ברוך ברסקי נ. חיים טרייביץ

בבית המשפט העליון בשבתי כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3154/99 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער: ברוך ברסקי נגד המשיבים: 1. חיים טרייביץ 2. עטיה מרשנסקיה 3. מלוינה רוזנפלד ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז מיום 25.4.99 בבש"א 5125/99 שניתנה על ידי כבוד השופט י. גרניט בשם המערער: עו"ד דני זילברשלג בשם המשיבים: עו"ד דניאל טפרברג פסק-דין 1. ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל אביב והמרכז (כב' השופט י. גרניט) מיום 25.4.99, בה סירב בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדין בעניינו של המערער. 2. המערער היה נשוי לבתם של משיבים 1 ו2-. יחסי הצדדים עלו על שרטון ועקב כך, נתבררו בבית המשפט לענייני משפחה מספר תובענות בין הצדדים (אחזקת ילדים, מזונות, צו הגנה ופירוק שיתוף). ביום 6.7.98 ניתנה החלטה על פירוק השיתוף ובאי כוח הצדדים מונו ככונסי נכסים. ביום 11.11.98, נפטרה בתם של משיבים 1 ו2- (להלן: המנוחה). ביום 24.11.98 הגישו משיבים 1 ו2- בקשה לשינוי בעלי הדין עקב מותה של המנוחה. לבקשה צורף עותק צוואה של המנוחה מיום 8.2.98 ולפיה הורשו זכויותיה בדירה נשוא צו פירוק השיתוף, להוריה. 3. ביום 2.12.98 התקיים, בין היתר, דיון בבקשה זו. המערער לא היה מיוצג בדיון זה אך ביקש לבטל את ההחלטה בדבר פירוק השיתוף, שכן טרם נתבקש על ידי משיבים 1 ו2- צו לקיום הצוואה. בית המשפט דחה מועד ההחלטה והדיון למועד מאוחר יותר, בו יוכל המערער להיות מיוצג. בהחלטה ציין, כי: "הוריה של [המנוחה] שלכאורה הם יורשיה ע"פ הצוואה, ישקלו לבקש מינוי עזבון זמני [כך במקור] ע"פ סעיף 77 לחוק הירושה". 4. למחרת היום (3.12.98) התקיים דיון נוסף. בדיון זה נכח גם ב"כ המערער, עו"ד זילברשלג. נתבקש בדיון זה לעכב את הליכי הכינוס שכן בדעתו של המערער להגיש התנגדות לצוואה. 5. ביום 7.12.98 ניתנה החלטתו של השופט י. גרניט בבקשה. הוחלט בה, לעכב את הליכי הכינוס. בהחלטה צויין, כי: "הואיל וצוואתה של [המנוחה] טרם קויימה וכן קיימת אפשרות, ולו הקלושה ביותר, כי הצוואה לא תקויים, אזי [המערער] ושני הילדים יהיו יורשיה על פי דין והם יירשו את חלקה של [המנוחה] גם בדירה... באיזון שבין האפשרות שהצוואה לא תקויים והפגיעה בילדים לעומת הפגיעה בקונה [הכוונה לקונה הדירה גביה ניתן צו הפירוק, א.ב.] וביורשים - יש לעכב את הליכי הכינוס." 6. בעקבות ישיבה זו הגיש המערער (ביום 14.1.99) בקשה לפסילתו של כב' השופט י' גרניט. טענת המערער העיקרית היתה ועודנה זו: לשיטתו, המנוחה הותירה אחריה צוואה מאוחרת יותר, מיום 6.7.98, שניתנה בפני רשות, וזאת על דרך הצהרה בפני כב' השופט גרניט עת ישב בדיון קודם בין הצדדים. בצוואה זו, כך נטען, המערער וילדיו הם היורשים, ולא משיבים 1 ו2-. לטענת המערער, משמעותה של צוואה זו הינה, איון פסק הדין בדבר פירוק השיתוף. על כן סבור הוא, כי השאלה אם הוריה של המנוחה הם יורשים על פי הצוואה הראשונה, הינה שאלה עיקרית בהליך. והנה, כך טען המערער, בסוגיה זו נחרצה כבר דעתו של השופט גרניט ומהחלטותיו ברי, כי אין הוא רואה סיכויי של ממש להתנגדות אפקטיבית של המערער לקיום צוואה זו ומטעם זה, שומה עליו לפסול עצמו מלישב בדינו של המערער. עמדה נחרצת זו נלמדת, אליבא דמערער, מקביעתו של השופט בהחלטה מיום 2.12.98 ולפיה הוריה של המנוחה הם לכאורה יורשים על פי הצוואה; בהתעלמותו של בית המשפט מטענתו של המערער בדבר הצוואה השניה (המאוחרת יותר); ומהתבטאותו בהחלטה מיום 7.12.98 ולפיה (כך נטען) סיכוייו של המערער בהתנגדות לצוואה הראשונה, נמוכים ביותר. עוד נטען, כי השופט קבע תנאים לעיכוב הביצוע של פירוק השיתוף מהם עולה, כי למעשה מניח הוא מראש כי דווקא הצוואה הראשונה היא שתקויים. מטעמים אלה, נתבקשה הפסילה. 7. בהחלטתו מיום 25.4.99, דחה בית המשפט את בקשת הפסילה. בית המשפט ציין, כי עמד הוא בסיטואציה בעייתית נוכח פסק פירוק השיתוף מזה, ומותה של המנוחה מזה. על כן החליט כי באיזון האינטרסים יש לעכב הביצוע. כל שנאמר בהקשר זה היה אך במסגרת הליך ביניים, ללא דעה קדומה וללא כל חריצת משפט טרם שמיעת הצדדים והראיות. בית המשפט הדגיש בהחלטתו, כי למעשה לא טען המערער בפניו כי קיימת צוואה שניה וכי על יסודה מבקש הוא להתנגד לצוואה הראשונה. מטעם זה יכול וצריך היה בית המשפט להניח כי הצוואה הראשונה תקויים וממילא אין גם לטעון כנגדו, כי התעלם מן ההתנגדות לצוואה הראשונה ומתוכן הצוואה השניה. בשולי החלטתו ציין עוד בית המשפט, כי: "במקרה שלפנינו לא הבעתי ואין לי כל דעה קדומה הואיל וטענות המבקש [המערער] להתנגדותו לצוואה כלל לא היו בפני עת נתתי את ההחלטות שהמבקש [המערער] מבסס את בקשתו עליהן" על כן, נדחתה הבקשה לפסילה. 8. בפני מונח ערעור על החלטה זו. בטיעוניו חוזר המערער על טענותיו בפני הערכאה הראשונה ועיקרן הדעה הקדומה של היושב בדין אודות תוקפה של הצוואה הראשונה והתעלמותו מן הצוואה השניה. כן מדגיש המערער, כי נוכח העובדה שהצוואה השניה ניתנה בפני השופט גרניט (כ"רשות"), מן הדין היה כי השופט גרניט יפסול עצמו מלישב בדין בעניינו. 9. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אכן, נראה מן התיק ומטענות הצדדים, כי בפני השופט גרניט לא עמדה טענה בדבר קיומה של צוואה שניה שניתנה בפניו, המאיינת את הצוואה הראשונה. בדיון מיום 2.12.98 לא נטען דבר בעניין זה. גם בדיון מיום 3.12.98 לא נטען כי קיימת צוואה שניה (להבדיל מכוונה להתנגד לצוואה הראשונה). עד למתן ההחלטה ביום 7.12.98, לא נטענה טענה זו. על כן, ברי כי השופט גרניט לא יכול היה לגבש עמדה לגבי טענה שלא נטענה ועל כן אין במקרה זה, על פניו, חשש ממשי למשוא פנים. מעבר לכך, התבטאויותיו של כב' השופט - במסגרת הליך ביניים היו; עיקרן היה בקביעות לכאורה, שהיו הכרחיות לשם החלטה בבקשה להחלפת בעלי הדין, עקב פטירת המנוחה (ומבלי להביע עמדה בהן לגופן). בנסיבות אלה, ונוכח האמור בהחלטת הפסלות בדבר היעדר דעה קדומה ובשל הנוסח המסוייג של ההחלטות שניתנו על ידי בית המשפט, נחה דעתי כי לא נתגבשה עילת פסלות. זאת ועוד: אף לגוף הענין הוחלט בסופו של יום לעכב ביצוע פירוק השיתוף. החלטה זו מעידה, אליבא דידי, על נכונותו של בית המשפט להניח גם, כי ייתכן והזכויות בדירה לא תהיינה בהכרח של משיבים 1 ו2-. על כן, דין הערעור להידחות, בהיעדר עילה לפסלות. 10. שאלה נפרדת היא, אם השופט י. גרניט יכול לישב בדין שעה שהשאלה העומדת לדיון הינה תוקפה של צוואה שניתנה בפניו (כ"רשות"). טענה זו לא נטענה בפני בפה מלא ונעדרה היא בסיס ותשתית בחומר שהוגש בערעור זה ובטענות הצדדים. אין לי צורך להביע עמדתי בעניין זה, שכן עילת הפסילה - כמו גם ההחלטה - ניתנו על בסיס החומר שהיה בפני בית המשפט. כל עילת הפסלות נעה וסבה סביב המשקל שניתן לצוואה הראשונה, ולא סביב דעתו של כב' השופט על הצוואה השניה, שכן כאמור, טענה זו כלל לא עמדה בפניו. על כן אין אני נצרך להביע עמדתי בשאלה זו בערעור שבפני לגופה, ותעמוד היא, במידה ותתעורר, לשיקול דעתו של היושב בדין בערכאה הראשונה. הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח. ניתנה היום, ט"ז בסיון התשנ"ט (31.05.99). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99031540.A01/דז/