פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 314/20 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין האזורי בחיפה 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד איריס צור בשם המשיבה 3: עו"ד מאיר הר ציון ועו"ד בלה כהן בשם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני: עו"ד ד"ר רפי רכס פסק-דין השופט י' עמית: העתירה שבפנינו מכוונת לביטול החלטתו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים מיום 19.2.2019, בגדרה נדחה ערעורו של העותר על החלטת בית הדין הרבני האזורי בחיפה מיום 28.5.2018, בעניין חבות העותר במזונות ילדיו במשמורת משותפת. 1. הערה מקדימה: עתירה זו הוגשה תחילה ביום 28.10.2019 על ידי העותר ועותר נוסף, שהשיגו על שתי החלטות נפרדות של בית הדין הרבני הגדול בסוגיה זהה (בג"ץ 7065/19 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (3.11.2019) (להלן: העתירה המשותפת)). על פי החלטת השופטת ד' ברק-ארז מאותו היום, הובהר לעותרים כי בית משפט זה לא יידרש לעתירה המאגדת בתוכה עניינים נפרדים, וביום 3.11.2019 נמחקה עתירתם המשותפת, בהסכמתם. בהמשך לכך הגיש העותר ביום 13.1.2020 את העתירה שלפנינו, ובמקביל הגיש העותר הנוסף אף הוא עתירה נפרדת (בג"ץ 316/20 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול) (להלן: בג"ץ 316/20). לנוכח האמור, יינתן פסק דין לגבי כל עתירה בנפרד בהתאם לנסיבותיהן השונות. עם זאת, אקדים ואומר כי ההנמקה בפסק דין זה, כוחה יפה גם לגבי העתירה שהוגשה בבג"ץ 316/20. 2. ומכאן לעתירה דנן. העותר הגיש ביום 25.2.2018 תביעת גירושין וכרך בה, בין היתר, את סוגיית מזונות הילדים. טענת האישה, היא המשיבה 3 (להלן: המשיבה), לחוסר סמכות נדחתה בהחלטת בית הדין האזורי מיום 29.4.2018, שציין בהחלטתו כי הצדדים הסכימו להתגרש ולפרק את השיתוף בדירה בדרך של מכירתה בשוק החופשי וחלוקת תמורתה בשווה בין הצדדים. בהמשך, התנהל דיון לגבי מזונות לילדיהם הקטינים של בני הזוג, בני 9, 15, ו-17. בהחלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 28.5.2018 נקבע כי על העותר לשלם 800 ₪ מזונות עבור כל אחד מהילדים וכי סכום זה כולל מדור והוצאות מדור, ושאר ההוצאות יחולקו באופן שווה בין העותר למשיבה. בית הדין ציין כי סכום המזונות נקבע מתוך התחשבות בעובדה שהילדים נמצאים במשמורת משותפת, ושהכנסותיה של המשיבה עולות בדרך כלל על הכנסותיו של העותר אך נכון למתן ההחלטה המשיבה אינה עובדת (נטען כי העותר השתכר בסך של כ-7,000 ₪ לחודש, והמשיבה השתכרה בסך של כ-12,000 ₪ לחודש, אך התפטרה מעבודתה בשל הרעת תנאים וקיבלה דמי אבטלה בסך 7,000 ₪ לחודש). בית הדין סיים החלטתו במילים כי "חיוב האב במקרה זה הוא מדין צדקה, ובית הדין סבור כי בנסיבות אלו, החיוב הגון וראוי". 3. העותר חזר ופנה לבית הדין האזורי בבקשה לעיון חוזר בהחלטתו אך הבקשה נדחתה בהחלטת בית הדין מיום 27.6.2018. העותר ערער לבית הדין הרבני הגדול, בטענה שאין הצדקה לחייבו בדמי מזונות גבוהים, כאשר הוא נושא בנטל שווה במשמורת על ילדיו ומשכורתה של המשיבה גבוהה משלו. בהחלטתו מיום 19.2.2019 ציין בית הדין כי הכנסותיה של המשיבה ירדו פלאים נוכח התפטרותה, ואף סכום המזונות שנקבע בסך 2,400 ₪ אינו מספיק למחיית הילדים, וכי "ביה"ד לא יכול לתת ידו להשאיר את הילדים בחרפת רעב אצל האם". לפיכך נקבע כי במצב זה ובנסיבות הללו אין מקום לדון בערעור על גובה המזונות. 4. במסגרת העתירה שלפנינו, טענותיו של העותר נסבו בעיקרן על אודות חיובו במזונות ילדיו. נטען כי הוא מגדל את ילדיו במשמורת משותפת עם המשיבה; כי המשיבה מקבלת משכורת גבוהה משלו באופן משמעותי ולכל הפחות פוטנציאל ההשתכרות שלה נותר בעינו; וכי על בית הדין לפסוק בהתאם להלכה שנקבעה בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.2017) (להלן: בע"מ 919/15). בנוסף נטען כי בית הדין האזורי הכריע באופן סופי בעניין המזונות כחודשיים וחצי טרם ניתנה החלטה לעניין המשמורת. המשיבה טענה כי דין העתירה להידחות בשל שיהוי בהגשתה; כי החלטת בית הדין האזורי הינה החלטת ביניים למזונות זמניים; וכי החלטות בתי הדין יישמו את ההלכה שנקבעה בבע"מ 919/15. היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הצטרף לעמדת המשיבה לעניין השיהוי, והוסיף כי טענות העותר ערעוריות במהותן ואף בשל כך דין העתירה להידחות על הסף. נטען כי פסיקת בית הדין האזורי תואמת את ההלכה שנקבעה בבע"מ 919/15, הגם שבמישור העקרוני חבות האב במזונות מקורה בדין האישי ומשכך בית הדין הרבני אינו כפוף לפרשנות של בית המשפט העליון בסוגיה זו. עם זאת, היועץ המשפטי לשיפוט הרבני ציין כי "בתי הדין הרבניים ככללם משתדלים ככל הניתן לקחת בחשבון את מצבם הכלכלי והכנסותיהם הפנויות של שני ההורים, ובכלל זה להתחשב בחלוקת תקופת שהות הילדים בין ההורים ולקזז מתשלום המזונות של האב", והדבר עולה גם מהחלטת מועצת הרבנות הראשית מיום 30.11.2015. בכך למעשה מצטמצם הפער בפסיקת המזונות בין בתי הדין הדתיים לערכאות האזרחיות ובתי הדין תורמים לאחידות המשפטים ולהרמוניה בפסיקת המזונות בערכאות המשפט בישראל. 5. דין העתירה להידחות. הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, והתערבותו בהכרעותיהם תיעשה במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות כלפי בתי הדין הרבניים, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (בג"ץ 3467/15 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, בפסקה 6 (21.09.2015); בג"ץ 6598/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, בפסקה 8 (14.02.2017)). נראה כי החלטת בית הדין הרבני האזורי הייתה בגדר החלטת ביניים ודומה כי בית הדין הרבני הגדול התייחס אליה ככזו, ולא בכדי הכתיר את החלטתו בכותרת "החלטה" ולא "פסק דין". משכך, כאשר ההליך טרם מוצה וטרם ניתנה הכרעה בעניין לגופו, כלל אי ההתערבות בהחלטות בתי הדין הרבניים מקבל משנה תוקף (ראו והשוו: בג"ץ 6716/09 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי-חיפה (6.9.2009); בג"ץ 1248/10 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי (2.3.2010); בג"ץ 1571/15 פלונית נ' מנכ"לית משרד המשפטים ובתי הדין הרבניים (31.3.2015); בג"ץ 5946/17 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (24.7.2017)). מעיון בעתירה ובנספחיה איני סבור כי עניינו של העותר נופל בגדרם של המקרים שמצדיקים התערבותו של בית משפט זה. במהלך הדיון לעניין המזונות הצהיר העותר בפני בית הדין כי ילדיו מצויים במשמורת משותפת, ובית הדין כתב במפורש בהחלטתו כי הסכום שנקבע התבסס על עובדה זו. משכך, איני רואה נפקות לכך שההחלטה הפורמלית לעניין המשמורת התקבלה לאחר ההכרעה בעניין המזונות. מעבר לכך, הסכום הנמוך שהוטל על העותר (סך של 800 ₪ לכל ילד, הכולל מדור והוצאות מדור) מעיד כי בית הדין התחשב בכך שהילדים מצויים במשמורת משותפת, והתחשב ביכולת הכלכלית של ההורים. כך גם סבר בית הדין הגדול שקבע כי "אין ספק שאף 2,400 ₪ שמקבלת האישה גם הם לא מספיקים למחיית הילדים, וביה"ד לא יכול לתת ידו להשאיר את הילדים בחרפת רעב אצל האם". איני מוצא כי החלטות אלה, אשר ניתנו בהתאם לסמכותם של בתי הדין, ואשר מאזנות בין צרכי הילדים ליכולת הכלכלית של ההורים, מגלות עילה להתערבותנו. בנוסף, דין העתירה להידחות בשל שיהוי בהגשתה. החלטת בית הדין הגדול הדוחה את ערעורו של העותר ניתנה ביום 19.2.2019. ביום 28.10.2019 הוגשה העתירה המשותפת לבית משפט זה, והעתירה דנן הוגשה ביום 13.1.2020. מדובר על שיהוי של כשמונה חודשים, מהיום שנדחה ערעורו של העותר עד להגשת העתירה המשותפת, וכחודשיים מיום מחיקת העתירה המשותפת ועד להגשת העתירה הנוכחית, ומטעם זה בלבד אציע לחבריי לדחות את העתירה (ראו והשוו: בג"ץ 5974/11 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, בפסקה ד' (31.08.2011); בג"ץ 1983/05 פינק נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, בפסקה 5 (28.06.2005)). 6. משאלה הם פני הדברים, לא מצאתי כי העתירה מגלה עילה להתערבותנו בהתאם לאמות המידה המקובלות, ומשכך איני רואה צורך במסגרת עתירה זו להידרש לשאלה העקרונית בדבר תחולתה של ההלכה שנקבעה בבע"מ 919/15 על בתי הדין הרבניים. כאמור, מתשובתו של היועץ המשפטי של השיפוט הרבני עולה כי למעשה, גם אם לא להלכה, בתי הדין הרבניים מקפידים להתחשב ככל הניתן ביכולתם הכלכלית של שני ההורים בעת קביעת שיעור המזונות. ניתן לומר אפוא, בזהירות המתבקשת, כי בכך, למעשה, מיישמים בתי הדין את העקרונות שנקבעו בבע"מ 919/15. מכל מקום, לנוכח מסקנתנו כי דין העתירה להידחות כמפורט לעיל, לא זה המקום להידרש לסוגיה זו (לעמדה לפיה יש מקום להסדיר נושא זה בחקיקה, ראו ענת ליפשיץ ושחר ליפשיץ "מזונות ילדים בגילים 6 עד 15, בעקבות בע"מ 919/15" מחקרי משפט לב(2) 545, 617 (2020)). 7. אשר על כן, העתירה נדחית. העותר ישא בהוצאות המשיבה 3 בסך 4,000 ₪. ניתן היום, ז' בתמוז התש"פ (‏29.6.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 20003140_E10.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il