בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
3141/99
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' אנגלרד
כבוד
השופט א' א' לוי
המערערת: מגדל חברה לביטוח בע"מ
נגד
המשיב: עו"ד ש. ז. פונדמינסקי
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים
בת.א. 1502/98, ביום 31.3.99
בפני
כבוד השופט ד"ר ע' חבש
בשם
המערערת: עו"ד יוסף ארנון
בשם המשיב: בעצמו
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
מבוא
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים (כב' השופט עוני חבש), מיום 31.3.99, לפיו נדחתה על הסף תביעת המערערת
מחמת התיישנות.
רקע עובדתי
2. המערערת, חברה המנהלת עסקי ביטוח, הייתה
המבטחת של מר זילכה גורי (להלן: "המבוטח"). כנגד המבוטח והמערערת הוגשה,
בתאריך 21.5.90, לבית המשפט המחוזי בירושלים, תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר
נגרמו כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב המבוטח. התובעים באותה תביעה יוצגו על ידי
עו"ד ש. ז. פונדימנסקי, הוא המשיב בערעור הנוכחי (להלן: "תביעה
א'").
3. ביום 14.5.91, ניתן פסק דין בתביעה א', אשר
כלל התייחסות לדרישה לפיצוי בגין אובדן תמיכה בעתיד, ולטענות בא-כח המערערת כנגד
דרישה זו. בית המשפט קבע בעניין זה:
"לכאורה
זכאית התובעת לגמלה, אך בעקבות בדיקה שנערכה לפני כשנה, במאי 90, לא זכתה לניקוד
מספיק. לכאורה נראה כי אין מנוס מן המסקנה שמאז בדיקתו של המל"ל ועד בדיקתו
של ד"ר אבני ישנה החמרה במצב . אכן, בני משפחת התובעת פנו למל"ל בתום
לב, ואין לדרוש מהם להתדיין בערכאות אך עליהם למצות את האפשרות לקבל גמלה במקרה של
החמרה. נראה לי בנסיבות כאלה כי ראוי להקפיא בנאמנות בידי ב"כ התובעת תשלום
פיצוי של 500 ש"ח מהוונים ל 88 חודש, דהיינו, ושוב בעיגול, 40,000 ש"ח
וזאת עד להכרעה של המל"ל בתביעה מחודשת שיגיש אפוטרופסה של התובעת. אם תידחה
התביעה, ישולם הסכום כשהוא נושא הצמדה וריבית כחוק. אם תתקבל יוחזר
למבטחת."
ובעמ' 11 לפסק הדין נקבע:
"לגבי
הסכום המוקפא כאמור ישולם שכ"ט עו"ד אם תידחה תביעה מחודשת למל"ל,
שתוגש כאמור. אם לא תוגש תביעה תוך 90 יום - יוחזר הסכום למבטחת"
4. בהתאם לאמור בפסק הדין, העבירה המערערת בתאריך
29.5.91 את הסכום שנפסק בתביעה א' לידי המשיב, כאשר סכום של 40,000 ש"ח מתוכו
אמור היה המשיב להחזיק בנאמנות. מאז ההפקדה, כך נטען על ידי המערערת, היא פנתה
למשיב במספר הזדמנויות על מנת לברר אם הוגשה על ידו תביעה למוסד לביטוח לאומי, אך
לא זכתה למענה. לפיכך, פנתה המערערת לבית משפט קמא והגישה, בתאריך 16.8.98, תביעה
בה עתרה לחייב את המשיב להשיב לה את הסכום של 40,000 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה
וריבית.
5. בכתב הגנתו, העלה המשיב שתי טענות מקדמיות: האחת,
בית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בתביעה, שכן לפי סכומה צריכה היא להתברר בבית
משפט השלום. השניה, כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, הואיל ומאז מתן
פסק הדין בתביעה א', ביום 14.5.91, ועד יום הגשת התביעה הנוכחית, חלפה תקופת
ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, תשי"ח1958-.
המערערת טענה מצידה כי עילת התביעה נוצרה
שלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין, שכן היום האחרון להגשת התביעה למל"ל לפי פסק
הדין, היה ביום 15.8.91, וכי כתב התביעה הוגש על ידה ביום 16.8.98, שכן יום
ה15.8.98- חל בשבת. עוד טענה המערערת כי תביעתה טרם התיישנה ביום בו הוגשה, הואיל
ואם תקופת ההתיישנות מסתיימת במהלך פגרת בתי המשפט, נדחה היום האחרון להגשת
התובענה ליום הראשון שלאחר הפגרה, דהיינו, ליום 1.9.98.
הכרעתו של בית המשפט קמא
6. באשר לעניין הסמכות, קבע בית המשפט כי התביעה
מבוססת על נאמנות שנוצרה בהתאם לפסק הדין, עניין שנכלל בגדר סמכותו של בית המשפט
המחוזי. באשר לטענת ההתיישנות, בית המשפט דחה את הטענה לפיה מפסיקה פגרת בתי המשפט
את מרוץ תקופת ההתיישנות. במצב זה, וכאשר עילת תביעתה של המערערת נולדה בתאריך
14.8.91, הוסיף בית המשפט וקבע, כי הגשתה של התביעה הנוכחית בתאריך 16.8.98, היתה
לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ועל כן החליט לדחותה.
הטענות בערעור
7. המערערת טענה בפנינו כי טעה בית המשפט קמא עת
קבע כי עילת התביעה נולדה 90 יום לאחר מתן פסק הדין. לדעת המערער עילת התביעה
נוצרה במועד מאוחר יותר, לאחר חליפת מכתבים ממושכת עם המשיב, מתוך תקווה כי ימלא
את חובתו ויפנה למוסד לביטוח לאומי או ימציא דו"ח על פעולותיו כנאמן. עוד
טענה המערערת, כי שגה בית המשפט קמא משקבע, ועל אף שהתביעה הוגשה במהלך הפגרה, כי
התביעה התיישנה. בכך התעלם בית המשפט מהוראתו של סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות
התש"ם1980-, הקובע כי "במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או
שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה".
דיון
8. כידוע, תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין
היא 7 שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות התשי"ח1958-. תחילת מנינה של אותה
תקופה הוא ביום שבו נולדה עילת התובענה (סעיף 6 לחוק), ולענייננו, עילתה של
התובענה נולדה 90 ימים לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, שניתן ביום 14.5.91,
היינו ביום 12.8.91 (ולא ב15.8.91- כפי שטוענת המערערת). לפיכך, תקופת ההתיישנות
הייתה אמורה להסתיים בתאריך 12.8.98, וזאת לאור האמור בסעיף 10(ב) לחוק הפרשנות
התשמ"א1981-:
"תקופה קצובה במספר חודשים או שנים לאחר אירוע פלוני תסתיים בחודש האחרון
ביום שמספרו בחודש כמספר יום האירוע, ואם היה החודש חסר אותו יום - ביום האחרון של
החודש".
השאלה הנוספת, ואשר עומדת במרכזו של ערעור זה,
היא אם יש משמעות לכך שימיה האחרונים של תקופת ההתיישנות, חלפו במהלך פגרת בתי
המשפט, וזאת לנוכח הוראתו של סעיף 10(ג) לפקודת הפרשנות, אשר זו לשונו:
"במניין
ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים
האחרונים שבתקופה".
פגרת בתי המשפט היא "פגרה על פי
חיקוק" (ראה סעיף 83 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-),
ולפיכך, אף אם מרוץ תקופת ההתיישנות אינו נפסק עקב הפגרה, הרי שאם ימיה האחרונים
של תקופת ההתיישנות חלים בפגרה, נדחה סופה של תקופת ההתיישנות ליום החול הראשון
שלאחר פגרת בתי המשפט (ראו: בש"פ 544/88 א' חזקי ואח' נ' פנחסי ואח',
פ"ד מב(3) 795, 799-798; ע"פ 4543/90 חברת גדבאן ובניו קבלני צנרת
ומסגרות בע"מ ואח' נ. מדינת ישראל, תק-על 91(1), 987). כאן המקום להעיר,
כי נוסחו של סעיף 10(ג) שונה מזה אשר נכלל בהצעת החוק משנת התש"ם1980- (ראה
ה"ח התש"ם1980-, עמ' 226, 234), בה אומץ ההסדר שהיה מקובל בסעיף 5(2)
לפקודת הפרשנות, לאמור, שבמניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, שבתון או פגרה, אף
אם הם הימים האחרונים שבתקופה. הנוסח האחר בו בחר המחוקק לבסוף, ולשונו הברורה של
סעיף 10(ג), נדמה כי אינם מותירים ספק ביחס לדרך בה יש ליישם הוראה זו על המקרה
שבפנינו.
9. יחד עם זאת, אפשר ויימצא מי שיטען כי סעיף
10(ג) אינו חל על ענייננו, שכן הוראת סעיף 10(ג) עניינה בימים, ואילו תקופת
ההתיישנות הוגדרה בשנים.
המצדד בטענה זו יאמר, כי משהתכוון המחוקק
לתקופה של שנים, ידע הוא לבטא זאת היטב, כפי שעשה בסעיף 10(ב) לחוק. מכאן ניתן
לומר, כי העובדה שבסעיף קטן (ג) לא חזר המחוקק לעשות שימוש בביטוי
"שנים", יתכן כי הוא נהג כך לא במקרה, אלא מתוך כוונה שלא להחיל את סעיף
10(ג) על תקופה הקצובה בחודשים או בשנים. לעניין זה יתכן שהטוען כך אף יפנה לאמרת
אגב של השופט מ' חשין בע"א 5813/96, עומר דיאב נ' עיריית תמרה ו3- אח',
פ"ד נא(1), 241, 267:
"יכול
הייתי להבין טענה כי הוראת סעיף 10(ג) אינה חלה על תקופה שנקבעה בשבועות, בחודשים
או בשנים, שכן אמות מידה גדולות אלו, ימי מנוחה יכולים שייבלעו בהן בין אם הם באים
באמצעה של תקופה בין הם באים בסופה...".
באשר לי, אינני יכול לקבל טענה זו. הגיונה של
הוראת סעיף 10(ג) ברור, לאמור, הסעיף נועד להסדיר את סוגיית מניין ימי המנוחה,
הפגרה והשבתון. הסעיף, מבחין, כאמור, בין מצב בו ימי מנוחה, פגרה ושבתון החלים
באמצע התקופה - שאז ימים אלה יבואו במניין; לבין מצב בו ימים אלה הם הימים
האחרונים שבתקופה - שאז אלה לא יבואו במניין. זהו הציר המרכזי של ההוראה, ובו
טמונה תכליתה. השימוש בביטוי "מניין ימי תקופה" אין בו בהכרח לשלול החלת
ההוראה גם לגבי תקופה הקצובה בשבועות, חודשים או שנים.
קבלת טענה נוגדת תיצור קשיים לא מעטים: אם תאמר שההוראה
אינה חלה על תקופה הקצובה בשנים או חודשים, כי אז אין גם מנוס מהמסקנה כי אין
תחולה לרישא של הוראת סעיף 10(ג), לאמור, שימי המנוחה, הפגרה והשבתון, החלים באמצע
התקופה, לא יבואו במניין תקופת ההתיישנות, דבר אשר יביא להארכת תקופת ההתיישנות
מעבר לאלו הקבועות בחוק.
זאת ועוד, מקום בו תתקבל טענה לפיה הסעיף אינו
חל לגבי תקופות הקצובות במונחים של חודשים או שנים, יוצא כי החלטה אשר קוצבת תקופה
במונחי ימים, תהא שונה מהחלטה זהה הקוצבת את אותה התקופה במונחי חודשים, על אף
שפרק הזמן המהותי הנו זהה. דמה בנפשך החלטה שיפוטית אשר קצבה תקופה בת 60 יום
להגשת מסמכים. על פי הטענה, סעיף 10(ג) תקף לגבי החלטה זו. מאידך, על פי אותו
היגיון, הוראת סעיף 10(ג) לא תחול על החלטה שיפוטית, זהה, שההבדל היחיד בינה
לקודמתה הוא בכך שהפעם כונו אותם 60 ימים במונח "חודשיים". ונדמה שאין
צורך לומר, כי תוצאה בלתי סבירה היא שלשתי החלטות זהות, אשר נוסחו באופן שונה,
מיוחסת משמעות שונה בדין.
10. נותר עתה לבדוק אם ההוראה שבסעיף 10(ג) חלה
לגבי חוק ההתיישנות, ונדמה שעל שאלה זו יש להשיב בחיוב. סעיף 1 לחוק הפרשנות קובע:
"חוק
זה יחול לגבי כל חיקוק והוראות מינהל, אף אם ניתנו לפני תחילתו, אם אין הוראה אחרת
לעניין הנדון ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק
זה;...."
בפרק השלישי בחוק ההתיישנות, זה העוסק בחישוב
תקופת ההתיישנות, אין הוראה כיצד נוהגים בימי מנוחה פגרה או שבתון, וממילא אין בו
הוראה סותרת לזו הכלולה בסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות. על כן, נראה כי אין מניעה להחיל
את הוראות סעיף זה על מניין תקופת ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות.
סוף דבר
11. העולה מכל האמור הוא, שתביעת המערערת לא
התיישנה, ומכאן דעתי שיש לקבל את הערעור. אני מציע, איפוא, לבטל את פסק דינו של
בית המשפט המחוזי, ולהחזיר אליו את הדיון על מנת שיבחן את תביעת המערערת לגופה.
המשיב יישא בהוצאות המערערת בסך 10,000
ש"ח, לרבות שכר-טרחת עורך-דין.
ש ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים עם פסק דינו של חברי השופט א' א'
לוי. ברצוני להוסיף הערה בעניין ההתיישנות.
המשיב, עו"ד ש.ז. פונדמינסקי, מונה על
ידי בית המשפט המחוזי בשנת 1991 כנאמן על סכום של 40,000 ש"ח, שיקבל מן
המערערת - מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבטחת"), ואשר
"יוקפא" בידיו עד לבירור זכאותה של הניזוקה לגמלה מן המוסד לביטוח
לאומי. על הנאמן הוטל להחזיר את הכספים למבטחת במקרה שלא תוגש תביעה למוסד לביטוח
הלאומי תוך 90 ימים או במקרה שתביעה זו תתקבל. היה והתביעה לגמלה תידחה על-ידי
המוסד לביטוח לאומי, הנאמן נדרש להעביר את כספי הנאמנות לניזוקה.
תביעתה של המבטחת מבוססת, אם כן, על קיום
נאמנות לפי פסק הדין משנת 1991. דבר הנאמנות נקבע מפורשות על ידי בית המשפט המחוזי
ואינו שנוי עוד במחלוקת. הניזוקה והמבטחת הן הנהנות על-פי הנאמנות שקבע בית המשפט.
הלכה פסוקה היא, כי תביעתו של נהנה אינה מתיישנת, כל עוד הנאמן אינו כופר בכך שהוא
מחזיק בנכסי הנאמנות כנאמן ואינו מפר את חובת הנאמנות. על הלכה זו עמדה בהרחבה
חברתי השופטת ד' דורנר בע"א 3322/95 יצחק גמזו נ' עו"ד דניאל גושן,
פ"ד נ(4) 520, עמ' 527-526:
יחסי
נאמנות משפיעים על דיני ההתיישנות בשתיים אלה: ראשית, אמת-המידה לזהירות הסבירה
הנדרשת לעניין גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה נקבעת על-יסוד הכלל שבאין מידע
סותר רשאי נהנה להניח כי הנאמן ממלא את חובתו. ראו ספרו של קורמן שם, שם. ושנית,
תקופת ההתיישנות של תביעה להחזרת הנכס מתחילה רק בתום יחסי הנאמנות. החזקת נאמן
בנכס אינה החזקה נוגדת, שכן הנאמן מחזיק בנכס כנאמנו של הנהנה ואין הוא יכול
להישמע בטענת התיישנות, שהיא, למעשה, טענה לבעלות. ראו ע"א 34/88 רייס
ואח' נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל ואח', פ"ד מד(1) 278,
287-286; ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ואח' נ'
יונגר, פ"ד מה(3) 749, 755-754. ואולם, כלל זה אינו ישים כאשר הנאמן כופר
בהחזקתו את הנכס כנאמנו של הנהנה או מפר את חובתו כנאמן. במקרים כאלה נולדת עילת
התביעה מרגע הכפירה או הפרת החובה, ובכפיפות להוראות סעיפים 7 ו8- לחוק מתחילה
תקופת ההתיישנות באותו מועד.
...
ביחסי
נהנה ונאמן קיימת הנחה שהנהנה סומך על הנאמן כי יקיים את חובותיו. ואולם, הנחה זו
ניתנת לסתירה. עם היוודען לנהנה של העובדות המהוות את עילת התביעה, מן הראוי להחיל
על תביעה זו את דיני ההתיישנות הכלליים, ולא לאפשר לנהנה לעכב את הגשת התביעה עד
אין קץ.
ראה גם ש' כרם, חוק הנאמנות, תשל"ט1979-
(מהדורה שלישית, ירושלים, תשנ"ה) 140.
במקרה הנדון, לא התברר מה עלה בגורל הכספים
שהופקדו בנאמנות אצל עו"ד פונדמינסקי. גם השאלה האם הוגשה תביעה למוסד לביטוח
לאומי ואם כן - מה עלה בגורלה, לא התבררה מעולם. מכל מקום, עו"ד פונדמינסקי
לא טען בפני בית המשפט כי במועד כלשהו, עובר להגשת התביעה באוגוסט 1998, הוא כפר
בעובדת היותו נאמן על כספי הפיצויים; כן, לא נטען על ידו כי הפר את חובת הנאמנות
כלפי המבטחת. נמצא, כי עו"ד פונדמינסקי כלל לא הראה מתי החל מרוץ ההתיישנות
בתביעת המבטחת לקבלת כספי הנאמנות, וממילא לא הראה גם כי המרוץ הסתיים לפני הגשת
התביעה. לכן, ספק רב, אם עילת התובענה אכן נולדה 90 ימים לאחר פסק הדין המחוזי
בשנת 1991, כלומר ביום 12.8.98. המסקנה היא, כי עו"ד פונדמינסקי לא הוכיח את
טענתו כי התביעה מצד המבטחת-הנהנית, המבוססת על נאמנות, התיישנה.
ש ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט א' א' לוי
ולהערותיו של חברי השופט י' אנגלרד.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו
של השופט א' א' לוי.
ניתן היום, י"ז
באב תשס"א (6.8.01).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 99031410.O02 /אז
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444