יוסי דוידוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3151/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3151/08 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערער: יוסי דוידוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב-תפ"ח מיום 21.2.2008 שניתנו על ידי השופטים: א' שוהם, ר' בן-יוסף ו-י' שבח תאריך הישיבה: כ"ה באדר התש"ע (11.3.2010) בשם המערער: עו"ד צחי רז בשם המשיבה: עו"ד ברכה פלוס פסק-דין השופטת מ' נאור: האם המערער השתתף בתקיפתו של מר משה עמרה (להלן: המתלונן), הכה אותו וירה לעברו באמצעות אקדח? ככל שהמערער אכן השתתף בתקיפת המתלונן, האם פעולותיו מגבשות עבירה של ניסיון רצח? אלו השאלות העומדות במרכזו של ערעור זה. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הרשיע את המערער בעבירות של ניסיון רצח, קשירת קשר לביצוע פשע (רצח), נשיאת נשק שלא כדין, החזקת נשק שלא כדין, קשירת קשר לביצוע עוון, התחזות לאדם אחר, קבלת דבר במרמה ושיבוש מהלכי משפט, וזאת לפי סעיף 305(1); סעיף 499(א)(1) בקשר עם סעיף 300(א)(2); סעיף 144(ב); סעיף 144(א); סעיף 499(א)(2); סעיף 441 רישא; סעיף 415; וסעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בעקבות הרשעתו נידון המערער ל-15 שנות מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי וקנס. בנוסף, בית המשפט הפעיל, במצטבר לעונש המאסר האמור, עונש מאסר על תנאי בן שנה אחת, כך שסך תקופת מאסרו בפועל של המערער הועמדה על 16 שנים. הערעור הוא על הכרעת הדין וגזר הדין. עובדות המקרה 1. על פי המתואר בכתב האישום, בשעות הערב של יום 27.1.2006 הגיע המערער ואדם נוסף, שזהותו לא ידועה (להלן: האחר), לקיוסק בבת-ים בו עבד המתלונן. המערער היה מצויד באקדח שהוחזק בלא רישיון, ואילו האחר נשא סכין. כשהגיעו לקיוסק, המערער והאחר דחפו את המתלונן והפילו אותו ארצה. בשלב זה המערער ירה במתלונן פעמיים. על פי האמור בכתב האישום, המערער ניסה לירות במתלונן מספר פעמים נוספות אך הדבר לא עלה בידו מסיבה כלשהי. לאחר מכן, האחר דקר את המתלונן מספר דקירות, בזמן שהמערער בעט במתלונן ברגלו השמאלית. עם סיום התקיפה נמלטו המערער והאחר ממקום האירוע. כתוצאה מהמעשים הללו נגרמו למתלונן חבלות רבות והוא אף עבר ניתוח בדופן החזה. בנוסף, במהלך התקיפה נפצע גם המערער – נגרם לו חתך ברגלו השמאלית. לאחר אירועים אלה נסע המערער מבת-ים לאשדוד, וזאת במטרה לקבל טיפול רפואי. באשדוד פגש המערער את בן דודו, דוד קזרשוילי (להלן: דוד), מי שהיה הנאשם 2 בבית המשפט המחוזי. דוד מסר לידי המערער את כרטיס קופת החולים שלו או את תעודת הזהות שלו, וליווה את המערער למרפאה באשדוד. כשהגיעו השניים למרפאה הם פנו למזכירה במקום. לבקשת המזכירה, מסר לה המערער את התעודה המזהה שקיבל מדוד. המזכירה הקלידה את פנייתו של המערער תחת שמו של דוד, והפנתה אותו לרופא. המערער קיבל מהרופא טיפול תוך שהוא מתחזה לדוד. בסיום הטיפול הפנה אותו הרופא לחדר המיון במרכז הרפואי על שם ברזילי באשקלון (להלן: בית החולים). המערער הגיע לבית החולים לקראת חצות. גם בבית החולים התחזה המערער לדוד. לאחר מספר שעות, בשעות הבוקר המוקדמות של יום 28.1.2006, נותח המערער ובתום הניתוח רגלו השמאלית גובסה מתחת לברך. על פי כתב האישום, המערער התחזה לדוד במטרה להטעות את חוקרי המשטרה בעניין מעורבותו בניסיון לרצוח את המתלונן. המערער הסגיר עצמו למשטרה ביום 29.1.2006. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. כאמור, בית המשפט המחוזי (השופטים א' שהם, י' שבח ו-ר' בן-יוסף) הרשיע את המערער בשורת עבירות ובראשן ניסיון רצח (תפ"ח 1021/06). בית המשפט התמודד עם שתי שאלות מרכזיות בכל הנוגע להרשעתו של המערער: האם המערער הוא שביצע את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום; ובמידה והתשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, והמערער אכן השתתף בתקיפת המתלונן, האם מעשיו של המערער מגבשים עבירה של ניסיון רצח. בית המשפט השיב על שתי השאלות בחיוב. 3. באשר לשאלת השתתפותו של המערער בתקיפת המתלונן – שאלה עליה השיב כזכור בית המשפט בחיוב – נסמך בית המשפט על מספר ראיות. הראיה המרכזית עליה נשען בית המשפט הייתה סרט מצלמת האבטחה המותקנת בקיוסק, בו תועדה תקיפתו של המתלונן. ארבעה שוטרים, אשר צפו בסרט האבטחה, העידו כי הם זיהו את המערער כתוקף-היורה בסרט האמור. שניים מהשוטרים – רס"מ בן עמי (להלן: בן עמי) ורס"מ וייצמן (להלן וייצמן) – זיהו את המערער כתוקף-היורה מבלי שידעו דבר על מעורבותו באירוע שבקיוסק עובר לצפייתם בסרט האבטחה. בית המשפט ייחס משקל משמעותי לעדותם של שני השוטרים הללו. המסקנה כי המערער השתתף בתקיפת המתלונן נתמכה לדעת בית המשפט בשורה של ראיות נוספות. ראשית, אכן בית המשפט לא יכול היה לקבוע בוודאות, על סמך מראה עיניו בלבד, כי התוקף-היורה בסרט האבטחה הוא אכן המערער. עם זאת, בית המשפט קבע כי נוצר בו רושם עז שהתוקף-היורה הוא אכן המערער. שנית, בית המשפט ציין כי עדותם של שני השוטרים אשר זיהו את המערער כתוקף-היורה אך כן ידעו על מעורבותו בתקיפה עובר לצפייתם בסרט – רס"מ כוזרי ורס"ב אמר – היא ראיה מחזקת למסקנה כי המערער הוא שביצע את המעשים, אף שעדויות אלה אינן יכולות לשמש ראיה עצמאית. שלישית, בית המשפט ציין כי איכון מכשירו הסלולארי של המערער מראה כי הוא שהה באזור הקיוסק בסמוך למועד התקיפה. רביעית, לדעת בית המשפט, התיעוד בסרט האבטחה של נפילת מזגן על רגלו השמאלית של התוקף-היורה מתאים לפציעתו של המערער, וכך גם המועדים בהם קיבל המערער טיפול בבית החולים, מה שמחזק את המסקנה כי התוקף-היורה הוא המערער. לבסוף, בית המשפט קבע כי המערער התנהג בצורה מפלילה: הוא נסע לבית חולים באשדוד למרות שהוא מתגורר בבת ים; הוא התחזה לבן דודו בעת שקיבל טיפול רפואי; הוא שתק בחקירותיו מבלי לתת לכך הסבר מניח את הדעת; רק לאחר ששתק לאורך חקירותיו הציג המערער הציג את גרסתו, או ליתר דיוק גרסאותיו, לבית המשפט. מדובר היה בגרסאות בדיוניות, אליבא דבית המשפט. בית המשפט קבע כי גם התנהגות מפלילה זו מחזקת את המסקנה כי המערער הוא שתקף את המתלונן. בהכרעת הדין עמד בית המשפט על גרסאותיו השונות של המערער למאורעות ליל התקיפה. הגרסה הראשונה של המערער נמסרה בתגובתו הראשונה לכתב האישום. מדובר היה בתגובה קצרה במסגרתה הודה המערער רק כי קיבל טיפול רפואי בבית החולים באשדוד בשמו של בן דודו דוד. גרסתו השנייה של המערער נמסרה בתגובתו השנייה לכתב האישום. בגרסה זו טען המערער כי הוא ראה שלושה אנשים המוכרים לו בסמוך לבית העסק שלו בבת-ים. המערער חשד כי השלושה ניסו לפרוץ לעסקו. לגרסתו, החליט המערער להתקשר לבן דודו דוד, ולאחר מכן נסע לאשדוד על מנת לאתר את החשודים. לטענת המערער, כשהוא איתר את החשודים באשדוד התפתח ביניהם עימות במסגרתו הוא נחתך ברגלו. עוד טען המערער כי לאחר העימות, האנשים איתם הוא התעמת נמלטו. לגרסת המערער, בשלב זה הוא עלה לביתו של בן דודו ונטל את כרטיס קופת החולים שלו. בעדותו בבית המשפט חזר המערער על עיקרי גרסתו בתגובה השנייה, אך הוסיף פרטים – חלקם פרטים סותרים. זו הייתה גרסתו השלישית של המערער. במסגרת גרסתו השלישית טען המערער כי לאחר שנחתך ברגלו, אחד האנשים אשר תקף אותו סייע לו להגיע לבית החולים, ואף הסיע אותו לבת ים לאחר מכן. בנוסף, לטענת המערער, אותו תוקף שסייע לו להגיע לבית החולים גם החזיק אותו כבן ערובה בביתו במשך כיממה (את מיקום ביתו של התוקף-הסייען המערער לא ידע לציין). כאמור, בית המשפט קבע כי גרסאותיו של המערער הן בדיוניות. המופרכות של גרסאות אלה חיזקה את מסקנת בית המשפט כי המערער השתתף בתקיפת המתלונן. 4. לאחר שקבע כי המערער השתתף בתקיפת המתלונן, פנה בית המשפט לדון בשאלה האם המעשים אותם ביצע המערער מגבשים עבירה של ניסיון רצח. גם על שאלה זו השיב בית המשפט בחיוב. בית המשפט קבע כי העובדה שהמערער תקף את המתלונן באמצעות אקדח; כי העובדה שהמערער ירה שתי יריות מטווח קצר לכיוונו של המתלונן; וכי הסיבה שהמערער לא ירה יריות נוספות הינה שהוא לא הצליח לטעון את אקדחו בשלישית, מעידות כי למערער הייתה כוונה לקטול את המתלונן וכי מעשיו יצאו מגדר פעולות הכנה בלבד. כיוון שכך, בית המשפט קבע כי פעולותיו של המערער מגבשות עבירה של ניסיון רצח. טענות הצדדים בערעור 5. טענות המערער – המערער טוען כי שגה בית המשפט בכך שהרשיעו. המערער מעלה שתי טענות עיקריות. ראשית, המערער טוען כי חומר החקירה בתיק אינו מבסס מעבר לספק סביר את הקביעה העובדתית כי הוא השתתף בתקיפת המתלונן. שנית, המערער טוען כי גם אם הוא זה שביצע את התקיפה המיוחסת לו, לא ניתן לבסס את הטענה כי הייתה לו כוונה לקטול את המתלונן, ולכן לא ניתן להרשיעו בניסיון לרצח. 6. הטענה המרכזית הראשונה עוסקת כאמור בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המערער השתתף בתקיפת המתלונן. לטענת המערער, קביעה זו בטעות יסודה ממספר טעמים. ראשית, לטענת המערער העובדה שבית המשפט לא הצליח לקבוע באופן וודאי, על סמך מראה עיניו בלבד, כי המערער הוא התוקף-היורה המופיע בסרט מצלמת האבטחה, מעידה כי אין אפשרות לזהות באמצעות סרט האבטחה את התוקף. לטענת המערער, בית המשפט הכיר מקרוב את הנאשם במהלך משפטו אשר ארך כשנתיים, ועל אף זאת הוא לא הצליח לזהות את המערער באופן וודאי. על כן טוען המערער, זיהוי כזה אינו אפשרי. המערער מוסיף וטען כי שגה בית המשפט כאשר ייחס משקל משמעותי לגרסאות השוטרים שהעידו כי הם מזהים את המערער בסרט האבטחה. לפי המערער, עדויות השוטרים אינן מהימנות וזאת משום שהשוטרים ידעו על מעצרו של המערער טרם צפייתם בסרט: המערער טוען כי גם השוטרים וייצמן ובן עמי – אשר לעדותם ייחס בית המשפט משקל רב שכן הוא קבע כי לא היה להם מידע מקדים לגבי מעצרו של המערער טרם צפייתם בסרט – ידעו מראש על דבר מעצרו של המערער. המערער טוען כי לא ייתכן ששני השוטרים לא ידעו דבר על מעצר המערער טרם צפייתם בקלטת שכן עברו עשרה ימים מיום מעצרו של המערער ועד שהשוטרים צפו בקלטת. מכאן מסיק המערער כי השוטרים ידעו בוודאות על דבר מעצרו של המערער, ולכן העובדה כי הם זיהו את המערער בסרט אינה יכולה להוות ראיה נגדו. עוד מלין המערער על כך ששני השוטרים טוענים כי ניתן לזהות בוודאות את הנאשם בסרט. לטענת המערער, כיוון שלא רואים את פני התוקף-היורה בסרט אין כלל אפשרות לזיהוי וודאי של התוקף באמצעות הסרט, ולכן עדותם של השוטרים איננה יכולה להיות מהימנה. מעבר לכך, לטענת המערער, גם אם מקבלים את עדותם של השוטרים, הדבר אינו יכול להוות תחליף לעובדה שבית המשפט עצמו לא הצליח לזהות את המערער. המערער הוסיף וטען כי הפציעה ברגלו אינה יכולה להוות ראיה נסיבתית לעניין השתתפותו בתקיפת המתלונן. לטענת המערער, אין כל ראיה הקושרת בין הפציעה לבין אירוע התקיפה בו הוא מואשם: אפילו ד"ר בנדר – אשר טיפל במערער לאחר פציעתו – לא יכול היה לקשור, לטענת המערער, בין אופי הפציעה לאירוע בו הותקף המתלונן. עניין נוסף עליו מלין המערער הינו כי הגרסה אותה הציג בפני בית המשפט שימשה חיזוק למסקנת בית המשפט לפיה הוא השתתף בתקיפת המתלונן. לטענת המערער, שגה בית המשפט כאשר הגדיר את גרסתו בדיונית, כיוון שלדידו מדובר בגרסה סבירה. לטענת המערער, אף אם הגרסה אינה אמינה לגמרי, אין היא יכולה להשלים את התמונה הראייתית החסרה בעניינו של המערער. קושי ראייתי נוסף לו טוען המערער בהקשר זה הינו כי לא הוכח שהיה לו מניע לפגוע במתלונן. עניין זה עולה לטענת המערער מעדותו של גבריאל רובין (להלן: רובין), כמו גם מעדות המערער עצמו. 7. טענתו המרכזית השנייה של המערער נוגעת לכוונת הקטילה שייחס לו בית המשפט. לטענת המערער, גם אם נניח כי הוא התוקף-היורה אשר צולם במצלמת האבטחה, חומר החקירה אינו כולל כל ראיה לכך שלמערער הייתה כוונה לקטול את המתלונן: לגרסת המערער, המקומות בהם נורה המתלונן אינם מעידים כי למערער הייתה כוונה לקטול; גם הטווח הקצר לא יכול להוות סימן מעיד לכוונה כזו לגרסתו; ולבסוף, התוקפים המשיכו להכות את המתלונן גם לאחר שהתוקף-היורה ירה לעברו של המתלונן, מה שמראה, לפי המערער, שלתוקפים הייתה כוונה לפגוע במתלונן, אך לאו דווקא לגרום למותו. כיוון שלטענת המערער לא ניתן להוכיח מתוך חומרי החקירה כוונה לקטול, אזי לא מתגבשת בעניינו של המערער עבירה של ניסיון רצח. 8. טענות המשיבה – המשיבה סומכת ידיה על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בכל הקשור לזיהויו של המערער כמי שהשתתף בתקיפת המתלונן. לטענת המשיבה עדויות השוטרים עליהם נסמך בית המשפט הינן מהימנות, ואין כל ראיה כי השוטרים וייצמן ובן עמי ידעו דבר וחצי דבר על מעורבותו של המערער טרם שצפו בסרט האבטחה. בנוסף, המשיבה טוענת כי בניגוד לעמדתו של המערער, עדותו של ד"ר בנדר לא שוללת את האפשרות כי פציעותיו של המערער נגרמו במהלך התקיפה. בנוסף, המשיבה טוענת כי העובדה שהמערער לא הצליח לספק הסברים סבירים ומניחים את הדעת לשורה ארוכה של שאלות ותהיות בתיק (למשל, מדוע הוא הלך לקבל טיפול רפואי במקום הרחוק ממקום מגוריו; מדוע הוא לא מיהר להגיע למשטרה כאשר הוא נדרש לחקירה; מדוע הוא שתק בחקירותיו; ועוד) מהווה חיזוק משמעותי לקביעה כי המערער הוא התוקף-היורה אשר נלכד בעדשת מצלמת האבטחה. בנוסף, המשיבה גורסת כי אין כל צורך להוכיח מניע בעבירות בהן הואשם המערער, וכי בכל מקרה בית המשפט קבע כי הוכח קשר בין המערער למתלונן. לבסוף, המשיבה גורסת כי צדק בית המשפט כאשר קבע, על סמך השימוש באקדח בשילוב עם הטווח ממנו נורו היריות, כמות היריות והכיוון אליו היריות נורו, כי למערער הייתה כוונה לקטול את המתלונן. דיון והכרעה 9. כאמור, הערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מעלה שתי שאלות עיקריות. ראשית, האם המערער הוא התוקף-היורה אשר נלכד בעדשת מצלמת האבטחה. שנית, בהנחה שהמערער אכן השתתף בתקיפת המתלונן, האם הייתה למערער כוונה לקטול את המתלונן. בית המשפט המחוזי השיב על שתי השאלות הללו בחיוב, ולכן הרשיע את המערער, בין השאר, בניסיון רצח. אומר כבר עתה כי לא מצאתי מקום להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, ולכן אציע לחברי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. אבהיר את עמדתי. זיהוי התוקף-היורה 10. המערער כאמור טוען כי קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי לפיה המערער השתתף בתקיפת המתלונן שגויה ממספר סיבות: לטענת המערער אין אפשרות מעשית לזהות את המערער מתוך סרט האבטחה; לטענת המערער אין להסתמך על עדויות השוטרים שזיהו את המערער או לקשור בין פציעתו לתקיפת המתלונן; לטענת המערער אין לראות בגרסתו חיזוק לראיות נגדו; ולבסוף, לטענת המערער אין ראיה לקיומו של מניע אצלו לתקיפת המתלונן. על סמך טיעונים אלה מבקש המערער כי בית משפט זה יתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי ויקבע כי המערער לא השתתף בתקיפת המתלונן. ואולם, כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו בערכאה הדיונית והתערבות שכזו תתרחש רק במקרים חריגים (ראו למשל ע"פ 4007/09 יוסופוב נ' מדינת ישראל, פסקה 40 לפסק הדין (טרם פורסם, 4.1.2010)). כפי שיובהר להלן, לדעתי המקרה שלפני אינו אחד מאותם מקרים חריגים בהם נדרשת התערבות של בית משפט זה בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. אבהיר את הנימוקים לעמדתי. 11. ראשית, לעניין טענותיו של המערער בנוגע לכך שבית המשפט המחוזי לא הצליח לקבוע באופן וודאי, על סמך מראה עיניו בלבד, כי המערער הוא התוקף-היורה המופיע בסרט. המערער למעשה טוען בהקשר זה שתי טענות נפרדות. הטענה הראשונה היא כי העובדה שבית המשפט לא הצליח לזהות את המערער מעידה כי אין אפשרות לזהות באופן וודאי את התוקף-היורה בסרט. הטענה השנייה של המערער היא כי ללא זיהוי של המערער באמצעות הסרט אין אפשרות להרשיעו. אין בידי לקבל אף אחת משתי הטענות הללו. 12. אכן, כפי שציין המערער, בית המשפט המחוזי לא הצליח לקבוע באופן וודאי, על סמך מראה עיניו בלבד, כי המערער הוא התוקף-היורה בסרט. כך כתב השופט שהם בהכרעת הדין: "ישבתי על המדוכה זמן רב בנסיון להכריע אם די בהתרשמותי לגבי הדמיון הרב הקיים בין [המערער – מ.נ.], עימו רכשתי היכרות לא קצרה, לבין דמות התוקף בסרט מצלמת האבטחה, כדי לקבוע כי הוא זה המבצע את מעשי האלימות במתלונן. על יסוד משנה הזהירות, בה מחוייב ביהמ"ש לנקוט, טרם שיכריע הדין על סמך זיהוי הנאשם על פי מראה עיניו שלו... הגעתי למסקנה כי אין ביכולתי לקבוע, רק עפ"י מראה עיניי, ברמת הוודאות הדרושה בפלילים, כי [המערער – מ.נ.] הוא הדמות המופיעה בסרט מצלמת האבטחה מס' 2" (עמ' 75 להכרעת הדין) על אף שלא היה ביכולתו לזהות את המערער באופן ודאי על פי מראה עיניו, בית המשפט ציין כי נותר בו רושם עז כי המערער הוא התוקף-היורה בסרט: "מבנה גופו, פרופיל פניו, כובע המצחייה שחבש לראשו הנאשם בזמן חקירתו בסמוך לאירוע, כובע הדומה לזה שחבש התוקף בסרט מצלמת האבטחה, פאות לחיו של הנאשם והאופן בו הוא מרכין את ראשו, כל אלו יצרו בקרבי רושם עז כי אכן [המערער – מ.נ.] הוא הדמות העומדת מאחורי תקיפתו של המתלונן בערב שבת ה-27.1.06." (עמ' 75 להכרעת הדין) התבוננתי גם אני במערער במהלך הדיון על פה. כן התבוננתי בצילומים של המערער מיום מעצרו (ת/118). בצילומים אלה ניתן להיווכח בפאות לחייו הארוכות ובאפו הייחודי של המערער, מאפיינים אשר עלו כסימנים מזהים בעדויותיהם של מספר עדים. תמונת הפרופיל של המערער מיום מעצרו הותירה גם בי רושם חזק כי המערער הוא התוקף-היורה. עם זאת, גם אני – בדומה לבית המשפט המחוזי – לא אוכל לקבוע בוודאות על סמך מראה עיני בלבד כי המערער הינו התוקף-היורה בסרט. אולם, עצם העובדה שבית המשפט המחוזי – או בית משפט זה – לא הצליחו להגיע למסקנה וודאית כי המערער הוא התוקף-היורה בסרט על פי מראה עיניהם בלבד, אינה מעידה כי אין אפשרות להגיע למסקנה שכזו. אכן, קשה לראות את פניו של התוקף-היורה בסרט. אולם, ניתן לזהות אדם גם על סמך מכלול מאפיינים של הופעתו מעבר לפניו: ההליכה שלו; פרופיל הפנים שלו; פאות לחייו; אפו; מבנה גופו; וכו'. בענייננו, אין קושי להתרשם ממאפיינים אלה בסרט האבטחה, ולכן אין מניעה עקרונית לזהות באופן וודאי את המערער כתוקף-היורה על אף שקשה לראות את פניו. באופן טבעי, הסבירות כי אדם שלו היכרות ארוכה עם המערער – כמו השוטרים וייצמן ובן עמי – יזהה את המערער באופן וודאי כתוקף-היורה בסרט היא גדולה יותר משל מי שלו היכרות מוגבלת עם המערער כגון שופטי בית המשפט המחוזי, או שופטי ערכאת הערעור. אין לשכוח גם כי בית המשפט רואה את המערער, בדרך כלל, במצב של ישיבה ולא במצב של תנועה. אם כן, אין לקבל את טענת המערער כי מכיוון שבית המשפט לא הצליח לזהות את המערער על פי מראה עיניו בלבד אזי אין אפשרות לזהות את המערער באמצעות סרט האבטחה. 13. נעבור לטענת המערער לפיה לצורך הרשעתו של המערער אין תחליף להתרשמות ישירה של בית המשפט מן הסרט. נקבע בעבר כי בית המשפט רשאי להתרשם מסרט וידאו ולקבוע על סמך מראה עיניו האם הנאשם שבפניו הוא האדם בסרט הוידיאו (ראו למשל: ע"פ 2653/98 בן דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 529, 539 ואילך (1998); ע"פ 6864/03 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 657, 669 ואילך (2004); ע"פ 602/06 אברהם נ' מדינת ישראל, פסקאות 4-6 (טרם פורסם, 22.1.2007)). אולם, בית המשפט אינו חייב להתרשם באופן עצמאי, ומקל וחומר, כמובן שאין הוא חייב להכריע בשאלה האם הנאשם שבפניו הוא האדם שבסרט רק על סמך התרשמותו שלו. במקרה זה, לרושם העז שהיה בלבו של בית המשפט לעניין מעורבותו של המערער הצטרפו שורה של ראיות אשר חיזקו וסייעו לקביעה כי מי שביצע את התקיפה הוא המערער. לכן, אין בעובדה שבית המשפט לא זיהה בוודאות את המערער כתוקף-היורה על סמך מראה עיניו בלבד כדי להוות פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בקביעה העובדתית של בית המשפט המחוזי כי המערער השתתף בתקיפת המתלונן. 14. חיזוק למסקנה כי המערער השתתף בתקיפת המתלונן מצא בית המשפט בפציעתו של המערער. כזכור, בית המשפט קבע כי תיעוד נפילת המזגן על רגלו השמאלית של התוקף-היורה בסרט האבטחה וכן תיעוד הבעיטות שבעט התוקף-היורה במתלונן מהוות חיזוק לקביעה כי המערער הוא התוקף-היורה, וזאת בהתחשב בפציעה המקבילה של המערער ובמועדים בהם קיבל המערער טיפול רפואי בעקבות פציעתו. כאמור, המערער טוען כי עדותו של ד"ר בנדר אינה מאפשרת לקשור בין פציעתו לאירוע התקיפה. אין לקבל טענה זו. ד"ר בנדר ציין בעדותו בפני בית המשפט כי פציעת המערער יכולה הייתה להיגרם על ידי נפילת המזגן או בעקבות הבעיטות שתועדו בסרט האבטחה (עמ' 195-199 להכרעת הדין). פציעתו של המערער מתיישבת אפוא עם המסקנה שהמערער השתתף בתקיפת המתלונן. אכן, העובדה כי המערער נפצע אינה מחייבת מסקנה זו, אך, בניגוד לטענתו של המערער, אין מניעה כי הפציעה תשמש ראיה נסיבתית. כך אכן קבע גם בית המשפט המחוזי. 15. חיזוק נוסף לרושם העז של בית המשפט לפיו המערער השתתף בתקיפת המתלונן מצא בית המשפט בעדותם של השוטרים וייצמן ובן עמי – שזיהו את המערער בסרט האבטחה. כזכור, בית המשפט קבע כי וייצמן ובן עמי לא ידעו מראש על דבר מעצרו של המערער. המערער טוען כי לא ייתכן שהשוטרים לא ידעו על מעצר המערער טרם צפייתם בסרט, וזאת מכיוון שהשוטרים צפו בסרט עשרה ימים אחרי מעצרו של המערער. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, כפי שמציינת המשיבה, טענת המערער אינה מדויקת – השוטר בן עמי צפה בסרט 6 ימים אחרי מעצר המערער, ולא 10 ימים אחרי המעצר. שנית, טענותיו של המערער מבוססות על סברה. המערער אינו מביא כל ראיה התומכת בטענותיו כי השוטרים ידעו על מעצרו טרם צפייתם בסרט. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי התייחס לכך מפורשות, ודחה את הטענה כי השוטר בן עמי ידע על מעצר המערער טרם צפייתו בסרט: "סברתה של ב"כ [המערער – מ.נ.], כי השוטר [בן עמי – מ.נ.] ידע על דבר מעורבותו של הנאשם באירוע, מאחר שצפה בסרט באותו יום בו צפה בו גם רס"מ וייצמן (שזיהה אף הוא את נאשם 1 בסרט מצלמת האבטחה) או משום שביקר במרחב איילון, שם התנהלה חקירת האירוע, בטרם נתבקש לצפות בסרט – אינה נסמכת על יסודות איתנים. עדותו של רס"ב בן עמי מהימנה עלי, ולא מצאתי סיבה לפקפק בדבריו, כי לא היה בידו כל מידע אודות מעורבותו של נאשם 1 באירוע, עובר לצפייתו בסרט מצלמת האבטחה." (עמ' 75 לפסק הדין) אין אפוא בסיס לטענה כי השוטרים בן עמי ווייצמן ידעו על מעצרו של המערער טרם צפייתם בסרט, ואין לכן סיבה לפקפק במהימנות עדותם בהקשר זה. טענה נוספת של המערער לעניין מהימנות עדותם של השוטרים בן עמי ווייצמן היא שהשוטרים טענו בעדותם כי ניתן לזהות בוודאות את המערער בסרט האבטחה, וזאת למרות שלטענת המערער לא רואים את פני התוקף-היורה בסרט. כיוון שכך, לטענת המערער, אין כלל אפשרות לזיהוי וודאי של התוקף-היורה בסרט. המסקנה היא, לטענת המערער, כי עדות השוטרים איננה מהימנה. גם טענה זו אין בידי לקבל. כפי שצוין לעיל, אין מניעה לזהות את התוקף-היורה שלא על סמך פניו, וכך אכן היה במקרה זה – השוטרים זיהו את המערער בסרט על סמך מכלול מאפיינים: אופן הליכתו, תווי פניו, פאות לחייו, אפו, מבנה גופו, וכו'. בית המשפט קיבל את עדות השוטרים כמהימנה והמערער לא סיפק כל סיבה לפקפק בקביעה זו. מקובלת עלי גם קביעת בית המשפט המחוזי כי אפילו לעדויות השוטרים אשר העידו כי ידעו על דבר מעצרו של המערער לפני שצפו בסרט יש לתת משקל ראייתי. אכן, עדות זו אינה מהווה זיהוי וודאי, אך הלכה היא שגם זיהוי שאינו וודאי יכול לקבל משקל במסגרת שקילת הראיות (ראו למשל ע"פ 4087/97 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 849, 856 (1999)). 16. חיזוק שלישי למסקנה כי המערער השתתף בתקיפת המתלונן מצא בית המשפט בשקריו של המערער ובהתנהגותו המפלילה: בית המשפט קבע כי גרסאותיו של המערער הן בדיוניות, ולכן הן מהוות חיזוק לקביעה כי המערער הוא-הוא התוקף-היורה אשר צולם בסרט האבטחה; בנוסף, בית המשפט קבע כי התנהגותו של המערער החל מהערב בו התרחשה התקיפה ועד למועד בו הוא הסגיר את עצמו למשטרה הינה התנהגות מפלילה. המערער מלין על קביעות אלה של בית המשפט. המערער טוען כי הגרסאות שהוא הציג בפני בית המשפט אינן בדיוניות, אלא גרסאות סבירות, וממילא אין בהן כדי להוות חיזוק לראיות נגדו. אין בידי לקבל טענה זו של המערער. צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי על המערער היה לספק הסברים סבירים למספר שאלות הדורשות הסבר בתיק זה. לדוגמא: מדוע נסע המערער לבית חולים באשדוד כאשר הוא מתגורר בבת-ים? מדוע התחזה המערער לבן דודו בעת שקיבל טיפול רפואי? מדוע הגיע המערער למשטרה רק ביום 29.1.2006, כאשר אירוע התקיפה התרחש ביום 27.1.2006? המערער מעולם לא סיפק הסברים סבירים לשאלות הללו. בתחילה, המערער שתק בחקירותיו. כאשר המערער לבסוף הציג את גרסתו – או לייתר דיוק, גרסאותיו – לאירועי ערב ה-27.1.2006 מדובר היה בגרסאות שהעלו יותר שאלות מתשובות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הדוגמאות לחוסר הסבירות של גרסאות המערער הן רבות: המערער טען כי הוא נסע לאשדוד על מנת לאתר קבוצה של אנשים בהם חשד שפרצו לחנותו. מדוע החליט המערער כי קבוצה זו של אנשים, אשר שהתה סמוך לחנותו, ניסתה לפרוץ לחנותו? מדוע החליט המערער כי יוכל לאתר את חברי הקבוצה החשודה דווקא באשדוד? המערער טען כי כאשר איתר את הקבוצה, חבריה תקפו אותו. כיצד בדיוק מצא המערער את חברי הקבוצה באשדוד? המערער טוען כי לאחר התקיפה אחד התוקפים לקח אותו לבית חולים ולאחר מכן הסיע אותו לבת ים. אותו תוקף-מסייע החזיק את המערער בן ערובה בביתו (שאת מיקומו המערער אינו יודע) עד יום 29.1.2006. מדוע לא סיפר המערער בבית החולים כי הוא מוחזק בכפיה? מדוע בחר שלא לחשוף את שמו בבית החולים? כיצד טענות אלה מסתדרות עם העובדה שקרובי משפחתו של המערער ציינו כי המערער הגיע לביתם באשדוד בגפו? כאמור, המערער לא סיפק בגרסאותיו תשובות לשאלות הרבות בתיק. להפך, גרסאותיו רק מעלות סימני שאלה נוספים. בין הגרסאות השונות של המערער ישנן סתירות רבות. לדוגמא, המערער טען בתגובתו לכתב האישום כי הוא מכיר את האנשים אשר לכאורה ניסו לפרוץ לחנותו, וכי יש לו קשרים עסקיים איתם. ואולם, בעדותו בבית המשפט, המערער טען כי הוא מכיר רק אחד מבין חברי הקבוצה וכי היכרות זו אינה על רקע עסקי. המערער לא סיפק אפוא הסברים מניחים את הדעת לשאלות המהותיות הרבות שעלו בעניינו, והוא אף לא התמודד עם הסתירות בין גרסאותיו, גרסאות אשר הוגדרו בצדק על ידי בית המשפט המחוזי כגרסאות שאינן אמת. על כן, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי יש לראות בגרסאותיו של המערער חיזוק נוסף לקביעה כי המערער הוא התוקף-היורה שתועד בסרט מצלמת האבטחה. יפים לעניין זה דבריו של השופט דנציגר באחת הפרשות: "הלכה היא כי כאשר שקריו של נאשם הם שקרים מהותיים היורדים לשורש העניין, ומשלא ניתן להם הסבר מספק, ניתן לראות בהם ראייה עצמאית המהווה חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה" (ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 84 וכן ההפניות שם (טרם פורסם, 23.11.2009)). 17. יש לציין כי בנוסף לטענות המערער שנדונו לעיל, המערער מלין גם על כך שלטענתו לא הוכח בעניינו מניע לביצוע התקיפה. אין לקבל טענה זו משתי סיבות. ראשית, בית המשפט קבע כי "מעדותו של גבריאל רובין, שאין סיבה לפקפק במהימנותו, עולה כי היתה היכרות מוקדמת בין [המערער – מ.נ.] למתלונן, והיו לו יחסים קרובים עם אביו של המתלונן". מכאן שהוכח בבית המשפט המחוזי קשר בין המערער למתלונן, מה שיכול להעיד על מניע. מעבר לכך, גם אם לא הוכח מניע כדבעי, אין בכך כדי למנוע את הרשעת המערער (ראו למשל ע"פ 99/3962 עוקב נ' מדינת ישראל, פסקה 9 לפסק הדין (טרם פורסם, 14.5.2003)). קיומו של מניע הינו ראיה נסיבתית – ויכול שלראיה זו יינתן משקל משמעותי – אך אין מדובר באחד מיסודות העבירה אותם נדרשת התביעה להוכיח על מנת שאדם יורשע (ראו למשל ע"פ 8267/04 ברוד נ' מדינת ישראל, פסקה 43 ואילך (טרם פורסם, 25.3.2010)). על כן, גם אם לא הוכח כדבעי מניעו של המערער, לאור הראיות האחרות בתיק, ובהצטרפן זו לזו, הדבר אינו מעלה או מוריד לעניין הקביעה כי המערער השתתף בתקיפת המתלונן. 18. לסיכום נקודה זו, כפי שצוין לעיל, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. במקרה שלפנינו, הערכאה הדיונית קבעה כי המערער השתתף בתקיפת המתלונן, אשר תועדה בסרט האבטחה. המערער לא הצליח לבסס טענה כלשהי אשר תצדיק התערבות של בית משפט זה בקביעה האמורה. המשמעות היא שבדין קבע בית המשפט המחוזי כי המערער השתתף בתקיפת המתלונן. נפנה אפוא לשאלה האם מעשיו של המערער מהווים ניסיון רצח. הוכחת כוונת קטילה 19. כזכור, המערער טוען כי גם בהנחה שהוא ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, לא היה בחומר הראיות כדי להוכיח את כוונתו לקטול את המתלונן – רכיב הדרוש לצורך הרשעה בעבירה של ניסיון רצח. לכן, לפי המערער, שגה בית המשפט כשהרשיע אותו בעבירה. טענה זו יש לדחות הן על הסף והן לגופה, כפי שיבואר להלן. 20. העבירה של ניסיון רצח קבועה בסעיף 305(1) לחוק העונשין. לעבירה יסוד נפשי ויסוד עובדתי. כדי שפעולה פלונית תגבש את היסוד העובדתי בעבירה של ניסיון רצח, עליה להיות פעולה אשר יצאה מגדר הכנה בלבד, והיא מהווה חוליה בשרשרת פעולות המכוונות להביא בסופו של דבר לביצוע העבירה המושלמת, דהיינו רצח (ראו למשל: ע"פ 10110/03 גמליאל נ' מדינת ישראל, פסקה 9 לפסק הדין (טרם פורסם, 11.12.2006)). בעניינו אין מחלוקת כי היריות אשר המערער ירה אל עבר המתלונן הן יותר ממעשה הכנה, ועל כן הן מגבשות את היסוד העובדתי של עבירת ניסיון הרצח. היסוד הנפשי הדרוש לגיבושה של עבירת ניסיון רצח מורכב משני נדבכים: מודעות ליסוד העובדתי וכוונה לקטול את הקורבן. אין די בכוונה לבצע מעשה אלימות גרידא, אלא נדרשת דווקא כוונה לקטול (ראו למשל: ע"פ 4471/03 מדינת ישראל נ' קריספין, נח(3) 277, 287 (2004)). מאחר וכוונותיו של אדם לא תמיד מקבלות ביטוי חיצוני מפורש, נקבע כי ניתן ללמוד על כוונת הקטילה גם מראיות נסיבתיות (ע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 358, 365 ואילך (1988)). בנוסף, הפסיקה הכירה בחזקה הניתנת לסתירה לפיה כאשר נאשם ידע כי התוצאה הטבעית של מעשיו היא מות הקורבן, אזי אותו נאשם חפץ בקטילת הקורבן (ראו למשל: ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 501, 517 (2001)). 21. כזכור, בית המשפט קבע בהכרעת דינו כי המערער התכוון לקטול את המתלונן, וזאת על סמך ראיות נסיבתיות שונות: העובדה שהמערער עשה שימוש באקדח; הכיוון אליו ירה המערער; והטווח ממנו נורו הכדורים. המערער גורס כי קביעה זו של בית המשפט היא שגויה מכיוון שראיות אלה אינן יכולות לבסס את כוונתו של המערער לקטול את המתלונן: גם המקומות בגופו בהם נורה המתלונן וגם הטווח ממנו הוא נורה אינם מעידים, לטענת המערער, על כוונה לקטול את המתלונן; והעובדה כי התוקפים המשיכו להכות את המתלונן לאחר שהמערער ירה בו מראה, לדעת המערער, שאכן הייתה לתוקפים כוונה לפגוע במתלונן, אך לא לגרום למותו. 22. לטעמי העלאת הטענה שהמערער לא השתתף במעשה והטענה כי לא היתה לו כוונת קטילה משמעותה הצגת שתי גרסאות עובדתיות חלופיות: האחת, שהמערער השתתף בתקיפה (אך לא הייתה לו כוונה לקטול את המתלונן); והשנייה, כי הוא כלל לא לקח חלק באירוע. באחת הפרשות ציין השופט גרוניס כי: "נאשם אינו יכול לטעון לשתי גרסאות עובדתיות חלופיות. לא ייתכן כי המערער יטען מחד גיסא לכך שלא ירה לכיוון בני המשפחה השנייה ומאידך גיסא יצדיק את היריות לכיוונם בטענה של הגנה עצמית, במיוחד כאשר הוא עצמו אינו מעיד על כך." (ע"פ 8498/07 רג'בי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לפסק הדין (טרם פורסם, 18.2.2008)) דברים אלה יפים לטעמי גם לעניין קיומו או העדרו של יסוד נפשי מסוים אצל הנאשם. לכן, משנקט המערער בעניינו בגרסה עובדתית לפיה הוא כלל לא השתתף בתקיפה, לכאורה אין הוא יכול להעלות לחילופין טענה כי הוא אכן השתתף בתקיפה אך לא הייתה לו כוונה לקטול את המתלונן. 23. לא אאריך בעניין זה משום שלדעתי גם לגופו של עניין אין לקבל את טענת המערער. המערער למעשה טוען כי דווקא העובדה שהוא עשה שימוש באקדח בעת שתקף את המתלונן מעידה כי לא הייתה לו כוונה לקטול את המתלונן, שכן אילו אכן הייתה לו כוונה כזו, יש להניח שהוא היה מצליח להמית את המתלונן. אין לקבל טענה זו. כפי שציין בית המשפט המחוזי, ניתן להיווכח מסרט האבטחה אשר תיעד את תקיפת המתלונן כי לאחר שהמערער ירה שתי יריות לעבר המתלונן קרתה תקלה באקדחו, מה שמנע מן המערער להמשיך ולירות במתלונן. בסרט ניתן לראות בבירור כיצד המערער מנסה לתקן את הכשל באקדחו ללא הצלחה. על כן, העובדה שהמערער לא הצליח להשלים את העבירה אינה מעידה כי לא הייתה לו כוונה לקטול את המתלונן. טענה שנייה אותה מעלה המערער היא כי המקומות בהם נפגע המתלונן – הכתף השמאלית וכף הרגל השמאלית – מעידים כי לא הייתה למערער כוונה לקטול את המתלונן. אילו חפץ המערער לקטול את המתלונן, כך לגרסת המערער, הוא היה יורה באזור אשר צפוי להביא למותו של אדם, למשל ראשו או חזהו. גם טענה זו אין לקבל. בסרט האבטחה נראה המערער יורה אל עבר חזהו של המתלונן. עם זאת, מכיוון שבמהלך התקיפה המתלונן נאבק על חייו, ולא עמד במקום, הכדור פגע בכתפו של המתלונן ולא בחזהו. אכן, בדיעבד התברר כי המתלונן לא נפצע פציעות שסיכנו את חייו, אך סופו של המקרה אינו מעיד על ראשיתו – נהפוך הוא. העובדה שהמערער נראה יורה לעבר חזהו של המתלונן מדברת בעד עצמה ומעידה כי למערער הייתה כוונה לקטול את המתלונן, ורק יד המקרה היא שמנעה זאת ממנו. טענתו השלישית של המערער בהקשר זה נוגעת לעובדה כי שותפו של המערער לתקיפת המתלונן היה חמוש בסכין. לטענת המערער, אילו המערער חפץ בקטילת המתלונן הוא היה מסיים, באמצעות הסכין, את המלאכה שהתחיל בה עם האקדח. אין לקבל גם את הטענה הזו. הסיבה לכך היא כפולה. ראשית, כפי שמציין המערער בעצמו, הסכין היה נתון לשליטתו של אדם אחר. לכן, כפי שקבע בצדק בית המשפט המחוזי, המערער עצמו לא יכול היה לעשות בו שימוש. שנית, וזה עיקר, על מנת שתתגבש עבירה של ניסיון לרצח אין צורך כי היסוד הנפשי החפצי, היינו הכוונה לקטול, יתקיים לאורך פרק זמן ארוך. כל שנדרש הוא שבנקודת הזמן בה מתקיים היסוד העובדתי – במקרה זה הירי – יתקיים במקביל גם היסוד הנפשי – במקרה זה מודעות ליסוד העובדתי וכוונה לקטול. השימוש באקדח, הירי מטווח קצר, הניסיון לטעון את האקדח שוב לאחר התקלה, ובעיקר הכיוון אליו ירה המערער – אל עבר חזהו או ראשו של המתלונן – כל אלה מעידים על רצונו של המערער לקטול את המתלונן בעת שהוא ירה את היריות. בנוסף לראיות הנסיבתיות הללו, במקרה זה יש להחיל את חזקת הכוונה: ברי כי התוצאה הטבעית של ירי לכיוון חזהו של אדם היא מותו של האדם לעברו יורים. לכן, חזקה על המערער כי הוא חפץ במותו של המתלונן. המערער לא הצליח לעורר ספק סביר באשר לקביעה זו. על כן, בעת שהיריות נורו, התקיים במערער היסוד הנפשי הדרוש לגיבושה של עבירת ניסיון הרצח. יוצא אפוא כי יש לדחות גם את טענתו של המערער לעניין העדר כוונה לקטול. 24. כזכור, הגעתי למסקנה כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שהמערער הוא התוקף-היורה שתועד במצלמת האבטחה. לכך מצטרפת מסקנתי לפיה צדק בית המשפט גם בקביעתו כי התקיימה במערער כוונת קטילה בעת שהוא ירה במתלונן. משכך, בדין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה של ניסיון רצח, ויש לדחות את הערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. נפנה אפוא לערעור על גזר הדין של בית המשפט. הערעור כנגד גזר הדין 25. בית המשפט המחוזי גזר על המערער 15 שנות מאסר לריצוי בפועל; שנתיים מאסר על תנאי, שלא יעבור עבירת אלימות שהיא פשע או אחת מהעבירות בהן הורשע; וקנס של 40,000 ש"ח. בנוסף, בית המשפט הפעיל, במצטבר לעונש המאסר האמור, עונש מאסר מותנה בן שנה אחת אשר נגזר על המערער ב-ת"פ 40041/05, כך שסך תקופת המאסר בפועל של המערער הועמדה על 16 שנים, וזאת מיום מעצרו, ה-31.12.2006. בית המשפט ציין מספר שיקולים שהובילו אותו לגזר דינו. ראשית, בית המשפט עמד על חומרת העבירה העיקרית שבה הורשע המערער – ניסיון רצח – וכן על האכזריות שגילה המערער כלפי המתלונן. בית המשפט גם הזכיר את עברו הפלילי המכביד של המערער ואת העובדה שהוא ביצע את העבירות תוך הפרת עונש מאסר מותנה. בנוסף, בית המשפט הדגיש כי המערער ניסה להונות את המשטרה באמצעות התחזות לבן דודו. עוד ציין בית המשפט את העובדה כי המערער לא מקבל אחריות על מעשיו או מביע חרטה כלשהי. כשיקולים לקולת העונש הזכיר בית המשפט את גילו הצעיר של המערער ואת העובדה כי אחיו של המערער נרצח. 26. לטענת המערער, בית המשפט המחוזי החמיר איתו מעבר לנדרש כיוון שהוא לא ייחס משקל ראוי, או שלא ייחס משקל כלל, לשיקולים שונים אשר לטענת המערער צריכים היו להוביל להקלת עונשו. ראשית, לטענת המערער, היה על בית המשפט להתחשב בעובדה שהמתלונן לא נפצע באופן חמור בתקיפה. שנית, המערער גורס כי היה על בית המשפט להתחשב בכך שהוא אדם צעיר – יליד 1986 – אשר כל עתידו לפניו. שלישית, לטענת המערער ראוי היה שבית המשפט יתחשב בכך שאחיו נורה ונהרג בפתח בית המשפחה. רביעית, היה על בית המשפט להתחשב, כך לטענת המערער, במצבה הכלכלי הקשה של משפחתו, בעיקר בכל הקשור לקנס אשר הוטל עליו. חמישית, לטענת המערער עברו הפלילי אינו צריך להוות גורם מכביד, שכן הוא מעולם לא היה במאסר בפועל. לבסוף, לטענת המערער, הוא ניהל חיים נורמטיביים לפני מעצרו, ועבד באופן מסודר. 27. המשיבה סומכת ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה העונש שנגזר על המערער הינו עונש הולם, וזאת ממספר סיבות. ראשית, לפי המשיבה, עסקינן בעבירה חמורה ביותר – מן החמורות שמנויות עלי ספר – אשר בוצעה באכזריות רבה על ידי המערער ושותפו. שנית, למערער יש עבר פלילי מכביד – שבע הרשעות בגין מעשים שבוצעו עובר לניסיון הרצח של המתלונן. לא זו אף זו. המערער תקף את המתלונן כשהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי שהוטל עליו בגין אחת מהרשעותיו. שלישית, יש להתחשב בהתנהגותו של המערער לאחר ביצוע העבירה – הניסיון להסתיר את דבר מעורבותו וכן העובדה שהמערער לא שיתף פעולה בחקירתו ולא סייע בחשיפת שותפו לתקיפה. לבסוף, המשיבה גורסת כי גילו הצעיר של המערער ומותו בטרם עת של אחיו נלקחו כבר בחשבון כשיקולים לקולא על ידי בית המשפט המחוזי בעת שגזר את דינו של המערער. 28. בתסקיר בעניינו של המערער ציין שירות המבחן כי המערער אינו לוקח אחריות על מעשיו ואף אינו מפנים את חומרתם. עוד צוין כי תקיפת המתלונן מהווה הסלמה לעומת מעשים שביצע המערער קודם לכן. מכיוון שהמערער אינו לוקח אחריות על מעשיו, שירות המבחן לא יכול היה לבוא בהמלצה טיפולית בעניינו של המערער. בתסקיר משלים שהגיש שירות המבחן עובר לדיון בערעור נאמר שהמערער עדיין מכחיש כל מעורבות בתקיפה. בנוסף, נמסר מאת הגורמים המטפלים בשירות בתי הסוהר כי המערער נמצא בקשר איתם, אך לא הוצעה תוכנית טיפולית בעניינו. 29. עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער – 16 שנים – בוודאי אינו עונש קל. עם זאת, בהתחשב בעברו הפלילי המכביד של המערער, בהתנהגותו לאחר מעצרו, ובעיקר בחומרת מעשיו כפי שנלכדו בעדשת מצלמת האבטחה, לדעתי אין מדובר בעונש חמור מדי. מצלמת האבטחה תיעדה מחזה קשה ביותר לצפייה בו המערער ושותפו תוקפים באכזריות ובברוטאליות את המתלונן, בעוד האחרון נאבק על חייו, פשוטו כמשמעו. בעוד המתלונן שוכב על הרצפה הפליאו המערער ושותפו במתלונן את מכותיהם. במקביל, המערער ירה לעבר המתלונן באמצעות אקדחו בעוד שותפו לתקיפה דקר את המתלונן. התקיפה מזכירה באכזריותה את סצנות האלימות בסרט "התפוז המכני" של הבמאי סטנלי קובריק. אך ראוי כי אכזריות שכזו תגרור עונש מאסר חמור. בנסיבות הללו לא ראיתי להתערב בעונש שהטיל בית המשפט המחוזי על המערער. סוף דבר 30. הגעתי למסקנה כי יש לדחות את טענות המערער לפיהן הוא לא השתתף בתקיפת המתלונן וכן את טענתו כי לא הוכחה כוונת הקטילה. על כן, לדעתי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. באשר לערעור על גזר הדין, ועל אף חומרת העונש שהוטל על המערער, עמדתי היא, בעיקר נוכח אכזריות תקיפתו של שמתלונן, שאין להקל בעונש שהוטל על המערער בבית המשפט המחוזי. משכך, לדעתי יש לדחות גם את הערעור על גזר הדין. 31. אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור שלפנינו, על שני חלקיו. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, י"ג בסיון התש"ע (26.5.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08031510_C10.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il