אלוף (מיל) לפידות יעקב נ. הממונה על תשלום הגמלאות בצבא הגנה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3153/24 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט ח' כבוב העותר: אלוף (מיל') יעקב לפידות נ ג ד המשיבים: 1. הממונה על תשלום הגמלאות בצבא ההגנה לישראל 2. ועדת הערעור לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985 עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד חגי וגנפלד; עו"ד אייל נון פסק-דין השופטת ג' כנפי-שטייניץ: העתירה שלפנינו מופנית כלפי החלטת המשיבה 2, ועדת הערעור לפי חוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985 (להלן בהתאמה: ועדת הערעור או הוועדה ו-חוק הגימלאות או החוק), מיום 4.7.2023 בו"ע (גימלאות) 3/21, בה נדחתה בקשת העותר לזימון עדים נוספים מטעמו. כן מופנית העתירה כלפי החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רון) מיום 29.2.2024 בע"ו 69569-07-23, בגדרה נמחק ערעור שהגיש העותר על החלטת הוועדה האמורה. העותר, גמלאי שירות הקבע בצה"ל שפרש מן השירות בדרגת אלוף, הגיש לוועדת הערעור בשנת 2021 ערעור על החלטה (ולמעשה – על היעדר החלטה) של המשיב 1, הממונה על תשלום הגמלאות בצה"ל (להלן: המשיב), בעניין היוון קצבת פרישתו. לאחר שנקבע מועד לשמיעת ההוכחות, הגיש העותר תצהיר עדות ראשית מטעמו, ובקשה להזמנת עדים נוספים שכללה את תצהיריהם של חלק מן העדים. המשיב הגיש אף הוא תצהיר עדות ראשית מטעמו, והתנגד לבקשת העותר להזמנת עדים נוספים. בהחלטתה מיום 6.10.2022 קבעה ועדת הערעור כי תישמענה תחילה עדויותיהם של העותר והמשיב, ולאחר מכן "יוחלט אם יש צורך בשמיעת עדויות נוספות". לאחר שנשמעו עדויות העותר והמשיב, ניתנה החלטה בגדרה הוצע לצדדים להידבר, תוך שצוין כי "באם לא יגיעו הצדדים להבנות, יוכל ב"כ המערער [העותר] להגיש בקשה לשמיעת עדים נוספים, כפי שביקש בעבר". משהצדדים לא הגיעו להסכמות, הורתה ועדת הערעור על הגשת סיכומיהם. העותר הגיש "בקשה חוזרת להזמנת עדים", בה ביקש לקבוע מועד לשמיעת עדיו הנוספים, בטרם יוגשו הסיכומים – ובהחלטתה מיום 4.7.2023, העומדת במוקד העתירה, קבעה הוועדה כדלהלן: "תיק זה מתנהל במשך מספר שנים לאחר שהוגש בערכאות שונות. שמיעת ההוכחות בפנינו הסתימה בתאריך 3.4.2023[.] עתה מבקש המערער לשמוע מספר עדים נוספים שתצהיריהם צורפו. עיון בתצהירים מעלה כי לעדים אין כל ידיעה אישית לעניין הפרטני של המערער. המחלוקת בתיק הינה ביחס לתחולת תקנות ההיוון הישנות על היוון של זכויות המערער. ככזו, המחלוקת הינה משפטית בעיקרה. לפיכך הבקשה לזימון עדים נוספים, נדחית. הצדדים יגישו סיכומיהם בכתב כפי שנקבע בתום הדיון". על החלטה זו הגיש העותר ערעור לבית המשפט המחוזי, לשיטתו מכוח סעיף 49(א) לחוק הגימלאות, הקובע כי: "התובע או הממונה רשאי, תוך שלושים ימים מיום שהגיעה אליו החלטת ועדת הערעור, לערער עליה בשאלה משפטית לבית המשפט המחוזי". לאחר שנתבקשה ונתקבלה תגובת העותר לשאלה "על איזה בסיס משפטי [..] נתונה לו זכות ערעור על החלטת ביניים" של הוועדה – ניתנה ביום 29.2.2024 החלטת בית המשפט המחוזי, המורה על מחיקת הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי סעיף 49(א) לחוק, לפי לשונו ופרשנותו הנכונה, מקנה זכות ערעור על החלטה סופית של הוועדה, ולא על החלטת ביניים – עליה לא ניתן לערער גם ברשות. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי גם אם יש לפרש את סעיף 49(א) לחוק כמקנה זכות ערעור על החלטת ביניים, הרי שמדובר בערעור "בשאלה משפטית" בלבד – בעוד שבענייננו אין מדובר בשאלה משפטית, שעה שעל הפרק החלטה פרטנית בעניין הבאת ראיות נוספות. ולבסוף נקבע, כי גם אם ניתן היה "בדרך כזו או אחרת, להחיל על הנושא את כללי הדין האזרחי", עדיין היה מקום לדחות את הערעור לגופו, מקום שמדובר בהחלטה דיונית שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה, ובשים לב לכך שערעורו של העותר לוועדה הוא "הליך שעיקרו בטענה משפטית הנוגעת להיוון, ופחות מכך לסוגיות ראייתיות". מכאן העתירה שלפנינו, בגדרה מבוקש לבטל את החלטת הוועדה מיום 4.7.2023 ואת החלטת בית המשפט המחוזי מיום 29.2.2024, ולהורות לוועדה לקבוע מועד לשמיעת עדיו הנוספים של העותר. העותר טוען, לגבי החלטת הוועדה, כי זו ניתנה על-ידי יו"ר הוועדה ולא על-ידי הרכבה המלא, בחוסר סמכות; וכי ההחלטה שגויה לגופה מקום שערעור הגימלאות שהגיש לוועדת הערעור אינו מעלה סוגיה "משפטית בעיקרה", כפי שנקבע, ומשראוי לנהוג ברוחב יד בעניין בקשות לזימון עדים. אשר להחלטת בית המשפט המחוזי טוען העותר, כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו שלפיה סעיף 49(א) לחוק הגימלאות מגביל את זכות הערעור להחלטה סופית בלבד של הוועדה, וכי יש להכיר בערעור בזכות, ולמצער ברשות, על החלטת ביניים של הוועדה, מטעמים דיוניים ומהותיים כאחד. לטענת העותר, שגיאה זו היא שעמדה במוקד החלטתו של בית המשפט המחוזי למחוק את הערעור. לאחר עיון, דין העתירה להידחות על הסף. סעיף 49 לחוק הגימלאות, שעניינו "ערעור לבית המשפט", קובע את דרך ההשגה על החלטותיה של ועדת הערעור (וראו בעניין זה גם את תקנות שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) (ערעור בפני בית המשפט המחוזי), התשט"ז-1956). סעיף 49(א) לחוק קובע כי ניתן לערער על "החלטת ועדת הערעור" בשאלה משפטית לבית המשפט המחוזי. סעיף 49(ד) לחוק מוסיף וקובע כי "פסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור לפי חוק זה הוא סופי ואינו ניתן לערעור". לטענת העותר, הוראה זו אינה מאפשרת לו לפנות "בהליך ערעורי" לבית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, ולפיכך לא נותר לו אלא לפנות בעתירה זו (ראו סעיפים 84-83 לעתירה). כלל ידוע הוא שבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות שנתנו הערכאות המוסמכות. כפועל יוצא נקבע לא אחת, כי אין לאפשר יצירת "מסלול עוקף" להליכי השגה שנקבעו בחוק – לרבות בכל הנוגע להחלטות שיפוטיות שהמחוקק קבע שלא ניתן להשיג עליהן – באמצעות עתירה לבג"ץ (ראו למשל: בג"ץ 5532/18 חארון נ' משרד המשפטים, פסקה 13 (5.9.2018); בג"ץ 1693/24 פלונית נ' בית המשפט לענייני משפחה ביושבו כבית המשפט לנוער בפתח תקווה, פסקה 4 (31.3.2024); בג"ץ 3233/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 4 (28.4.2013)). התערבות בהחלטות מעין אלה תיעשה במקרים חריגים ונדירים בהם ניתנה החלטה בחוסר סמכות או בשרירות קיצונית, וכן במקרים המעלים שאלה עקרונית או כאשר דחיית העתירה תסב נזק בלתי הפיך (ראו: בג"ץ 4497/21 שטיינברגר נ' בית משפט מחוזי מרכז-לוד, פסקה 5 (22.7.2021); בג"ץ 4739/21 קרוואני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 6 (8.7.2021)). המקרה שלפנינו אינו נופל בגדרם של אותם מקרים חריגים. בענייננו, דרך ההשגה על החלטות ועדת הערעור, כפי שנקבעה בחוק הגימלאות, היא באמצעות הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי. העותר נקט בדרך זו, אך ערעורו לא נתקבל. בניגוד לטענתו, הטעם לכך לא היה נעוץ רק בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה יש לפרש את סעיף 49(א) לחוק הגימלאות באופן השולל ערעור על החלטת ביניים של הוועדה, ואף לא רק בכך שלא נמצא כי טענות העותר מעלות שאלה משפטית – אלא אף לגופם של דברים נקבע, כי אין להתערב בהחלטת הוועדה שלא לאפשר שמיעת עדים נוספים (ולגבי אי-כפיפותה של ועדת הערעור לסדרי הדין ודיני ראיות, ראו בסעיף 46 לחוק הגימלאות). בנסיבות אלה, ומבלי צורך להידרש לסוגיית פרשנותו של סעיף 49(א) לחוק, בכל הנוגע לאפשרות לערער על החלטת ביניים (לשאלה דומה, השוו: רע"א 4899/18 מדינת ישראל - קצין התגמולים באגף השיקום, משרד הביטחון נ' פלוני, פסקה 7 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (26.11.2020)) – אין מקום לאפשר לעותר להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי, כמו גם על החלטת הוועדה, באמצעות עתירה לבג"ץ תוך עקיפת סדרי ההשגה שנקבעו בחוק. לא מצאתי כי ההחלטות האמורות לוקות בפגם של חוסר סמכות או של שרירות קיצונית המצדיק התערבות מעין זו, ואף איני סבורה כי התערבות כאמור נדרשת על מנת למנוע נזק בלתי הפיך. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, מדובר בהחלטה דיונית המצויה בליבת שיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ואין מקום להתערב בה. אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י' בניסן התשפ"ד (‏18.4.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 24031530_X01.docx ג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il