עזבון המנוח חוסין עבדול עזיז מחמוד חלאילה ו-7 נוספ נ. מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל

9 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3151/21 ע"א 3213/21 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף המערערים בע"א 3151/21 והמשיבים בע"א 3213/21: עזבון המנוח חוסין עבדול עזיז מחמוד חלאילה ו-7 נוספים נגד המשיבה בע"א 3151/21 והמערערת בע"א 3213/21: מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.2.2021 בת"א 41418-03-16 שניתן על ידי כבוד השופט חננאל שרעבי תאריך ישיבות: ט"ו בטבת התשפ"ב (19.12.2021); י"ד בכסלו התשפ"ה (15.12.2024) בשם המערערים בע"א 3151/21 והמשיבים בע"א 3213/21: עו"ד איימן אבורייא בשם המשיבה בע"א 3151/21 והמערערת בע"א 3213/21: עו"ד יעקב הילמן פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט חננאל שרעבי) מיום 28.2.2021 בת"א 41418-03-16, בו נקבע סכום הפיצויים שעל המדינה לשלם לנפקעים בגין הפקעת זכויותיהם לפני עשרות שנים. ערעורים אלו הם שניים מיני ערעורים רבים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד (הליך זה נוהל תחת ע"א 6744/20. להלן: ההליך הדיוני המאוחד). כל הערעורים שהתנהלו תחת ההליך הדיוני המאוחד עוררו שאלות משותפות בדבר דרך חישוב דמי החכירה האבודים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל (23.7.2019) (להלן: השאלות המשותפות). לאחר שהסתיים הדיון בשאלות המשותפות תחת ההליך הדיוני המאוחד, נותר להכריע בשאלות הפרטניות באותם תיקים בהם הדבר רלוונטי. בכך עוסק פסק הדין דנן ביחס לערעורים שלפנינו. הרקע בתמצית על הקווים המשותפים לכלל הערעורים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד, עמדתי מספר פעמים בעבר, והמעוניין בהרחבה יעיין שם (ראו: ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 16-1 (7.7.2022) (להלן: פסק הדין החלקי); דנ"א 5676/22 עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקאות 3-1 (27.12.2023) (להלן: פסק הדין בדיון הנוסף); ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 3-1 (10.12.2024) (להלן: ההחלטה מיום 10.12.2024)). בתמצית הדברים, החל מסוף שנות ה-50 וכלה בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, הפקיעה מדינת ישראל מקרקעין רבים לצרכי ציבור מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), כאשר חלקים נכבדים מהפקעות אלו בוצעו באזור הגליל, לשם הקמת יישובים חדשים (כגון כרמיאל ונוף הגליל). במקרים רבים, ובהם זה העומד לפנינו, בעלי המקרקעין שהופקעו לא דרשו בזמן אמת, ואף לא בחלוף שנים רבות לאחר מכן, את הפיצויים המגיעים להם בגין ההפקעה – ובהתאם המדינה לא שילמה להם דבר (להלן, יכונו בעלי מקרקעין אלו: הנפקעים). ואולם, ביום 21.3.2013 ניתן פסק הדין בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) (להלן: פסק דין ארידור), אשר הבהיר כי גם על תביעות שעניינן בפיצוי בגין הפקעת זכויות במקרקעין מכוח פקודת הקרקעות חל הסדר ההתיישנות הכללי שבדין. בצד זאת, נקבעה בפסק דין ארידור תקופת ארכה של שלוש שנים, עד ליום 21.3.2016, במהלכה הוּתַּר לבעלי מקרקעין שהופקעו ולא תבעו פיצויים מהמדינה בתוך תקופת ההתיישנות – לעשות כן. בעקבות זאת, הוגשו מאות תביעות לפיצויי הפקעה לבתי המשפט המחוזיים, בעיקר במחוזות צפון וחיפה, כאשר עיקר המחלוקת בתביעות אלה נסוב על שיעור דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים מכוח סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (להלן: דמי החכירה האבודים). בהמשך למתואר, במסגרת ע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל ז"ל (23.7.2019) (להלן: פסק דין איסמעיל) דן בית משפט זה באופן החישוב של דמי החכירה האבודים, ובהמשך לו ניתנו מספר הבהרות בעקבות בקשה לדיון נוסף שהוגשה על פסק הדין (דנ"א 5261/19 עזבון המנוח אסמעיל נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (25.2.2020). להלן, יחד עם פסק דין איסמעיל: הלכת איסמעיל). על רקע חילוקי הדעות שהתגלעו בערכאות הדיוניות בעניין אופן יישומה של הלכת איסמעיל, הוגשו מאות ערעורים לבית משפט זה. בשנת 2021 אוחדו רובם המוחלט של הערעורים למסגרת ההליך הדיוני המאוחד, ונקבע מתווה משותף לדיון והכרעה בהם. על פי מתווה זה, יוכרעו תחילה השאלות המשותפות לכלל התיקים, ולאחר מכן יידונו הפלוגתאות הפרטניות הרלוונטיות רק לתיק בודד או למספר מצומצם של תיקים (יוער כי מספר קטן של תיקים מתנהל, בשל עיתוי הגשתם ובחירות הצדדים, שלא במסגרת זו). ביום 7.7.2022 ניתן פסק הדין החלקי, בו נפסק כי דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים ייקבעו על בסיס הכפלת השווי המשתנה השנתי של הקרקע לפי שיעורי התשואה הבאים: ביחס לדונם הראשון (שעל פי התכנית המנדטורית RP/50/42 (להלן: התכנית המנדטורית), החלה על מרבית המקרקעין המופקעים, הוקצה למגורים) – 5%; וביחס ליתר החלקה (שיועדה לשימושים חקלאיים לפי התכנית המנדטורית) – 3.25%. בנוסף נקבע כי המדינה תישא בשכר טרחת באי-כוח הנפקעים בשיעור של 15% בתוספת מע"מ, ובהחלטה מיום 26.2.2023 הובהר כי שיעור זה ייגזר מסכום הפיצוי המלא לו זכאים הנפקעים בשל ההפקעה, וכי סכום זה יבוא תחת שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו בערכאות הדיוניות לטובת מי מהצדדים (להלן: ההחלטה המשלימה). ביני וביני, ביום 6.2.2023 הורה המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, על קיום דיון נוסף בפסק הדין החלקי שיעסוק בהגדרת התקופה שבגינה ייפסקו דמי החכירה האבודים, וביום 27.12.2023 ניתן פסק הדין בדיון הנוסף, במסגרתו נקבע כי התקופה האמורה תחל במועד נטילת החזקה במקרקעין המופקעים על ידי הרשות המפקיעה ותסתיים במועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית. עוד נקבע, כי במידה והמדינה טרם שילמה לנפקעים את סכום הפיצוי המלא לו הם זכאים, יתווסף לסכום שטרם שולם הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ממועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ועד לתשלום מלוא הפיצוי בפועל; וכי במידה והועבר תשלום חלקי – הוא יקוזז בהתאם למועד בו בוצע, על פי האמור בע"א 7351/17 מדינת ישראל נ' אסדי (23.6.2019). בעקבות קביעות אלה, ובהתאם להן, התבקשה המדינה להגיש תחשיבים מעודכנים מטעמה בדבר סכום הפיצוי המעודכן לו זכאים הנפקעים השונים. ביום 15.2.2024 הגישה המדינה את תחשיביה בכלל התיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, כאשר בחודשים שלאחר מכן הגישו חלק מהנפקעים את השגותיהם בעניין, בד בבד עם בקשות מוסכמות למתן פסק דין בחלק לא מבוטל מהתיקים. ביום 6.8.2024 התקיים דיון קדם-ערעור בנוגע להמשך הטיפול בתיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, וכן בתיקים המעוררים שאלות דומות, בהם טרם ניתן פסק דין. בעקבות הדיון, התבקשו הן המדינה והן הנפקעים אשר הגישו ערעורים להודיע האם הם עומדים על ערעורם, ובכלל זה לפרט את הפלוגתאות הפרטניות עליהן הם עומדים גם בשלב הזה, ובנוסף נדרשו הנפקעים שעודם חולקים על תחשיב המדינה המעודכן להגיש עיקרי טיעון קצרים בכתב. ביום 17.11.2024 נערך דיון במחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים, אשר בהמשך לו ניתנה ההחלטה מיום 10.12.2024, בה הוכרעו שלוש סוגיות מרכזיות אשר היו משותפות למרבית הטיעונים שהועלו על ידי באי-כוח הנפקעים: סוגיית ההשבה במקרה של תשלום ביתר על ידי המדינה; סוגיית ניכויים של תשלומי מס שבח שהועברו לרשות המיסים כמקדמה, מסכום הפיצויים ששולם לנפקעים; ואופן ההתחשבות בהוצאות ובשכר הטרחה שנפסקו על ידי הערכאות הדיוניות במסגרת תחשיביה של המדינה. בכך באו המחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים על פתרונן, ולמעשה הוכרעו עיקרי השאלות המשותפות לתיקים הכלולים בהליך הדיוני המאוחד (להלן יכונו מכלול ההכרעות שניתנו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד בשאלות המשותפות, ושעיקרן תוארו לעיל: הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד). כמובהר לעיל, במספר תיקים נותרו פלוגתאות פרטניות, עליהן עמד מי מהצדדים להליך, אשר בחלקן בשלה העת להכריע. כאלה הם הערעורים שלפנינו. ההליך בבית המשפט קמא וטענות הצדדים בערעור דנן מסקירת קורות ההליך הדיוני המאוחד, נעבור להצגת העובדות הייחודיות להליך דנן הרלוונטיות לערעורים שלפנינו. ביום 20.3.2016 הגישו המערערים בע"א 3151/21 והמשיבים בע"א 3213/21 (להלן: התובעים) תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד המדינה, בגדרה עתרו לקבלת פיצויים בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין הידועים כחלקות 11, 12 ו-27 בגוש 19298, וחלקה 27 בגוש 19299, ואשר מצויים באדמות הסמוכות לעיר סח'נין (להלן: החלקות). ההודעה בעניין הפקעת החלקות, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, פורסמה ביום 16.7.1964; וביום 27.1.1983 פורסמה הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות, אשר בהמשך לה נרשמו החלקות על שם המדינה בפנקס הזכויות במקרקעין. התביעה התנהלה במשך מספר שנים, ובמהלכה הגיש כל אחד מהצדדים חוות דעת שמאית מטעמו, וכן מונה מומחה מטעם בית המשפט שהגיש חוות דעת מטעמו (להלן: חוו"ד מומחה בית המשפט). בסופו של דבר, ביום 28.2.2021 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא (להלן: פסק הדין), במסגרתו נדונה חוו"ד מומחה בית המשפט, והשגות הצדדים עליה. בית המשפט קמא מצא לנכון לקבל את חוו"ד מומחה בית המשפט בכל הנוגע לשווי החלקות, אך ביחס לשיעור דמי החכירה האבודים קבע כי יש להעמידם על 5% משווי הקרקע המשתנה מדי שנה, הן עבור הדונם הראשון המיועד למגורים והן עבור יתר המקרקעין. זאת בהתבסס על בחינה של כלל חוות הדעת שהוגשו, ובניגוד לעמדת המומחה מטעם בית המשפט, שהעמיד את שיעור דמי החכירה האבודים על 6%. על פסק הדין הוגשו הערעורים שלפנינו: ע"א 3151/21 הוגש על ידי התובעים ביום 6.5.2021 (להלן: ערעור התובעים); וע"א 3213/21 הוגש על ידי המדינה ביום 9.5.2021 (להלן: ערעור המדינה). שני הערעורים צורפו להליך הדיוני המאוחד, בהתאם להחלטות מהימים 10.5.2021 (בעניין ערעור המדינה) ו-9.9.2021 (בעניין ערעור התובעים). בערעור התובעים, הללו טוענים כי בחוו"ד מומחה בית המשפט, שאומצה על ידי בית המשפט קמא, נפלו מספר פגמים הנוגעים להערכת שווי החלקות ולקביעת מקדם קיבולת הבנייה אשר מצדיקים את פסילת חוות הדעת בעניינים אלה, וכפועל יוצא את קביעות בית המשפט קמא המבוססות עליהן. כך, למשל, נטען כי המומחה מטעם בית המשפט בחן עסקאות השוואה במקרקעין שאינם דומים לחלקות הנדונות תוך שימוש בשיטת חישוב שגויה. עוד נטען, כי יש פערים בין ערכי השווי שנקבעו בחוו"ד מומחה בית המשפט ביחס לחלקות לבין ערכי השווי שנקבעו בעבר בהליכים שונים ביחס למקרקעין סמוכים. כמו כן, נטען גם כי מקדם קיבולת הבנייה שקבע המומחה מטעם בית המשפט נמוך בהשוואה למקדמי קיבולת הבנייה שנקבעו על ידי חוות הדעת השמאיות מטעם הצדדים, ואף בהשוואה לשמאים שונים בהליכים מקבילים דומים. בנוסף, התובעים טוענים כי שיעור דמי החכירה האבודים הראוי עבור החלקות הוא 6%, ולא 5% כפי שקבע בית המשפט קמא. לבסוף, נטען כי שגה בית המשפט קמא כאשר לא פסק שכר טרחת עורך דין גבוה יותר. במסגרת ערעור המדינה, היא הלינה על קביעת בית המשפט קמא באשר לשיעור דמי החכירה האבודים, אשר לשיטתה נמוך מזה שנפסק. בנוסף, טענה המדינה כי בחוו"ד מומחה בית המשפט נפלו שגיאות מהותיות, ובפרט לעניין עסקאות ההשוואה עליהן היא נסמכת, אשר מצדיקות את דחייתה, הן לעניין ערכי השווי והן לעניין שיעור דמי החכירה האבודים. כאמור לעיל, לאחר מתן פסק הדין החלקי, ניתנו ההחלטה המשלימה ופסק הדין בדיון הנוסף, ובהתאם לקביעות בהם, הגישה המדינה ביום 15.2.2024 תחשיב מעודכן מטעמה, לפיו יתרת סכום הפיצויים המגיעה לתובעים עומדת, נכון ליום עריכת התחשיב, על סך של 4,737,594 ש"ח (להלן: תחשיב המדינה המעודכן). בהמשך להחלטה מיום 7.8.2024, הודיעו התובעים ביום 15.9.2024 כי הם עומדים על ערעורם באשר לשווי החלקות שנקבעו על ידי בית המשפט קמא (להלן: הודעות התובעים). יוער כי למעשה הוגשו, ככל הנראה בשגגה, שתי הודעות מטעם התובעים: בראשונה, הם ציינו כי ערעורם מתייחס בפרט ל"אחת החלקות [...] שלגביה התנהלו שתי תביעות שונות ונקבעו שני ערכים"; ובשנייה, צוין כי "למצער באחת החלקות נשוא הערעור בית המשפט הנכבד קמא קבע שני ערכים שונים". בהמשך לכך, ביום 14.11.2024 הגישו התובעים עיקרי טיעון, המסתכמים בפסקה בודדת המפנה לטענותיהם בהודעת הערעור מטעמם (ותוך שצירפו, ייתכן שבשגגה, את עיקרי הטיעון מטעמם ביחס לערעור המדינה). בהתאם, המדינה לא הגישה כל עיקרי טיעון במסגרת ערעור התובעים. ביום 15.10.2024 הודיעה המדינה כי גם היא עומדת על טענותיה בערעור שהוגש מטעמה בכל הנוגע לקביעת ערכי השווי של החלקות. בעיקרי הטיעון בכתב, שהגישה המדינה ביום 10.11.2024, היא עמדה על טענתה כי נפלו פגמים בחוו"ד מומחה בית המשפט, בפרט בכל הנוגע לעסקאות ההשוואה שעליהן היא מבוססת. בתוך כך, נטען כי המומחה מטעם בית המשפט בחר להסתמך על עסקאות השוואה המתייחסות לאזורים שאינם דומים לחלקות דנן ויקרים משמעותית מהן; על עסקאות בודדות; ולעיתים תוך השמטת העסקאות הנמוכות. בעיקרי הטיעון שהגישו התובעים במסגרת ערעור המדינה, מיום 14.11.2024, הם טענו כי טענותיה של המדינה מוסבות על ממצאים עובדתיים של בית המשפט קמא, והלכה היא כי ערכאת ערעור לא תיטה להתערב בממצאים שכאלו. כן נטען כי פסילת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט תיעשה במשורה ובמקרים קיצוניים בלבד, אשר ענייננו איננו נכלל בהם. לגופו של עניין, נטען כי טענות המדינה נבחנו על ידי בית המשפט קמא, וכי בקביעות עליהן המדינה חולקת לא רק שלא נפל פגם המצדיק התערבות, אלא מדובר בקביעות נכונות ומבוססות כדבעי. ביום 15.12.2024 נערך דיון קדם-ערעור, במהלכו חזרו הצדדים בעל-פה על עיקר טענותיהם שבכתב. כך, בא-כוח המדינה טען כי ערכי השווי של החלקות נקבעו על בסיס עסקאות השוואה לא רלוונטיות; ובא-כוח התובעים טען כי אין לקבל מצב בו בתי משפט שונים קובעים ערכי שווי שונים לאותם המקרקעין. בסופו של הדיון הוצע לצדדים שלא יעמדו על ערעוריהם באופן הדדי. בהמשך לכך, הודיעה המדינה ביום 7.1.2025 כי היא "היתה מוכנה לשקול בחיוב את הצעת בית המשפט הנכבד, אולם הנפקעים אינם מסכימים להצעת בית המשפט ומבקשים כי יינתן פסק דין המכריע בטענות בהליכים שבכותרת" (להלן: הודעת המדינה). על רקע זאת, ניתן עתה פסק דיננו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים על יסוד החומר שבכתב ושמעתי את טענותיהם בישיבת קדם-הערעור מיום 15.12.2024, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות לפי תקנות 138(א)(3) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולהכריע בסוגיות שנותרו על יסוד החומר בכתב והטיעונים שהושמעו בקדם-הערעור. בפתח הדברים אבקש להעיר שתי הערות מקדמיות: ראשית, אקדים מסקנה לדיון ואבהיר כי דין ערעור התובעים להידחות. כפועל יוצא מכך, וכפי שעולה מהודעת המדינה, לא ראיתי צורך לדון בערעור המדינה – כך שבהמשך אדון בערעור התובעים בלבד ואנמק את מסקנתי האמורה. שנית, בהודעות התובעים אומנם נטען כי ערעורם מתייחס לפער בין ערכי השווי שנקבעו ביחס לאחת מהחלקות נשוא הערעור לעומת הליך מקביל שנוהל ביחס לאותה חלקה, ועל כך חזר בא-כוחם גם בטיעון בעל-פה, אך הָפוֹךְ והפוך בערעור התובעים ולא תמצא כל טענה שכזו. ודוק, אין כל התייחסות לחלקה מסוימת שביחס אליה מופנית הטענה, ואף אין כל אזכור של אותו הליך מקביל. טענות התובעים בערעורם, כפי שתוארו לעיל, מתייחסות בעיקרן לפער בין ערכי השווי שנקבעו ביחס לחלקות מושא הערעור לבין ערכי השווי שנקבעו ביחס למקרקעין הסמוכים להן (ראו בפרט סעיפים 42-40 לערעור התובעים). לפיכך, אין לי אלא להתייחס לטענות אלו. כידוע, ערכאת ערעור תיטה שלא להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת, וזאת בפרט כאשר מדובר בהכרעה שניתנה על סמך ממצאים של מומחה שמינה בית המשפט מטעמו (ראו ע"א 1615/11 מרפאת עין טל – מרכז לרפואת עיניים נ' פינקלשטיין (אלבלך), פסקה 12 (6.8.2013); ע"א 7117/19 פלוני נ' פלוני, פסקה 9 (1.3.2022)). למעשה, טענות דומות העלו התובעים בעיקרי הטיעון מטעמם בתשובה לערעור המדינה, וכשם שלא סברתי כי טענות המדינה מצדיקה התערבות בפסק הדין קמא, כך איני סבור כי ערעור התובעים מצדיק התערבות שכזו. אפס, גם לגופן אין לטענות התובעים על מה לסמוך. ראשית, בית המשפט קמא צדק כשקבע כי המומחה שמונה מטעמו "אינו כבול לממצאי שמאים אחרים, ואפילו מונו על ידי בית המשפט" (פסקה 37(א) לפסק הדין). אכן, קביעת ערכים שונים ביחס לאותם מקרקעין יוצרת תחושת אי נוחות, ועל כן "ככלל, נודעת עדיפות למינויו של שמאי מכריע אחד באופן שימנע מראש מצב של שומות סותרות [...] ביחס לאותם מקרקעין" (בר"מ 2049/15 פרדסי כפר ברנדייס בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה, פסקה 24 (31.5.2015)). ברם, מטבע הדברים, בהליכים שונים מְמֻנִּים לעיתים שמאים שונים על ידי בתי המשפט, אשר עשויים להגיע לתוצאות שונות. כך כאשר מדובר באותם מקרקעין, וכך בוודאי כאשר הם בוחנים מקרקעין סמוכים, כבענייננו (והשוו: ע"א 7728/14 אבידור נ' חברת נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ, פסקה י"ד (11.7.2016)). אין בכך כל הפתעה – שכן מלאכת השמאות אינה בגדר מדע מדויק (ראו ע"א 123/79 מדינת ישראל נ' קמינר, פ"ד לד(1) 617, 628 (1979) (להלן: עניין קמינר); ע"א 3159/09 חברת רכבת ישראל בע"מ נ' בית עדה, פסקה ס"ט (28.4.2013)). בהתאם לכך, כבר נפסק בבית משפט זה כי ערכי שווי מקרקעין שנקבעו בהליכים קודמים אינם מחייבים בעת קביעת ערכי שווי של מקרקעין סמוכים בהליכים מאוחרים שלא מנוהלים בין אותם צדדים (עניין קמינר, בעמ' 626; ע"א 3819/01 מדינת ישראל נ' אסלן, פסקה 12 (27.12.2004); ע"א 7225/03 אלפתיאני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (21.8.2005). ראו גם אריה קמר דיני הפקעת מקרקעין כרך ב 842-840 (מהדורה שמינית, 2013)). ואכן, אף הנתונים המובאים על ידי התובעים מחוות הדעת השמאיות שהוגשו בהליכים המקבילים אינם זהים זה לזה. שנית, ערכי שווי מקרקעין שנקבעו בהליכים מקבילים הם בגדר עדות שמיעה בהליך דנן, שכן חוות הדעת שעליהן התבססו לא הוגשו לבחינתו של בית המשפט כחלק מחומר הראיות בתיק, וממילא לא ניתנה לצדדים האפשרות לחקור את השמאים שהכינו את אותן חוות דעת כנדרש בשיטתנו ביחס לעדות מומחה. בנסיבות אלו, לא רק שבית המשפט קמא לא נדרש להתייחס לערכי הקרקע שנקבעו בהליכים המקבילים – בהיעדר הסכמה דיונית, אסור עליו לעשות כן. מטעמים אלה, אין ממש בטענה כי ערכי השווי שנקבעו למקרקעין הסמוכים לחלקות בהליכים דומים מעידים על פגם שנפל בחוו"ד מומחה בית המשפט, לא כל שכן פגם המצדיק את התערבותנו. סוף דבר: משדחינו את טענת התובעים, ובהינתן שתחשיב המדינה המעודכן נעשה בהתאם לקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד, ולא הועלו טענות ביחס לאופן חישוב זה – ניתן בזאת תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המעודכן. המדינה תעביר לידי התובעים את יתרת הסכום שטרם שילמה, בניכוי 10% מסכום הפיצוי בגין ההפקעה שצוין בתחשיב המדינה המעודכן אשר יועבר לרשות המיסים על חשבון חיוב במס שבח, וזאת בתוך 14 ימים ממתן פסק דין זה או מהמצאת המסמכים הנדרשים לשם ביצוע התשלום, לפי המאוחר. למען הסר ספק יובהר כי המדינה תעדכן את תחשיבה עד למועד התשלום בפועל, באמצעות הוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, בהתאם לאמור בפסקה 23(ג) לפסק הדין בדנ"א 5676/22 עזבון המנוח חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל (27.12.2023).  בכך מתמצים הדיונים בערעורים אלה, כאשר פסק דין זה יבוא במקום פסק דינו של בית המשפט המחוזי. התובעים יישאו בהוצאות לטובת המדינה בסך של 15,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"א בניסן התשפ"ה (‏9.4.2025). יצחק עמית נשיא דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט