מדינת ישראל נ. אלירן דרי

פסק-דין בתיק רע"ב 314/06 בבית המשפט העליון רע"ב 314/06 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: פלוני בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע לפי סעיף 62ג' לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 5.1.03, בתיק עע"א 1002/06, שניתן על ידי סגן הנשיא י' גרוס והשופטות מ' רובינשטיין וא' קובו תאריך הישיבה: ט"ו בטבת תשס"ו (16.1.2006) בשם המבקשת: עו"ד יוכי גנסין, עו"ד נטע אורן בשם המשיב: עו"ד אלי כהן, עו"ד רלי אבישר פסק-דין השופט א' א' לוי: העובדות הדרושות לעניין 1. בחודש אלול תשס"ג (ספטמבר 2003) נדון המשיב בבית משפט השלום בירושלים, לחמישה עשר חודשי מאסר, לאחר שהורשע בעבירות של סחר בסם מסוכן ואלימות. אותן עבירות בוצעו בחודשים דצמבר 2002 וינואר 2003, ובדיעבד התברר כי באותם ימים ביצע המשיב עבירות קשות פי כמה, בגינן הוגש נגדו כתב אישום נוסף לבית המשפט המחוזי בירושלים. על פי העובדות בהן הודה ואשר שימשו בסיס להרשעתו הנוספת, היה המשיב שותף לקשר לחבול באדם, ולצורך זה הוא חטא בעבירות נוספות – החזקת נשק שלא כדין וקבלת רכב גנוב. תמציתו של סיפור המעשה היה בכך, שמשטרת ישראל סיכלה ניסיון של אחד – יעקב קקון – לרצוח את יצחק בר-מוחה. בעקבות כך קשרו יצחק בר-מוחה, אחיו משה, המשיב, ויצחק עבודי, לפגוע בקקון, ולצורך זה נשלחו המשיב ועבודי לקיים מעקב על תנועותיו של הקורבן, ולצורך כך הם צוידו ברובה מסוג 16-M וברכב גנוב. בגין כל אלה, ובגדרו של הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, נגזרו למשיב 42 חודשי מאסר, ונקבע כי בעונש זה ישא המשיב כאשר חלקו חופף לעונש המאסר שנגזר לו בתיק האחר, ובסך-הכל ישא המשיב ב-47 חודשי מאסר. ההליכים בפני וועדת השחרורים 2. מניינה של תקופת המאסר בה נשא המשיב החל בתאריך 8.1.2003, ובתאריך 15.6.05 הוא סיים לשאת בשני שלישים מתוכה. בעקבות כך, ולקראת הבאתו בפני וועדת השחרורים, ומאחר ולמשיב לא ניתנו חופשות עקב התנגדותה של משטרת ישראל, הוכנה עבור המשיב תוכנית-שיקום "פרטית" על ידי קרימינולוג שיקומי, מר רותם חפץ. עיקריה של תוכנית זו הוא שיקומו של המשיב בקהילה המתאימה ליכולתו וצרכיו, והיא כוללת את העתקת מקום מגוריו מירושלים לתל-אביב, שילובו בתעסוקה, ודיווח תקופתי לרשות עליה תורה הוועדה. מנגד, הוצג לוועדת השחרורים מידע מודיעיני אודות המשיב, אותו הגדירה כחמור מאד, ועל כן החליטה הוועדה לדחות את הדיון כדי להמשיך ולתהות על קנקנו של המשיב. 3. הדיון הבא בפני הוועדה התקיים ביום 18.2.05, והנתונים שעמדו בפניה היו אלה: המשיב עתיד לגור בדירה שכורה בראשון לציון, מנהלי החברה שהביעה נכונות להעסיקו לא נמצאו כנגועים בפלילים, ובחודשיים שחלפו מאז ישיבת הוועדה הקודמת לא התקבל מידע שלילי ביחס למשיב. בעקבות כך החליטה הוועדה ללכת לקראת המשיב ולשחררו על-תנאי, והיא התנתה את השחרור באלה: הוא יתגורר בראשון לציון, ואחותו תגור עמו במשך 3 חודשים לפחות; המשיב יתייצב אחת לשבוע בתחנת משטרה, ובהמשך אחת לשבועיים; הוא יהיה נתון במעצר בית בכל יום בין השעות 22.00 ועד 06.00 של בוקר המחרת. כן נקבע שעל המשיב להתייצב בפני הוועדה בחודש מרץ 2006, ולהציג תיעוד על התייצבותו במשטרה, תלושי שכר ממקום עבודתו, ודו"ח מפורט של מר רותם חפץ על התקדמותו של התהליך הטיפולי. כן נקבע, שבהמשך יתייצב המשיב בפני הוועדה אחת לשלושה חודשים. 4. על החלטתה של וועדת השחרורים, השיגה המבקשת בפני בית המשפט לעניינם מנהליים בתל-אביב, תוך שהיא מציגה בפניו מידע מודיעיני נוסף. בעקבות כך הורה בית המשפט בפסק-דינו, להחזיר את הדיון לוועדה כדי שתעיין במידע הנוסף ותגבש מחדש את החלטתה. ואכן, כך נהגה וועדת השחרורים, שחזרה והורתה על שחרורו של המשיב בנמקה זאת בכך שמדובר במי שהיה קטין בעת ביצוען של העבירות; הוא נשא בחלקו הארי של מאסרו; ושאם לא יעשה ניסיון לשקם את המשיב, כי אז צפוי הוא לחזור למעגל של עבריינות ומאסרים חוזרים. ההחלטה נושא הבקשה 5. החלטתה של וועדת השחרורים הובאה בשנית בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, ובסופו של יום נדחה ערעורה של המדינה כנגדה. השופטים המלומדים של בית משפט קמא סברו, כי משנתנה וועדת השחרורים את דעתה לחומר המודיעיני הנוסף, ומצאה כי ניתן לצמצם את הסכנה שהמשיב יחזור לעסוק בפלילים על ידי התניית השחרור בהגבלות שונות ובפיקוח, כי אז אין לומר שהחלטת הוועדה חרגה ממתחם הסבירות, וממילא לא נוצרו הנסיבות המחייבות את התערבותה של ערכאת ערעור. טעוני הצדדים 6. המדינה, שלא השלימה עם פסק-דינו של בית משפט קמא, עתרה ליתן לה רשות להביא את השגותיה גם בפנינו. בהסכמתם של באי-כוח הצדדים, החלטנו לדון בבקשה כאילו הרשות ניתנה והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ובראשית הדברים אביא את תמצית עמדותיהם של הצדדים. במרכז נימוקיה של המדינה, שהובאו מפיה של באת-כוחה המלומדת, עו"ד י' גנסין, עומדת הטענה לפיה מוסיף המשיב להיות חבר מן המניין בארגון פשיעה. עובדה זו, בנוסף לאופיין הקשה והחמור של העבירות בהן הורשע ובגינן הוא נושא בעונש, מחייבת מסקנה כפולה: האחת, שהמשיב אינו ראוי לשחרור מוקדם, ושנית, ששחרורו מסכן את הציבור, ועל כן לא מתקיימים בו התנאים לשחרור הקבועים בסעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: "החוק"). המבקשת מוסיפה ומלינה על משקל-היתר שניתן, להשקפתה, לתכנית השיקום "הפרטית" אותה הציע המשיב. נטען, תכנית זו הוכנה על סמך שיחות שקוימו עם המשיב בלבד, מבלי שמי שערך אותה נחשף למידע המודיעיני שהוצג בפני הועדה ובית המשפט. מנגד, טען בא-כוחו המלומד של המשיב, עו"ד א' כהן, כי אלו לו לבית המשפט לסטות מההלכה על פיה הוא נוהג שלא ליתן רשות ערעור, אלא מקום שמדובר בשאלה משפטית או אחרת בעלות חשיבות, החורגות מעניינו הפרטני של המבקש. בא-כוח המשיב סבור, כי שאלה מסוג זה אינה מתעוררת במקרה הנוכחי, הואיל ומדובר בשיקול דעת המסור לוועדת השחרורים בנסיבותיו המיוחדות של המשיב שבפנינו, והמדינה לא הצליחה להצביע על פגם בדרך הפעלתו. כן נטען, כי הגרסה לפיה נמנה המשיב על ארגון פשיעה עלתה לראשונה בבקשה הנוכחית, וממילא לא ניתנה לשולחו האפשרות להתמודד עמה כדי להפריכה. ועוד נטען, כי אותו מידע מודיעיני עליו מבססת המדינה את הבקשה למנוע את שחרור המשיב, היה גם לנגד עיניהם של וועדת השחרורים ובית המשפט לעניינים מנהליים. חרף מידע זה, ולנוכח קיומו של סיכוי לשיקום המשיב, הוחלט על השחרור שהותנה בהגבלות שונות על תנועות המשיב וקיומו של פיקוח, בין היתר, גם של הועדה עצמה. לבסוף נטען, כי יתרת המאסר בה על המשיב לשאת הנה קצרה ביותר, ומאידך, התכנית שהוכנה לשיקומו היא תכנית רצינית ומעמיקה, אשר עשויה לנתקו מהסביבה העבריינית שנכפתה עליו עקב נסיבות חייו. דיון 7. כידוע ההלכה הנוהגת היא כי רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה (רע"ב 1443/04 ברגותי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נח(5) 289, 296), והיא תינתן רק במקרים חריגים ומיוחדים בהם מתעוררים שאלה משפטית כללית או עניין ציבורי חשוב (רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים, פ"ד נח(2), 326, 330; וכן ראו רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236, 239; בג"צ 1787/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים ואח', לא פורסם; רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל, לא פורסם; רע"ב 10164/03 זיאד נ' שרות בתי הסוהר, לא פורסם). באשר להיקפה של הביקורת השיפוטית על החלטותיה של ועדת השחרורים, נקודת המוצא היא כי הסמכות להחליט על שחרורו של אסיר נמסרה לוועדה ולא לבית המשפט. מכך מתחייב, כי תפקידו של בית המשפט מצמצם עצמו לבחינת השאלה אם הועדה נתנה את דעתה לשיקולים שהיה עליה לשקול, ואם היא טעתה במלאכת האיזונים בין אותם שיקולים (רע"ב 1942/05 מוחמד אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, לא פורסם). ובלשונו של כב' השופט מ' חשין (כתוארו אז) בבג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון נ' הוועדה לעיון בעונש ואח', פ"ד נג(3) 721, 757: הלכה מכבר היא, כי ועדת השחרורים האזרחית - וכמותה הוועדה הצבאית - הן-הן בעלות הסמכות על-פי דין, וכי בית-המשפט לא ישב על כיסאן. גם אם באנו לכלל מסקנה כי אנו החלטנו אחרת לו אנו הוועדה הצבאית, אין די בכך כדי שנורה להפוך את החלטתה של הוועדה על פיה. להפיכת הקערה על פיה נדרש יותר מכך; נדרש כי טעותה של הוועדה במלאכת האיזונים תהא טעות חמורה, כי החלטתה תהא בלתי סבירה בעינינו כדי-כך שנכון וראוי הוא כי נצעד לפנים ונאמר את דברנו צלול וברור ... אכן, יש לעתים שמשקלו - אם תרצו: משקלו הסגולי - של שיקול פלוני הוא כה-כבד, חשיבותו היא כה-מרובה, מקומו הוא כה-מרכזי, עד שבהכרח מכריע הוא את כל שאר השיקולים כולם; כמו אמרנו: אם יהיו כל שיקולים אחרים בכף מאזניים ואותו שיקול כבד-משקל בכף שנייה, מכריע את כולם. ואם בעל-הסמכות לא הכריע בדעתו כאשר חייב היה להכריע, נכריע אנו תחתיו. 8. כידוע, לאסיר אין זכות קנויה להשתחרר טרם זמנו (בג"ץ 3959/99 הנ"ל, בעמ' 739). עם זאת, ומטעמים שונים שזה לא המקום להרחיב בהם, סמכות ברוח זו הוקנתה לוועדה שהוקמה מכוח סעיף 32 לחוק. נקבע, כי שניים הם התנאים בהם יותנה שחרורו של אסיר שנשא בשני שלישים מתקופת המאסר שהושתה עליו, ובלשון סעיף 3 לחוק: אסיר, למעט אסיר עולם, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים, לבקשתו, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. בבואה להחליט בעניינו של אסיר, הונחתה הוועדה בסעיף 9 לחוק, לתת את דעתה לשיקולים שונים, וביניהם אלה שאמנה להלן: העבירה שבשלה נושא האסיר במאסר (סוגה, חומרתה, נסיבות ביצועה היקפה ותוצאותיה); הרשעותיו הקודמות של האסיר לרבות תכיפותן ותקופות מאסר שנשא בגינן; התנהגות האסיר בכלא; מעורבות בפעילות עבריינית, בין בתוך כתלי בית הסוהר ובין מחוץ להם; חוות דעת על האסיר שנתנו שירות בתי הסוהר, משטרת ישראל או רשויות הביטחון; חוות דעת הכוללת תכנית לשיקום האסיר; נתונים אישיים של האסיר, לרבות גילו ומצבו המשפחתי. אולם אלה אינם העניינים היחידים עליהם מצווה הוועדה לתת את דעתה, ומקום שמדובר במקרים בעלי חומרה מיוחדת, היא רשאית לשקול גם את אלה: אם שחרורו של האסיר יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט; מה תהיה השפעת השחרור על אכיפת החוק והרתעת הרבים כשנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר, לבין תקופת המאסר בה ישא בפועל קודם לשחרורו (ראו סעיף 10 לחוק). סעיף זה מוסיף ומורה, כי משקלם של שיקולים אלה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא. מן הכלל אל הפרט 9. לפעילות העבריינית בגינה נושא המשיב במאסר, גוון מובהק של פעילות במסגרת ארגון פשיעה. זה האחרון הוגדר בסעיף 1 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 כ"חבר בני אדם, מאוגד או בלתי מאוגד, שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות שלפי דיני ישראל הן מסוג פשע או עבירות המנויות בתוספת הראשונה, למעט עבירות מסוג פשע המנויות בתוספת השנייה ...". מתוך העובדות בהן הודה המשיב במשפטו עולה, כי הוא השתייך לחבורה אשר סרה למרותו של אחר, ועל חבריה היו מוטלות משימות שאחת מהן היתה לפגוע ביריב כלשהו בנשק חם. אכן, למשיב לא יוחסו עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, אולם הסיבה לכך היא פשוטה – חוק זה התקבל בכנסת רק ביום ט' בסיון התשס"ה (9.6.2003), וממילא לא חל על העבירות אותן ביצע המשיב קודם חקיקתו. אולם לא רק סיווגם המשפטי של מעשי-המשיב פועלים לחובתו, אלא בעיקר אופיים. נדמה כי אין צורך לומר עד כמה מרחיקת לכת היא הסכנה הנשקפת מאותו תכנון לחבול באדם באמצעות שימוש בנשק חם, סכנה הנשקפת לא רק לקורבן עצמו, אלא גם לאנשים תמימים שעלולים היו להיקלע לזירה בדרך מקרה. לפיכך, בבואה לדון בשאלת שחרורו של אסיר מסוג זה, היתה וועדת השחרורים מצווה לבחון בזהירות רבה את השאלה אם אכן חל שינוי משמעותי באורחותיו של המשיב, וכן אם שחרורו אינו מסכן את הציבור. ואכן, זהו המתווה בו לכאורה הלכה הוועדה, שאף מצאה כי "קיימים מידעים חמורים מאד" כנגד המשיב (בלשון הוועדה בהחלטתה מיום 16.10.2005). חרף זאת, החליטה הוועדה, בחלוף חודשיים, לשחרר את המשיב, ונימקה זאת בכך שהתנהגותו במהלך התקופה שחלפה מאז הועלה עניינו בפניה לראשונה היתה תקינה; לשהייתו בכלא תקופה ממושכת היה אפקט מרתיע; וכן, שאחיותיו של המשיב נרתמו לסייע בשיקומו. כאמור, זו לא היתה החלטתה האחרונה של הוועדה בעניינו של המשיב, באשר היא נדרשה לעניין פעם נוספת במצוותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בהחלטתה הנוספת ביום 1.11.2006 קבעה הוועדה, כי המידע הנוסף שהוצג בפניה אין בו כדי לגרום לה לשנות מהחלטתה, באשר מדובר באסיר שהיה קטין בעת גזר-דינו וזהו מאסרו הראשון. זאת ועוד, בפני הוועדה נראה עדיף "לנסות ולנתק את האסיר מחיי הפשע, במשפחתו ומחוצה לה, שהרי אם לא יצליח ניסיון זה, יכנס האסיר למצב של עבריינות קשה ומאסרים שאין להם סוף" (בלשון הוועדה). 10. אין בידנו לקבל הנמקה זו של וועדת השחרורים, כפי שאין בידנו לאמץ את החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדחות את ערעור המדינה. הגדרתו של המידע החסוי שהוצג בפני הוועדה וגם בפנינו כ"חמור מאד", הנה הגדרה היאה לו. מטבע הדברים, לא נוכל לחשוף את האמור בו, ונסתפק בכך שנדגיש כי הוא שולל את קיומם של שני התנאים המצטברים בהם מתנה סעיף 3 לחוק את שחרור של המשיב. ובמילים אחרות, נראה כי המשיב היה ונותר חלק מקבוצת האנשים עליה נמנה עובר למאסרו, גם אם התנהגותו בבית הסוהר נמצאה תקינה. מכאן, שחרף גילו הצעיר והמאסר הממושך בו הוא נושא, לא חל שינוי מהותי בתפיסת עולמו, ועל כן תמוה בעינינו כיצד נמצא "ראוי לשחרור", כדרישתו של סעיף 3. למסקנה השנייה בעניינו של המשיב יש זיקה הדוקה למסקנתנו הראשונה, לאמור, שחרורו של המשיב כרוך בסכנה לשלום הציבור. אם תוסיף לכל אלה את השיקולים עליהם מצווה הוועדה לתת את דעתה, ובעיקר אופיין של העבירות אותן הוא ביצע, שוב אין מנוס מן המסקנה שההחלטה בדבר שחרורו לוקה בטעות קשה, טעות מן הסוג המצדיק מתן רשות לערער, ולקבלת הערעור. 11. אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור, ומבטלים את החלטתה של וועדת השחרורים לשחרר את המשיב ממאסרו. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' גרוניס: מסכים אני עם חברי, השופט א' א' לוי, כי הבקשה תידון כערעור וכי הערעור יתקבל. יחד עם זאת, איני רואה צורך להידרש במקרה זה לשאלה מהו המבחן למתן רשות ערעור בעניין שהחל בעתירה נגד החלטה של ועדת השחרורים (ובמיוחד איני נוקט עמדה באשר למקרה של עתירת אסיר רגילה). לפי מבחן מחמיר, בו נוקט חברי, ובוודאי לפי מבחן מקל, יש לדון כאילו ניתנה רשות ערעור. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ג' בשבט תשס"ו (1.2.2006). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06003140_O02.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il