ולרי אדמוב נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 3156/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3156/10 לפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' דנציגר המערער: ולרי אדמוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 21.3.2010 בתפ"ח 1005/08 שניתן על ידי כבוד השופטות ר' אבידע, ח' סלוטקי ו-מ' ברנט תאריך הישיבה: א' באייר התשע"ב 23.4.2012 בשם המערער: עו"ד רפי ליטן בשם המשיב: עו"ד עדי מנחם פסק דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטות ר' אבידע, ח' סלוטקי ו-מ' ברנט) בתפ"ח 1005/08 מיום 21.3.2010 במסגרתו הורשע המערער בעבירות הבאות: רצח לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); התפרצות למקום מגורים לפי סעיף 406 (ב) לחוק העונשין; החזקת סכין לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין; והשמדת ראיה לפי סעיף 242 לחוק העונשין. על פי מצוות המחוקק גזר בית המשפט (השופטות ר' אבידע, ו-מ' ברנט והשופט מ' לוי) על המערער, בתאריך הנ"ל, מאסר עולם. העובדות לפי כתב האישום 1. המערער היה נשוי לנטלה אדמוב (להלן: נטלה) והתגורר איתה ועם ילדיהם המשותפים בבאר שבע. בין נטלה לבין ג.א (להלן: המנוח) היה קשר רומנטי, שאת דבר קיומו גילה המערער מספר חודשים לפני יום 7.11.2007. סמוך למועד זה החליט המערער לגרום למותו של המנוח ועל כן הצטייד בסכין, וכן ביקש מקרוב משפחתו לשמור על ילדיו, לאחר שסירב לצאת עם נטלה לאירוע משפחתי. המערער יצא מביתו כשהוא מצויד בסכין, הגיע לדירתו של המנוח, דפק על הדלת והזדהה כאדם אחר תוך שהוא מכסה את עינית הדלת. המנוח מצידו סירב להניח לו להיכנס לדירה ולכן נכנס אליה המערער דרך חלון חדר השינה שהיה פתוח לאחר שטיפס על גגון של חלון וסורגים בקומת הקרקע. לאחר היכנסו לדירה דקר המערער את המנוח באמצעות הסכין שברשותו או סכין אחרת, על מנת לגרום למותו. במסגרת זאת דקר המערער את המנוח פעמיים בחזהו, פעמיים בגוו, פעם אחת בבטנו, וכן גרם למנוח לשני פצעי דקירה בגבו מצד שמאל, לפצע דקירה במותן שמאל, לפצע חתך בכתפו השמאלית ולשריטה בעורפו. בנוסף לכך, חבט המערער במנוח בראשו ובפניו. 2. מעשיו של המערער גרמו נזקים חמורים לריאותיו של המנוח, לאובדן דם רב ולנזק חמור לכלייתו השמאלית, אשר גרמו למותו של המנוח בסמוך לאחר מכן. המערער יצא מדירת המנוח כשהאחרון מתבוסס בדמו, לאחר שניקה וניגב את טביעות אצבעותיו בדירה, והגיע לבית אמו שם החליף בגדים והסתיר את הבגדים שלבש בעת הרצח ואת הסכין, על מנת למנוע את השימוש בהם כראיה. בגין מעשים אלו הואשם המערער ברצח; בהתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע פשע; בהחזקת סכין; ובהשמדת ראיה. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 3. המערער טען תחילה כי כלל לא היה בבית המנוח וכי כל הודאה שנוגדת את האמור ושניתנה בחקירה, הוצאה ממנו בכוח ובאיומים. בעקבות כך ביקש בא כוחו דאז של המערער, עו"ד מורגנשטרן, להתפטר מייצוגו, ובית המשפט שיחרר אותו מייצוג המערער. בהמשך לכך יוצג הנאשם בידי עו"ד ליטן, והודה כי אכן הגיע לבית המנוח כשהוא מצויד בסכין לאחר שגילה על הקשר בין המנוח לבין נטלה וכי התפרץ לדירה, אך טען כי כל שביקש לעשות הוא לקיים שיחה עם המנוח וכי לא הייתה לו כוונה לפגוע בו. כן טען המערער כי במהלך דין ודברים שהתפתח בינו לבין המנוח ניסה האחרון לדקור אותו שוב ושוב באמצעות סכין שהייתה במטבח הדירה, והמערער הצליח לשחרר את הסכין מאחיזתו ודקר את המנוח פעם אחת בבטנו ופעמיים בצידו השמאלי ולאחר מכן נמלט מהמקום. המערער הודה כי יצא מהדירה עם הסכין שהייתה שייכת למנוח וכי החליף בגדים בבית אמו, אך טען כי לא פעל כדי להשמיד ראיות וכי השליך את הסכין בה נדקר המנוח. 4. המחלוקת בין הצדדים התמקדה אם כן בשאלה האם פעל המערער מתוך כוונה תחילה להביא למותו של המנוח. 5. עדות נטלה: נטלה הוכרזה כעדה עוינת לאחר שטענה כי "אני בכלל לא רוצה לקחת חלק בהפללתו" אך אישרה כי מה שסיפרה בחקירתה במשטרה מיום 7.1.2008 בשעה 20:10 (להלן: החקירה במשטרה) היה אמת, ואמרותיה בחקירתה במשטרה הוגשו על ידי המשיבה. בחקירה זו סיפרה נטלה כיצד המערער הפעיל עליה לחץ כבד ואיים עליה באלימות כדי שתודה כי קיימה יחסי מין עם המנוח ודרש ממנה כי תיתן לו פרטים עליו כמו כתובת מגוריו, מספר הרכב שלו ומספר הטלפון שלו. כן סיפרה כי בליל האירוע חזר המערער אל דירתם המשותפת כשהוא שתוי ואמר לה "אני עשיתי את זה רצחתי את המאהב האהוב שלך ומחר תשמעי בחדשות שהוא מת". נטלה סיפרה עוד כי המערער תיאר בפניה כיצד נכנס לדירת המנוח דרך החלון, דקר אותו ובעט בו וכי איבד בליל האירוע את משקפי המגן שלו. חקירתה של נטלה במשטרה הוקלטה והוסרטה ובית המשפט המחוזי צפה בה ומצא כי מדובר בעדות אמת. בית המשפט ציין כי לעדות זו נמצאו חיזוקים חיצוניים: המערער אישר בעדותו כי אכן קיים איתה שיחה באותו לילה, בה טען כי סיפר לה שהיה לו ריב עם המנוח והוא הרגו; נטלה העידה כי המערער סיפר לה כי איבד את משקפי המגן שלו בליל האירוע, והן אכן נמצאו בדירת המנוח. בית המשפט ציין כי מהאזנות הסתר שנערכו למערער עולה כי הוא חקר את אחיה של נטלה בכדי להבין אלו משקפיים הציגו לו בחקירה במשטרה ואמר לו "אם זה [משקפי] שמש זה לא אומר כלום". בית המשפט ציין עוד כי נטלה מסרה את גרסתה המפלילה את המערער רק לאחר שנעצר אחיה ארקדי (להלן: ארקדי) בחשד שהיה מעורב ברצח, אך אין בכך כדי לפגוע באמינותה. 6. אמינות המערער: בית המשפט קבע כי המערער הסתבך בשקרים בסוגיות מהותיות, כאשר טען כי נפצע במהלך המאבק עם המנוח וכי קיבל טיפול רפואי מאמו - טענה שנסתרה בעדות נטלה, ושלא קיבלה כל חיזוק כיוון שהמערער נמנע מלהעיד את אמו; כן שיקר המערער כאשר טען בעדותו בבית המשפט כי בא לדירת המנוח "במטרה להרוס את חיי המנוח כפי שהמנוח הרס את חייו שלו" לאחר שטען במשטרה כי בא לדירת המנוח במטרה לשוחח איתו בלבד. בית המשפט קבע עוד כי המערער הסתבך בשקרים בנקודות נוספות ועדותו אינה אמינה באופן כללי. כן ציין בית המשפט כי המערער אמר לארקדי בשיחה שנערכה בתא המעצר כי "הייתי צריך להרוג את החיה הזאת את אחותך ולא אותו". עוד קבע בית המשפט כי התנהגות המערער לאחר מעשה מעידה על מצב של קור רוח שהיה נתון בו ולא על סערת רגשות בעקבות מאבק בלתי צפוי שהתרחש לכאורה בינו לבין המנוח. בית המשפט הוסיף וקבע כי גרסת המערער לפיה המנוח שלף סכין היא גרסה כבושה שניתנה בחקירתו במשטרה רק לאחר שהבין כי בידי המשטרה יש ראיות הקושרות אותו לרצח המנוח, וכי מדובר בגרסה בדויה. 7. הכרעת הדין: בית המשפט קבע כאמור כי גרסתה של נטלה אמינה ונמצאו לה חיזוקים חיצוניים, ודחה את גרסת המערער. בית המשפט קבע כי במערער התקיימה חזקת הכוונה והונחה תשתית ראייתית מספקת לכך כי נתגבשה אצלו החלטה להמית את המנוח. בית המשפט ציין בהקשר זה כי המערער דקר את המנוח עשר פעמים בגופו וכי שבע מתוך הדקירות היו קטלניות או בעלות פוטנציאל קטלני, והדבר מלמד על כך שפעל בכוונה תחילה כדי להמית את המערער. בית המשפט קבע עוד כי למערער היה מניע לרצח - כעסו על הקשר בין נטלה למנוח - וכי התנהגותו לאחר הדקירה מלמדת גם היא על כוונתו המקורית להביא למותו. כן קבע בית המשפט כי יסוד ההכנה מתקיים משעה שהמערער אחז בסכין ודקר באמצעותה את המנוח. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא עלתה כל טענה לפיה המנוח קינטר את המערער בסמוך למועד האירוע, וכי טענת המערער לפיה המנוח הוא שניסה לתקוף אותו תחילה נדחתה, ומשכך הוכח העדר קנטור. נוכח כל זאת הרשיע בית המשפט את המערער במיוחס לו בכתב האישום. בעקבות כך נגזר על המערער מאסר עולם. נימוקי הערעור 8. המערער - באמצעות בא כוחו, עו"ד רפי ליטן - טוען כי לא הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר. המערער מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט כאשר סמך את הכרעת דינו על עדותה של נטלה, שהייתה עצורה בשעה שמסרה את גרסתה ושנאתה למערער היא ברורה וחד משמעית. המערער טוען עוד כי שגה בית המשפט כאשר דחה את גרסתו, וטוען בהקשר זה כי אכן נפצע בידו במהלך המאבק עם המנוח; כי כלל לא הוכח שהוא הצטייד בסכין כדי לדקור את המנוח; כי לא הוכח כי הדקירות הן שגרמו למות של המנוח בסמוך לאירוע וכי מרבית הדקירות אינן קטלניות אלא הן למעשה פצעי חתך ושפשוף המלמדים על המאבק שהתרחש בינו לבין המנוח; וכי נסיבות הדקירה לא הובהרו ולא ניתן ללמוד מעצם הדקירה על כוונה להמית. כן טוען המערער כי אפילו אם נתגלו סתירות מסוימות בגרסתו, אין בהן כדי לערער אותה. 9. המערער מוסיף וטוען כי ניתן ליחס לו עבירת הריגה בלבד, ולא רצח, כיוון שהיסוד הנפשי שנתקיים בו הוא "פזיזות"; כיוון שלא הוכח כי התכוון להביא למותו של המנוח; וכיוון שמות המנוח נגרם בעקבות קטטה שהתפתחה בין השניים כך שלא הוכח שהמנוח לא קינטר את המערער. כן טוען המערער כי המשיבה "שינתה חזית" וזנחה את הטענה לפיה ההחלטה להמית את המנוח גמלה בליבו עוד בטרם הגיע לדירתו. נוכח כל זאת מבקש המערער כי בית משפט זה יזכה אותו מעבירת הרצח. תגובת המשיבה 10. המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם - טוענת כי כל טענותיו של המערער מבוססות על הגרסה העובדתית אותה הציג לאירוע - גרסה שנדחתה מכל וכל על ידי בית המשפט המחוזי. המשיבה טוענת בהקשר זה כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע למהימנות ועובדה. לגופם של דברים, טוענת המשיבה כי לא נפלה כל טעות בהכרעת בית המשפט המחוזי. המשיבה מציינת כי המחלוקת בין הצדדים נוגעת רק לאירועים שהתרחשו בתוך דירת המנוח, וכי גרסת המערער בנוגע לאירועים אלו היא גרסה כבושה ומתפתחת, שאין לתת בה אמון. המשיבה מציינת עוד כי בית המשפט התרשם ישירות מעדותה של נטלה בבית המשפט ומהקלטת המתעדת את חקירתה במשטרה, וקבע כי היא אמינה, וכי אמינותה מחוזקת בראיות חיצוניות. המשיבה מפנה בהקשר זה לאמרתו המפלילה של המערער ולהתנהגות המערער באירוע ולאחריו. כן מציינת המשיבה את שקריו של המערער. 11. המשיבה טוענת עוד כי התנהגות המערער לפני מעשה ההמתה, במהלכו ולאחריו מלמדת על החלטתו להמית את המנוח. כן הוכחו יסודות ההכנה והעדר ההתגרות. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אף לפי גרסת המערער, שנדחתה כבלתי אמינה, התקיימו באירוע יסודותיה הנפשיים של עבירת הרצח. כך, אפילו אם המערער הוציא את הסכין מידי המנוח, הרי שהדקירות המרובות והעמוקות שדקר אותו במקומות רגישים בגופו, מעידים על קיומה של החלטה להמית. המשיבה טוענת בהקשר זה כי מדובר בדקירות עמוקות ביותר, הדורשות עוצמה רבה, ומחייבות את המסקנה כי התגבשה אצל המערער החלטה להמית, לכל המאוחר תוך כדי הקטטה. המשיבה מציינת בהקשר זה כי אף לפי גרסת המערער מעשיו נעשו בהעדר התגרות, והוא לא טען בשום שלב כי פעל מתוך אובדן שליטה עצמית. נוכח כל זאת מבקשת המשיבה כי בית משפט זה יידחה את הערעור. דיון והכרעה 12. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בתיק המוצגים ובפרוטוקול הדיונים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי, לאחר שצפיתי בתקליטור המתעד את החקירה במשטרה ובתקליטור המתעד את העימות שנערך בין נטלה לבין המערער ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וכך אמליץ לחבריי לעשות. 13. הערעור נסוב כולו על ממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית המשפט המחוזי שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. מרבית השגותיו של המערער אינן מתייחסות לאף אחד מהחריגים המצדיקים התערבות כזו (לפירוט החריגים ראו למשל: ע"פ 4054/11 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.4.2012), בפסקאות 30-29 לחוות דעתי). עם זאת, כאמור, נטלה הוכרזה כעדה עוינת ואמרותיה מחקירתה במשטרה הוגשו על פי סעיף 10א (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 ובית המשפט צפה בתיעוד המצולם של חקירתה במשטרה. יובהר כי נטלה העידה בבית המשפט (תמלול עדותה מיום 24.5.2009 פרוש על פני 12 עמודים בפרוטוקול) ובמהלך עדותה זו ציינה מספר פעמים כי הדברים שאמרה בחקירה במשטרה הם אמת וכן עמדה בחקירה נגדית במהלכה אישרה את הגרסה אותה מסרה במשטרה. אם כן, לבית המשפט המחוזי הייתה היכולת להתרשם מעדותה של נטלה באופן בלתי אמצעי, אך קביעותיו בנוגע למהימנותה נוגעות במידה רבה גם לתיעוד המצולם של חקירתה במשטרה בו צפה ולתמלול חקירתה זו אותו קרא - ולגביהם אין פער של ממש בין יכולת הערכאה הדיונית להתרשם מעדותה לבין יכולתה של ערכאת הערעור לעשות כן. בנסיבות אלה נחלשת במידת מה הלכת "אי ההתערבות" בהתייחס לקביעות בית המשפט המחוזי בנוגע למהימנות גרסתה של נטלה, אך היא עודנה עומדת על מכונה גם בנוגע לכך (ראו והשוו: ע"פ 2480/09 פדלון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.9.2011), בפסקה 8 לחוות דעתה של השופטת א' חיות). יודגש עם זאת, כי הדברים נכונים רק באשר לעדותה של נטלה וכלל אי ההתערבות (על חריגיו) ממשיך לחול במלוא עוצמתו על שאר ממצאי המהימנות והעובדה שקבע בית המשפט המחוזי. 14. לאחר שצפיתי בתקליטור המתעד את החקירה במשטרה ולאחר שקראתי את תמלול החקירה התרשמתי כי מדובר בעדות אמינה, קוהרנטית, שוטפת ומפורטת, המעוגנת במקום ובזמן. לעדות זו נמצאו חיזוקים חיצוניים משמעותיים ממקורות שונים. כך, אישר המערער בחקירתו במשטרה את עצם קיום השיחה עם נטלה בליל האירוע במסגרתה התוודה לפניה כי גרם למותו של המנוח וכי אשתו לא האמינה לו, אם כי לטענתו סיפר לה כי דקר את המנוח עקב ריב שהתפתח ביניהם (שורות 77-75 בעמוד 3 לת/34); גם בחקירתו בבית המשפט אישר המערער כי שוחח עם נטלה בליל האירוע, מייד עם חזרתו לביתו (שורות 18-14 בעמוד 25 לפרוטוקול מיום 27.12.2009); נטלה העידה כאמור גם כי המערער סיפר לה שאיבד את משקפי המגן שלו בליל האירוע והמשקפיים אכן נמצאו בדירת המנוח. נטלה גם תיארה במפורט כיצד פרץ המערער לדירת המנוח דרך החלון. יצוין בהקשר זה כי בשלב בו נחקרה נטלה במשטרה הכחיש המערער כי היה אי פעם בדירת המנוח אך לאחר מכן אישר כי אכן ביקר בדירה וכן אישר כי פרץ אליה דרך החלון. כן אציין כי צפיתי בתקליטור המתעד את העימות שנערך במשטרה בין נטלה לבין המערער וקראתי את תמלולו, ומהם עולה כי נטלה עמדה על גרסתה גם מול המערער, על אף שניכר היה כי היא מפחדת ממנו והדבר מהווה חיזוק נוסף לאמינותה. בהתייחס לכל האמור סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי גרסתה של נטלה, לפיה המערער התוודה לפניה כי רצח את המנוח היא אמינה ואין מקום להתערב בקביעה זו. יודגש בהקשר זה כי מגרסתה של נטלה, שכאמור נקבע כי היא אמינה, עולה כי המערער סיפר לה כי התכוון להביא למותו של המנוח ואין מדובר באירוע שהתפתח כתוצאה מריב שפרץ בין השניים. 15. כפי שציינתי לעיל, הודה לבסוף המערער כי גרם למותו של המנוח, והשאלות בהן נדרש בית המשפט המחוזי להכריע הן האם הייתה לו כוונה להמית את המנוח והאם נתקיים בו היסוד של העדר קנטור, קרי האם יש להרשיעו ברצח או בהריגה. אתייחס בקצרה לתשתית הראייתית שעמדה בבסיס ההכרעה בשאלות אלה. כאמור, בית המשפט נתן אמון בגרסתה של נטלה ומכאן שהמערער התוודה לפניה כי רצח את המנוח. בית המשפט דחה מכל וכל את גרסתו של המערער ועמד על כך שהסתבך בשקרים בנקודות משמעותיות. כך, למשל, טען המערער כי כתוצאה מהמאבק במנוח נפצע בידו וכי נטלה ראתה אותו מדמם (שורות 31-18 בעמוד 78 לפרוטוקול מיום 27.12.2009), אך לעומת זאת נטלה העידה כי לא ראתה סימני דם או שריטות על גופו של המערער (דקה 49 לתקליטור המתעד את החקירה במשטרה). המערער טען גם כי אמו טיפלה בו בעקבות פציעתו, אך הוא נמנע מלהביאה לעדות והדבר עומד לחובתו. כן קבע בית המשפט כי המערער הסתבך בשקרים בסוגיות נוספות. במסגרת זאת אציין כי המערער טען תחילה כי הצטייד במצלמה ביום האירוע כדי "לצלם זונות". בשחזור שנערך לאירוע טען כי לא התכוון להשתמש במצלמה וביקש מגיסו שיביא אותה כדי שהאחרון ישמור על הילדים בזמן שהמערער ייצא לעבר דירת המנוח. כן טען כי כלל לא העלה את המצלמה לדירת המנוח (עמוד 27 לת/30). בעדותו בבית המשפט טען תחילה כי כלל לא התכוון להגיע לדירת המנוח וביקש מגיסו את המצלמה כיוון שנטלה יצאה למסיבה (עמוד 7 לפרוטוקול מיום 27.12.2009). בהמשך עדותו טען כי עלה עם המצלמה לדירת המנוח כדי לצלם את "כל מה שיקרה שם" ולהוכיח לנטלה כי אכן היה בדירת המנוח. המערער הכחיש בעדותו כי סיפר בשחזור כי כלל לא עלה עם המצלמה לדירת המנוח (עמודים 24-19 לפרוטוקול מיום 27.12.2009). בהתייחס לכל האמור לא מצאתי סיבה להתערב בקביעותיו של בית המשפט בנוגע למהימנותו של המערער המבוססות היטב על התרשמותו של בית המשפט מעדותו של המערער שהעיד לפניו ומעוגנות בחומר הראיות. כמו כן לא מצאתי בסיס לטענת המערער לפיה גם אם נמצאו סתירות בגרסתו אין הן משמעותיות דיין כדי לערער את אמינותו. 16. בית המשפט המחוזי קבע כי ראיות נוספות מצביעות על כך שגרסתו של המערער לאירועים אינה אמינה. כך, אמר המערער בשיחה שקיים עם ארקדי בתא המעצר והוקלטה בהאזנת סתר כי: "הייתי צריך להרוג את החיה הזאת את אחותך ולא אותו" (עמוד 3 לת/33) כאשר נשאל על כך בעדותו בבית המשפט, הכחיש המערער כי אמר את הדברים (עמודים 71-70 לפרוטוקול מיום 27.12.2009). מדובר אם כן באמירה מפלילה הסותרת את טענת המערער לפיה לא התכוון להמית את המנוח והמערער אף הסתבך בשקר בניסיון להכחישה. בנוסף, במהלך שיחה בין ארקדי למערער שנערכה בטרם נעצר המערער והוקלטה בהאזנת סתר (ת/47), סיפר ארקדי כי חוקרי המשטרה הציגו לו משקפיים. בתגובה שאל אותו המערער האם מדובר במשקפי שמש או במשקפי עבודה ואז נאמרו הדברים הבאים: " המערער: מה? מה הם סובבו? משקפי שמש? ארקדי: כן. המערער: אה, שילכו להזדיין. אם זה שמש, זה לא אומר כלום. בסדר. ארקדי: לא, למה...יודעים, שומעים אותנו? המערער: אה? ארקדי: בטלפון, ככה שומעים אותנו, מה שאנחנו מדברים? המערער: לא, רציתי לשאול, פשוט אני צריך את זה. בגלל שזה לא זה. בסדר לא משנה, אם זה לא זה, אם זה משקפי שמש, על הזין שלי..אם זה משקפי שמש, אם זה משהו אחר, יכול להיות שזה שלי. ארקדי: למה אתה אומר דברים מיותרים?". כאמור, משקפי המגן של המערער נמצאו בזירת האירוע והתייחסותו לסוגיה זו מצביעה על כך שפעל בקור רוח כדי לנסות ולשבש את חקירת מותו של המנוח וכן מאמתת את טענתה של נטליה כי המערער סיפר לה שאיבד את משקפי המגן שלו בליל האירוע. בית המשפט קבע גם כי התנהגות המערער לאחר קרות האירוע מושא כתב האישום - במסגרתה הותיר את המנוח מתבוסס בדמו, נטל עימו את הסכין שהייתה שייכת למנוח והשליך אותה לפח וכן הסתיר את הסכין בה הצטייד מבעוד מועד - מעידה על כך שפעל בקור רוח ולא מתוך סערת רגשות הצפויה לאחר מאבק מפתיע עם המנוח שהמערער טען שהתרחש. לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו. בית המשפט קבע עוד כי גרסת המערער לפיה המנוח שלף סכין היא גרסה כבושה שניתנה רק לאחר שהבין המערער כי בידי המשטרה ראיות הקושרות אותו לרצח. בית המשפט הוסיף וקבע כי חוות הדעת הפתולוגית ועדות הפתולוג, ד"ר נחמן ריקרדו (להלן: הפתולוג), מלמדות כי שבע מתוך עשר הדקירות שדקר המערער את המנוח היו קטלניות או בעלות פוטנציאל קטלני. הפתולוג ציין עוד בחוות דעתו כי מותו של המנוח "נגרם מנזקים חמורים לריאות עם איבוד דם משמעותי, בעקבות שלושה פצעי דקירה בגוו, בשילוב עם נזק חמור לכליה השמאלית בעקבות פצע דקירה בגב משמאל". הפתולוג ציין גם כי בגוו של המנוח נמצאו שני פצעי דקירה שגרמו נזקים במעיים ובקיבה ושלהם פוטנציאל קטלני וכן נמצא פצע דקירה בגוו משמאל שגרם נזק לסרעפת וגם הוא בעל פוטנציאל קטלני. בית המשפט המחוזי קיבל את חוות דעתו של הפתולוג, וסומך אני את ידי על כך. לכן, לא אוכל לקבל את טענת המערער לפיה לא הוכח כי הדקירות הן שהביאו למות המנוח או כי מרבית הדקירות לא היו קטלניות אלא פצעי חתך ושפשוף בלבד. הממצאים הפתולוגיים מפריכים גם את טענת המערער אותה העלה במסגרת השחזור שנערך לאירוע (בעמוד 18 לת/30) לפיה דקר את המנוח רק שלוש פעמים: פעם בבטן ופעמיים בחזה. 17. זוהי התמונה הראייתית אם כן: גרסתו של המערער נדחתה מכל וכל. לעומת זאת, עדותה של נטלה לפיה התוודה המערער לפניה כי רצח את המנוח בכוונה תחילה היא אמינה ומגובה בראיות חיצוניות. לפי דברי המערער עצמו הוא הגיע לבית המנוח כדי "להרוס את חיי המנוח" בעקבות כך שנודע לו על הקשר בין נטלה לבין המנוח, ופרץ אליו דרך החלון. הראיות הפיזיות מצביעות על כך שהמערער דקר את המנוח עשר דקירות, כולל באיברים רגישים ודקירות אלה הביאו למותו. לעומת זאת, טענתו של המערער לפיה המנוח הוא שיזם מאבק איתו לא הוכחה. כמו כן הוכח כי המערער פעל בקור רוח כדי לנסות ולטשטש את מעשיו ולא ניסה לעזור למנוח או לכל הפחות להזעיק עזרה. 18. משהגעתי למסקנה כי התשתית העובדתית עליה נשען בית המשפט המחוזי בהכרעתו היא איתנה, אבחן כעת האם התקיימו במערער יסודות עבירת הרצח. כידוע, בהתאם לסעיף 301 לחוק העונשין שלושה הם היסודות הנדרשים לשם הרשעה בעבירת הרצח: הכנה, החלטה להמית והיעדר קנטור. מדובר בשלושה יסודות מצטברים אשר בהעדר אחד מהם לא מתגבשת העבירה [(ראו למשל: ע"פ 2202/08 פסקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.1.2012), בפסקה 40 לחוות דעתי) (להלן: עניין פסקו)]. יסוד ההחלטה להמית: בענייננו הוכחה הכוונה להמית הנלמדת מהתנהגותו של המערער בטרם האירוע; מריבוי ואופי הדקירות; מהתנהגותו של המערער לאחר שדקר את המנוח; מהדברים שאמר לנטלה בליל הרצח ומאמרתו המפלילה בשיחה עם ארקדי אליה התייחסתי לעיל. יסוד ההכנה: די היה בעובדה כי המערער אחז בסכין ודקר באמצעותה את המנוח כדי להוכיח את יסוד ההכנה (ראו למשל: עניין פסקו, בפסקה 43 לחוות דעתי) והתקיימות יסוד זה נלמדת גם מהכנתו המוקדמת של המערער לאירוע בגדרה הגיע לדירת המנוח כשהוא מצויד בסכין ואף פרץ אליה דרך החלון. יסוד היעדר הקנטור: התקיימות יסוד זה נלמדת בענייננו מכך שהמערער הגיע לדירת המנוח, גם לפי דבריו שלו, עקב זעמו על הקשר בין נטלה לבין המנוח, ומכך שגרסתו של המערער לפיה המנוח הוא שניסה לתקוף אותו תחילה נדחתה מכל וכל. בנסיבות אלה לא עולה מחומר הראיות כל אינדקציה כי להמתת המנוח קדמה התגרות מצדו כלפי המערער ודי בכך כדי להוכיח את יסוד היעדר הקנטור [ראו למשל: ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 577, 596-595 (2003)]. 19. בסיכומם של דברים, סבורני כי הוכח כדבעי כי כל יסודות עבירת הרצח התקיימו בענייננו. נוכח כל זאת, אציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט המשנָה לנשיא מ' נאור: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ל' בתשרי תשע"ג (16.10.2012). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10031560_W08.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il