"עזון אלעתמה" ואח' נ' בגדה המערבית

5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 31424-07-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט עופר גרוסקופף העותרים: 1. המועצה הכפרית "עזון אלעתמה" 2. מופיד עבד אלחלים יוסף שיח' 3. מוחמד עדנאן אחמד עלי 4. פארס יוסף פארס אחמד 5. אנשיראח עבדאלכרים יוסף עלי 6. המועצה הכפרית "סניריה 7. מוחמד יזיד מוסא מחמוד עודה 8. עמאד חאמד מחמוד עלי 9. עלי חאמד מחמוד עלי 10. אחסאן עבד אלכרים מחמוד עודה 11. עיריית כפר ת'ילת' נגד המשיב: מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד סאיד קאסם בשם המשיב: עו"ד יונתן ציון מוזס פסק-דין השופט דוד מינץ: בעתירה שלפנינו מבוקש כי נורה למשיב (להלן גם: המפקד הצבאי) לנמק מדוע לא יבוטל הצו בדבר תפיסת מקרקעין מס' 12/23/ת (תיקון גבולות) (יהודה ושומרון), התשפ"ה-2025 (להלן: צו התפיסה המתוקן או הצו) מיום 22.6.2025, שהוצא לשם סלילת ציר ביטחון היקפי ליישוב אורנית (להלן גם: הציר ההיקפי ו-היישוב בהתאמה). כן התבקש ליתן צו ביניים המורה למשיב לעכב את מימוש הצו. הרקע לעתירה ברקע לעתירה, החלטת המשיב לסלול ציר ביטחון היקפי ליישוב אורנית. לשם כך הוציא המשיב ביום 16.4.2023 צו תפיסה מס' 12/23/ת בהיקף של כ-41.5 דונם מאדמות הכפרים סניריה, כפר קאסם, כפר ברא וכפר ת'לת (להלן: צו התפיסה המקורי). צו זה פורסם ביום 24.4.2023 בשטח התפיסה המקורי ובחלון קבלת הקהל במנהלת התיאום והקישור הגזרתית (להלן: מת"ק אפרים), והעתק הצו נשלח למשרד הקישור הפלסטיני. סיור בשטח עליו חל צו התפיסה המקורי נקבע ליום 1.5.2023, אך לבסוף לא התקיים משלא התייצבו בעלי זיקה למקרקעין. מימוש צו התפיסה המקורי התעכב עקב שינויים שנדרשו במספר מקטעים של תוואי הציר ההיקפי. שינויים אלו נבעו מהצורך להתאים את התוואי למאפייני השטח, ולנצל באופן מיטבי את המקרקעין לצורך הגשמת התכלית הביטחונית, וזאת בהתחשב בתפיסת הביטחון המעודכנת שלאחר מתקפת השבעה באוקטובר. ביום 22.6.2025 חתם המשיב על צו התפיסה מתוקן, בגדרו הורה על תפיסת שטח של 8.3 דונם מקרקעין פרטיים נוספים, ובכללם אדמותיהם של העותרים ותושבים נוספים של הכפרים סניריה, עזון אלעתמה, כפר קאסם וכפר ת'לת. במקביל, הורה על גריעת שטח בהיקף של 12.151 דונם משטחי התפיסה לפי צו התפיסה המקורי. ביום 25.6.2025 פורסם צו התפיסה המתוקן הן בתוואי הצו והן בחלון קבלת הקהל במת"ק אפרים, והעתק הועבר למשרד הקישור הפלסטיני. באותו היום גם נערך ״סיור בעלים״ במקרקעין שמועדו נמסר מראש לקצין הקישור הפלסטיני, ובו הוצג תוואי צו התפיסה וייעודו. ביום 1.7.2025 הגישו העותרים, באמצעות בא-כוחם, התנגדות לצו התפיסה המתוקן (להלן: ההשגה). בהשגה נטען כי הצורך הביטחוני שבבסיס הצו אינו ברור, וכלל לא קיימת מציאות ביטחונית המצדיקה את הוצאתו. תוכן הצו מלמד כי הוא הוצא ללא כל מטרה צבאית מובהקת, ותכליתו אינה אלא ״לכלוא״ בתחומו שטחי מקרקעין מעובדים נרחבים השייכים לתושבים פלסטינים, ולספחם בעתיד ליישוב. זאת בהסתמך על ניסיון העבר אשר מלמד כי בנסיבות העניין ייאסר על בעלי הזכויות בקרקעות הפרטיות להיכנס למקרקעיהם, ועובדה זו תהווה בעתיד עילה בידי רשויות המנהל האזרחי להפקיע את הבעלות במקרקעין לידי המדינה או לשימושם של תושבי היישוב. עוד נטען, כי הוצאת הצו ללא הצדקה חוקית או עניינית חורגת מהסמכות המוקנית למפקד הצבאי מתוקף הוראות החוק והדין הבינלאומי, ואינה עומדת במבחני הסבירות והמידתיות, לאור הפגיעה הקשה בזכויות הקנייניות של העותרים ובפרנסתם, שעה שמימוש הצו ימנע מהם הגעה חופשית לאדמותיהם החקלאיות. ביום 8.7.2025 דחתה הפרקליטות הצבאית את ההשגה (להלן: המענה להשגה). במענה להשגה פורט בהרחבה הצורך הביטחוני בתפיסת השטח – הקמת ציר ביטחון היקפי שיאפשר הגנה על היישוב מפני איומים חבלניים והיערכות לתרחישים עדכניים. זאת נוכח אירועי פח"ע ואירועים פליליים שאירעו ביישוב ובסביבתו בשנים האחרונות, ובשים לב להפקת הלקחים ממתקפת השבעה באוקטובר ומשורת אירועי פח"ע שאירעו ביהודה ושומרון לאחריה, במהלך מלחמת ״חרבות ברזל״. הובהר כי עובר למתן הצו נערכה עבודת מטה בפיקוד המרכז ובמנהל האזרחי, במסגרתה נשקלה בכובד ראש הפגיעה האפשרית בזכויות החקלאים המעבדים את המקרקעין, וזאת אל מול הצורך הביטחוני שבהגנה על היישוב. בהקשר זה צוין כי החלופה שנבחרה היא החלופה המידתית ביותר בנסיבות העניין, שכן תכנון הציר ההיקפי מתבסס ברובו על ציר קיים וסמוך לקו הבתים הראשון ביישוב, באופן המצמצם את הפגיעה במקרקעין המעובדים למינימום ההכרחי. כן הודגש כי עצים המצויים בתוואי יועתקו למיקום חלופי בהתאם לבקשת העותרים, כדי שאלו יוכלו לעבדם גם לאחר תפיסת המקרקעין, וכי הגישה למקרקעין תוסדר באמצעות מנגנוני התיאום הקיימים מול הקישור הפלסטיני ומת"ק אפרים, כפי שנעשה גם כיום. לבסוף הודגש שהחלטת המפקד הצבאי נתקבלה מטעמים ביטחוניים גרידא, ולא עמדו בבסיסה שיקולים זרים הנוגעים להרחבת היישוב. העותרים טוענים כי צו התפיסה המתוקן הוצא בחוסר סמכות ונעדר כל הצדקה חוקית או עניינית, תוך חריגה מסמכותו של המפקד הצבאי. לטענתם, הצו נועד למעשה ל"כלוא" שטחי קרקע פלסטיניים נרחבים ולהפקיעם לטובת הרחבת היישוב, תוך ניצול צרכים צבאיים כטענת סרק, והם חוששים כי מדובר בצעד ראשון בתוכנית רחבה יותר להשתלטות על אדמות פלסטיניות. בנוסף, מימוש הצו יפגע קשות בזכויותיהם הקנייניות ובפרנסתם. עוד נטען כי לא ניתנה להם זכות טיעון הולמת, לאור העברת הצו ללשכת הקישור הפלסטינית מבלי שהועבר לעיון העותרים באופן פרטני; לאור פרק הזמן הקצר שניתן להגשת התנגדויות (שבעה ימים); ולאור חוסר הפירוט העובדתי באשר לצרכים הצבאיים שביסוד הצו, דבר אשר מנע מהם את האפשרות להשמיע את טענותיהם באופן אפקטיבי. בתגובת המשיב נטען כי דין העתירה, ועמה הבקשה לצו הביניים, להידחות בהיעדר עילה להתערבות בהחלטה על הוצאת הצו. נטען כי צו התפיסה המקורי עומד בתוקפו זה מכבר, ובעניינו לא הוגשו התנגדויות. צו התפיסה המתוקן (וצו התפיסה המקורי) הוצא כדין בהתאם לסמכות המפקד הצבאי ולצורך ביטחוני מובהק, ובהתאם להלכה הפסוקה ולדין הבינלאומי. צו התפיסה המתוקן נועד להתאים את התוואי למורכבות הטופוגרפית ולשימוש מיטבי בשטח, תוך צמצום הפגיעה בשטחים חקלאיים והבטחת גישת חקלאים בעלי היתר באמצעות שער ייעודי. המשיב מדגיש כי החלופה שנבחרה היא המידתית ביותר, וכי תכנון הציר נעשה תוך התחשבות באירועי חדירה קודמים ובהתאם להפקת לקחים ממלחמת "חרבות ברזל". עוד נטען כי טענת העותרים לשיקולים זרים נטענה בעלמא, וכי זכותם להישמע לא נפגעה, שכן התנגדותם לצו נענתה במלואה. הפגיעה בזכויות הקנייניות היא מינימלית ומידתית. יתר על כן, צו התפיסה המתוקן התבסס ברובו על צירים קיימים, ואף צמצם את שטח התפיסה המקורי (נגרעו מצו התפיסה המקורי כ-12 דונם והתווספו כ-8 דונם) ונועד למזער פגיעה בשטחים חקלאיים. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה, בתגובה לה ובנספחים שצורפו, הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות. בית משפט זה עמד לא אחת על סמכותו של המפקד הצבאי לנקוט בצעדים להבטחת ביטחון האזור ותושביו, הן מכוח הדין הישראלי והן מכוח המשפט הבינלאומי (ראו למשל: בג"ץ 239/23 חמדאן נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 6 (19.3.2023); בג"ץ 5779/22 עיריית חברון נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (25.1.2023)). במסגרת סמכות זו, רשאי המפקד הצבאי להורות על הוצאת צווי תפיסה על מנת להגשים מטרות ביטחוניות (בג"ץ 9773-09-24 אנסטאס נ' מדינת ישראל משרד הביטחון, פסקה 7 (4.12.2024) (להלן: עניין אנסטאס); בג"ץ 7007/23 תיים נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 11 (21.12.2023) (להלן: עניין תיים); בג"ץ 6697/16 עיריית חברון נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 8 (28.12.2016)). במסגרת זו, בית משפט זה אינו ממיר את שיקול הדעת הנרחב של המפקד הצבאי בשיקול דעתו, ואינו שם עצמו מומחה לענייני ביטחון במקומו (וראו: בג"ץ 8557/23 עיריית אבו דיס נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פסקה 42 (26.11.2024); עניין אנסטאס, פסקה 7). משכך ביקורת שיפוטית על החלטות ביטחוניות המצויות במתחם מומחיותו של המפקד הצבאי תעשה במשורה, ורק מקום שבו נפל פגם היורד לשורש העניין בהחלטתו. כפי שנקבע בפסיקת בית משפט זה, פירוש המונח ״צורך צבאי חיוני״ בגינו תותר תפיסת מקרקעין אינו מתמצה לצורך לחימתי-אקטיבי בלבד, ויש לראות גם בשמירה על חייהם וביטחונם של האזרחים השוהים באזור כצורך ביטחוני-צבאי כאמור (בג"ץ 5968/05‏ ‏עיריית חברון נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (1.3.2006) (להלן: עניין עיריית חברון 2006); עניין תיים, פסקה 12). בדומה לכך, גם סלילת ציר היקפי המאפשר קיום סיורים לצורך הרתעת גורמים עוינים מחדירה ומקל על תנועת כוחות ההגנה בשטח, הוכרה כצורך מעין זה (עניין עיריית חברון 2006, פסקה 4). בענייננו, עיקר טענות העותרים הוא, כי בבסיס הוצאת הצו לא עומד צורך ביטחוני ממשי, והוא נועד להביא להפקעת קרקעות פרטיות השייכות לאוכלוסייה הפלסטינית והעברתן לשימוש היישוב, וכי בהיעדר קיומם של ״צרכים צבאיים מובהקים״, החלטת המפקד הצבאי ניתנה תוך חריגה מסמכותו. לא נמצא בטענה זו ממש. המשיב עמד בהרחבה על הצורך הביטחוני העומד בבסיס הוצאת הצו – השלמת ציר ביטחון היקפי שיקיף את היישוב בכללותו ויאפשר הגעה מהירה ויעילה של כוחות ביטחון וכוחות הגנה גיזרתיים לכל נקודה בתחומו, לרבות לנתיבי חדירה פוטנציאלים ליישוב. בהקשר זה הדגיש המשיב את החשיבות הביטחונית שבהקמת גדר היקפית ושביל סיור ליישוב, על רקע שורת אירועי חדירה שאירעו בשנים האחרונות, ובעקבות האיומים המתגברים באזור. צורך ביטחוני זה התחדד לנוכח תפיסת הביטחון העדכנית שעוצבה נוכח הפקת לקחים ממאורעות השבעה באוקטובר, אשר קובעת כי בכל יישוב באזור יוקם ציר חירום המאפשר נקודת גישה נוספת ונפרדת ככל האפשר מהכניסה הראשית, על מנת לאפשר מענה במקרה של חסימת הכניסה מכל סיבה שהיא (השוו: בג"ץ 1376/24 עיריית אלבירה נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 5 (11.12.2024) (להלן: עניין עיריית אלבירה)). מטרת הכביש ההיקפי היא אפוא ביטחונית ולא אזרחית. ובאשר לצו התפיסה המתוקן, צו זה נועד אך ורק להתאים את גבולות צו התפיסה המקורי אשר עומד בתוקפו למעלה משנתיים. משכך, לא נמצא בסיס לטענת העותרים כי לא ברור מהו הצורך הצבאי המובהק שבהוצאת הצו הצבאי, ולא ברור מדוע נבחר המיקום הנוכחי לתפיסה. צרכים אלו פורטו בצורה קונקרטית וממוקדת על ידי המשיב, הן במענה להשגה מיום 8.7.2025 והן בתגובה לעתירה זו. בהקשר זה יצוין שצורך ביטחוני צופה פני עתיד, עשוי להתגבש גם על רקע הערכה מבצעית לסיכונים ביטחוניים שטרם התממשו, וברי כי לא מצופה מהמשיב לשבת בחיבוק ידיים עד להתממשות הסיכונים הביטחוניים אותם הוא צופה, שכן עליו "לפעול יומם ולילה על מנת למנוע פיגועי טרור אשר מותירים אחריהם קורבנות בגוף ובנפש" (בג"ץ 4275/22 אבו עראם נ' שר הביטחון, פסקה 17 (18.10.2022) (להלן: עניין אבו עראם)). זאת ועוד, תוואי הצו נבחר לאחר עבודת מטה סדורה ובחינת חלופות כך שפגיעתו בשטחים חקלאיים מעובדים היא מינימלית. כן בחירת התוואי נעשתה תוך צמצום שטח התפיסה המקורי והוספת שטח מצומצם בשל הצורך להתמודד עם תנאים טופוגרפיים או כדי לאפשר תנועה בצידה הפנימי של גדר הביטחון. לעותרים גם עומדת האפשרות לקבלת דמי שימוש ופיצויים באמצעות מת"ק אפרים, ולא הוצעה על ידם חלופה פחות פוגענית (בג"ץ 5469/17 עמרו נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (4.3.2020) (להלן: עניין עמרו); עניין תיים, פסקה 16). הגישה לאדמות הוגבלה גם קודם לכן באמצעות קבלת היתרים ספציפיים, והמשיב התחייב לשמר גישה זו, לרבות באמצעות התקנת שער כניסה. משכך לא מצאתי כי יש במימושו של הצו להשפיע הלכה למעשה על האפשרות של העותרים לנוע במרחב ביחס למצב הדברים כיום. יוצא אפוא, כי הגם שצו התפיסה כרוך בפגיעה בקניינם של העותרים, הרי שעל רקע המאמצים שהושקעו למזעור הפגיעה בזכויותיהם, ובשל הצורך הביטחוני בהקמת ציר נוכח תפיסת הביטחון העדכנית, שוכנעתי כי פגיעה זו נשקלה בכובד ראש, ואוזנה כראוי אל מול הצורך הביטחוני שבהגנה על היישוב (והשוו: עניין עמרו, פסקה 9 ; בג״ץ 2618/19‏ אבו סאלם נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 17 (1.5.2019)). כמו כן, גם לא מצאתי ממש בטענת העותרים בדבר פגיעה בכללי הצדק הטבעי ובזכות הטיעון הנתונה להם. צו התפיסה המתוקן נועד אך לתקן את גבולות צו התפיסה המקורי, אשר כאמור עומד בתוקפו זה מכבר, על מנת לאפשר את מימושו באופן המיטבי לצורך השגת תכליתו הביטחונית, בהתאם לתנאים הטופוגרפיים באזור. ביחס לצו התפיסה המקורי לא הוגשו התנגדויות, חרף פרסומו כדין, ולא נערך "סיור בעלים" משלא התייצבו בעלי עניין לסיור. חרף זאת לאחר פרסום צו התפיסה המתוקן נערך סיור בשטח מושא הצו בשיתוף גורמי הצבא ונציגי בעלי הזכויות בקרקע במועד שנמסר מראש לקצין הקישור הפלסטיני, וניתנה שהות לאלו שעלולים להיפגע מהצו להגיש את השגותיהם. הפעם, ביום 1.7.2025 ניצלו העותרים את זכותם והגישו ללשכת היועץ המשפטי לאזור יהודה ושמרון את השגתם. השגה זו נדחתה במענה מפורט מיום 8.7.2025, ובו ניתנה התייחסות למכלול הטענות שנטענו בהשגה. משכך, לא מצאתי בסיס לטענה כי נפל פגם בהליך הוצאת הצו. לבסוף, גם דין טענת העותרים לפיה בבסיס ההחלטה להוצאת הצו ניצבו שיקולים זרים להידחות, ולוּ מהטעם שזו נטענה בעלמא (תוך הצבעה על נוסח הצו כ"תיקון גבולות" והפניה כללית לתוכנו) ומבלי שהונחה לה כל תשתית עובדתית (וראו: עניין תיים, פסקה 14; עניין אבו עראם, פסקה 18; עניין עמרו, פסקה 9; בג"ץ 4330/17‏ עיריית חברון נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (26.9.2017)). בהקשר זה יוער כי העותרים לא הציגו כל ראיה שתתמוך בטענתם, וברי כי אין בכך שבליבם מקוננים החששות שהצו אינו אלא צעד ראשון בתכנית להשתלטות על הקרקעות ולייעדם בעתיד לשימוש היישובים בקרבת מקום, כדי להניח תשתית עובדתית כאמור, לא כל שכן לעמוד בנטל ההוכחה הכבד המוטל על העותרים להוכחת שיקולים זרים (ראו למשל: עניין עיריית אלבירה, פסקה 5). סוף דבר: צו התפיסה אינו מגלה עילה להתערבותנו. משכך, אציע לחבריי לדחות את העתירה, ועמה את הבקשה למתן צו-ביניים, ללא צו הוצאות. ניתן היום, כ"ג אלול תשפ"ה (16 ספטמבר 2025). דוד מינץ שופט יעל וילנר שופטת עופר גרוסקופף שופט