פסק-דין בתיק רע"א 3143/04
בבית המשפט העליון
רע"א
3143/04
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
המבקשת:
וילאר נכסים (1985) בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. קרמיטל אי.
אל בע"מ
2. יאיר עציון
3. רפאל מריומה
בקשת רשות ערעור על החלטות בית
המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 18.3.04 ומיום 23.3.04 בבש"א 5946/04
ובתיק המ"פ 1365/01 שניתנו על ידי כבוד השופטת ש' דותן
בשם המבקשת: עו"ד
י' אלשייך
בשם המשיבים: עו"ד
א' לוי
פסק-דין
1. בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב
(כבוד השופטת ש' דותן), אשר האריך מפעם לפעם את המועד לביצוע תשלום בו חייבת
המשיבה 1 על פי פסק בורר, חרף התנגדות המבקשת.
2. המחלוקת שלפניי עניינה בבניין תעשייתי אשר
בנתה המבקשת ביישוב ברקן (להלן - הבניין). המבקשת השכירה את הבניין למשיבה 1 (להלן
- המשיבה) במשך שבע שנים. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות הנוגעות לפינוי הבניין ובשאלה
האם הסכם השכירות כלל אופציה לרכישת הבניין על ידי המשיבה. המבקשת והמשיבה פנו
לבורר, אשר קבע בפסקו כי בין הצדדים קיימת עסקת מכר לשיעורין, לפיה תשלומי השכירות
כללו אף את רכישת הבניין. עוד פסק הבורר כי המשיבה נותרה חייבת למבקשת כ- 1.8
מיליון ש"ח בתמורה לבניין, וכי האפשרות לרכוש את הנכס עומדת לרשותה במשך שישה
חודשים בלבד מיום מתן הפסק. פסקו הסופי של הבורר ניתן ביום 14.11.01, ועל כן רשאית
הייתה המשיבה לרכוש את הבניין, על דרך השלמת התמורה, עד ליום 15.5.02. פסק הבורר
אושר על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה
נדחתה - רע"א 10021/02).
3. בחודש מרץ 2003 נשרף הבניין, והמבקשת בנתה
בניין חדש תחתיו (להלן - הבניין החדש). לטענת המבקשת, אף שבמועד זה כבר לא עמדה
לרשות המשיבה האפשרות לרכוש את הבניין, פנתה האחרונה לבית המשפט קמא בבקשות שנועדו
לאכוף אפשרות רכישה זו שנקבעה בפסק הבורר. בדיון שהתקיים ביום 4.11.03 הסכימה
המבקשת להאריך למשיבה את המועד לרכישת הבניין החדש עד ליום 4.1.04. להסכמה זו ניתן
תוקף של החלטה. לאחר מכן פנתה המשיבה לבית המשפט קמא בבקשה נוספת להארכת המועד.
בתגובה נתנה המבקשת הסכמתה לארכה בת עשרה ימים בלבד, אשר יימנו החל ביום 4.1.04.
בהחלטתו מיום 7.1.04 האריך בית המשפט המחוזי את המועד עד ליום 8.2.04, זאת בניגוד
לעמדתה הנזכרת של המבקשת. בקשה נוספת של המשיבה להארכת המועד נדחתה על ידי בית
המשפט ביום 18.1.04, כך שמועד תשלום התמורה נותר יום 8.2.04. ביום 3.2.04, בדיון
שהתקיים במעמד הצדדים, האריך בית המשפט את המועד עד ליום 26.2.04, גם הפעם חרף
התנגדות המבקשת לכך. בית המשפט נימק החלטתו בכך שמדובר בבקשה "צנועה"
ובמשך זמן קצר יחסית למשך הדיונים עד כה, והדגיש כי הצדדים אינם רשאים להגיש בקשות
נוספות בתיק זה. בפגישת הצדדים אשר התקיימה ביום 25.2.04 התברר כי קיימת מחלוקת
בעניין גובה הסכום שעל המשיבה לשלם, וכן בשאלת חובתה של המשיבה לשלם תשלומי מס ערך
מוסף וארנונה. מנהלי המשיבה פתחו חשבון נאמנות, ובו הופקדו כ-1,770,000 ש"ח,
המשקפים את תמורת העסקה אליבא דמשיבה. משקיימה המשיבה, לשיטתה, את חובתה על פי פסק
הבורר, פנתה ביום 1.3.04 לבית המשפט המחוזי בבקשה למינוי כונס נכסים לביצוע הפסק.
4. ביום 18.3.04 התקיים דיון בבית המשפט
המחוזי, ואף בו הוארך המועד לביצוע חיובי המשיבה עד ליום 21.3.04 (להלן - ההחלטה
מיום 18.3.04). ביום זה העבירה המשיבה למבקשת שתי המחאות, ואולם, לשיטת המבקשת לא
היה בכך משום תשלום מלוא התמורה. משכך, פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי, וביקשה בין
היתר, כי בית המשפט יקבע כי משלא שילמה המשיבה את מלוא התמורה, יכולתה לרכוש את
הבניין החדש פקעה. בהחלטתו מיום 23.3.04 הורה בית המשפט קמא למבקשת למסור את
הבניין לידי המשיבה תוך שבעה ימים, בקובעו כי גם אם קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר
לתשלום סכום מסויים נוסף, אין המחלוקת מצדיקה את המשך אי ביצוע פסק הבורר. אם לא
ייעשה כן, כך הוחלט, ימונה בא כוח המשיבה ככונס נכסים לצורך העברת החזקה (להלן -
ההחלטה מיום 23.3.04). המבקשת עותרת לקבלת רשות ערעור על החלטת בית המשפט מיום
18.3.04 ועל החלטתו מיום 23.3.04. נזכיר כי עוד קודם לבקשות בעניין מתן ארכה,
התנהלו בין הצדדים הליכים לפי פקודת ביזיון בית משפט.
5. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער
והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. עיינתי בטענות הצדדים ואף שמעתי אותן מפיהם בדיון
שקיימתי ביום 17.6.04. דעתי היא כי יש לקבל הערעור במובן זה שיבוטלו שתי החלטותיו
של בית המשפט המחוזי, הן נשוא הערעור.
6. הלכה היא כי לבית המשפט סמכות טבועה
להאריך מועדים, אף כשמדובר במועדים שנקבעו בהסכם בין בעלי הדין, אשר קיבל תוקף של
פסק דין. סמכות זו נועדה ל"עשיית צדק", כלומר - במקרים יוצאי דופן
מאפשרת היא לבית המשפט לסטות מהכללים, אשר עשויים לעיתים להביא לתוצאות שקשה להשלים
עמן. הדברים אמורים בעיקר - אך לא רק - במקרים בהם קיימות נסיבות אשר אינן בשליטת
החייב, והמונעות ממנו לקיים את התחייבותו בעיתה (ראו למשל, רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד, פ"ד מה(5) 661; ע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי, פ"ד מו(3) 279; ד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פ"ד כח(2) 89). ואולם, לא כך
הוא במקרה דנא. בית המשפט המחוזי נעתר כמעט לכל בקשות המשיבה להארכת המועד לתשלום
הסכום שנקבע בפסק הבורר, בלא נימוק שילמד על קיומן של נסיבות המצדיקות זאת. כך
לדוגמה, החלטת ההארכה מיום 7.1.04 כלל לא נומקה. את החלטתו מיום 3.2.04 נימק בית
המשפט ב"בקשתו הצנועה" של בא כוח המשיבה. גם בהחלטתו מיום 18.3.04, עליה
קובלת המבקשת לפניי, לא ציין בית המשפט טעם מיוחד להצדקת חריגה מהסכמת הצדדים; בית
המשפט הסתפק בהצהרת בא כוח המשיבה כי כל הסכום שעל המשיבה לשלמו על פי פסק הבורר
מצוי בידו, כי בכוונתו לשלם את הסכום שנפסק, וכי המבקשת מתנגדת לקבלתו של הסכום.
בכך די היה, לטעמו של בית המשפט קמא, כדי להעניק למשיבה ארכה נוספת בשרשרת הארכות.
7. אין בידי להסכים עם החלטותיו של בית המשפט
המחוזי. דעתי היא כי לא די היה בנסיבות המתוארות לעיל כדי להצדיק מתן ארכות חוזרות
ונשנות לביצוע פסק הבורר, כנגד התנגדויותיה המוצהרות של המבקשת. אין מקרה זה דומה
כלל למקרים אשר נידונו בפסיקה, בהם נעשה שימוש בסמכותו הטבועה של בית המשפט להאריך
מועד עליו הסכימו בעלי הדין, תוך קבלת גושפנקא של בית המשפט. באותם מקרים התקיימו
נסיבות קיצוניות אשר הצדיקו את הארכות המועד, כגון איחור בן ימים ספורים בקיום
התחייבות בשל טעות גרידא, אשר הובעה נכונות מיידית לתקנה, או שיתוק בו לקה החייב,
כך שנבצר ממנו לשלם את המגיע ממנו במועד שנקבע. בענייננו מדובר בארכה על גבי ארכה,
ללא טעם ממשי שיצדיק ארכות, בוודאי לא את אלה עליהן מלינה המבקשת. בסופן של ארכות
אלו, נתן בית המשפט את החלטתו מיום 23.3.04 בה הורה על העברת החזקה בבניין החדש
לידי המשיבה. בית המשפט תמך החלטתו זו בנימוק כי המשיבה ביצעה את חלקה על פי פסק
הבורר. על כן נקבע באותה החלטה, כי גם בהנחה שטענת המבקשת נכונה היא, וקיימת
מחלוקת לגבי סכום נוסף, אין בכך הצדקה להמשך אי ביצועו של פסק הבורר. נזכיר, כי אף
אם אכן ביצעה המשיבה את חלקה - עניין השנוי כשלעצמו במחלוקת בין הצדדים - עשתה היא
כן לאחר מספר ארכות שנתן לה בית המשפט המחוזי, בהפעילו את סמכותו הטבועה ללא הצדקה.
על כן סבור אני כי אין להשאיר על כנן את החלטות בית המשפט נשוא הערעור.
8. זאת ועוד, כבר מטיעוני הצדדים בפני בית
המשפט המחוזי עלה כי קיימים חילוקי דעות ביניהם בעניינים שונים באשר לביצועו של
פסק הבורר, לרבות לגבי הסכום המדוייק שעל המשיבה לשלמו. נראה לכאורה, כי חילוקי
דעות אלה טעונים בירור בדרך הרגילה ולא במסגרת בקשות ביניים שהובאו לדיון בפני בית
המשפט המחוזי. יש לזכור, כי בית משפט קמא סיים את מלאכתו משאישר את פסק הבורר. על
כן, לא היה זה מן הראוי להיזקק לבקשות, בוודאי אלו המאוחרות. המקום הנכון לבירור
ולהכרעה הוא בהליך חדש. איננו מביעים כל עמדה בשאלה האם הליך כאמור צריך להתברר
בפני הבורר או בבית המשפט. נעיר, כי אף אין זה מן הרצוי להפוך הליך לפי פקודת
ביזיון בית משפט לאכסניה לבירור מחלוקות מעין אלו שנתעוררו בין בעלי הדין.
9. סוף דבר, הערעור מתקבל במובן זה שמבטל אני
את החלטותיו של בית המשפט המחוזי מיום 18.3.04 ומיום 23.3.04. לאור הנסיבות
מתחייבת בשלב זה השבה של הכספים ששילמה המשיבה בערכם הנומינלי. ההשבה תתבצע עד
ליום 1.8.04. בדרך זו יחזרו הצדדים לשלב בו נמצאו לפני שבית משפט קמא נתן את
החלטותיו שבוטלו בזה.
אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ו בתמוז תשס"ד
(15.7.04).
ש
ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04031430_S07.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
חכ/