יצחק בן ישי נ. אלכס ויינגרטן

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3156/98 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' ריבלין המערער: יצחק בן ישי נגד המשיבים: 1. אלכס ויינגרטן 2. יעקב טוב 3. A.T.S. בע"מ 4. יניר מערכות בע"מ המערערים שכנגד 1. אלכס ויינגרטן (המשיבים בע"א 3156/98): 2. יעקב טוב 3. S.T.A בע"מ נ ג ד המשיב: 1. יצחק בן-ישי (המערער בע"א 3156/98): המשיבה: 2. יניר מערכות בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 30.4.98 בתיק ה.פ. 1488/97; ת.א. 251/98 שניתן על ידי כב' השופטת ש' סירוטה בשם המערער: עו"ד יואל שמלה בשם המשיבים 1-3: עו"ד אריה נייגר (המערערים שכנגד) בשם המשיבה 4: עו"ד יעקב אנוך פסק-דין השופט א' ריבלין: הרקע 1. המערער והמשיבים 1, 2, שהם גם המערערים שכנגד, (להלן: המשיבים), החזיקו כולם, בחלקים שווים, במניות המשיבה 3, חברת ATS בע"מ (להלן: החברה). קודם לכן החזיקו במניות החברה - המערער והמשיב 2, בחלקים שווים, אולם בשלב מסויים החליטו השניים להעביר 1/3 ממניותיהם למשיב 1. כאשר הצטרף המשיב 1 לחברה, החל עושה, לטענת המערער, אגודה אחת עם המשיב 2, כנגדו. כיוון שכך, החליט המערער לפרק את השותפות הזו. בהסכם, שנחתם בינו לבינם, בחודש יולי 1997, (להלן: ההסכם), מכר להם את מניותיו בחברה בסכום של 440,000 ש"ח. בתמורה התחייב המערער בהסכם גם שלא לעשות כל פעולה שיש בה כדי להתחרות "בחברה או בעסקיה או במוצרים שהיא מייבאת או מייצרת או מתקינה או משווקת או בשירותים שהחברה נותנת". המערער התחייב גם שלא לפנות "למי מעובדי החברה, ספקיה או לקוחותיה בכל עניין עסקי הקשור, במישרין או בעקיפין, לנושאים שבהם פעל בחברה או עבורה". כמו כן התחייב המערער כי "לא יעסוק כשכיר, כשותף, כקבלן או כיועץ אצל לקוחות החברה". הדיבור "לקוחות החברה" הוגדר בהסכם כ"כולל כל מי שביום החתימה על הסכם זה היה קשור עם החברה בחוזה מחייב לאספקת שירותים או מוצרים על ידי החברה, וכן כל מי שהתקשר עם החברה, בחוזה נמשך, או באופן חד פעמי במהלך 18 החודשים שקדמו לחתימת הסכם זה". איסור זה (להלן: תניית ההגבלה), כך נקבע בהסכם, ימשך שלוש שנים "מיום חתימת הסכם זה או 3 שנים מיום אכיפת הוראת סעיף זה בהחלטה שיפוטית או אחרת במקרה ש[המערער] יפר הוראת סעיף זה, לפי המאוחר". בהסכם נקבע עוד כי היה ותופר תניית ההגבלה, ישא המערער בתשלום "פיצוי מוסכם" בסך 440,000 ש"ח שהוא סכום מלוא התמורה שקיבל. לצורך הבטחת התשלום הזה חתם המערער על שטר חוב, לפקודת המשיבים, ובאותו סכום. 2. סמוך לאחר שקיבל לידיו את המחיר המוסכם פנה המערער לבית המשפט המחוזי בתביעה לביטול תניית ההגבלה שבהסכם. לחילופין ביקש כי יושם לה סייג באופן שתקוצר תקופת ההגבלה משלוש שנים לששה חודשים, וכי איסור ההתקשרות בינו לבין לקוחות החברה יחול רק לגבי אותם לקוחות "שקיבלו ממנה שרות על פי חוזה מחייב". תניית ההגבלה, כפי שנוסחה, כך טען, היא בת-ביטול מחמת העושק שדבק בהתקשרות בינו לבין המשיבים, והיא אף בטלה מעיקרה בשל שאין היא עומדת במבחני הסבירות שהציבה הפסיקה לכשכמותה. המשיבים פנו אף הם לבית המשפט. הם תבעו בבית המשפט קמא כי ינתן צו מניעה קבוע כנגד המערער אשר יאסור עליו לעשות שימוש "בכל מידע הקשור לחברה" לניהולה ולמצבה העסקי ובכלל זה "כל מידע, ידע, נוסחאות, תהליכים, שיטות, פרטים, פריטים, ציוד, מחקר תכנון, פיתוח ספציפיקציות הקשורות לחברה, למוצריה, לשירותים הניתנים על ידה, כיום או בעתיד" או "בקשר לשיווק פרסום יבוא, יצוא, מכירה קניה, ארגון, לקוחות וספקים בארץ ובחו"ל, ניהול, תכנון והתקשרויות עם לקוחות וספקים על ידי החברה בארץ ובחו"ל". כמו כן נתבקש בית המשפט לצוות על המערער לא לעשות כל פעולה שיש בה כדי להתחרות בחברה. המשיבים ביקשו גם מבית המשפט המחוזי כי יצווה על המשיבה 4, בה ראו מתחרה בעסקיהם, להימנע מליצור קשר מסחרי עם המערער. פסיקת בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער כי נפל פגם במהלך כריתת ההסכם וכי פגם זה מצריך את ביטולו. טענת המערער, כי המשיבים ניצלו את מצוקתו על מנת לכרות עמו הסכם שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל - נדחתה. המצוקה, לה טען המערער, הייתה מצוקה נפשית, שהוסבה לו מחמת התנהגות המשיבים. אלה, כך טען בבית משפט קמא, שיתפו ביניהם פעולה על מנת להצר את צעדיו בחברה, היקשו עליו לעשות שימוש בתוכנות המחשב שלה, נמנעו מלהיוועץ בו בעת קבלת החלטות בחברה, והתעלמו מהצעותיו בכל הנוגע לניהול החברה. בית המשפט המחוזי סבר כי גם אם נכונות העובדות שהוצגו על ידי המערער, בדבר התנהגות שותפיו לעסקים - ואין הוא קובע ממצא בעניין זה - אין בהן כדי להצביע על מצוקתו הנפשית. המבחן לקיומה של מצוקה נפשית - כך קבע - הוא מבחן סובייקטיבי. הבדיקה אינה סומכת "על התנאים החיצוניים שאפפו את העסקה", כי אם על ראיות "כמו תעודה רפואית של פסיכיאטר, חוות דעת של פסיכולוג וכיו"ב". המערער, כך קבע בית המשפט המחוזי, "לא הביא ראיות לעניין התנהגותו, המרמזות על היותו במצוקה, אלא הסתפק באמירה כללית לפיה היה נתון במצוקה נפשית ובתיסכול עמוק". הוא נמנע מלהמציא ראיות "כגון חוות דעת של פסיכולוג, או תעודה רפואית של פסיכיאטר" ואף אמירתו כי המשיבים "מנסים לשבור אותו רוחנית - אינה מוכיחה כי השניים הצליחו להכניסו למצב של צרה ודוחק המביא ללחץ פסיכולוגי חמור". בית המשפט המחוזי מצא גם כי לא הוכח כי מצוקתו של המערער, אם בכלל, הייתה ידועה למשיבים. אשר לתנאי ההסכם שנכרת בין המערער לבין המשיבים, סבור היה בית המשפט המחוזי, כי אינם גרועים במידה חריגה מן הרגיל. התמורה שקיבל המערער, בעת שמכר את מניותיו למשיבים, כך קבע, הייתה סבירה בנסיבות המקרה - וגם מן הטעם הזה אין לומר כי נתקיימו יסודותיה של עילת העושק. 4. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המערער כי תניית ההגבלה פוגעת במידה בלתי סבירה בחופש העיסוק שלו. לחברה יש סודות עסקיים הראויים להגנה, ציין בית המשפט, והמערער התחייב בהסכם לשמור עליהם. השמירה על סודות מקצועיים היא גם אינטרס ציבורי. בית המשפט ציין כי הפסיקה נוטה לקיים התחייבויות להגבלת חופש העיסוק בין שותפים. חרף כל אלה, ראה בית המשפט לנכון לסייג את תניית ההגבלה. הוא קבע כי ההגבלה תחול על מחשבים מסוג 400AS - בהם סוחרת החברה - ועל ציוד היקפי הנלווה לאותם מחשבים למעט "מיין פריים מתוצרת IBM". בית המשפט קיצר את משך תקופת ההגבלה לשנתיים מיום חתימת ההסכם. "בתחום כמו תחום המחשבים, שהוא תחום דינמי ומתפתח, תקופת הגבלה של שלוש שנים - כך פסק - לוקה באי סבירות". עם זאת מצא כי "ידוע לכל כי תחום המחשבים הבינוניים, להבדיל למשל מתחום המחשבים האישיים, אינו תחום שבו כל מספר חודשים מתחלף דור מחשבים שלם" וכי "לא עושה רושם כי בשנתיים הקרובות עומד להתחולל מהפך בתחום". לפיכך תחם את תקופת ההגבלה - לשנתיים. בית המשפט תחם את גבולותיה של תניית ההגבלה, גם מן הבחינה הגיאוגרפית, "לאזור המרכז בין חדרה לקרית-גת ולמעט ירושלים". משכך פסק, נעתר בית המשפט לתובענה שהגישו המשיבים, בחלקה, וציווה על המערער להימנע מהפרת תניית ההגבלה בגבולותיה החדשים. בית המשפט אף אסר על המשיבה 4, בה ראה אכן מתחרה לחברה, "לעמוד בקשר כלשהו עם המערער". שטר החוב שמסר המערער למשיבים - כך נפסק בבית המשפט קמא "יוותר על כנו" כפוף לשינויים שהוכנסו בתניית ההגבלה. כנגד פסיקותיו של בית המשפט המחוזי מופנה הערעור ומופנה הערעור שכנגד. המשיבה 4 הודיעה היום כי אין לה עניין במחלוקת נשוא הערעור, כי המערער אינו מועסק עוד על ידה וכי היא מקבלת על עצמה מראש כל הכרעה שתיפול בערעור. הטענות בערעור לבית המשפט העליון 5. המערער מלין על כך שבית המשפט נמנע מלקבוע כי ההסכם עליו חתם היה נגוע בעושק. הסכמתו לחתום על ההסכם, כך הוא טוען, היא תוצאה של המצוקה שנגרמה לו עקב התנהגות המשיבים. תנאי ההסכם היו לדעתו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. התמורה לה זכה, על פי ההסכם, במחיר המניות אותן מכר למשיבים, מגיעה לכדי "פחות ממחצית" המחיר שהוצע למשיבים על ידי אחרים בתמורה למניות שבידיהם. לדעתו, טעה בית המשפט בכך שביסס את הערכתו בדבר סבירות תנאי ההסכם, בין השאר, על הצעות כספיות שהוא עצמו, המערער, העלה במהלך המשא והמתן שניהל עם המשיבים. הצעות אלה, עצמן, נבעו, כך הוא טוען, מן המצוקה אליה נקלע. עם זאת מייחד המערער את טענתו בדבר תוקפה של ההתקשרות בינו לבין המשיבים, לתניית ההגבלה לבדה, ואין הוא טוען כלפי תוקפו של המכר עצמו. כך נהג גם בבית המשפט קמא. המערער סבור גם כי בית המשפט טעה בקביעתו כי לחברה סודות מסחריים הראויים להגנה. כל עיסוקה של החברה, כך הוא מציין, הוא במתן שרות ובמכירת ציוד שנקנה בארץ וכי כמוה פועלים "מאות נותני שירותים ומוכרים". בית המשפט שגה, לדעתו, בהעדיפו את הכלל כי "הסכמים יש לכבד" על פני זכות היסוד של חופש העיסוק. האיזון אותו ערך בית המשפט אינו מתיישב, לדעת המערער, עם הכללים ועם העקרונות שנקבעו בעניין זה בפסיקה. אין הוא משיג עם זאת, בערעור כאן - כנגד החלטת בית המשפט המחוזי "להותיר על כנו" את שטר החוב שנחתם על ידו בהתאם להסכם. 6. המשיבים, מצדם, מכוונים את טענותיהם, בערעור שכנגד שהגישו, כלפי הצמצום שנקט בו בית המשפט קמא בבואו לאשר את תניית ההגבלה. להשקפתם, לא היה מקום לקבוע כי תניה המגבילה את חופש העיסוק למשך שלוש שנים איננה סבירה ומכל מקום לא היה זה ראוי להתערב בעניין זה בבחירת הצדדים להסכם. לדעתם, ראוי היה ליתן משקל נאות לעובדה שהצדדים היו בעלי כוח מיקוח דומה, ולעובדה שהמערער קיבל, במסגרת ההסכם, סכום כסף נכבד שנועד לשמש תמורה גם להסכמתו להטלת מגבלות על עיסוקיו. בית המשפט קמא טעה, לדעת המשיבים, משקבע כי תקופת המיגבלה שהוטלה על תחומי עיסוקו של המערער תחל מיום החתימה על ההסכם ולא מיום מתן פסק הדין. המשיבים סבורים עוד כי לא היה גם מקום להצר את התחום הגיאוגרפי בו פועלת תניית ההגבלה - וזאת בהתחשב במימדיה הגיאוגרפים של מדינת ישראל. באותה מידה לא היה מקום, על פי טענתם, כי בית המשפט ימיר את היקף האיסור שנקבע בתניית ההגבלה, שעיקרה איסור תחרות בתחומי עיסוקה של החברה כפי שהיו במועד חתימת ההסכם, בהגדרה משלו. בית המשפט עשה כך, לדעת המשיבים, תוך קביעת עובדות שלא הונחה להן תשתית בראיות ושאינן בגדר ידיעה שיפוטית. כיוון שכך מבקשים העותרים לתקן את צווי המניעה שנתן בית המשפט המחוזי באופן שגבולותיהם ומשך הזמן הקבוע בהם יהיו תואמים את תניית ההגבלה שבהסכם במלוא היקפה. הערעור, וכמוהו הערעור שכנגד, מעוררים שתי שאלות הצריכות תשובה. האחת - האם אכן ראויה תניית ההגבלה להתבטל מחמת עושק; האחרת - האם נכון וראוי היה לקבוע כי היא בטלה, או אף לצמצם את פועלה, בשל פגיעה אסורה בחופש העיסוק. מענה חיובי לראשונה - עשוי לייתר את הצורך להכריע באחרונה. מענה שלילי - יצריך בחינתה של השנייה. טענת העושק 7. ביטולו של הסכם, או תנאי בו, מחמת שההתקשרות בהסכם הייתה נגועה בעושק, מותנה בקיומם של שלושה: "חולשתו" של אחד המתקשרים - הבאה לכלל ביטוי במצוקה, בחולשה שכלית או גופנית, או בחוסר ניסיון; מודעותו של המתקשר ל"חולשה" זו, וניצולה לצורך קביעת תנאים בהסכם הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-). עילת הביטול קמה בהצטרפותם יחד של שלושת היסודות האלה. יסודותיה של עילת העושק אינם רק יסודות מצטברים, הם גם "שלובים זה בזה ככלים שלובים" (השופט י' טירקל בע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767). קיימת תלות הדדים ביניהם (פרידמן-כהן בספרם "חוזים", הוצאת "אבירם", 1992, בעמ' 976). כך, למשל, כאשר מתקיים היסוד השלישי, ומופר האיזון בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו, הרי "ככל שהיחס בין הערכים נוטה יותר לרעתו של העשוק, ייטה בית המשפט לשעות יותר לשוועתו גם לגבי יסודותיה האחרים של עילת העושק" (השופט טירקל שם בעמ' 769). תנאים גרועים במיוחד עשויים לעורר חשש בדבר שלמות הרצון של המתקשר הנפגע. "חולשה" חמורה שלו מחייבת בדיקה קפדנית של סבירות התנאים שנקבעו בהסכם. ניצול קיצוני של חולשה מטיל אף הוא צל על ההסכם ומחייב הארה קפדנית של התנאים שנכללו בו. קיומו הברור ואופיו החמור של כל אחד מן היסודות האלה עשוי לשמש סימן וראיה לכך כי נתקיימו בו, בהסכם, היסודות האחרים, המקימים את עילת העושק (ראו פרידמן-כהן בספרם הנ"ל בעמ' 976 ו980-; ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, בעמ' 253). בכך אין כדי להמעיט מן הדרישה כי כל אחד מן היסודות האלה יתקיים במלוא תוקפו. קיומן של מצוקה קשה של המתקשר או "חולשה" חמורה אחרת שלו, אינן גורעות מן הצורך להצביע על קיומם של תנאים "הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". תנאים חמורים במיוחד אינם מייתרים את הצורך בקיומם של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, או חוסר ניסיון, כבדי משקל, ואינן פוטרות את הטוען לעושק להוכיח את מודעותו של הצד האחר לחולשותיו או למצוקתו. מקום בו אחד מיסודותיה של העילה מוצא לו ביטוי חמור במיוחד, מוקל לעתים הנטל הראייתי הרובץ על המבקש להוכיח את קיומם של היסודות האחרים, אך בכך אין כדי להמעיט מן הדרישה כי גם היסודות האחרים יתקיימו במלואם, כי מצוקת המתקשר תהא מצוקה חמורה וכי תתקיים מודעות מלאה לה אצל המתקשר האחר. "עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל שדעתו לא היתה מיושבת עליו לחלוטין" (הנשיא מ' שמגר בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב הקואפרטיב המאוחד להובלה בע"מ ואח', פ"ד מ(4) 533 בעמ' 541). לפיכך "חשובה וחיונית הצטברות יסודותיה" (ג' שלו, בספרה הנ"ל בעמ' 253), ואין לגרוע מן המשקל הנדרש לגבי כל אחד מהם. המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית של המתקשר, כמו גם חוסר ניסיונו, חייבים להיות כבדי משקל "ועל בית המשפט להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון" (השופט י' טירקל בע"א 403/80 הנ"ל) "מצוקה משמע מצב של חומרה ושקיעה ולא אך קושי ארעי או חולף" המשנה לנשיא מ' אלון בע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פ"ד לב(4) 673 בעמ' 685). אין די בעובדה שהמתקשר נתון ללחץ חברתי-משפחתי וללחץ אישי-פנימי המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל (השופט י' קדמי בע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749 בעמ' 756). 8. המערער כאן מלין על כך שהמשיבים שהיו שותפים לו בחברה הצרו את צעדיו. הם קיבלו עובד חדש לחברה בלא לקבל מראש את הסכמתו, שינו מסיסמאות הכניסה לתוכנות המחשב שהיו בשימוש החברה וצרפו דעותיהם זו לזו בקבלת החלטות בחברה. בנסיבות אלה, כך טען, היה נכון למכור את מניותיו במחיר נמוך מן המקובל. עם זאת, כאמור, כיוון המערער את טענות הבטלות מחמת עושק, לא כנגד עצם מכירת המניות כי אם רק כנגד התנייה המגבילה אותו בעיסוקיו. הטענה בדבר התמורה הנמוכה שקיבל במחיר מניותיו באה, כך נראה, אך לחזק את טענתו כי תניית ההגבלה שעליה הוא משיג מציבה תנאי גרוע במידה בלתי סבירה מן המקובל וכי היא נכפתה עליו בשל מצוקה נפשית ולחץ כלכלי. אלא שהמצוקה לה הוא טוען לא עלתה למדרגת חומרה המצדיקה את ביטול ההתנייה במקרה זה. לא כל קושי כלכלי ארעי או חולף בו נתון אדם מצדיק את ביטול ההסכם עליו חתם ולא כל פער באורך הנשימה של הצדדים מקים עילת ביטול מחמת עושק (הנשיא מ' שמגר בע"א 700/83 כהן נ' הרשקוביץ חברה לבנין בע"מ, פ"ד לט(4) 471 בעמ' 475). בהקשרים כלכליים-מסחריים, מעוררת הסוגיה של עושק קשיים ניכרים. עומדים על כך המלומדים פרידמן וכהן בספרם הנ"ל: "מתקשרים חוזיים פועלים ממילא תחת לחצים ואילוצים כלכליים שונים וקיים חשש מפני ערעור הביטחון המשפטי אם כל קושי כלכלי יקיים עילת ביטול" (שם בעמ' 990). והמקרה כאן יוכיח. המערער ביקש לנתק עצמו מן העסקים בהם היה שותף למשיבים. הוא ניהל עמם משא ומתן ממושך לקביעת תנאי ההסכם. במיקוח שנתקיים בין הצדדים, במהלך המשא והמתן, שותפו, מטעם המערער ומטעם המשיבים, עורכי-דין. בטענותיו העובדתיות לגבי התנהגות המשיבים, שהוכחשו בעדותם במשפט, ניתן, למירב, למצוא ראיה לאי נוחות וחוסר נחת שנגרמו לו בשל התנהגותם ואשר תרמו להחלטתו לפרק את השותפות. בצדק מצא בית המשפט המחוזי כי לא היה בראיות שבאו במשפט כדי להצביע על מצוקה נפשית חמורה שהוסבה למערער בעת שהתקשר עם המשיבים בהסכם ושחומרתה הביאה לכדי שיבוש בשיקול דעתו. 9. המערער לא הצליח לשכנע את בית המשפט קמא גם בקיומו של יסוד אחר בעילת העושק; בית המשפט קבע, על פי הנתונים העובדתיים שעמדו לפניו, כי המערער לא הוכיח את טענתו כי המחיר ששולם לו, על פי ההסכם, נמוך בהתחשב בשווי החברה - זאת משלא הוכיח כלל מהו שווי החברה. בית המשפט מצא כי המחיר ששולם למערער, במסגרת ההסכם, לא היה נמוך, באורח משמעותי, מן המחיר שהוצע על ידי המערער עצמו בעת שהצדדים ניהלו משא ומתן מתמשך לקביעת תנאי ההסכם. גם ההצעה הכספית שהופנתה לטענת המערער, לשני המשיבים, על ידי אחר, לרכוש את כל מניותיהם, אינה מלמדת בהכרח לדעת בית המשפט המחוזי, כי התנאים שהמערער הסכים להם גרועים במידה בלתי סבירה מן הרגיל. עובדה היא, כך הדגיש בית המשפט קמא, שהמערער עצמו אינו מבקש לבטל את מכר המניות וכל טענותיו מכוונות כנגד מגבלות העיסוק הכלולות בהסכם. במסקנות עובדתיות אלה אין עילה להתערב. אכן תניית ההגבלה צריכה בחינה נפרדת ועצמאית בשל מגבלת העיסוק הכלולה בה, אולם די בעובדה כי המערער לא השכיל להוכיח כי התנאים בהסכם, אותם הוא מבקש לבטל, גרועים במידה הנדרשת להקמתה של עילת העושק, כדי להביא לדחיית הטענה הזו. נותר עוד לבחון את תקפותה של תניית ההגבלה לאור טענתו האחרת של המערער, כי יש בתניה זו משום פגיעה בלתי סבירה בחופש העיסוק. הפגיעה בחופש העיסוק 10. בית המשפט המחוזי בחן את תוקפה של תניית ההגבלה בהסכם בראי הוראת הבטלות שבסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), ומצא כי אין היא סותרת את תקנת הציבור. עם זאת מצא לראוי, כאמור, לצמצם את פועלה. אכן גם אני סבור כי אין התנייה הזו, בנסיבות הענין ובהיקף שנקבע לה בהסכם, בטלה מחמת שסותרת היא את תקנת הציבור. אלא שמאותו טעם אני סבור כי לא היה מקום להטיל בה סייגים וראוי היה לאכוף אותה במלוא היקפה. "כלל גדול הוא כי לכל אדם קנויה זכות טבעית לעסוק בעבודה או במשלח-יד אשר יבחר לעצמו, כל זמן שההתעסקות בעבודה או במשלח-יד אינה אסורה מטעם החוק" - כך פסק בית המשפט העליון מפי נשיאו (אז השופט) ש"ז חשין, עוד בעניין בז'רנו (בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה, פ"ד ב' 80). הזכות לחופש העיסוק זכתה למעמד של זכות "יסוד הלכתית", כבר מבראשית (השופט ד' לוין בבג"ץ 726/94, 878 כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד מה(5) 441 בעמ' 459). עמדה על כך השופטת ד' דורנר, בבג"ץ 1452/93 איגלו חברה קבלנית לעבודות צנרת ופיתוח בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה ואח', פ"ד מז(5) 610 בעמ' 614: "חופש העיסוק הוא אחד מזכויות היסוד שעליהן מושתת משטרנו הדמוקרטי. הוא היווה חלק מהמשפט בישראל גם לפני חקיקת חוק יסוד: חופש העיסוק". כלל זה קנה לו שליטה גם במשפט הפרטי. אכן את השליטה במשפט הפרטי קנתה לה הזכות באורח עצמאי, אלא שהתפתחותה במסגרת המשפט הציבורי משפיעה גם על היקף ישומה, במשפט הפרטי. זכות זו שתחילה לא הייתה כתובה על ספר (כמאמר הנשיא לנדוי, בבג"ץ 292/78 אולפני הרצליה בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד לב(2) 739), זכתה ונחרתה על דפיו של חוק יסוד: חופש העיסוק. משעוגנה בחוק היסוד ניתן לה מעמד - על, חוקתי (השופט א' מצא בבג"ץ 3385/93, 4534, 4746/92 G.P.S. Agro Exports L.T.D ואח' נ' שר החקלאות ואח', פ"ד מח(5) 343 בעמ' 259). היא הפכה לזכות יסוד מוגנת העומדת על רמה נורמטיבית גבוהה יותר מדבר חקיקה רגיל (השופט ד' לוין רע"א 239/92 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' משיח ואח', פ"ד מח(2) 66 בעמ' 71). משהוכרה הזכות לחופש העיסוק בפסיקה, נאסרה, במשפט הציבורי, פגיעת המינהל בה ללא הוראת חוק מפורשת (ראו: ד' ברק-ארז, עוולות חוקתיות, "בורסי", 1993, בעמ' 11). משעלתה למדרגת זכות שבחוקה שוב לא ניתן להגבילה אף בחוק, אלא אם עומד הוא ב-ד' סייגיה של פסקת ההגבלה שבחוק היסוד. פסקת ההגבלה מבטאת את האיזון החוקתי בין הזכות לחופש העיסוק לבין ערכים מתחרים. חופש העיסוק אינו מוחלט. זוהי זכות יחסית "ואפשר שיהא עליה לסגת מפני חרויות אחרות של האזרח". "כשם שיכול והיא תתנגש באינטרס ציבורי מובהק בר חשיבות לכל האזרחים" (השופט ד' לוין בבג"ץ 726/94, 878 כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד מח(5) 441 בעמ' 466). המשפט אינו מגן על מלוא היקפו של חופש העסוק. כנגד חופש העסוק עומדים ערכים אחרים אשר גם עליהם מבקש המשפט להגן (השופט ד' לוין בע"א 239/92 הנ"ל, בעמ' 72). "ההגנה הניתנת לחופש העסוק היא תוצאת האיזון הנובע מהעימות שבין חופש העיסוק מזה לבין חירויות אחרות של הפרט (כגון חופש הקניין, חופש ההתקשרות (כחלק מכבוד האדם וחירותו) מזה, ומהעימות שבין חופש העיסוק לבין האינטרס הציבורי (כגון האינטרס הציבורי בשמירת סודות מקצועיים)". (הנשיא א' ברק בבג"ץ 1683/93 יכין פלסט בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד מז(4) 702 בעמ' 708). 11. חרות העיסוק כזכות אדם קדמה לחוק היסוד. היא הוכרה כזכות הנובעת מזכותו הטבעית של כל אדם לחפש מקורות מחיה (השופט ש"ז חשין בעניין בז'רנו הנ"ל בעמ' 83). יחסיותה נשמרה גם לאחר שעלתה לדרגת חוק-על, חוקתי. והשתיים כאחת - ההכרה במעלתה של החרות, כמו גם ההשלמה עם יחסיותה ועם הצורך לאזן בינה לבין ערכים מתחרים - מצאו להן ביטוי הן במשפט הציבורי והן במשפט הפרטי. במשפט הציבורי התווה המחוקק עצמו, בפסקת ההגבלה שבחוקי היסוד, את אמות המידה לעריכת האיזון בין הערכים המתחרים (השופט ד' לוין בבג"ץ 726/94, 878 הנ"ל). מערכת האיזונים הקבועה בפסקת ההגבלה הותוותה על-ידי המחוקק החוקתי והיא מכוונת כלפי המחוקק. האיזון הנערך במסגרת המשפט הפרטי עצמו משמש "קונקרטיזציה על פסקת ההגבלה" (א' ברק, זכויות אדם מוגנות והמשפט הפרטי, ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי, הוצאת נבו (1993), 163 בעמ' 196). המשפט הפרטי כולל בחובו מספר דוקטרינות אשר משמשות כלים שבאמצעותם מוזרמים עקרונות היסוד של השיטה בכלל וזכויות האדם בפרט אל תוך המשפט הפרטי (הנשיא א' ברק בע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464 בעמ' 530). במסגרת דיני החוזים מושג איזון זה, בין השאר, באמצעות מושגי שסתום כגון תום לב, סבירות ותקנת הציבור (א' ברק, במאמרו הנ"ל, ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי, בעמ' 195). באמצעות עיקרון תקנת הציבור מאזן בית המשפט בין החופש לעצב את תוכן החוזה לבין זכויות אדם וערכים חוקתיים אחרים ובהם חופש העיסוק (ע"א 239/92 הנ"ל בעמ' 72). 12. תקפותה של התנייה המטילה הגבלה על חרותו של המערער לבור לעצמו את משלח-ידו, נבחנה בבית המשפט המחוזי, במקרה שבפנינו, בראי תקנת הציבור ובמסגרת הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי). חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור-בטל. מבין חלופות הבטלות האלה - האחרונה - תקנת הציבור - מציעה אמת-מידה ראויה לבדיקת תקפותה של תניה המגבילה את חופש העיסוק. באין תחולה ישירה במשפט הפרטי לזכות החוקתית של חופש העיסוק, אין הפגיעה בה, כשלעצמה, הופכת את החוזה הפרטי לחוזה שתוכנו "בלתי-חוקי" כמשמעות הדיבור הזה בסעיף 30 לחוק החוזים. מן הצד האחר, השפעתה, האמצעית אמנם, של הזכות אשר שוריינה בחוקי היסוד, מוצאת לה ביטוי בעת שבאים לבחון תניה חוזית באמת המידה של תקנת הציבור. "לא רק השלטון מחוייב בכיבוד זכות האדם בדבר חופש העיסוק של הפרט אלא גם מעסיק מחוייב בכיבוד חופש העיסוק של המועסק על ידיו. מכאן התפיסה כי הגבלה בלתי סבירה על חופש העיסוק נוגדת את תקנות הציבור" (ע"א 294/91 הנ"ל בעמ' 531). "סבירות משמעותה איזון ראוי בין חופש העיסוק לבין האוטונומיה של הרצון הפרטי" (א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, "נבו" 1994, בעמ' 584). סבירות ההגבלה נבחנת לאורם של ערכים אחרים המתחרים בזכות לחופש העיסוק היא נמדדת על פי טיבה של ההגבלה, בהתחשב בהיקפה וגם בטיב הקשר החוזי שבין הצדדים. "המבחנים הם בעיקר לאור אופי ההגבלה, היקפה, הזכויות הקנייניות עליהן היא באה להגן, תחום וזמן תחולתה, אם נועדה ההגבלה להגן על סודות מקצועיים או מסחריים אשר נרכשו עקב היחסים המשותפים בין בעלי הדין וכדומה שיקולים העשויים ללמד אם בנסיבות המקרה המסוים עשוי צד אחד להפיק הנאה יתרה מבלי שיהיה זכאי לכך מבחינת היחסים החוזיים שביניהם מבחינה כוללת" (ע"א 365/74 טרומאסבסט חברה להרכבת לבנים טרומיים בע"מ נ' זכאי ואח', פ"ד ל(1) 793, 797). הייטיב לבאר את כל אלה, לאחרונה, השופט א' מצא בע"א 672/96 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' ברוך רכטמן (טרם פורסם): "ההכרעה בשאלת תקפותה של תניה חוזית המטילה הגבלת עיסוק מושפעת, אל נכון, מן ההכרה שחופש העיסוק, לבד מהיותו זכות-יסוד של הפרט, מהווה גם ערך חברתי מרכזי שלציבור יש עניין בהגנה עליו. אך חופש העיסוק - ככל זכות וחירות הנתונות לאדם - איננו מוחלט אלא יחסי; וההכרה העקרונית בהיקפו הרחב של חופש העיסוק אינה מכתיבה את מידת ההגנה שתינתן לו בנסיבותיו של מקרה נתון כלשהו (בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין לעבודה, פ"ד מז(4) 702, 708). המבחן לתקפותה של הגבלת עיסוק המוטלת בחוזה הוא תקנת הציבור; וההכרעה בשאלה, אם הגבלה על חופש העיסוק, שהוטלה בחוזה פלוני, עומדת במבחנה של תקנת הציבור, חייבת להתבסס על האיזון בין שני ערכים מרכזיים: חופש העיסוק מזה, וחופש ההתקשרות בחוזה מזה (ע"א 369/74 טרומאסבסט חברה להרכבת מפעלים טרומיים בע"מ נ' זכאי, פ"ד ל(1) 793, 797; ע"א 618/85 מעיינות הגליל המערבי בע"מ נ' תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ, פ"ד מ(4) 343, 349-348; וע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, פ"ד מד(4) 847, 853). למהות הקשר החוזי שבין הצדדים (כלום המדובר ביחסי מעביד-עובד, ביחסי שותפים, בהתקשרות למכירה של עסק קיים, וכדומה), ולתנאים האחרים הכלולים בהסכם שבגדרו הוטלה ההגבלה, יכולה להיות השפעה על משקלו היחסי של כל אחד ממרכיבי מישוואת האיזון, בין חופש העיסוק לבין חופש ההתנאה החוזית. ואולם, ככלל, הגבלה שמבחינת מהותה והיקפה נמצאה סבירה והוגנת כלפי הצדדים עצמם, חזקה עליהם שהיא עומדת גם במבחנה של תקנת הציבור (ע"א 4/74 ברמן נ' משרד להובלת משאות פרדס-חנה - כרכור "עמל" בע"מ, פ"ד כט(2) 718, 723)". אם ההגבלה על חופש העיסוק סבירה והוגנת כלפי הצדדים עצמם, רק לעתים רחוקות תיחשב היא כנוגדת את האינטרס הציבורי (השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשיית שוקולד וסוכריות בע"מ נ' סרנגה ואח', פ"ד מט(5) 796 בעמ' 809). רק כאשר משקלו של העיקרון בדבר חופש החוזים והאוטונומיה של הרצון הפרטי קטן ממשקלו של הערך הנוגד והמתנגש - רק אז יש מקום לבטל תניה בחוזה או את החוזה כולו בשל ניגוד לתקנת הציבור (ע"א 294/91 בעמ' 533). האיזון במסגרת "תקנת הציבור" שונה מזה הנערך במשפט הציבורי. עמד על כך א' ברק במאמרו הנ"ל: "השוני הבסיסי נובע, בין השאר, מתוך כך שבתחום המשפט הפרטי יש להתחשב בערך בדבר חופש החוזים וליתן לו משקל נכבד. אכן, אנו מאפשרים לפרטים - בתחומים ידועים ומוגדרים - לוותר במידת מה (אך לא באופן מלא או מהותי) על זכויות היסוד שלהם. ויתור זה - המוצא ביטויו בחוזה - משפיע, מטבע הדברים, על "נוסחת האיזון" הראויה בין הערכים השונים. איזון זה שונה הוא מהמקובל במשפט הציבורי, שכן הפגיעה בזכות האדם במסגרתו אינה מבוססת על רצונו של הנפגע, אלא על כוח שלטוני" (ע"א 294/91 הנ"ל בעמ' 534). 13. המערער מבקש לסמוך את טיעוניו, בין השאר, על פסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 164/99 דן פרומר ואח' נ' רדגארד בע"מ (פורסם באתר האינטרנט של בית המשפט העליון). באותו עניין נקבע בדעת רוב כי כלל הוא, מקום בו המדובר בחוזה עבודה, שאין ליתן תוקף לתנייה של הגבלת עיסוק אלא במקרים מסוימים - שבית הדין נדרש להם בפסק-דינו. בהעדרם, כך נפסק שם גובר עקרון חופש העיסוק על עקרון חופש ההתקשרות. מבלי לפסוק הלכה לעניין זה כאן - ושעתה של זו עשויה עוד לבוא - אין בפסיקה זו כדי לשנות בעניינו של המערער כאן. נסיבותיו של המערער שונות מן העניין אשר נדון בפסק הדין הנ"ל. ההגבלה שנטל על עצמו המערער לא הייתה כלולה בחוזה עבודה. היא פועל יוצא של שותפות עסקית. חזקת חוסר השוויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לבין כוחו של המעסיק לא קמה כאן. המערער קיבל תמורה מיוחדת בגין התחייבותו שלא להתחרות בשותפיו. בע"ע 164/99 הנ"ל מדגיש בית הדין הארצי לעבודה, מפי הנשיא ס' אדלר, כי בעת שבאים לבחון תוקפה של הגבלת עיסוק יש לבחון אם העובד קיבל תמורה מיוחדת עבור התחייבות מצדו שלא להתחרות בעתיד במעסיקו הנוכחי. בודאי כך כאשר אין המדובר ביחסי עובד ומעביד ומקום בו תניית ההגבלה נועדה אך לשמר את המוניטין שרכשו המשיבים בתמורה מלאה מאת המערער. היקף ההגבלה נבחן במודדים שונים. הכשרה מיוחדת שרכש המתקשר, אצל מעסיקו או אצל שותפו, עשויה להצדיק קביעת תקופה ממושכת יותר בה יתקיימו מגבלות העסוק. לעומת זאת, מקום בו מדובר בעסוק שאינו דורש הכשרה מיוחדת או מומחיות אין למעביד או לשותף לשעבר צפייה לגיטימית להנות לאורך זמן מן המגבלות המוטלות על חופש העיסוק של עובדו או שותפו. הצורך למנוע שימוש פסול בסוד מסחרי השייך למעסיקו הקודם של המתקשר או לשותפו לעסקים מובא אף הוא בחשבון האכיפה. סודות מסחר 14. בית המשפט המחוזי אימץ את טענת המשיבים לפיה יש לחברה סודות עסקיים הראויים להגנה. המערער התחייב בהסכם לשמור על סודיות "בכל הקשור לחברה, ענייניה ועסקיה". הוא התחייב "שלא יעביר ו/או יגלה ו/או ישתמש במישרין או בעקיפין, בכל מידע הקשור לחברה". התחייבות זו, כך נקבע בהסכם "הינה ללא הגבלת זמן". בהגדרה שיוחדה בהסכם למונח "סודות החברה" נקבע כי בלא לגרוע מכלליות ההגדרה, הכוונה היא "לכל מידע, ידע, נוסחאות, תהליכים, שיטות, פרטים, פריטים, ציוד, תכנון, פיתוח, ספיציפקציה הקשורים לחברה" וכן "כל מידע בקשר לשווק, פרסום, יבוא, יצוא מכירה וקניה", שמות ספקים ולקוחות, מידע בקשר לניהול החברה למצבה העסקי, וכל מידע אחר שגילויו עשויי לגרום נזק לחברה או להביא תועלת למתחריה. המערער טוען כי החברה מעולם לא הייתה יצרנית, יבואנית או יצואנית של המחשבים שסחרה בהם, וכי "עיסוקה של החברה הצטמצם במתן שירותים ובמתן ציוד, כמוה כעשרות או מאות נותני שירותים דומים ברחבי הארץ". המשיבים טענו לעומתו, בסיכומיהם, כי בגדרם של סודות מקצועיים הראויים להגנה יש לכלול גם רשימות ספקים ולקוחות וכי "כאלה בודאי שיש ל-AST, כמו גם רשימות מחירים, עלויות, סוגי שירותים וכיו"ב". מכל מקום, כך טענו, כאשר מדובר "בעסקה של מכירת עסק עם המוניטין שלו" וכאשר משולמת תמורה בגין התחייבות המוכר שלא להתחרות בחברה, השאלה אם יש לעסק סודות מקצועיים אם לאו אינה מכריעה. 15. חובת השמירה על סודות המסחר - מוצאת לה צידוק על פי מודלים אפשריים אחדים. עמדה על כך השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 2600/90 הנ"ל, בעמ' 805: "יש הרואים בסוד המסחרי אינפורמציה קונפידנציאלית ויש הרואים בו זכות קניינית; יש המכריעים בסוגיה זו על פי עקרונות תום הלב של הנפשות הפועלות ומדגישים את אי ההגינות שבהפרת חובה כלפי אחר, ויש המדגישים את האינפורמציה וטיבה. במספר ארצות מערביות ניתן לסוד המסחרי מעמד של קניין הראוי להגנה ככל קניין אחר". הסוד המסחרי זכה להגדרה רחבה בפסיקה ובכתבי מלומדים. הוא כולל "רעיונות, ידיעות, מידע וכיוצא באלה העשויים להבטיח לבעליהם יתרון לעומת מתחריו העסקיים" (ג' טדסקי במאמרו "סודות עסקיים" הפרקליט לה (תשמ"ג-מ"ד) 5). על פי הגדרתו בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט1999- הוא כולל גם כל מידע עסקי שאינו נחלת הרבים, שאינו ניתן לגילוי בנקל, המקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו ובלבד שהוא נוקט אמצעים סבורים לשמור על סודיותו. הסוד המסחרי כולל רשימת לקוחות וספקים. "הסוד יכול להיות גלוי או ידוע לעובדים המתעסקים בו ואף על פי כן להישאר סודי כלפי זרים היכולים להשיגו רק בקשיים מסוימים. "'סודיות' הסוד היא יחסית ואין צורך שיהיה סודי באופן מוחלט" (השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 1142/92 ורגוס בע"מ ואח' נ' כרמקס בע"מ ואח' וערעור שכנגד, פ"ד נא(3) 421, בעמ' 432). יש הרואים בעצם קיומם של יחסי עובד ומעביד בסיס לקביעה כי המידע שנרכש על ידי העובד הוא סודי וכי הוא כבול בחובת הנאמנות (ע"א 1142/97 הנ"ל בעמ' 431), ועל כן רואים בחובה לשמור סוד בגדר תנאי מכללא בחוזה העבודה (השופט צ' ברנזון בע"א 312/74 החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ נ' קריסטיאנפולר, פ"ד כט(1) 316 בעמ' 319). על עובד מוטלת חובת סודיות הנגזרת מיחסי האמון שבינו לבין מעבידו והמעוגנת בחוזה עם מעבידו. קיומה של חובה זו אינו מותנה בקיום הוראה מפורשת בחוזה העבודה (הנשיא א' ברק בבג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מז(4) 702, בעמ' 707). ההגנה משתרעת גם על מידע סודי שאיננו בגדר סוד מסחרי. סיווגו של מידע כמידע הראוי להגנה מאופיין בשוני בינו לבין ידע ומיומנות כלליים שהעובד רשאי לעשות בהם שימוש בלתי מסוייג. טיב העבודה וסוג המידע מובאים בחשבון בקביעת היקף ההגנה על סודות המסחר. מידת ההגבלה על העיסוק נגזרת, באותם מקרים, מהיקף ההגנה האמורה. מן הכללים האלה - למקרה כאן 16. המערער התחייב בהסכם שלא להתחרות במשך שלוש שנים בעסקיה של החברה לאמור, "עסקי החברה, מוצרים שהיא מייבאת מייצרת, מתקינה או משווקת ושירותים שהחברה נותנת - כפי שהיו ביום חתימת הסכם זה" (סעיף 18 להסכם). הכוונה, כך עולה מן הדברים שבאו במשפט מפי הצדדים, היא לסחר בתחומי מדינת ישראל ולמתן שירותים בכל הקשור למחשבים מסוג /400AS מתוצרת IBM לרבות הציוד ההיקפי הנלווה להם. בתקופה זו התחייב המערער שלא לפנות לספקיה או לקוחותיה של החברה בכל עניין עסקי כאמור. "לקוחות החברה" הוגדרו כ"כל מי שביום חתימת ההסכם היה קשור עם החברה בחוזה מחייב לאספקת שירותים או מוצרים" וכן "כל מי שהתקשר עם החברה, בחוזה נמשך, או באופן חד פעמי במהלך תקופת 18 החודשים שקדמו לחתימת הסכם זה". הגבלה זו נועדה, בין השאר, למנוע מן המערער לעשות שימוש במידע שרכש בחברה אודות לקוחותיה. תניית ההגבלה והתנאי הנוסף בהסכם (סעיף 17) הנוגע לשמירת הסודיות שלובים זה בזה. תניית ההגבלה נועדה למנוע מן המערער ניצול סודות המסחר של החברה לצורך תחרות בה. הצורך למנוע גילויו של הסוד המסחרי כשלעצמו עשוי, כאמור, להצדיק מגבלה המוטלת על חופש העסוק ככל שהיא באה להבטיח צורך זה. סודות המסחר שהמשיבים מבקשים להגן עליהם במקרה זה נוגעים לקשרי החברה עם ספקים ולקוחות. בצדק ראה בית המשפט המחוזי במערכת היחסים שנתקיימה בין המערער לבין המשיבים כמערכת יחסים בין שותפים ובהסכם שנחתם ביניהם הסכם שבו "נמכר עסק על המוניטין שלו". תניית ההגבלה בהסכם גובשה בין הצדדים בעת שמערכת היחסים האמורה הגיעה לכלל סיום ובתום משא ומתן שנסב על תנאי הפרוק של השותפות העסקית. המשיבים נתנו בידי המערער תמורה, בגין העברת חלקו בעסק לידיהם, ובגין האפשרות להנות מן המוניטין שרכש העסק, ובית המשפט קמא מצא אותה נאותה וסבירה. ההגבלה שהוטלה על חרותו של המערער להתחרות בחברה שבבעלות המשיבים, מסתברת, לפיכך, בנסיבות המקרה. 17. תניית ההגבלה שנקבעה בהסכם הייתה סבירה מבחינת נשוא ההגבלה. כפי שהתברר בבית המשפט המחוזי, פעלה החברה, ביום חתימת ההסכם, בתחום מחשבי ה400- AS המשווקים על ידי חברת IBM "ובכל הציוד ההיקפי המתקשר למחשבים אלה" (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 15.12.97). מספר לקוחותיה ביום חתימת ההסכם לא עלה על 600. הגבלת העיסוק כפי שהוסכמה בין הצדדים לא נסבה על עיסוק, מסחר ומתן שירותים בכל הנוגע למחשבים שאינם מאותו סוג, ושאינם מתוצרת IBM. אין היא מונעת קשרי מסחר עם מי שלא היו לקוחות בחברה באותו מועד. היא נועדה אך לשמר את המוניטין שרכשו המשיבים בתמורה. מגבלות אלה עומדות, בנסיבות המקרה, במבחן הסבירות ואין בהן משום סתירה לתקנת הציבור. לא היה, אפוא, מקום להכניס שינוי בנשוא ההגבלה. 18. גם העובדה שתניית ההגבלה בהסכם לא סוייגה לאזורים גיאוגרפיים מסויימים בתחומי מדינת ישראל, אינה מצביעה, במקרה זה, על אי-סבירות. כבר נפסק כי "בהתחשב במימדיה של ישראל אין להגיד כי האינטרס הלגיטימי של המשיבים היה בא על סיפוקו על ידי צמצום שטח ההגבלה לחלק מהמדינה בלבד" (הנשיא י' כהן בע"א 566/77 דיקר נ' מוך ואח', פ"ד לב(2) 141, בעמ' 147). גם כאן לא ראו הצדדים צורך לתחום את הגבולות הגיאוגרפיים של תניית ההגבלה ולא היה מקום כי בית המשפט יתערב בעניין זה ויטיל סייגים בהסכמה שגובשה בין הצדדים, ושהובאה בחשבון התמורה שניתנה למערער. יתרה מכך, בתחומי עיסוק מסויימים, פוחתת, בעידן המודרני, חשיבותו של המיקום הגיאוגרפי בו מתנהל העסק. כך, מקום בו דרכי ההתקשרות בין ספק ללקוח אינן מוגבלות למפגשים פיסיים בין הצדדים לעסקה, בעידן בו אמצעי התקשורת אינם מחייבים מיקום קבוע של בית העסק, כאשר מכשיר הטלפון הולך עם המתקשר ואין המתקשר בא אליו, בעת שלקוחות רוכשים טובין ב"חנויות" וירטואליות שאין להן יישות פיסית, כאשר דברי הדואר מגיעים ל"שולחנך" - זה המצוי בכל מקום בו מוצב מחשב, ומקום בו המחשב עצמו נישא ממקומו, מתמעטת חשיבות המיקום הגיאוגרפי של בית העסק. ואף כאן: תחום עיסוקו של המערער - מסחר במחשבים ומתן שרות לבעלי המחשבים - אינו ניתן להגבלה גיאוגרפית ומכל מקום יש קושי רב ביישומה של הגבלה מעין זו. לא קמה, לפיכך, במקרה זה, עילה לקבוע כי ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, ואשר במסגרתה לא נקבעו מגבלות של מיקום לתנית ההגבלה, היא הסכמה לא סבירה. 19. גם מבחינת משך הזמן שנקבע להגבלה - שלוש שנים - אין יסוד לקבוע כי הייתה זו הסכמה בלתי סבירה (ראו קביעות דומות שאושרו בע"א 566/77 הנ"ל בעמ' 147; בע"א 618/85 מעיינות הגליל המערבי בע"מ נ' תבורי-ביח"ר למשקאות קלים בע"מ, פ"ד מ(4) 341, בעמ' 350, ובע"א 672/96 הנ"ל (טרם פורסם) בפסקה 17). אכן, בתחום הטכנולוגיה הרמה (Hi-tech) של המיחשוב הזמן אינו עומד מלכת. במרוץ בין הפיתוח הטכנולוגי לבין הזמן - ידו של האחרון על התחתונה. עמד על כך הנשיא אדלר בע"ע 164/99 הנ"ל. שאני כאן. לא על סודות מסחריים בפיתוח תוכנה ביקשו המשיבים להגן. הם ביקשו לשמר בידיהם את חוג הלקוחות שלו הם מספקים שירות של תיקונים בכך לממש את המוניטין שרכשו. פרק הזמן שקבעו, בהסכמה עם המערער, לניצול המוניטין, ובין השאר פועל יוצא של התמורה שנתנו. לא היה מקום, לפיכך, להתערב במשך הזמן שנקבע להגבלה. השופטת המחוזית הנכבדה אשר נדרשה למגבלות שהטילה, לאחר שנתנה את פסק הדין, וזאת - במסגרת דיון על פי פקודת בזיון בית המשפט, מצאה להעיר כי "הנני מהרהרת בקול רם - אם לא שגיתי באפשרות שנתתי [למערער] לעסוק בענייני מחשב 400 AS בחלקי הארץ השונים, להוציא אזור מסוים, ובצמצום משך ההגבלה וזאת בשים לב לעזות המצח שהוא מגלה". אכן, הצדדים הסכימו, בערעור שהגישו לבית המשפט העליון, כי המסקנה האופרטיבית שנתקבלה באותו מעמד בו נכתבו הדברים, לא תעמוד - בין השאר לאור העובדה שתלוי ועומד ערעור על פסק הדין עצמו - אך המחלוקת הנוספת, שנתעוררה דווקא בשל התיחום המחודש של המגבלות, מדגימה את חסרונותיו. 20. ההגבלה שנטלו על עצמם הצדדים היא סבירה והוגנת. החברה ייחדה את עיסוקיה למסחר ולמתן שירותים בכל הנוגע לסוג מיוחד של מחשבים התופסים פלח שוק מוגבל. בתחום זה היא יצרה במשך שנים קשרים עסקיים ורכשה לה לקוחות. את האינטרס שלו בחברה מכר המערער למשיבים. שווי המניות שמכר מבטא גם את המוניטין שצברה החברה ואת הידע המסחרי שנצבר לה. המשיבים, שהפכו להיות בעלי המניות היחידים בחברה, זכאים להגנה על האינטרסים שרכשו בתמורה מלאה. תניית ההגבלה ועמה חובת הסודיות שהמערער נתחייב בה באו להגשים את הצפייה הלגיטימית של המשיבים ואין הן חורגות מן הצורך הזה במידה שהצדיקה התערבות מצד בית המשפט. משבא בית המשפט לידי מסקנה כי ההגבלות שנטל על עצמו המערער הן סבירות והוגנות וכי אינן נוגדות את האינטרס הציבורי, לא היה מקום לשנות מהן. ראוי עם זאת להבהיר נקודה אחת: סעיף 17 להסכם קובע חובת סודיות בלא מגבלות של זמן. הגדרת הסודות המסחריים של החברה כוללת בין השאר מידע על לקוחות ועל ספקים. בפועל לא הצביעו המשיבים על סודות מסחר אחרים הראויים להגנה. בנסיבות המקרה ראוי על כן לקרוא את הוראת סעיף 17 הנ"ל יחד עם הוראת תניית ההגבלה שבסעיף 18 להסכם. גם בתנית ההגבלה מתחייב המערער שלא לפנות "למי מעובדי החברה, ספקיה או לקוחותיה בכל עניין עסקי הקשור במישרין או בעקיפין לנושאים שבהם פעל בחברה או עבורה". איסור מפורש זה ליצירת קשר עם לקוחות החברה מוגבל, בהוראת סעיף 18, לשלוש שנים בלבד. דין מגבלת הזמן הזו לחול במקרה זה גם על ההוראה הגורפת בדבר חובת הסודיות. כאמור, בפועל, לא הצביעו המשיבים על סודות מסחר אחרים. בתחרות הזו בין ההוראה הכללית שאינה מוגבלת בזמן, בדבר חובת הסודיות, לבין ההוראה המיוחדת, המצויה בתניית ההגבלה, והמתייחסת מפורשות גם לשאלת הקשר העסקי עם לקוחות החברה, גוברת ההוראה המפורשת המסייגת את ההגבלה לתקופה של שלוש שנים. פרשנות זו מתיישבת עם כוונתם המשותפת של הצדדים ככל שהיא נוגעת לניצול המידע בדבר לקוחות החברה וספקיה. באין סודות מסחר אחרים, אין מקום לשוני, מבחינת משך ההגבלה, בין ההוראה שבסעיף 18 להסכם לבין זו הקבועה בסעיף 17 שבו, שעניינן דומה. 21. המשיבים סבורים, בערעור שכנגד שהגישו, כי ראוי היה לקבוע את תחילת פעולתה של תניית ההגבלה ביום בו ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, ולא ביום חתימת ההסכם, כפי שנפסק. טענה זו הם סומכים על הוראת סעיף 18 ג' להסכם שזו לשונה: "תקופת ההגבלה בה תחול הוראת סעיף זה תהא 3 שנים מיום חתימת הסכם זה או 3 שנים מיום אכיפת הוראת סעיף זה בהחלטה שיפוטית או אחרת במקרה שבן ישי יפר הוראת סעיף זה, לפי המאוחר". כיוון שהוראת סעיף זה נאכפה בהחלטה שיפוטית, כך סבורים המשיבים, יש למנות את תקופת שלוש שנות ההגבלה מן היום בו ניתנה ההחלטה ולא מיום ההסכם. טענה זו אין לקבל. בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי לא כלול ממצא בדבר הפרת תניית ההגבלה בידי המערער. אכן השופטת קבעה כי המשיבה 4 מתחרה בעסקי החברה ואף ציוותה עליה שלא לבוא בקשרי מסחר עם המערער - אולם קביעה מפורשת כי קשרים כאלה נתקיימו אין בפסק הדין. קביעה מאוחרת יותר של בית המשפט, נוגעת למעשי הפרה של פסק הדין, לאחר הינתנו, ולא להפרה קודמת - ומכל מקום קביעה זו בוטלה, כאמור, בהסכמה. באין הפרה לא התמלא התנאי לפיו "בן-ישי [המערער] הפר הוראת סעיף זה", כלשון ההסכם, וממילא אין תחולה לחלופה המונה את תקופת מגבלת העיסוק מיום פסק הדין. זאת ועוד זאת: הרחבת משך המגבלה, שהוטלה על עיסוקיו של המערער, אינה דרושה להגנת האינטרסים הלגיטימיים של המשיבים. תקופת המגבלה שנקבעה ביום פרוק השותפות העסקית, מיום חתימת ההסכם ואילך, למשך שלוש שנים, משקפת את ההערכה המשותפת של הצדדים בדבר פרק הזמן שראוי לו שיחלוף טרם שיוכל המערער לשוב ולהנות מחרות עסקית מלאה, בלא לפגוע באינטרסים הלגיטימיים של החברה ושל המשיבים. הסיפא של הוראת סעיף 18ג' להסכם מאריכה תקופה זו שלא לצורך ועשויה לפגוע באיזון המתבקש בין האינטרסים המתחרים, כאמור, ולשנות את שיווי המשקל שבין ההגנה על האינטרסים הלגיטימיים של המשיבים לבין האינטרס של טובת הציבור. מכל הטעמים האלה אין מקום להתערב בהוראת בית המשפט המחוזי כי התקופה בה יאסר על המערער להתחרות בעסקי המשיבים, ולעשות שימוש בקשרי המסחר שרכש בתקופה בה החזיק במניות החברה, תימנה מיום חתימת ההסכם. 22. הייתי מציע, לפיכך, לדחות את הערעור ולקבל את הערעור שכנגד בחלקו, באופן שיקבע כי תניית ההגבלה והתחייבות המערער להימנע מעשות שימוש בקשרי המסחר של החברה, ככל שהם נוגעים למסחר ומתן שרות למחשבי 400 AS המשווקים על ידי חברת IBM, וככל שהם נוגעים לציוד ההיקפי המתקשר למחשבים אלה, יהיו בני תוקף במשך שלוש שנים מיום חתימת ההסכם. הצווים שנתנו כדי לאכוף ציות למגבלות אלה - ישארו בעינם, בנתון לכל אלה. הייתי מחייב את המערער לשאת בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין. ניתן היום, כ"א בטבת תש"ס (30.12.99). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98031560.W04/אמ