הדגיש כי "עבירות השוד באזור התחנה המרכזית הישנה והחדשה בתל-אביב הפכו לדאבון הלב למכת מדינה ורק ענישה מחמירה שתעביר מסר לחבריהם של המערערים בני אותה תפוצה ולאחרים המסתובבים באזור יכול שתסייע למיגור התופעה". לאור האמור נגזרו על המערערים העונשים שפורטו ברישא. תמצית נימוקי הערעור 5. המערערים – באמצעות בא כוחם, עו"ד טל ליטן – טוענים כי העונש שגזר עליהם בית המשפט המחוזי הוא חמור ביותר בשים לב לנסיבותיהם האישיות ולנסיבות ביצוע העבירות. בהקשר זה מדגישים המערערים כי העבירה בוצעה ללא שימוש בכלי נשק, ללא תכנון מוקדם וללא גרימת חבלות קשות. כמו כן טוענים המערערים כי הם אינם אנשים צעירים וכי אין להם עבר פלילי. בנוסף לכך טוענים המערערים כי בית המשפט המחוזי חרג לחומרה ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים. המערערים מדגישים כי אין זה ראוי להחמיר עימם בדין אך בשל השתייכותם האתנית. לטענת המערערים ראוי להפחית את העונש שהושת עליהם ולהעמידו על שלוש שנות מאסר בפועל. במהלך הדיון לפנינו למדנו כי המערערים טרם שילמו למתלונן את הפיצוי שהושת עליהם. בא כוחם הסביר כי השניים חסרי כל אך טען כי הם יעשו כל מאמץ לגייס את סכום הפיצוי מחבריהם השוהים בישראל. משכך, נעתרנו לבקשת בא כוח המערערים והארכנו את המועד לתשלום הפיצוי לטובת המתלונן בטרם ינתן פסק הדין בערעור אך גם לאחר מתן הארכה לא עלה בידי המערערים לגייס את הכספים הנדרשים. תמצית תגובת המשיבה 6. המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עידית פרג'ון – הסכימה כי מדובר בעונש חמור בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה אך הדגישה כי לאחר התייעצויות שנערכו בפרקליטות המדינה עמדת המשיבה היא כי היא אינה יכולה להסכים להקלה בעונש נוכח העובדה כי מעשי שוד המבוצעים בקרבת התחנה המרכזית בתל-אביב על ידי מבקשי מקלט בישראל הפכה למכת מדינה המחייבת תגובה עונשית הולמת מעבר לרף הענישה הנוהג. כמו כן הדגישה המשיבה את העובדה כי המתלונן הוא אדם נכה המסתמך על קצבת ביטוח לאומי וכי המערערים בחרו בו כקורבן בשל חולשתו ונקטו כלפיו באלימות קשה. המשיבה ציינה עוד כי קשת הענישה בעבירות השוד היא רחבה והציגה לעיוננו פסיקה בה הושתו גם עונשים מחמירים. בשל כל האמור עותרת המשיבה לדחיית הערעור. דיון והכרעה 7. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור והאזנתי בקשב רב להשלמת הטיעון בעל פה מטעם הצדדים ועיינתי באסמכתאות אליהן הפנו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי וכך אמליץ לחברותיי לעשות. 8. כעולה מטיעוני המשיבה בערעור לפנינו ואף כפי שצויין בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, העונש שהושת על המערערים הוא עונש החמור משמעותית מרף הענישה המקובל וזאת לצורך התמודדות עם מעשי שוד המבוצעים בקרבת התחנה המרכזית החדשה והישנה בתל-אביב על ידי מבקשי מקלט בישראל. השאלה הרלבנטית היא האם מידת ההחמרה בה נקט בית המשפט המחוזי ביחס לרף הענישה הנוהג היא סבירה בנסיבות העניין. 9. יאמר כבר עתה, אינני סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערערים בשל היותם אזרחי אריתריאה או בשל היותם מבקשי מקלט, כטענת בא כוחם. מעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי העונש הכבד שהושת על המערערים נועד לתת מענה הרתעתי לתופעת ריבוי מעשי השוד המבוצעים על ידי מבקשי מקלט בישראל. בית המשפט המחוזי עמד על תופעה זו והתייחס אליה כאל "מכת מדינה". אין זה בלתי סביר כי מקום בו מזהה בית המשפט עליה משמעותית בפעילות עבריינית מסוג מסוים הוא ינקוט במענה עונשי הולם במסגרת הגשמת אחת מתכליותיה המרכזיות של מלאכת גזירת הדין – הרתעת היחיד והרתעת הרבים. החמרת הענישה המושתת על מבצעי שוד – ובפרט כשקורבנות העבירה משתייכים לקבוצות מוחלשות באוכלוסיה (לרבות: זקנים, נכים וקטינים) – נועדה להבטיח את הביטחון האישי של אזרחי ותושבי המדינה והיא ראויה ומוצדקת. ואולם, השאלה היא כאמור האם ההחמרה בה נקט בית המשפט המחוזי במקרה דנן הינה מידתית וסבירה. 10. אחד מהכלים שבאמצעותם ניתן לבחון את מידתיות וסבירות ההחמרה בה נקטה הערכאה הדיונית היא השוואת העונש שגזרה במקרה הקונקרטי לעונשים שהושתו במסגרת מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, שכן גם מהלך של החמרה במדיניות הענישה ראוי שיעשה באופן מדוד והדרגתי. עוד יש לבחון האם מתקיימת הלימה בין מעשה העבירה לבין העונש שהושת שכן לצד תכלית ההרתעה התומכת כאמור בהחמרת הענישה, יש להקפיד גם על הגשמת תכלית הגמול בגזירת הדין המחייבת שיתקיים יחס הולם בין חומרת העבירה לבין העונש שהושת על הנאשם בגין ביצועה. זאת ועוד, גם במסגרת החמרת מדיניות הענישה יש להביא במניין השיקולים את נסיבותיהם האישיות של מבצעי העבירה כמתחייב מעקרון הענישה האינדיבידואלית. מובן כי אין מקרה אחד דומה למקרה אחר אך בקווים כלליים ניתן לומר כי קיימים קווי דמיון בין הנסיבות שנדונו בע"פ 3683/12 צגוקי נ' מדינת ישראל (20.12.2012) (להלן: עניין צגוקי) לבין נסיבות המקרה דנן. בעניין צגוקי דובר על מבקש מקלט ממוצא ניגרי שתקף את המתלוננת העוסקת במתן שירותי מין באזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב באמצעות חפץ חד ונטל ממנה 500 ש"ח. צגוקי הורשע בתום שמיעת ראיות בעבירת שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין והערכאה הדיונית השיתה עליו 42 חודשי מאסר בפועל. בערעור שנדון לפני בית משפט זה הופחת עונש המאסר בפועל ל-32 חודשי מאסר. דומני כי לאור פסק דינו של בית משפט זה בעניין צגוקי, שניתן לפני פחות מארבעה חודשים, השתת עונש של 50 חודשי מאסר בפועל על המערערים במקרה דנן מהווה החמרה מעבר לדרוש ומשום כך מצדיקה התערבותו של בית משפט זה. 11. יחד עם זאת, בעוד שבעניין צגוקי הורשע המערער בעבירת שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, במקרה דנן הורשעו המערערים בעבירת שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, הן משום שביצעו שוד בחבורה והן משום שגרמו לפציעתו של המתלונן עקב שימוש באלימות. יודגש כי העונש המקסימאלי הקבוע בצידה של עבירת שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין גבוה משמעותית מהעונש המקסימאלי הקבוע בצידה של עבירת שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין וגם לכך יש להתייחס במסגרת בחינת מידתיות ההחמרה בה נקט בית המשפט המחוזי במקרה דנן. זאת ועוד, במקרה דנן יש להדגיש את החומרה הנוגעת לכך שהמערערים תקפו אדם נכה שמסתמך לפרנסתו על קצבת ביטוח לאומי. 12. עולה איפוא כי יש מקום להקלה מסוימת בעונשם של המערערים. יחד עם זאת, אין מקום לקבל את רף הענישה לו טוען בא כוחם. בהתחשב בכל האמור לעיל אציע לחברותיי להעמיד את העונש שהושת על המערערים על 42 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרם. יתר רכיבי העונש שגזר בית המשפט המחוזי יוותרו בעינם. ש ו פ ט המשנָה לנשיא מ' נאור: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י"א באייר תשע"ג (21.4.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12031600_W03.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il