מולה אלמה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3155/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3155/06 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון המערער: מולה בן טרפה אלמה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 14.2.06 בת"פ 40153/05 שניתן על ידי כבוד השופט ג' קרא תאריך הישיבה: כ"ג בניסן תשס"ז (11.4.07) בשם המערער: עו"ד י' עמארנה בשם המשיבה: עו"ד ב' ע' ברוט פסק-דין ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט ג' קרא) בת"פ 40153/05 שהרשיע את המערער בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, וגזר עליו עונש של 6 שנות מאסר בפועל. 1. על-פי עובדות כתב האישום, שבהן הודה המערער, ועל בסיסן הורשע, התגוררו המערער ואשתו (להלן: המתלוננת) בצוותא עם שלושת ילדיהם בדירה בראשון לציון. עובר לאירוע נשוא כתב האישום, חשד המערער כי המתלוננת בוגדת בו עם גבר זר. בשעות אחר הצהריים של יום 13.5.05 התכוונה המתלוננת ללכת לשכנה, וכשפנתה ללכת, דרש המערער ממנה כי לא תעזוב את הדירה משום שילדיהם רעבים. המתלוננת לא שעתה לדרישתו של המערער, עזבה את הדירה והלכה לשכנה. כששבה המתלוננת אל הדירה ונכנסה אליה, נטל הנאשם גרזן שהיה מונח בסלון, התקרב לעבר המתלוננת והטיח בעוצמה את הגרזן בראשה. מעוצמת המכה נגרמו למתלוננות חבלות חמורות בראשה, שהתבטאו בשבר דחוס בשני מקומות בגולגולתה ובדימום אפידורלי. מיד לאחר האירוע, הובהלה המתלוננת באמצעות אמבולנס לבית חולים, שם נותחה ואושפזה. 2. בית המשפט המחוזי אישר כאמור את הסדר הטיעון שאליו הגיעו הצדדים, והרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בשאלת העונש הגיעו הצדדים להסדר ענישתי של טווח, שעל פיו עתרה המשיבה לעונש של 8 שנות מאסר לריצוי בפועל ולעונש של מאסר על תנאי, ואילו ההגנה טענה לעונש של 5 שנות מאסר בפועל ועונש של מאסר על תנאי. בגזר דינו, הציג בית המשפט המחוזי את טיעוני הצדדים והצביע על השיקולים השונים הצריכים לענישתו של המערער. מחד גיסא, הצביע בית המשפט על חומרתו הרבה של המעשה שביצע המערער, אשר בוצע אך בשל חשד סתמי כי המתלוננת מנהלת קשר רומנטי עם אחר, ואשר גרם לה לנזק משמעותי. מאידך גיסא נתן בית המשפט דעתו לעובדה שהמערער הוא אדם ללא עבר פלילי, שמעולם לא הסתבך בעבירות אלימות ובעבירות בתוך המשפחה, ושהיה מצוי במצב נפשי קשה בעת ביצוע העבירה, כשם שעלה מחוות הדעת הפסיכולוגית בעניינו. עוד התייחס בית המשפט לחוסר התכנון המוקדם בביצוע המעשה מצד המערער, לחרטה הכנה שהביע לאחריו, ולסיכון המזערי הנשקף ממנו, לעתיד לבוא, לאור הנסיבות המיוחדות שעל רקען התבצעה העבירה, והפירוד בינו לבין אשתו באמצעות גט. לאור כל זאת, מצא בית המשפט שלא למצות את הדין עם המערער והטיל עליו עונש של 8 שנות מאסר, מתוכן 6 בפועל ושנתיים על תנאי, שלא ירצה אלא אם יעבור תוך 3 שנים עבירת אלימות מסוג פשע. 3. נגד גזר דין זה מופנה הערעור שלפנינו. לטענת המערער, העונש שהושת עליו חורג בחומרתו מן העונש הראוי למעשה שביצע, בנסיבות המקרה. כך, טוען המערער, לא נתן בית המשפט משקל לעובדת היותו של המערער אדם בן 50, נורמטיבי, הדואג ומטפל בילדיו, לא אלים וללא עבר פלילי, שהתקשר מיוזמתו ובעצמו לדווח למשטרה על האירוע, ושניסה לשים קץ לחייו לאחר ש"חזר לעצמו" והבין את חומרת מעשהו. עוד טוען המערער, כי לא הוענק משקל מספיק לחוות הדעת הפסיכולוגית אשר ממנה עולה כי המערער אינו אלא אדם פשוט ומסכן שלא הייתה לו כל כוונה לפגוע באשתו, ולמסקנות העולות ממנה שלפיהן אין זה סביר שהמקרה יחזור על עצמו. עוד סבור המערער כי היה מקום להתייחסות משמעותית יותר להודאתו של המערער, לחרטתו הכנה והאמיתית ולעובדה שלאחר האירוע יזם המערער את הגירושין מן המתלוננת. לבסוף טוען המערער, כי היה מקום לתת את הדעת למערכת היחסים ששררה בין המערער לבין אשתו עובר לאירוע, ולתרומתה של המתלוננת למצבו הנפשי הקשה והדיכאוני. לאור כל זאת, עותר המערער להקלה בחומרת העונש ולהעמדתו על הרף התחתון שלו טען מלכתחילה, קרי 5 שנות מאסר. המשיבה טוענת בתגובה, כי הוענש שהושת על המערער הוא עונש ראוי ואף כזה הנוטה לקולא. לדידה, אין להתעלם מחומרת העבירה שבוצעה על-ידי המערער, אשר גרמה לנזקים קשים וארוכי טווח למתלוננת בעבור חשד סתמי. לאור זאת, סבורה המשיבה כי בית המשפט קמא לקח בחשבון את כל הנסיבות לקולא ואת כל הנתונים הרלוונטיים, לרבות חוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשה, ומכאן שאין מקום להתערבותו של בית משפט זה בעונש שנגזר על המערער. 4. לאחר שעיינו בנימוקי הערעור, בגזר הדין של בית המשפט קמא ובחומר הנוסף שצורף, לא מצאנו לקבל את הערעור, ולהקל בעונשו של המערער. אכן, את המקרה דנן ליוו נסיבות שונות שיש בהן להקל בעונשו של המערער, ובראשן מצבו הנפשי הקשה בתקופה שקדמה לאירוע, אשר התאפיין בדיכאון ובתחושות ייאוש וזעם. ברם, שיקולים אלה נשקלו במלואם על-ידי בית המשפט המחוזי, וניתן להם משקל הולם במסגרת השיקולים אשר הובילו לעונש שנגזר על המערער. עונש זה המצוי בתוך הטווח שעליו הוסכם בין המערער לבין המשיבה, ואף נוטה במידת מה לכיוון הרף התחתון של טווח זה משקלל לדעתנו בצורה נאותה את השיקולים השונים: מן הצד האחד, החומרה הרבה של העבירה שביצע המערער והנזק המשמעותי שהיא הותירה, שלא ניתן לפטרם בעונש מקל, כמו גם החשיבות הרבה בהעברת מסר מרתיע, שיתרום את חלקו למאבק במעשי האלימות במשפחה שהיו לנגע בחברתנו, והצורך בגמול הולם שיבטא את שאט הנפש הקולקטיבית מן המעשה שבוצע. ויודגש, אף אם מצבו הנפשי הקשה של המערער עשוי לשמש שיקול במסגרת השיקולים להקלה בעונש, אין לקבל מצב שבו אדם ימצא פורקן למצבו הקשה בהטחת גרזן בראשה של אשתו ועל העונש הנגזר בגין המעשה לבטא מושכלת יסוד זאת. מן הצד השני: נסיבותיו האישיות של המערער, עברו הנקי, חרטתו הכנה והסיכון הנמוך הנשקף ממנו. לאור זאת, לא מצאנו כי יש מקום להקל בעונשו של המערער מעבר להקלה שראה בית המשפט המחוזי להעניק לו. הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ג בניסן תשס"ז (11.4.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06031550_B01.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il