אדם בניאגוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3132/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3132/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר המערער: אדם בניאגוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 14.2.07, בת.פ. 1060/05, שניתן על ידי השופטים: ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב, י' שנלר תאריך הישיבה: י"ט באייר התש"ע (03.05.10) בשם המערער: עו"ד ישר יעקובי בשם המשיבה: עו"ד אפרת רוזן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיא ב' אופיר-תום והשופטים מ' סוקולוב וי' שנלר), הרשיע את המערער בעבירות אינוס ומעשי סדום תוך התעללות וגרימת חבלות גופניות וחבלות נפשיות, וכן גרימת חבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיפים 329(א)(1), 333, 345(א)(1), 345(ב)(3), 345(ב)(4) ו-347(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי העבירות כולן בוצעו במתלוננת, שכנתו של המערער. בעקבות הרשעתו נדון המערער ל-25 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי. בפנינו ערעור על ההרשעה, ולחלופין, על העונש. 2. בכתב-אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי הובאו שלושה אישומים. נטען, כי בתאריך 27.01.05 נפגשו המערער והמתלוננת בחנות סמוכה למקום מגוריהם, משם פנו לביתה של המתלוננת, בו היא מתגוררת בגפה, כדי לבלות בלגימת אלכוהול. משהגיעו לדירה החלה מסכת העבירות כפי שיפורט להלן: א) אישום ראשון – לאחר ששתו יחדיו משקאות אלכוהוליים, דרש המערער מהמתלוננת לקיים עמו יחסי מין, אולם היא סירבה. בתגובה הוא החל לחנוק אותה ולהכותה, הפשיטה מבגדיה ולבסוף אנס אותה. בהמשך, ולאורך ארבעה ימים הוא ביצע בה שורה ארוכה של עבירות מין. ביום 31.1.05, החדיר המערער את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת בכוח רב, פצע אותה וגרם לה דימומים קשים. משעמד על מצבה פנה המערער לשכנה שהתגוררה בסמוך, וזו הבהילה את המתלוננת לבית-החולים, שם אובחן קרע באורך שמונה סנטימטרים באיבר מינה, והיא הוכנסה לניתוח. ב) אישום שני – שעות ספורות לאחר שנותחה, יצאה המתלוננת מבית החולים עם המערער, והם חזרו לביתה. בסמוך לכך שב המערער ובעל את המתלוננת וביצע בה מעשי סדום שלא בהסכמתה. הוא המשיך במעשיו במשך יומיים עד ל-2.2.05. לבסוף, לאחר שיצא המערער מדירת המתלוננת, מנעו היא ושכניה את כניסתו חזרה. לאחר מספר ימים הועברה המתלוננת לאשפוז במרכז לבריאות הנפש, כשהיא סובלת מתגובה פוסט טראומטית חריפה. ג) האישום השלישי – בעת שהייתה המתלוננת מאושפזת, היא סולקה מדירתה השכורה. לפיכך, כאשר עזבה את המרכז לבריאות הנפש, נותרה ללא קורת גג ונהגה לשוטט ברחובות כשהיא בגילופין. במועד סמוך ליום 2.4.05 פגשה המתלוננת את המערער, והוא הובילה לדירתו. בהגיעם לשם החל המערער להכות את המתלוננת בכל חלקי גופה, ואף כיבה עליה סיגריות בוערות. בהמשך, הפשיטה וביצע בה מעשה סדום תוך שימוש בכוח רב. מעשיו נמשכו ימים אחדים, עד שלבסוף הצליחה המתלוננת לצאת מן הדירה. בבוקר המחרת מצאו אותה שוטרים ברחוב והיא ונלקחה לבית החולים. בבדיקה שנערכה לה נמצא כי נגרמו לה חבלות, וכן נזקים חמורים בפי הטבעת, אשר סיכנו את חייה. גרסת המערער 3. המערער כפר בעובדות המפלילות שיוחסו לו. לגרסתו, שהייתה של המתלוננת עמו וקיומם של יחסי המין היו בהסכמתה ומרצונה החופשי. באשר לנזק שנתגלה באיבר מינה כמתואר באישום הראשון, טען המערער כי היתה זו המתלוננת אשר אחזה בידו והחדירה את אצבעותיו לאיבר מינה. הנזק נגרם, כך לפי טענתו, כתוצאה מפגיעתם של ציפורניו הארוכות שפצעו את איבר מינה של בת זוגו בשגגה. המערער הוסיף כי לאחר שנותחה החליטה המתלוננת לעזוב את בית-החולים, ועם חזרתם לדירה אמנם טענה כי אנס אותה אולם הפצירה בו כי יישאר ללון עמה. מכאן ואילך הפסיקו השניים לקיים יחסי מין כדרך הטבע עקב הניתוח, והוא ביצע מעשי סדום בהסכמתה. עוד טען המערער, כי במהלך כל האירועים המתוארים שתתה המתלוננת כמויות רבות מאד של וודקה, ואף הגיעה מספר פעמים לכדי כך שעשתה את צרכיה במיטה. הוא אישר כי נהג לצאת מהדירה ולנעול את המתלוננת בתוכה, ונהג כך לבקשתה וכדי למנוע ביקורים של זרים. באשר לעובדות האישום השלישי, מסר המערער כי פגש את המתלוננת ברחוב, והם חזרו לדירתו, שם קיימו יחסי מין בהסכמה וללא שימוש באלימות. הוא הכחיש מכל וכל את הטענה כי גרם למתלוננת נזקים בפי הטבעת. גרסת המתלוננת 4. המתלוננת העידה כי החל מפגישתם הראשונה היא נאנסה בידי המערער, ובהמשך החל המערער לבצע בה מעשי סדום. תוך ביצועם של אותם מעשים נהג המערער להכותה, עד שבאחד המקרים היא איבדה את הכרתה. היא הסבירה כי לא גילתה לרופאיה מה מקור פציעתה כאשר פונתה לראשונה לבית-החולים, עקב חששה מהמערער אשר עמד לצד מיטתה לאורך כל שהותה שם (עמוד 35 לפרוטוקול). היא מסרה עוד כי מספר שעות לאחר שנותחה, שב המערער לאנוס אותה חרף כך שאמרה לו כי הוא גורם לה לכאבים. לדבריה, היא איבדה את כוחותיה להמשיך ולהתנגד למעשיו (עמ' 37). באשר לנטען באישום השני, תיארה המתלוננת את שעברה מידיו של המערער במשך ימים ארוכים, במהלכם היא חשה כאבים עזים באיבר מינה ובפי הטבעת שלה (עמ' 38), ובשלב מסוים אף איבדה את הכרתה (עמ' 39). במהלך התרחשויות אלה הוסיף המערער והכה את המתלוננת, ואף כיבה סיגריות על גופה. בכל הנוגע לעובדות האישום השלישי, מסרה המתלוננת כי המערער "סחב אותי לחדרו והוא נעל את הדלת על המנעול. ושוב התחיל לאנוס אותי ולהכות" (עמוד 45 לפרוטוקול). אף שתיארה את תחילת ההתרחשויות, כאמור, לא עלה בידי המתלוננת למסור במדויק את שארע, והיא גם לא הצליחה להסביר כיצד נגרמו לה החבלות הקשות בפי הטבעת (עמ' 44). זאת, עקב המצב בו היתה שרויה, ובלשונה: "לא יודעת כמה זמן הייתי שם, היה נדמה לי שזה רק ערב וחצי לילה ובמשטרה נודע לי שזה היו שלושה ימים. כנראה שכל התקופה הזאת הייתי ללא הכרה. הוא הכה אותי, חיבל בגופי ככה" (עמ' 42). 5. לצד גרסאות המערער והמתלוננת הובאו בפני בית המשפט המחוזי ראיות נוספות. שכנתה של המתלוננת העידה כי שמעה צעקות מדירתה, ובהתחלה התעלמה מהן. בשלב מסוים הגיע המערער לביתה וביקש ממנה סיוע, וכאשר נכנסה לדירת המתלוננת היא מצאה אותה יושבת על מיטה מוכתמת בדם, ומיהרה לטפל בפינויה לבית-חולים. כבר למחרת היום, בשעת צהריים, הבחינה אותה שכנה במתלוננת חוזרת לביתה ביחד עם המערער, וכך היא תיארה את שיחתה עמה: "שאלתי אותה למה יצאת כל כך מהר מבית חולים... שאלתי אותה למה לא יכולת להחליט לבד שאת נשארת בבית חולים, אז היא אמרה לי אני פוחדת ממנו" (עמוד 155 לפרוטוקול). העדה אישרה כי במהלך הימים בהם התרחשו האירועים שתוארו בכתב-האישום, הייתה דירתה של המתלוננת נעולה, ובקעו ממנה צעקות באופן תכוף. ועוד מסרה כי המתלוננת שיתפה אותה במעשי האלימות שביצע בה המערער, בפחדה ממנו ובכך שנגרם לה כאב רב שעה שקיימו יחסי מין. רופאים שטיפלו במתלוננת העידו גם הם. ד"ר אלה רבה, אשר קלטה את המתלוננת כשהיא הובאה למרכז לבריאות הנפש, מסרה כי המתלוננת אובחנה כסובלת מתגובת דחק חריפה או תגובה פוסט טראומה. ד"ר משה סיאני, שטיפל במתלוננת לאחר שפונתה מביתה כמתואר באישום הראשון, העיד על החבלה שמצא בגופה. לדבריו, נגרם למתלוננת קרע מדמם באיבר מינה, שאורכו – כאמור – שמונה סנטימטרים. ד"ר יעקב יולנו, אשר טיפל במתלוננת לאחר ההתרחשויות המתוארות באישום השלישי, העיד אודות הנזק שנגרם לה בפי הטבעת. לדבריו, הוא גילה אצל המתלוננת פצעים שאינם טריים, אשר התרחשו לפחות יומיים קודם להגעתה לבית-החולים. לשאלת בית-המשפט כיצד ניתן להסביר נזק זה השיב העד: "שאלה טובה. אני לא יודע. ממש לא יודע אם זה כוויה... כוויה יכול לגרום לנמק של העור, או משהו פשוט נכנס לחץ אדיר שמה גרם לזה וקשה לי גם כן להבין, למה נמק באזור הזה של העור" (עמוד 200 לפרוטוקול). פרופסור יהודה היס העיד על ממצאיה של בדיקה שערך למתלוננת ביחס לחלק מן החבלות שהתגלו בגופה, ובאשר לנזקים בפי הטבעת, הסתמך פרופסור היס על התיעוד הרפואי. בהתייחסו לסיבות משוערות לנזק זה השיב בעדותו: "אחד [כך במקור] האפשרויות זה החדרה כוחנית של פין בזקפה, כאשר פי הטבעת איננו מאפשר את החדרתו. בעצם, נזקים חבלתיים כאלה, כפי שנמצאו אצל המתלוננת שדרשו לא רק ניתוח, אלא העברה של מעי ממקום אחד לשני, הם חמורים. והם נגרמים בגלל דיספרופורציה וחוסר התאמה בין החפץ המוחדר לפי הטבעת" (עמוד 237 לפרוטוקול). עוד העיד שוטר אשר פגש את המתלוננת ברחוב בערב יום ה-4.4.05. לדבריו, במועד זה היא הועברה ככל הנראה לבית-החולים, אך עזבה אותו כבר באותו לילה. אולם, לא נמצא תיעוד שפירט את הבדיקות שנערכו למתלוננת בטרם עזבה את בית-החולים. כפי שסיפר העד, הוא מצא אותה בשנית ברחוב לאחר 12 שעות (בבוקר יום 5.5.05), ואז היא נלקחה שוב לבית החולים (עמוד 171 לפרוטוקול). 6. מטעם ההגנה העידו המערער, אשר הציג את הגרסה עליה עמדתי לעיל, וכן פסיכיאטר (פרופסור ברג) שערך חוות דעת בהתבסס על רשומות רפואיות בעניינה של המתלוננת ושאלון שמילאה עת נקלטה במרכז לבריאות הנפש. בעדותו ובחוות דעתו (מוצג נ/6) התייחס המומחה לתופעה המוכרת בשם "קונפבולציה", אשר עלולה להתרחש כתוצאה מצריכה מוגברת של אלכוהול ופגיעה במרכז הזיכרון. תופעה זו מתבטאת בבדייתם של אירועים שלא התרחשו במציאות – הגרעין עשוי להיות מבוסס על התרחשויות אמיתיות – אך הוא עטוף בהגזמות ובתיאורים שהם פרי הדמיון בלבד. לגישת המומחה, המתלוננת גילתה תסמינים רפואיים שונים, שלאורם קיימת אפשרות סבירה כי היא סבלה מתופעה זו, ובנתה סיפור דמיוני ביחס לאירועים בשני האישומים הראשונים. גם בעל החנות בה נפגשו לראשונה המתלוננת והמערער נקרא להעיד. הוא סיפר כי המתלוננת נהגה לשתות לשוכרה, וכי היא זו ש"התחילה" עם המערער (עמוד 353 לפרוטוקול). אמו של המתלונן העידה כי הייתה עם בנה והמתלוננת בדירה בשעת האירועים המתוארים באישום השלישי. לדבריה, היא גירשה לבסוף את המתלוננת, וזו איימה עליה שאם לא תאפשר לה לחזור לדירה היא תכניס את המערער לבית-הסוהר (עמוד 357 לפרוטוקול). לבסוף העידה ד"ר אליזבט ניסים, אשר טיפלה במתלוננת מיד עם הגיעה לבית החולים לאחר אירועי האישום השלישי. היא מסרה כי בעת שנקלטה בבית-החולים לא דיווחה המתלוננת על פגיעה בפי הטבעת, וזו התגלתה רק ביום המחרת (עמוד 365 לפרוטוקול). הכרעת הדין בבית-המשפט המחוזי 7. בית-המשפט המחוזי מצא את עדותה של המתלוננת מהימנה, וקבע כי שיקפה נכונה את ההתרחשויות בינה לבין המערער (עמוד 36 להכרעת הדין). נקבע, כי המתלוננת מסרה עדות סדורה אשר עלתה בקנה אחד עם הודעותיה במשטרה, וזאת על אף שנוכח מצבה הבריאותי הקשה, היא לא הוכנה לעדות ולא הוקראו בפניה ההודעות שמסרה במשטרה (שם, בעמוד 37). בית-המשפט לא מצא ממש בניסיונות ההגנה לקעקע את מהימנותה של המתלוננת על יסוד נוהגה לצרוך אלכוהול דרך קבע, ובשל העובדה שהייתה בגילופין במהלך האירועים שתוארו בעדותה. בכל הנוגע לעובדות האישום השלישי, עמד בית-המשפט על כך שהעובדה היחידה השנויה במחלוקת היא שאלת ההסכמה לקיום יחסי המין ומעשי הסדום, והוא העדיף בעניין זה את גרסת המתלוננת על-פני גרסתו של המערער (עמוד 47 לפסק הדין). 8. בית-המשפט עסק בראיות התומכות בגרסת המתלוננת. הוא עמד על מצבה הנפשי הקשה, כפי שתואר על-ידי הרופאה ממרכז בריאות הנפש. מצב זה נבע, כך לפי קביעת בית-המשפט, מהמעשים שחוותה המתלוננת מידיו של המערער, ולא עקב תסמיני גמילה מאלכוהול (עמוד 49 לפסק הדין). נקבע, כי הנתונים אודות מצבה הפיזי הקשה של המתלוננת – ובפרט הנזקים שנגרמו לה באיבר המין ובפי הטבעת, כמו גם החבלות ביתר חלקי גופה אינם מתיישבים עם גרסת המערער לפיה יחסי המין קוימו בהסכמה ובלא שימוש באלימות (שם, בעמוד 52). בית-המשפט ציין אף כי גרסת המערער בעניין זה "הינה מגוחכת ומופרכת בלשון המעטה" (שם, בעמוד 40). לא זו אף זו, בגרסת המערער נתגלו פרטים שהיה בהם כדי לחזק את עדותה של המתלוננת. כך, הודה המערער כי המתלוננת צעקה מכאבים בחלק מהמקרים בהם קיימו יחסי מין; תיאר כיצד עשו זאת שעות ספורות לאחר שהיא נותחה באיבר מינה; הוא הוסיף וסיפר כי נהג לנעול את המתלוננת בדירה; ומסר כי המתלוננת הטיחה בו שהוא אנס אותה (עמוד 55 לפסק הדין). נקבע, כי עדותו באשר לעובדות השנויות במחלוקת לא הותירה רושם מהימן שכן היא: "היתה גדושת פרטים לעייפה, דחוקה ומלאכותית, וניכר היה כי השקיע מאמץ רב בבניית גרסה חדשה, וזאת על מנת ליתן הסבר להשתלשלות האירועים, אשר רבים מפרטיה העובדתיים אינם שנויים במחלוקת. כתוצאה מכך, צפו ועלו סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין, בין דבריו בהודעתו במשטרה לבין דבריו בעדותו, באופן המקעקע לחלוטין את אמינותו ואמינות גרסתו" (שם, בעמוד 56). גם חוות דעתו של העד המומחה מטעם ההגנה נדחתה, הואיל וזו לא התבססה על בדיקת המתלוננת אלא על הנחות תיאורטיות בלבד. בית-המשפט העדיף את עדותה של ד"ר רבה, אשר טיפלה במתלוננת במשך חודש וחצי וערכה לה בדיקות רבות, לפיה התסמינים אליהם התייחס המומחה נגרמו בשל תגובת דחק פוסט טראומתית (עמ' 77 להכרעת הדין). לבסוף, צוין כי יתר עדי ההגנה לא סייעו לגבש תמונה מלאה ביחס לאירועים השנויים במחלוקת (שם). הטענות בערעור 9. השגותיו המרכזיות של המערער מופנות כנגד האמון שניתן בגרסת המתלוננת. לגישתו, העובדה כי צרכה כמות רבה מאד של אלכוהול במהלך האירועים, אינה מאפשרת לבסס ממצאים על עדותה. בתוך כך, הוא מפנה לעדותו של המומחה ולפיה, כאמור, אפשר כי שתיית האלכוהול פגמה בזיכרונה של המתלוננת עד כי קיים ספק בשאלה אם ההתרחשויות היו כפי שתארה אותן. בכל הנוגע לקיום יחסי המין ומעשי הסדום, עומד המערער על כך שכל אלה נעשו בהסכמתה המלאה של המתלוננת. לדבריו, במהלך האירועים שפורטו באישום הראשון יצאה המתלוננת מדירתה, ולפיכך אין ממש בטענתה כי המערער מנע זאת ממנה. לכל אורך האירועים היה ברשותה טלפון סלולארי, והיא הייתה יכולה לעשות בו שימוש לו רצתה בכך. הוא הוסיף כי לא היה מקום להרשיעו בגרימת חבלה לאיבר מינה של המתלוננת, מאחר ולא הוכח כי התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש ביחס לתוצאה. בכל הנוגע לעובדות האישום השני טוען המערער, כי לא היה לצד המתלוננת לאורך כל אשפוזה בבית החולים, וכי אין זה סביר, נוכח טענתה על ההתעללות שחוותה, כי היא לא גוללה באוזני הצוות הרפואי את שעולל לה. הוא הוסיף וטען כי המתלוננת עזבה את בית החולים ביוזמתה, וחזרה עמו לדירתו מרצונה. לגישתו, אין זה מתקבל על הדעת כי המתלוננת בחרה להתלוות אליו אם פחדה ממנו, שהרי יכלה להישאר בבית-החולים, שם וודאי לא היה יכול לפגוע בה. טענה נוספת אותה העלה המערער היא כי הרשעתו בפרטי האישום השלישי התבססה רק על ראיות נסיבתיות, שלא די בהן להוכיח את אשמתו במידה הנדרשת בפלילים. זאת, לאור העובדה שהמתלוננת לא יכלה לפרט בצורה מדויקת את המעשים שביצע בה המערער, ובפרט לא ידעה להסביר כיצד ומתי נגרמו לה הנזקים בפי הטבעת. בייחוד הוא ציין כי קיים פרק זמן בן 12 שעות, החל מהמועד בו עזבה המתלוננת את דירתו, במהלכו לא ברור מה עלה בגורלה, ולפיכך אפשר כי הנזקים נגרמו לה בזמן זה בידי אדם אחר. דברי המערער לפיהם עזבה המתלוננת את דירתו כשהיא "הולכת לאט", אינם מחזקים לדעתו את המסקנה שהנזק נגרם לה בעת שהייתה בדירה, והם מתיישבים עם השתייה המרובה שצרכה. המבקש מלין גם על קביעתו של בית-המשפט לעניין המועד בו התרחשו הפגיעות, שכן זו מתבססת על הערכתו של ד"ר יולנו, שהוא רופא מנתח, ואין זו קביעה שבתחום מומחיותו. לביסוס טענתו באשר למועד הפגיעה במתלוננת, מפנה המערער לעדותה של הרופאה אשר בדקה את המתלוננת עם הגיעה לבית החולים לאחר שעזבה את ביתו, ולפיה המתלוננת לא סיפרה באופן מיידי על כאבים בפי הטבעת, אלא רק ביום המחרת. עדות זו מחזקת, לגישת המערער, את המסקנה כי הפגיעה התרחשה בשלב מאוחר יותר ולא בדירתו. לבסוף, טוען המערער כי העונש שהוטל עליו הנו חריג ולא מידתי, ועל כן הוא עותר כי נקל עמו. דיון 10. שיטתנו המשפטית הפקידה את מלאכת קביעתן של העובדות ובחינת מהימנותם של עדים בידיהן של הערכאות הדיוניות, וצמצמה לכדי חריגים ספורים את התערבותה של ערכאת הערעור בהכרעות מסוג זה (ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436 (1980); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 632 (2004)). להתרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים שהופיעו לפניה נודעת חשיבות רבה, במיוחד מקום בו מדובר בעדות של קורבנות בעבירות מין (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 426 (2004)). עדויות אלה מתארות פעמים רבות התרחשויות בהן לקחו חלק רק שניים – הנאשם והקורבן – ולפיכך ההכרעה נשענת לא אחת על אמון שנתן בית המשפט בדברי האחד ועל דחיית גרסתו של השני. 11. לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו בעניינו של המערער, לא מצאתי כי הוכחה בפנינו עילה לשנות מממצאיו של בית המשפט המחוזי. המתלוננת מסרה עדות סדורה ומפורטת, שתאמה במידה רבה את אשר נרשם מפיה במשטרה, ויש בכך כדי לחזק את מהימנותה. תיאוריה של המתלוננת אינם מתייחסים למקרה חד פעמי, מוגדר בזמן, אלא להשתלשלות ארוכה של אירועים שנפרסה על פני תקופה ארוכה. חרף חסרונותיה עלה בידה לתאר את האירועים על פי סדרם, ולמקם אותם על ציר הזמן. אכן, היא נהגה ללגום כמויות לא מבוטלות של אלכוהול, אולם נראה כי צלקות הגוף והנפש שהותירו בה מעשי המערער היו כה חריגים, שגם שתייה שיטתית של משקאות משכרים לא היה בה כדי לפגום בזיכרונה. אף לא ניתן לקבל את טענותיו של המערער כי המתלוננת הייתה יכולה לעשות שימוש במכשיר הטלפון הנייד שלה, או לעזוב את הדירה. כפי שמסרה בחקירותיה במשטרה ובדבריה בפני בית-המשפט, היא ניסתה בהתחלה להתנגד למערער אך לבסוף איבדה את כוחה או שחדלה להתנגד נוכח חששה ממנו. לכך מצטרף התיאור שמסרה המתלוננת ולפיו במהלך האירועים, כשכוחה עמד לה, היא זעקה – בין אם לעזרה, ובין מתוך כאב – וככל הנראה לא הייתה מסוגלת לעזוב בכוחות עצמה. יתר על כן, העובדה כי המתלוננת התגוררה בגפה, ללא בן משפחה בישראל, פגמה גם היא ביכולתה להסתייע באדם קרוב, ורק כאשר עלה הדבר בידה ביקשה את עזרת שכנתה. לכך יש להוסיף את העובדה כי המתלוננת הייתה, גם על-פי עדותה שלה, שתויה, ובלשונה: "אני הייתי מאד שיכורה עוד יותר שיכורה ממנו, הוא שתה אצלי. ואני לא זוכרת איך הוא הוריד ממני את הבגדים בסוף הפסקתי לצעוק כחשבתי [כך במקור] שעדיף שכבר יאנוס אותי וילך ושזה יגמר" (ת/13, עמ' 2). ובהמשך: "אני עמדתי על ברקיים [כך במקור] והתחננתי שילך אבל הוא כל פעם הבטיח שלא יגע בי יותר וסירב לעזוב" (עמ' 4). 12. גרסת המערער לפיה את מעשיו במתלוננת ביצע בהסכמתה, נסתרת מניה וביה בעדותה של האחרונה. אף אם היינו מניחים כי מקור חזרתה של המתלוננת אל המערער פעם אחר פעם היה רצונה לספק את תלותה הגופנית והנפשית באלכוהול, אין בכך כדי לרמז כי נתנה את הסכמתה החופשית למעשים שביצע בה. בעובדה כי בחלק מהמקרים או בכולם לא יכלה המתלוננת להתנגד למעשיו של המערער עקב היותה נתונה להשפעתם של משקאות משכרים, לא היה כדי לבטא את הרשאתה לעשות בגופה ככל אשר חפץ. ברם, מעבר לאמור לעיל, אין זה המקרה הקשה בו נאלץ בית-המשפט להסתמך על עדות הקורבן בלבד. בחומר הראיות הנוסף יש כדי לסלק כל ספק באשר למהימנות עדותה של המתלוננת, ולבסס את הרשעת המערער. כך בייחוד נוכח גרסתו-שלו אודות יחסיו עם המתלוננת, אליה מתוספים הממצאים הרפואיים בדבר פגיעות גופניות חריגות בחומרתן שנגרמו לה, והעדויות על מצבה הנפשי לאחר ששהתה במחיצת המערער. הטענה כי במהלך האירועים המתוארים בשני האישומים הראשונים התקיימה מערכת יחסים בריאה ומוסכמת בין המערער למתלוננת, מתגלה כבלתי סבירה בעליל ואף בלתי אפשרית: לאחר ש"עשה אהבה" עם המתלוננת, כפי שהגדיר זאת המערער, נגרמה לה חבלה עמוקה וחמורה באיבר מינה; במסגרת מערכת היחסים הנורמאלית אותה תיאר, נשמעו לאורך ימים זעקותיה של המתלוננת על-ידי שכנתה; כפי שהעיד המערער, כבר לאחר האירועים שפורטו באישום השני הטיחה בו המתלוננת כי אנס אותה; ובסופם של אירועים אלה הגיעה המתלוננת למרכז לבריאות הנפש כשהיא מאובחנת כנפגעת טראומה חריפה, ועל גופה סימני חבלה רבים. כל אלו ממוטטים כליל את גרסתו של המערער, ומחזקים את הנתונים שמסר הוא עצמו על מצבה הנפשי והגופני הקשה של המתלוננת בעת שהייתה עמו. המערער לא הציע כל הסבר מניח את הדעת לכך שהמערערת העלתה את האשמותיה נגדו כבר בשלב מוקדם של היכרותם, וזאת היא המשיכה לעשות לאורך כל הדרך. המערער מבקש להציע הסבר חלופי לסיבה בגינה פנתה המתלוננת נגדו והאשימה אותו במעשים אלה. טענתו כי ניתן לתלות זאת בהשפעות האלכוהול אינה יכולה לסייע לו באשר זו אינה עומדת במבחן השכל הישר (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 237 (2002)). גם טענתו כי מדובר בכעסה של המתלוננת על כך שסירב להמשיך ולקנות לה אלכוהול, נראית קלושה ובלתי הגיונית בעליל. זאת נוכח העובדה כי לא מדובר במי שבדתה תרחישים דמיוניים ומופרכים פרי הזיותיה, אלא תיארה שוב ושוב התרחשויות באופן מפורט שתאמו את הנתונים האובייקטיביים שהתגלו. נתונים אלה כאמור, מטים את הכף לטובת גרסתה של המתלוננת, וגרסתו של המערער אינה מתיישבת עמם. אכן, בשונה מחלק מקורבנות של מעשי אונס, שכל שביכולתם לעשות הוא לספר על שעברו, המתלוננת ניצבה בפני בית-המשפט כשצלקותיה והפצעים שעל גופה מעידים כאלף עדים על שנעשה בה. חוות דעתו של העד המומחה 13. העמדה שעלתה מחוות דעתו של פרופסור ברג – מטעם ההגנה – ביקשה לבסס תזה עובדתית נגדית. לאחר סקירת נזקיה של שתייה מרובה של אלכוהול, ובחינת נתוניה הרפואיים של המתלוננת עובר לאשפוזה עקב אירועי האישום השלישי, קובע המומחה בחוות דעתו: "המסקנה המתבקשת היא קיומה של אפשרות סבירה כי התיאור על אונס לכאורה אותו עברה המתלוננת הוא תולדה של confabulation. אפשרות זו גם מתיישבת עם השתייה של המתלוננת והנאשם, דבריו בדבר הפגיעה בנרתיק המתלוננת וכי יחסי המין אותם קיימו נעשו בהסכמה" (עמוד 16 במוצג נ/6). אולם, יש להבחין בין עדותו של המומחה מכוח מומחיותו כי קיימת אפשרות עובדתית סבירה שהתיאורים אותם מסרה המתלוננת הם כוזבים, לבין הקביעה המשפטית כי קיים ספק סביר באמיתותם של הדברים. זו האחרונה נמצאת בתחום מומחיותו של בית-המשפט, והוא זה שתפקידו להעריך גם את חוות דעתו של המומחה, במסגרת בחינת התשתית הראיתית המלאה. משהגיע בית-המשפט למסקנותיו, ובדומה להסתמכות על עד שאינו מומחה, נדרש טעם כבד משקל שיצדיק את הבאת עדותו של המומחה לבחינה מחודשת בפני ערכאת הערעור (ראו ע"פ 112/69 חליחל נ. מדינת ישראל, פ"ד כג(1) 733, 743 (1969); ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מ' רבי (לא פורסם, 31.12.88); ע"פ 436/88 עוזי רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1), 553, 557 (1989)). למעלה מכך, מדובר בהעדפתו של פסיכיאטר מומחה אחד על פני אחר, וכבר ציינתי לעניין זה במקום אחר כי "ההכרעה בין חוות דעת מומחים שקולה, אפוא, להכרעה בממצאי עובדה ומהימנות, ומשכך, ההתערבות בה נעשית במשורה ורק במקרים חריגים בהם נפלה טעות ברורה ובולטת בהעדפתה של חוות דעת אחת על פני רעותה" (ע"פ 10715/08 ולס נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (טרם פורסם, 1.09.09)). בית-המשפט המחוזי בחר שלא לתת משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה, ולו בשל הסיבה שזו התבססה על השערה כללית, ולא על בדיקה קונקרטית שערך למתלוננת. בנסיבות שכאלה, כל שתרם העד הוא הצעתה של תיאוריה הסתברותית המייחסת למתלוננת מצב רפואי, מבלי שישנם נתונים ממשיים לתמוך בה, או להצביע על מידת סבירותה כמשקפת את שאירע בפועל. בהקשר זה מתעוררות שתי שאלות: הראשונה – מהו הסיכוי לכך שהמתלוננת סבלה מפגיעה במרכז הזיכרון עקב שתיית אלכוהול מרובה. השאלה השנייה – האם בהינתן מלוא חומר הראיות הקיים, עשויה להשתנות ההערכה בדבר ההסתברות לתרחישים הנוגדים, עד שתתקבל המסקנה כי הספק שמתעורר אינו סביר עוד. בכל הנוגע לערעור זה מענה לשאלה השנייה עשוי להוביל למסקנה כי אף שמבחינה תיאורטית סברתו של המומחה אפשרית, היא אינה עומדת במבחן הראיות, ואף נכשלת במבחן המציאות. לשאלה הראשונה לא סיפק העד המומחה מענה, אף לא ראשית תשובה, וכל שעשה הוא להעלות את האפשרות להסבר חלופי ביחס לסיבת התלונה – המתלוננת סבלה מתסמיני גמילה, ואלו בתורם "גרמו להופעת delirium tremens המסכן חיים בגלל עוצמת הנזקים המתרחשים במצב זה. תופעת ה- delirium tremensפוגעת במערכת העצבים ובזיכרון דבר שבכוחו לגרום לתופעת ה-confabulation" (נ/6, עמ' 16). המומחה מוסיף ומפרט כי בבדיקות רפואיות שערך הצוות במרכז לבריאות הנפש לא נשללה האפשרות כי המתלוננת פיתחה את ה"קונפבולציה". ואילו השאלה השנייה נענית בנקל, שכן האפשרות כי מדובר בבדיה מוחלטת אינה מתיישבת עם חומר הראיות ועם עדותה של המתלוננת. בייחוד, קשה לקבל אפשרות זו כסבירה נוכח הנתונים שכבר צוינו לעיל, היינו: הפציעות שנגרמו למתלוננת באיבר מינה – שהמערער הוא שגרמן; הטענות אודות האונס שהטיחה במערער; ולבסוף, זעקותיה והדברים שסיפרה לשכנתה. כל אלה התרחשו בטרם החלו להתעורר בה לכאורה התסמינים עליהם מסתמך המומחה. בשונה מקביעתו של העד המומחה, קיימת אפשרות נוספת ולפיה הדברים שתיארה המתלוננת התרחשו בפועל, ואילו תסמיניה נגרמו דווקא בשל תופעת הפוסט טראומה, כפי שהעידה ד"ר רבה, שאת עדותה העדיף בית-המשפט המחוזי. עדות זו מתיישבת עם חומר הראיות, ולפיכך, גם לעניין זה לא מצאתי טעם להתערבות במסקנתה של הערכאה הדיונית. ההרשעה בעבירות של גרימת החבלה 14. כידוע, עבירות הכוללות בהגדרתן תוצאה עובדתית דורשות, במישור היסוד הנפשי, וכל עוד לא קבע המחוקק במפורש אחרת (ראו סעיף 19 לחוק העונשין), כי תתקיים אצל מבצען מודעות לאפשרות לגרימת התוצאה (ע"פ 371/08 מדינת ישראל נ' ביטאו, פסקה 18 (טרם פורסם, 27.10.2008); ע"פ 4089/07 סייף נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (טרם פורסם, 30.11.09)). המערער טוען כי לא הוכח שהתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש בעבירת גרימת חבלה ביחס לפציעה שנגרמה למתלוננת באיבר מינה. הגם שהוא מאשר כי גרם לחבלה זו במעשיו, לגישתו לא צפה את האפשרות שיתרחש אותו נזק, לא כל שכן כי חפץ בהתממשותו. כבר נפסק, כי כדי להוכיח את המודעות לאפשרות התממשותה של התוצאה, אף בקשר לגרימת החבלה, ניתן להיעזר בחזקה שלפיה אדם מודע לתוצאה הטבעית של מעשיו (ע"פ 511/91 אשקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 45, 49 (1992); ע"פ 8871/05 שנגלוף נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 (טרם פורסם, 12.3.2007); ע"פ 10423/07 מדינת ישראל נ' סיטרין, בפסקה 10 (טרם פורסם, 11.6.2008)). אין חולק על כך שהמערער גרם לנזק חמור באיבר מינה של המתלוננת – קרע פנימי מדמם ומבעית בממדיו. לצורך גרימת נזק כזה היה על המערער להשתמש בכוח רב ולנהוג באופן אלים. וכך תיארה זאת המתלוננת במשטרה: "ואז הוא הכניס לי אצבעות לתוך איבר מיני וסיבב [כך במקור] הוא ממש קרע שם הכל הוא ניסה למתוך [כך במקור] לי איבר מין עם הידיים, ממש משך לאיבר מין עם ביחד עם שתי ידיים שלו בצורת קרעיה [כך במקור]" (ת/13, בעמוד 7). לכך מתווספת גרסתו של המערער עצמו, כי בעת ביצוע המעשים הוא צימח על אצבעות ידיו ציפורניים ארוכות. חזקה על מי שמבצע מעשה שכזה, המצריך הפעלה של כוח רב וחריג שאינו מסתכם רק בהחדרת אצבעות, וזאת לאיבריה הרגישים של אשה, כי היה מודע לאפשרות שתיגרם כתוצאה מכך חבלה חמורה. אמנם, ככל חזקה עובדתית – גם חזקת הכוונה ניתנת לסתירה (ע"פ 5544/91 מויאל נ' מדינת ישראל, בפסקה 13 (לא פורסם, 15.2.1995)), אולם הנטל לעשות כן מוטל על הצד שמבקש לטעון אחרת, ובידי המערער לא עלה לעשות כן. על-אף שהתמונה מורכבת מעט יותר ביחס להרשעתו של המערער בשל הנזק שנגרם למתלוננת בפי הטבעת, התוצאה זהה, כפי שאסביר להלן. הרשעה לפי ראיות נסיבתיות בלבד 15. במרוצת השנים נקבעו חריגים להלכה בדבר אי-התערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. כך מקום בו מדובר בהיסק לוגי שבוצע בהסתמך על הראיות שהוצגו בפני הערכאה הדיונית (ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 686 (1978)). כן נקבע, כי "מסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות שהוכחו – להבדיל מקביעת העובדות עצמן – חשופות אף הן לביקורתה של ערכאת הערעור" (ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (טרם פורסם, 17.3.2008)). מקרה נוסף בו עשוי להתעורר צורך לשנות מהכרעות עובדתיות, הוא כאשר מדובר בממצאים שנקבעו בהתבסס על ראיות נסיבתיות (ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 228 (2002); ע"פ 11541/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 21-20 (טרם פורסם, 21.8.2006)). זאת שכן: "הראיה הנסיבתית נבדלת מן הראיה הישירה בכך שהיא אינה מוכיחה במישרין עובדה מן העובדות הטעונה הוכחה, אלא מוכיחה קיומה של נסיבה שממנה, על דרך היסק הגיוני, ניתן להסיק את דבר קיומה של העובדה הטעונה הוכחה" (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 586 (2003)). לצורך הסקת מסקנה מכריעה על פי ראיות נסיבתיות, נדרש הליך תלת שלבי: ראשית, יש לבחון האם ניתן לקבוע ממצא עובדתי לפי כל ראיה נסיבתית בפני עצמה; בשלב השני יש לבחון אם מסכת הראיות כולה מערבת את הנאשם בעבירה. זאת כפי שעולה מהראיות הנסיבתיות ובהתבסס על הערכתן, תוך שימוש במבחן ההיגיון והשכל הישר; לבסוף, מועבר הנטל אל הנאשם לספק הסבר חלופי אשר ישלול את המסקנה המפלילה שעלתה מהתשתית הראייתית (ע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754 (2004)). על הנאשם, במקרה זה, ליתן הסבר משכנע לפיו חרף תמונת הראיות, הוא אינו מעורב במעשה: "לא סגי בקיומו של הסבר תיאורטי ורחוק. כידוע, מידת ההוכחה הנדרשת בהליך הפלילי אינה של ודאות מוחלטת, אלא "מעבר לספק סביר", ומכאן מתחייב כי כדי לאפשר לנאשם את פתח המילוט לו הוא נזקק, על התרחיש החלופי להיות מבוסס וסביר דיו" (ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (לא פורסם, 1.12.04)). 16. נסיבות עניינו של המערער מובילות היישר אל השלב השני בבחינתן של הראיות הנסיבתיות, שכן אין חולק על הנתונים הבאים: המתלוננת שהתה בדירתו של המערער בין ה-2.2.05 ועד ערב ה-4.4.05; במהלך שהותה בדירה קיימו השניים יחסי מין כאשר המתלוננת בגילופין; בהודעתו במשטרה אישר הנאשם כי בחלק מהמקרים הוא החדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת (ת/2, עמ' 9); נוסף על כך, לפי גרסת המערער, במהלך ימים אלה עשתה המתלוננת את צרכיה על המיטה מספר פעמים (עמוד 276 לפרוטוקול); ביום 4.4.05 בשעות הלילה עזבה המתלוננת את הדירה, כשהיא הולכת "לאט לאט" (דברי המתלונן בעמוד 10 לת/2 וכן בעמוד 289 לפרוטוקול); ביום 5.4.05 בשעות הבוקר נמצא כי המתלוננת סובלת מנזק בפי הטבעת אשר נגרם מהחדרת דבר מה לתוכו בכוח רב, וייתכן אף כי ממתיחתו בעוצמה. בכל הנוגע לשלב השני בבדיקת הראיות הנסיבתיות – התמונה המלאה מובילה באופן חד משמעי למסקנה כי המערער הוא זה שגרם לחבלה בגופה של המתלוננת. כפי שהעיד הרופא אשר בדק את המתלוננת, הפציעה שנגרמה לה התרחשה זמן מה לפני שהגיעה לבית-החולים, בחלון זמנים שבמהלכו היא שהתה אך ורק בביתו של המערער. למערער לא יכולה לעמוד הטענה כי קביעה זו אינה בתחום מומחיותו של העד, שכן מדובר במנתח מומחה הנתקל בפציעות מסוגים רבים, ודומה כי הטענה הועלתה אך ורק בשל הסיבה שהפתולוג לא היה מסוגל לערוך בדיקה בנוגע לפגיעה זו, עקב הניתוח שנערך למתלוננת. למעלה מכך, תיאורו של המערער אודות אבדן שליטה של המתלוננת על סוגריה, מחזקים את התמונה לפיה התרחש הנזק בעת ששהתה בדירתו. עוד נתון סיבתי המוביל למסקנה כי המערער אחראי לפגיעה, היא העובדה שהוא גרם למתלוננת, אך שבועות קודם לכן, נזק חמור ביותר באיבר מינה. גם הנתון אודות מועד גילויה של הפגיעה אינו מפחית מחדותה של התמונה העולה מהראיות. אמת, לא ברור מה עלה בגורלה של המתלוננת בערב בו עזבה את ביתו של המערער, ואף עולה כי הפגיעה בה לא נתגלתה באותו ערב, עם הגיעה לבית החולים. ברם, אין כלל נתונים המעידים על כך שהיא נבדקה באופן מקיף במהלך שהותה הראשונה בבית-החולים, ואף הרופאה שטיפלה בה העידה מזיכרונה כי לא נערכו בדיקות שהיו יכולות לגלות את הפגיעה (עמוד 365 לפרוטוקול). לכך מתוספת העובדה כי המתלוננת הייתה בגילופין כאשר הגיעה לבית-החולים, ועזבה אותו במהרה. לפיכך, אין להסיק מכך כי הגיעה לבית החולים ללא הפגיעות בגופה, ואלה נוצרו רק לאחר מכן. המסקנה ההגיוניות יותר בנסיבות אלו היא כי חרף העובדה שהגיעה חבולה לבית החולים, לא היה סיפק בידי הגורמים שטיפלו בה לגלות את הפגיעה, והיא אף לא התלוננה עליה נוכח מצבה הקשה. עוד עלה כי במקרה אחר, משלא הצליח להחדיר את איבר מינו לגופה של המתלוננת, נעזר המערער בידיו ובכוח רב כדי לעשות זאת. בהודעתה הראשונה במשטרה, שניתנה עוד לפני שהתרחשו האירועים המתוארים באישום השלישי, סיפרה המתלוננת אודות מעשיו של המערער ובכלל זה גם כי: "הוא התקשה להחדיר את איבר מינו לתוך הישבן הוא מתך [כך במקור] לי את הישבן עם ידיים" (ת/13, עמ' 4). במהלך המשפט הועלו סברות שונות ביחס למילה מתך. אין ספק בעיני, בייחוד נוכח שגיאות הכתיב הנוספות בהודעה זו (בעמוד 7 נכתב כי "הוא ניסה למתוך [כך במקור] לי איבר מין"), כי הכוונה לכך שהמערער מתח את פי הטבעת של המתלוננת. סביר עוד להניח כי זו לא הייתה הפעם האחרונה שעשה כן, לאור האפשרות שהעלה פרופ' היס: "הנזקים בפי הטבעת... נגרמו כתוצאה מחבלה קהה בכוח באופן יחסי רב, קרוב לודאי על ידי החדרת גוף או גופים נוקשים כמו פין בזקפה, אצבעות, בקבוק מקל וכו', וחלקם (החיצוניים יותר) יכלו להיגרם על ידי ניסיון לפעור את פי הטבעת על ידי לחץ ידני על העכוזים בכיוון ממרכז החוצה" (ראו ת/8ב). אף שנתון זה מתייחס למעשים מוקדמים יותר של המערער, התמונה המלאה שמתקבלת ממכלול הנתונים היא כי הנאשם, ולא אחר, הוא שגרם אף לפגיעה חמורה זו. המערער לא הציע הסבר חלופי, לא כל שכן משכנע, באשר לסיבת הפציעות הללו. אף הסבר קלוש, כדוגמת זה שמסר ביחס לחבלה שגרם למתלוננת באיבר מינה, הוא לא העלה. כל שטעם הוא לאפשרות כי אדם אחר גרם את החבלה למתלוננת לאחר שעזבה את ביתו. התמונה העובדתית מחייבת לדחות הסבר זה מכל וכל. ולבסוף, אף שהמערער לא העלה טענה מפורשת בעניין זה, יש לבחון אם במעשיו הוא התכוון לגרום לחבלה האמורה. כוונה זו יכולה להילמד בסיוע "חזקת הכוונה" כנזכר לעיל, אך גם מנסיבותיו של המקרה ומבלי להיזקק לחזקת הכוונה (סעיף 6 לע"פ 8871/05 הנזכר לעיל, וראו ע"פ 335/75 סביר נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 57, 60 (1976)). כפי שציינתי לעניין הנזק באיבר המין, ואף ביתר שאת נוכח חומרתו של הנזק בפי הטבעת, חזקת הכוונה מלמדת כי המערער לא הסתפק במעשי הסדום שביצע במתלוננת, אלא גמר אומר להטיל בה מומים של ממש – זאת כחלק ממסכת ההתעללות שחוותה מידיו. נסיבות המקרה מראות כי במאמציו להחדיר את איבר מינו, או למצער את אצבעותיו, לתוך גופה של המתלוננת, לא רק שצפה את גרימתו של הנזק, אלא שהוא ביקש לפגוע בה ולהסב לה, בכוונת מכוון, פציעה של ממש. נוכח האמור, הייתי דוחה את הערעור כנגד ההרשעה. הערעור על גזר-הדין 17. המערער הורשע במספר עבירות חמורות, שעונש מאסר ממושך בצדה של כל אחת מהן. מעשיו ותוצאותיהם המחרידות מעידים עליו כי מעת שהוביל את המתלוננת לדירתו, שוב לא ראה בה אלא חפץ לסיפוק תאוותיו. למתלוננת, שחייה הקשים הובילוה לידיו של המערער, נגרמו נזקים גופניים חמורים, שפגעו בצורה בלתי הפיכה באיכות חייה ובבריאותה. נזקים אלו התווספו לטראומה הנפשית הכרוכה בשרשרת מתמשכת של מעשי אונס ואלימות. אף שלמרבה הצער מקרי אונס ואלימות אינם נדירים, לא לעתים קרובות מזדמן מקרה בו רמת האכזריות היא כה חריפה כבמקרה זה, עד שנתקשה להאמין כי התרחש במקומותינו. בנסיבות אלה, עונש של 25 שנות מאסר, חרף חומרתו הנו עונש הולם העושה צדק גם עם המתלוננת. אשר על כן, אציע לחברי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ב' בתמוז התש"ע (14.06.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07031320_O07.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il